פורום אוצר החכמה

מתעמק כתב:סוגיין דעלמא לקרות לכל הנהרגים על שם יהדותם בשם קדושים.

תואר הקדוש, יש לשער, הוא קיצור של "קדוש מעונה", הנגזר מכך שאדם המוותר על חייו בגלל האמונה מקיים מצות קידוש השם. ואמנם זה נכון רק למי שיש לו בחירה, ולא על מי שנהרג על רקע היותו יהודי ללא שניתן לו אופציה להמיר דתו, אך מכיון שהתואר התפתח מאוחר יותר גם בנצרות [מרטיר] ובאיסלאם [שהיד], הרי שגם אצלנו כל יהודי שנרצח על שייכותו ללאום היהודי, בשם קדוש ייקרא, בלי קשר למדת אמונתו.
וכמובן ובלי קשר, הנפטר ראוי לתואר זה לפי מעלתו, וכפי שספד לו הגר"ש אויערבאך, ש"היה אדם גדול וקדוש בחייו - לא רק לאחר מותו".

מ.ל. כתב:

מתעמק כתב:סוגיין דעלמא לקרות לכל הנהרגים על שם יהדותם בשם קדושים.

תואר הקדוש, יש לשער, הוא קיצור של "קדוש מעונה",

היכן מצינו במקורותינו תואר זה?

איש יהודה כתב:[b][אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא

[size=150]הסטיפלער כתב במכתב למשפחה שבנה נהרג עקד"ה, שהנפטר זוכה מיד להגיע למקום גבוה מעל גבוה ואין לו בזה שום צער, ורק לנו יש את הצער על חסרונו.

היה מרבה לחזור לב"ב על דברים ששמע מהגרי"א וינטרויב זצ"ל שבימי מלחמת המפרץ כשהיה אזעקה באמצע התפילה לא היה מפסיק את תפילתו, ואמר מה החשש שהטיל יפגע בי, למות עקד"ה בזמן שדבוקים בהקב"ה זה הדבר הכי טוב שיש. כך.

א' אשמח לדעת היכן המכתב המדובר
ב' כמד' שאסור לחזור על הדברים הנ"ל בשם הרי"א, ואני מעדיף להאמין שלהד"מ.

גם זו לטובה כתב:

איש יהודה כתב:[b][אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא

[size=150]
היה מרבה לחזור לב"ב על דברים ששמע מהגרי"א וינטרויב זצ"ל שבימי מלחמת המפרץ כשהיה אזעקה באמצע התפילה לא היה מפסיק את תפילתו, ואמר מה החשש שהטיל יפגע בי, למות עקד"ה בזמן שדבוקים בהקב"ה זה הדבר הכי טוב שיש. כך.

ב' כמד' שאסור לחזור על הדברים הנ"ל בשם הרי"א, ואני מעדיף להאמין שלהד"מ.

ברור שהכוונה שבמקום שע"פ ההלכה אינו מוגדר כסכנה, ומסתמא מבחינת המציאות לעיתים קרובות אנו עושים דברים יותר מסוכנים מאשר שלא להכנס לחדר אטום, והסיכוי שיפגע דוקא כאן קטן מאד, וכן שהחדר אטום בטוח יותר ממקום התפילה, והבעיה שמבחינת הפחד והרגש שוב אינו יכול לכוון, בעיקר מפני ההמולה והתעמולה שעשו קודם, ומותר להפסיק ככל דבר המפסיד את הכוונה, וע"י הרגשת המעלה למות עקדה"ש שוב אינו מפריע לכוונותו, וכמובן שהדברים מתאימים לגרא"י וינטרוב ולתלמידו הגר"מ טברסקי שבכוונה בתפילתם הרגישו ממש דבוקים בו יתברך וממילא המולת הטילים והאזעקות לא הפריע להם.

אפשר לראות תמונה של הרב הצדיק זצ"ל הי"ד?

כתבה לזכרו במוסף התורני של עיתון הפלס משבת העברה.

עט סופר כתב:

גם זו לטובה כתב:

איש יהודה כתב:[b][אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא

[size=150]
היה מרבה לחזור לב"ב על דברים ששמע מהגרי"א וינטרויב זצ"ל שבימי מלחמת המפרץ כשהיה אזעקה באמצע התפילה לא היה מפסיק את תפילתו, ואמר מה החשש שהטיל יפגע בי, למות עקד"ה בזמן שדבוקים בהקב"ה זה הדבר הכי טוב שיש. כך.

ב' כמד' שאסור לחזור על הדברים הנ"ל בשם הרי"א, ואני מעדיף להאמין שלהד"מ.

ברור שהכוונה שבמקום שע"פ ההלכה אינו מוגדר כסכנה, ומסתמא מבחינת המציאות לעיתים קרובות אנו עושים דברים יותר מסוכנים מאשר שלא להכנס לחדר אטום, והסיכוי שיפגע דוקא כאן קטן מאד, וכן שהחדר אטום בטוח יותר ממקום התפילה, והבעיה שמבחינת הפחד והרגש שוב אינו יכול לכוון, בעיקר מפני ההמולה והתעמולה שעשו קודם, ומותר להפסיק ככל דבר המפסיד את הכוונה, וע"י הרגשת המעלה למות עקדה"ש שוב אינו מפריע לכוונותו, וכמובן שהדברים מתאימים לגרא"י וינטרוב ולתלמידו הגר"מ טברסקי שבכוונה בתפילתם הרגישו ממש דבוקים בו יתברך וממילא המולת הטילים והאזעקות לא הפריע להם.

השאלה אם הלכתית לצ להיכנס לחא משום הריחוק שבסכנה
או שרק משום שהוא באמצע התפילה
ואכ.
האם מצאנו כזאת בפוסקים
או שזה משום מעלה בדרכי החסידות שכואב לו יותר ההפסק בתפילה וזה יותר סכנה אצלו
וממ צע

לגבי אזעקה באמצע תפילה, באתר 'בית מדרש וירטואלי' הביאו בזה שיעור של הרב יהודה עמיטל, והקדימו לו מילים אלו: "במהלך מלחמת המפרץ, נשמעה לפתע אזעקה במהלך תפילת העמידה. היו תלמידים שרצו מיד לחדר האטום, והיו כאלו שסיימו את תפילתם ורק אז רצו לחדר האטום. בעקבות כך, עלה לדיון הנושא של "שומר פתאים ה'", ועד כמה יכול האדם לסמוך על כך. מאמר זה עוסק בשאלה זו, ובשאלה האם במקרים שבהם הותר לאדם להסתכן - רשאי מי שאינו מוכן להסתכן לחלל שבת לשם כך."

ישנה ביוגרפיה באנגלית על הקדוש נ"ע
אך כמובן את הדברים המעניינים לא כותבים..
איך קרה המהפך שיורש העצר של ריד"ס נהיה לחרדי במלא מובן המילה רחוק רחוק מהמחוזות בהם גדל??
איך זה התקבל בשעתו על סבו ואביו?