פורום אוצר החכמה

זקן ששכח כתב:

תיקו כתב:לענין מקורות מספרי חסידות, הזכירו כבר שגם רבו עשה כן עם תורת הרב קוק, כיון שחלק גדול מתורתו לא מקבל, וגם הגר"מ לא מקבל חלק גדול מתורת החסידות כמובן, ולכן גם מה שמקבל לא מזכיר בשמם. [כמו שלא מזכיר, וגם רבו הרב דסלר לא הזכיר, את חכמי אוה"ע שקיבל מדבריהם].

קשה לי להתאפק במקום שיש בו השוואה מגעילה שכזו. סליחה מעם הקוראים, אבל מצוות מחאה היא. סבורני עם כל הכבוד שנשוא האשכול לא היה נותן ידו להשוואות ממין זה.

היא שיחתי כתב:

זקן ששכח כתב:

היא שיחתי כתב:

ידידי לא הבנתי כ"כ דבריך

אתה מוחה לכבודו של הגרמ"ש שליט"א
של הראי"ה זצ"ל (להבדבחל"ח)
של תורת החסידות
או של הרב דסלר?

ישבב הסופר כתב:משום מה לא הוזכר כאן עדיין שהגר"מ שפירא שליט"א שימש פרק זמן חשוב כמשגיח בישיבת בית בנימין בסמפורד במדינת קונקטיקוט - בנשיאות ראש הישיבה הג"ר אליהו שמחה שוסטאל שליט"א.

בן אליהו כתב:האם הגאון שליט"א מלמד מהר"ל על הסדר ? האם יש דרך להשיג הקלטות של השיעורים במהר"ל ?

נטורי קרתא כתב:עדיין לא הזכירו כאן את תלמידו הרב אהוד רקובסקי (אביצדק) מחבר "דעת תפילה" ו"דעת שבת" שדולה ומביא מתורת רבו לאחרים.

ירושלמי כתב:אך שיעורים הנמסרים בחכמה, כמערכות פלפול בעומק, אשר הכל נהנים לשומעם, יל"ע מי התיר להם זאת

ירושלמי כתב:אמש (ליל צום ת"ב, יתהפך עלינו לשמחה אכי"ר) שאלני אחד אם שיעורו של ר' משה בליל ת"ב עדיין קיים? בזכרוני שהיה כזה שיעור, שמשך אליו מאות בני תורה בליל הצום.

====================================================================
[ולהעיר (הן על שיעורו של רמ"ש, והן על שאר השיעורים בדרוש הנמסרים בליל ת"ב) מדברי המ"ב הל' ת"ב, שאף דהותר הלימוד בדברים הרעים ובסוגיות החורבן, מ"מ כל שהוא בדרך פלפול ודרוש הרי אסור הוא כשאר דברי תורה. ובשלמא השיעורים הנמסרים בקול בכי וכד', וענינם לעורר הלבבות לשוב בתשובה הנה ודאי שראויים הם, אך שיעורים הנמסרים בחכמה, כמערכות פלפול בעומק, אשר הכל נהנים לשומעם, יל"ע מי התיר להם זאת. ואף אם בתוצאתם מביאים הם לידי הרהורי תשובה, מ"מ בפשטות משמע מהמ"ב שכל שיש הנאה בשמיעתן הרי הם אסורים, וכל מה שהתירו לימוד תורה בת"ב הוא בדברים המביאים לעצב ותשובה, אך אם העצב (??) בא באמצעות שיעור מופלא וגאוני, לכאו' אין לו מקום להיתר.
כ"ז כתבתי כהערה ושאלה בהסתמך על ד' המ"ב, לא ח"ו כביקורת על הני גדולי תורה ומחשבה שנהגו כן, ואדרבה אשמח ליישוב הענין.
מ"ב תקנ"ד סק"ד:
וכעין זה כתב גם כן הט"ז, דאפילו במקום דמותר ללמוד, היינו שילמוד בפשוטן של דברים, אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור, מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו:
ושם סק"ה:
ומהאי טעמא אסור ללמוד איזה דרוש או קושיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים, מפני ששמחה היא לו].

ירושלמי כתב:אמש (ליל צום ת"ב, יתהפך עלינו לשמחה אכי"ר) שאלני אחד אם שיעורו של ר' משה בליל ת"ב עדיין קיים? בזכרוני שהיה כזה שיעור, שמשך אליו מאות בני תורה בליל הצום.

יתר10 כתב:ויש שדרך התחברותם לענין החורבן

יתר10 כתב:

ירושלמי כתב:[ולהעיר (הן על שיעורו של רמ"ש, והן על שאר השיעורים בדרוש הנמסרים בליל ת"ב) מדברי המ"ב הל' ת"ב, שאף דהותר הלימוד בדברים הרעים ובסוגיות החורבן, מ"מ כל שהוא בדרך פלפול ודרוש הרי אסור הוא כשאר דברי תורה. ובשלמא השיעורים הנמסרים בקול בכי וכד', וענינם לעורר הלבבות לשוב בתשובה הנה ודאי שראויים הם, אך שיעורים הנמסרים בחכמה, כמערכות פלפול בעומק, אשר הכל נהנים לשומעם, יל"ע מי התיר להם זאת. [/b]].

החילוק פשוט, הפוסקים הנ"ל דיברו על דרוש ופלפול, אכן שיעורו של הגרמ"ש עוסק בהגדרת הדברים לעומקן, והייתי קורא לזה עומק הפשט, ואין הכי נמי שגם להבין דבר לעומקו השכל מתענג עליו, אבל מאידך גיסא יש ויש סוגים ומינים שונים בדעות בנ"א יש כאלו שיתעוררו לבכי ומספד על ידי החכמות והמקוננות ומגידים שונים, ויש שדרך התחברותם לענין החורבן הוא דוקא על ידי הבנת הדברים והגדרתם כנכון,

ירושלמי כתב:במחילה, כלום גזה"כ היא "דרוש ופלפול" ותו לא? ואם מישהו יגיד שיעור בחרוזים גם נתיר כי זה לא בדיק "דרוש ופלפול"? אם גם לשיטתך "השכל מתענג עליו", שוב הרי זה בכלל האיסור "מפני ששמחה היא לו", כל' המ"ב, ומה לי אם זה מחמת דרוש או עומק פשט. והוא אשר טענתי לעיל, כי גם אם ילחשך אדם שהא מתעורר לבכי ע"י שיעור מקורי ב"מחשבה", מ"מ לא מצאנו לזה היתר, וכל שסו"ס השיעור מביא לידי עונג שכלי הרי זה בכלל איסור לימוד ת"ת בת"ב.

ואודות ה'התחברות לחורבן', = "אינני יודע לזה מקור בחז"ל" [לשון מרן הגריש"א שליט"א בתשובתו לאדמו"ר מקאליב שביקש לתקן אמירת ק"ש אחר התפילה, בכדי "להתייחד עם הקדושים"].

בן המחבר כתב:ראשית כל יש לשים לב שפלפול לא נאסר.

בן המחבר כתב:האיסור "ללמוד איזה דרוש" הוא מפני שההתענגות עליו היא מרובה מאוד, מחמת השנינות והחריפות היתירה בקשירת נימה בנימה

בן המחבר כתב:וממה שהתירו חז"ל ללמוד בדברים הרעים, על אף שלא ימלט שאדם יהנה מעצם הלימוד ומעצם ההבנה, שכל הבנה גוררת אחריה הנאה, נלמד כי אין לנו לדחוק איסורים נוספים

שיבר כתב: שמעתי מיהודי אחד שלמד בחברותא עם האדמו"ר מאמשינוב רבי מאיר'ל זצ"ל, וקנה ממנו הרבה. כשנפטר הרבי, בשנת תשל"ו, נשא עליו מספד בישיבת תפרח (שם כנראה שימש כמשגיח באותה עת) והפליג עליו בהפלגות גדולות. שאלתיו, למה לא ידוע הקשר שלו עמו ואם כדבריך שקנה ממנו הרבה היה צריך שימלט ממנו משהו בשמו. השיב לי: הוא מצניע את זה מאותה סיבה שהרב הוטנר העלים כי את יסודות תורתו קנה מהרב קוק זצ"ל.

עשוי לנחת כתב:

ירושלמי כתב:אך שיעורים הנמסרים בחכמה, כמערכות פלפול בעומק, אשר הכל נהנים לשומעם, יל"ע מי התיר להם זאת

אולי הוא למד זאת מהגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, שהשיעור הכי ''מרתק'' שלו היה בת"ב אחה"צ.

חכם הרזים כתב:

עשוי לנחת כתב:

ירושלמי כתב:אך שיעורים הנמסרים בחכמה, כמערכות פלפול בעומק, אשר הכל נהנים לשומעם, יל"ע מי התיר להם זאת

אולי הוא למד זאת מהגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, שהשיעור הכי ''מרתק'' שלו היה בת"ב אחה"צ.

וכבר אמרו ע"ז חכמי ב"ב היכי דמי פורים שחל בת"ב שיעורו הנ"ל של הגרמ"מ

ירושלמי כתב:[ולהעיר (הן על שיעורו של רמ"ש, והן על שאר השיעורים בדרוש הנמסרים בליל ת"ב) מדברי המ"ב הל' ת"ב, שאף דהותר הלימוד בדברים הרעים ובסוגיות החורבן, מ"מ כל שהוא בדרך פלפול ודרוש הרי אסור הוא כשאר דברי תורה. ובשלמא השיעורים הנמסרים בקול בכי וכד', ועניינם לעורר הלבבות לשוב בתשובה הנה ודאי שראויים הם, אך שיעורים הנמסרים בחכמה, כמערכות פלפול בעומק, אשר הכל נהנים לשומעם, יל"ע מי התיר להם זאת. ואף אם בתוצאתם מביאים הם לידי הרהורי תשובה, מ"מ בפשטות משמע מהמ"ב (תקנ"ז סק"ד) שכל שיש הנאה בשמיעתן הרי הם אסורים, וכל מה שהתירו לימוד תורה בת"ב הוא בדברים המביאים לעצב ותשובה, אך אם העצב (??) בא באמצעות שיעור מופלא וגאוני, לכאו' אין לו מקום להיתר.

היא שיחתי כתב:ח. יש לו תלמיד הרב בורנשטיין שהוציא שערי אורה עם ביאור וכן משנת חסידים עם ביאור ודומני שנתן הסכמה, אינני יודע עם יש עוד ספרי קבלה עם הסכמותיו

עשוי לנחת כתב:השערי אורה המפורסם זה של הרב בורנשטיין, כמו ספרו משנת חסידים, שהם ספרים מאירי עיניים ממש [והוציא גם משנת המועדים, אך לא פירוש על ספר קדמון]
כנראה שיש שערי אורה של הרב בקר שהוציא עפ"י שיעורי הגרמ"ש, אם אפשר להראות לנו הכריכה וחלק מהספר.
והכל בא על מקומו בשלום.

רבינו שליט"א נכנס כעת לניתוח לא צפוי
מבקשים מהציבור להרבות בתפילה לרפואת רבינו "משה בן רחל" לרפו"ש במהרה בתושח"י.

הערב בשעה 9:30 נתכנס כולנו ליד שריד בית מקדשינו להעתיר בתפילה לרפואת מורנו הגאון הגדול רבי משה בן רחל שפירא שליט"א בתוחש"י

והן קל כביר לא ימאס תפילת רבים

נא להודיע לכל מי שבאפשרותו להגיע

שנשמע ונתבשר בשורות טובות

שומר הגחלת כתב:באמתחת אי מי מהמסתופפים הכא ידיעה או כמה בדבר מצבו הרפואי?
הוא עבר במהלך היום (ד', א חשון) ניתוח ראש עקב דימום חמור בראשו, ובשעות הערב חלה החמרה במצבו.
היודע מתבקש לשתף
"לקיים בנו חכמי ישראל....שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות" אכי''ר.

איתא בזוהר ר"פ נח: ר' חייא פתח ועמך כולם צדיקים וגו' זכאין אינון ישראל דידעין ארחות התורה… בגין דנטרין קיימא דעלמא אתקיים… ר"א פתח "אלה [תולדות נח]" בכל אתר פסל את הראשונות.
פירוש, פסל הראשונים (בסוף הפרשה הקודמת) מלהיות "תולדות נח". הראשונים שנמחו לא היו 'תולדות', לא היו ההמשך של הבריאה. דור המבול לא "נענש", אלא הקב"ה התחרט על הבריאה. החזירה למצב של יום שני. רמב"ן אומר ב' אלפים תוהו כנגד ב' ימים של הבריאה שהיתה מים ומים. תחילת הצורה היתה ביום שלישי (אדה"ר דידן הוא אאע"ה). להחזיר העולם לתוהו ובוהו הוא כמו אהדרינהו לכבשונות.
אשתי, ביתי. בית = קבע. אישות צריכה להיות בקביעות, אם לא כן יש לזה שם אחר. מה ירך בסתר… לא ישנה לתלמידיו בשוק, ע"ש במו"ק. א"א ללמוד סתם ברחוב. בגמ' בשבת איתא בכל מקום מותר להרהר חוץ ממבואות המטונפים. מה קמ"ל "בכל מקום מותר", אלא דלהרהר בד"ת צריך 'מקום'. מלאו קיא צואה בלי מקום, מבטל מעלת המקום (מהר"ל). מבואות המטונפים אינם מקום, ואין הפי' שיש איזה פגיעה בד"ת שם.
איכא בקדמונים שהמילה מקום זה שם הויה בהכפלת אות בעצמה. היינו שהמציאות מתפשטת. הויה – עצם המציאות, וההכפלה היא ההתפשטות. לא נברא העולם אלא לפר"ו שנא' לא תוהו בראה.
הקב"ה ברא העולם באותיות, וצריך היה לדעת איזה אות תצא ראשונה שכל הבאות אחריהן תהיינה המשך. ובחר באות בי"ת, הראב"ע הבין כי מילת ברכה מתחילה באות בי"ת ולכן מציע עוד מילים שאינן כ"כ ברכות. והמהר"ל מדבר עמו קשות שלא הבין ד' חז"ל. המילה ברכה היא שפע ותוספת יתר, לעשות מהחיי שעה חיי עולם. נתן לנו כל השרשים שמהם הכל יכול להתברך בלי גבול. הבריאה נבראה כדי שאנחנו נקח אותה ונהפוך אותה לברכה – המעבר מאחד לריבוי (שנים) זהו שורש הברכה. לא נברא העולם אלא לפ"ו פי' שאנו נביא את הברכה ונהפוך החיי שעה לחיי עולם. את השמים והארץ - כל הבריאה בנויה על משפיע ומקבל. שמים – משפיע, ארץ – מקבל. לא נברא העולם אלא לפ"ו, סוד זכר ונקבה. שמים וארץ – חמה ולבנה – זכר ונקבה. שאלה מטרוניתא מה עושה הקב"ה וכו' מזווג זיווגים, פי' כל כוחות ההשפעה מחבר אל כוחות הקבלה הנכונים.
החיבור האמיתי של משפיע ומקבל חייב לחול במקום שנקרא בית, אחרת ההשפעות נמשכות בדרך מקרה. ויפגע ב"מקום", מקום סתמא – וירא את המקום – זה מקום שנשקי שמיא וארעא, שער השמים. ההשלמה של מה שנקרא מקום הוא שזה השלמה של משהו מקום ריק אינו מקום "אין לך מקום שאין לו דבר"… מפני מה מכנים שמו ית' מקום, הוא נקרא מקום כי הוא מקומו של עולם כלומר מתחבר אל העולם.

כשאומרים ויכולו – שבת סהדותא איקרי. תוס' בחגיגה – ג' מעידים זע"ז, ישראל ושבת והקב"ה. מביא עדות פי' מביא את המעשה לבי"ד, מביא את ה'שעת מעשה'.
בויכולו כתוב אני עד שהקב"ה ברא את העולם ז"א הדבר הזה (של ויכולו) קורה לי. פונה אלי ונותן לי את המנוחה. רצה במנוחתנו אנו פונים אל ה' כאיש ואשה.
בלקוטי תורה לאר"י איתא עה"פ את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם ר"ת אשתך אהוב. רמז לחיבור בין החתן הגדול והכלה הגדולה. וגם בעולם הקטן שלנו אנו מצרפים עצמנו למציאות הגדולה.
רצה במנוחתנו כמו 'מצאנה אשה מנוחה בית אישה'. החיבור של בית. המציאות שנקראת דיבור, סוף דבר דיבור מלשון ראוה מדברת (הגר"א מביא זאת הרבה). דיבור זה צירוף וחיבור בין שנים. איזהו חכם הלומד מכל אדם, כל דיבור צריך לעשות בו מקום לקלוט את זה ולעשות מזה פירות. כביכול בו"ע מדבר אלי בכל דבר, זה הלימוד האמתי.
מישהו שהדיבור שלו בבחינת מהלך (-הולך רכיל) שׂם עצמו חוץ לתכנית הבריאה. צריך להיות בית, מקבל אמיתי שכל ההשפעות עושות בו פירות. תולדות נח, כשיש 'נח' יש תולדות. העולם היה חסר מנוחה, פי' נקבע הכל קבוע ונמצא במקום. הדיבורים של הולך רכיל, שם נמצא החסרון.
איש האדמה – בעלא דמטרוניתא (אדמה – מלכות העושה פירות). ביום השלישי יקוו המים, הכין תבל לעדתו, ובמבול כולם נשאר בלי מקום.
ארון הברית אינו תופס מקום, הכניס את כל ישראל בין ב' בדי ארון, גם התיבה החזיקה מועט את המרובה. גם תיבת נח – התיבה עצמה התקיימה בלי מקום, ושם היה מקום לכל הצורת אדם.
הולך רכיל זה מי שאינו נוח, אינו קבע, בן בית.