מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

רבי שמואל ברנד איננו

על חכמים ורבנים, צדיקים ויראים, אנשי השם אשר מעולם. לילך באורחות צדיקים ולדבוק במעשי ישרים.
נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: רבי שמואל ברנד איננו

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' יוני 03, 2018 10:01 pm

בשבת קודש חל יום השנה הראשון לסילוקו.

מובאים בזה דברים עמוקים ונרגשים שנשא ביום השלושים ידידו ורעו הגאון רבי יחיאל שטרנברג שליט"א, עורך קובץ 'ישורון', לא נגענו.

יבוא ידיד בעמוד ענן

כשבאים לדבר על ר' שמואל זצ"ל ישנו קושי גדול. הרי הוא היה אדם "גדול", גדול בתורה, גדול בחסד, גדול במאור פנים, גדול בעמקות הדעת. מי יוכל להקיף את כל זה ולעמוד נכונה על גדלותו?! לתאר במבט נכון מה חסרנו?!

אבל הכרת הטוב העצומה שיש לנו כולנו, אני ובני ביתי, בני תורה צעירים ששמעו בשקיקה את שיעוריו המקוריים והמבריקים, בני ישיבות שהתענגו על שלחנו, קהילה שלימה של בנות "נתיב" ובני משפחותיהן שמצאו אצל ר' שמואל ורעיתו תחי' בית חם, מעודד, מכיל ותומך בהכל, היא הכרת הטוב שמחייבת לא להיות "מתעצל בהספדו". ר' שמואל ורעיתו פתחו בפנינו את ביתם , ויותר מזה את ליבם. שומה עלינו להעלות את זכרו, ללמוד מקצות דרכיו, להידבק במידותיו, לספוג מתורתו. פטירתו למרות הצער והכאב קוראת לנו לעלות ולהתרומם לאורו. כמו בחיי חיותו! ויותר! כי ברור שזה היה רצונו!

א. רבות דובר על לימודו, ובעיקר בלילות. לילות שלימים, לילה אחר לילה, שבוע אחר שבוע ובמשך שנים. עשרות בשנים, ר' שמואל יושב עם ה"בלאט" גמרא עם הרמב"ם, עוד סוגיה בבבא קמא, עוד הבנה בעניני מיגו, עוד נסיון להבין גדרי עדות וחזקה. בשנים המאוחרות יותר "חבורות" על גבי "חבורות" לכל קבוצה שרק רוצה לינוק מהשפע הזה.

הגמ' בתמיד (לב, ב) אומרת "כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'". הלימוד בלילה מעמיד את האדם במצב של "נכח פני ה'" שהרי הוא מנדד שינה מעיניו, ומביאים בשם הזוה"ק שלשון רינה, לשון זמר זה מתייחס לתורה שבע"פ. וכבר ידועים דברי המדרש תנחומא (פרשת נח סי' ג) שאין לך מי שעוסק בתורה שבע"פ מתוך צער ומתוך יגיעה ובנידוד שינה אלא מי שאוהב להקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, (עיי"ש היטיב). ולכן השכינה כנגדו.

אמנם מצאנו חידוש נפלא בדברי ה"משך חכמה" (ויקרא ג, ב) הלימוד בלילה אינו רק מה שלומדים בלילה אלא כל לימוד שהוא במסתרים, בשעת הדחק, לימוד ללא תכלית אחרת אלא הלימוד עצמו הוא התכלית. מי שלומד למען תכלית, כדי להיות רב, ראש ישיבה בשביל הכבוד הרי הוא בבחינת הזורעים בדמעה, בשעת הלימוד הוא כמו זורע שכעת אינו נהנה ורק עובד ומתאמץ. מתי הוא יהנה? רק "ברינה יקצורו", כשישיג את מטרתו, יקבל משרה, כולם יכבדו אותו. אבל הלומד במסתרים, "בלילה" אין לו שום תכלית מלבד עצם הלימוד. והוא מקבל שכרו מיד בשעת הלימוד, הוא קשור להקב"ה בעצם הלימוד, ו"טועם נועם התורה האלקית", וזה כוונת הפסוק " קומי רני בלילה"- כשהלימוד הוא לימוד כזה של בחינת לילה אז "קומי רוני"- יש את כל הטעם בלימוד ומגיעים ל"נוכח פני ה'".

כל מי שפעם פגש את ר' שמואל הרגיש מיד בשמחת התורה שבו, בלהט שלהבין כל דבר משורשו, בלי שום מטרה של כבוד. תלמידי חכמים מובהקים באו אליו לשמוע שיעוריו ולדבר בלימוד, ואח"כ "מכרו" את תורתו הלאה, ולפעמים אפילו שלא בשמו. גם במצבי "לילה" של חובות, של העדר משרה רשמית, ר' שמואל היה הסמל של "באהבתה ישגה תמיד". הוא לא קיבל מוסכמות. כל דבר בדק בעומק העיון משורשו. גם בעיון הסוגיות בנשים נזיקין וקדשים , וגם באגדה שבה העמיד יסודות איתנים לתפיסת עולם שלימה על עם ישראל ככלל ועל החיים שלנו כל אחד כפרט.

ללומד בלילה ישנן מעלות נוספות: הגמרא בחגיגה (יב, ב) ובע"ז (ג, ב): כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר (איוב ל ) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי, ע"כ. מדובר במי ש"עוסק" בתורה בלילה, שזה כמו עסק שלו, הוא לא לומד באקראי וכשמזדמן. הוא "בעל עסק" שמשקיע את כל מרצו לפתח את העסק שלו. ומה שכרו? חוט של חסד – מסביר רש"י : "נותן חינו בעיני הבריות". הוא זוכה לחן מיוחד בעיני הבריות. המהרש"א כאן מסביר: שהלומד בלילה בדרך כלל פניו זועפות, מרוב הדחק, נדודי שינה וכדומה, ועליו הקב"ה ימשוך חוט של חסד שזה הארת פנים מיוחדת, וכמו שכתוב אצל אסתר שירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך לה , "ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה".

איזו הארת פנים היתה לר' שמואל! כל אחד חש ברצון להיות בסביבתו , לשוחח, להתיעץ, לשתף, והכל בכזאת נעימות, בכזאת לבביות. כמה אנשים אמרו שהם הרגישו שהוא ידיד נפש שלהם ? שהוא ממש חבר? ומדובר באנשים שנפגשו איתו פעמים ספורות בלבד. זה החוט של חסד שהיה לו.

סעודות השבת המיוחדות, איזו הארת פנים, לכל אחד ואחת, אין צורך להיות מוזמן. כשהתחיל ב"שבת שלום ומבורך שלום עליכם מלאכי השרת" ואח"כ "רבון כל העולמים" ובמהלך הסעודה הוא היה מואר ומאיר פנים.. ב"אמירת לחיים" ניגש לכל אחד, לכל אחד ברכה מיוחדת על פרנסה , בריאות, עלייה בתורה ויראת שמיים, לבחורים הוסיף וברך על "שטייגען". אף את הבנות ברך בזיווג הגון בקרוב, בבית של תורה. ובאיזו מתיקות של מאור פנים.

ואם לזרים זה כך, למשפחתו על אחת כמה וכמה , איזה כבוד והארה לכל ילד ולכל נכד. כולם בראש מעייניו. והיחס לרעיתו? די היה לראות את אמירת ה"לחיים" "שנזכה לשלום בית, געזונט, פרנסה, וכו' וכו'", באיזה כבוד הדדי באיזו הארה, אין לתאר ואין לשער. "זכו –שכינה ביניהם".

כשהיה שר "י-ה אכסוף נועם שבת" אפשר היה לחוש שאכן השבת אצלו היא "נועם הנשמות ועונג הרוחות".

הגמ' משתמשת לגבי הלומד בלילה בביטוי של "רינה", של "שיר". השיר הוא ביטוי של המית הלב. אדם שעובד במקצוע סתמי, עורך דין, מנהל חשבונות וכו' הוא עוסק בזה כי צריך להתפרנס. אבל מי ששר זה ביטוי של שפת הלב והרגש. אצל ר' שמואל התורה היתה בבחינת שיר, ליבו היה הומה על התורה. כל תורתו היתה מתוך שמחה פנימית, כל חידוש כל וורט חדש שאמר או שמע. שירת התורה.


ב. נאמר על שמואל הנביא : והלך מדי שנה בשנה וסבב בית א-ל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'. (שמואל א ז טז-יז).

שמואל הנביא בחיר הנביאים הולך כל השנה לשפוט את ישראל , הוא לא מחכה שיגיעו אליו אלא הולך וסובב בכל הארץ , אבל תמיד "תשובתו הרמתה" שם הוא עיקר החיות שלו, (זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי) ולשם מי שרצה להגיע להשפט או ללמוד מתורתו הגיע לשם "כי שם ביתו". בפסוק מדגישים את היחוד של בית שמואל "כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'". ההדגשה היא על "שם", הכל בבית שמואל. בית זה היה מיוחד. החת"ס (חו"מ סי' ט) מעיר שהרי אמו נדרה שישב בבית ה' עד עולם וא"כ איך ישב בביתו ברמה, ומסביר : "כיון שנתעלה והיה עובד ה' בשפטו את ישראל ובהרבצת תורה עם בני הנביאים בביתו היה יותר משבתו במשכן בעבודת הלויים".

ומה היה המיוחד בביתו של שמואל? במדרש שמואל (יג, ח ומקורו בתנחומא ישן חוקת כב) : "אמרו להן הנשים (לשאול ונערו שחיפשו את הרואה –שמואל, שמואל א ט, יב )אי אתם רואים ענן קשור למעלה מחצירו". מעל ביתו של שמואל היה עמוד ענן. בתהילים צט, ו: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", השוה הכתוב את שמואל שהוא מקוראי שמו [והיינו שמתפלל ותפילתו נענית] למשה ואהרן. וע"ז ממשיך הכתוב "בעמוד ענן ידבר אליהם" ופירשו רש"י והרד"ק שקאי גם על שמואל שהיה לו עמוד ענן בפתחו. הקב"ה מדבר עם משה ואהרן ושמואל בעמוד ענן – שם עיקר השראת השכינה. וכן מבואר בספרי זוטא : כדרך שהיה מדבר עם משה וכו' בשעה שהיו ישראל רואין את עמוד הענן בין שמים וארץ היו יודעים שהוא עם משה , וכן עם שמואל. וכבר כתב המגיד מדובנא (אהל יעקב פרשת שמות ): וכל מקום שהענן שם שם שכינה שורה".
ביתו של שמואל היה בית להשראת השכינה, ולכן אמר החת"ס שהיה יותר מעבודת הלויים.

ור' שמואל בדורו כשמואל בדורו!

ר' שמואל זצ"ל היה סובב בכל מקום, אם זה בהרבצת תורה לכל מי שבקש, נסיעה שבועית לב"ב לומר חבורה לתלמידי פונביז', נסיעות לליקווד, שיעורים בטלפון ועוד ועוד, ובעשיית חסד בכל מקום שצריך, ואפילו בבתי משפט ובבית הסוהר רק אם יכול לעזור ולסייע לכל נדכה. (ישנו סיפור הנסיעה שטרח לנסוע לגליל להביא תמרים שהיו טובים לחמיו שליט"א) אבל תמיד "תשובתו הרמתה" כי שם ביתו. אם בתורה באמירת חבורות בבית לכל קבוצה שבקשה שיעור בכל נושא –נשים נזיקין, מועד וקדשים, וכן אגדה והשקפת עולם. אם זה הבית שממנו היתה השראה של חסד , של הכנסת אורחים, של קדושת השבת, בית שפתוח לכולם. מכל הסוגים והגוונים. הענן קשור בבית הזה מעל ראשו ולפתחו. תושבי קרית צאנז מכירים את הבית בתורת חסד 3, על השמחה והקדושה שפורצת ממנו בסעודות שבת. סעודת פורים, עם תזמורת כשעשרות עשרות נמצאים שם ולא אמר אדם צר לי המקום.

על אהל שרה אמנו נאמר שהיה בו עמוד ענן שקשור בו, ברכה בעיסה, ונר דולק מע"ש לע"ש. בביתו של ר' שמואל זצ"ל עינינו ראו ולא זר שנתקיימו שם: הענן שורה בו, הברכה בעיסה –תמיד יש די לכולם, יכולים להגיע כמה אורחים ויכולים להגיע 30 איש ולכולם יש די והותר , במאור פנים. מעולם לא אמר אדם שחסר לו משהו בבית ברנד. והנר דולק מע"ש – הכל סובב סביב השבת וקדושתה, יום מנוחה וקדושה שנותן חיות לכל ימי השבוע : "המפארים אותך על ידי שבת קדשך, כל ששה ימים להנחילם נחלת יעקב בחירך".


ג. הגמ' במנחות (נג, א-ב): "יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים".

ומתבאר שם שהכוונה : יבוא שלמה המלך, בן אברהם אבינו, ויבנה בית המקדש להשם, בחלקו של בנימין, ויתכפרו בו ישראל.

הגמ' מביאה פסוקים שכל אלו קרויים ידידים. כל המאמר הזה סובב בענין הקשר בין ידידות להשראת השכינה. על אברהם אבינו נאמר "מה לידידי בביתי" והיינו בית המקדש שהוא מקום להשראת השכינה, שלמה המלך בנה את המקדש בחלקו של בנימין שעליו נאמר "ידיד ה' חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" –זו השראת השכינה בחלקו.
הרב וולבה בתחילת ספרו "עולם הידידות" מתאר שכל התורה בנויה על "עולם הידידות". מהי ידידות?

ידידות היא הביטוי העמוק ביותר של קשר. בחתונה האחרונה של בתו ר' שמואל אמר לי שהשתתפות בשמחה של חתונה היא "ידידות". כוונת הדברים: קל לנו להשתתף בצער של השני. אנשים ממהרים לחוש את הכאב של אחרים, לבוא להלויה, לבכות ולהצטער. וככל שהסיפור יותר טרגי, יש בו יותר יתומים מסכנים, החולה יותר מיוסר, הבית יותר שבור, קל לנו להשתתף לתרום, לבכות. אבל בשמחה תמיד "חייבים", המחותן "חייב" להזמין את כולם, והאורחים מגיעים כי "לא נעים ואני חייב לו". מצד האמת אם היו הולכים בפשטות אז כולם לא היו "חייבים" וזה לא מזמין וזה לא בא. קשה לנו לשמוח באמת בשמחת השני. ידיד הוא מי שבאמת שמח בכל ליבו עם הזולת.

ר' שמואל היה ידיד אמת! באיזו שמחה היה כשכל אחד בישר לו איזו בשורה טובה. איך השתדל להגיע לכל שמחה, לשמוח ולשמח.

בדרך כלל היחס שלנו להקב"ה הוא "אבינו" "מלכנו" [בשה"ש הוא נקרא "דוד"], אבל כאן הוא נקרא "ידיד".

בידידות אין מעמדות, אין עדיפות לגדול על הקטן, שהרי הקב"ה נקרא ידיד , והוא מכנה את בני האדם גדולים ככל שיהיו כידידיו. וכי מה היחס ביניהם ? בורא לברואיו הם ידידים? אכן כן זוהי ידידות! ר' שמואל התבלט בכך שהכל ידידיו. לפעמים אפילו ביחס לילדים קטנים דבר איתם בכזאת ידידות. כשהיה מכבד מישהו לדבר בשלחן שבת היה זה: "נכבד את ידידי וכו'".

לא יפלא שאנשים התיחסו גם אליו בפשטות. אמנם אצל חלק הוא היה "הרב", אבל רובם דברו אליו כחבר בלשון נוכח. זה בלט הרבה יותר ביחס לרבנית האלמנה: בנות שזה עתה חזרו בתשובה וכל אחת בעיניהן היא רבנית, היו קוראות לה בשמה הפרטי, ללא הבדלי מעמדות מתבקשים. בעולם הידידות זה טבעי ופשוט שזה כך.

במהלך ה"שבעה" שח הגאון ר' צבי חשין שליט"א דודו ורעו של ר' שמואל זצ"ל: בהספדים ציינו את "הגאון ר' שמואל ברנד", זה נכון אבל יש עוד גאונים. יש כאלו שציינו את "הגאון הנפלא" , את "הגאון האדיר", וגם כאן אם נתאמץ נמצא כאלו שעונים על ההגדרות הללו. אבל באמת הוא היה "שמוליק ברנד". גדול מרבן שמו!. והם הם הדברים, בעולם הידידות הוא היה שמוליק ברנד.


ד. בעולם הידידות של ר' שמואל ורעיתו היתה השראת השכינה:

"כל בית שנשמעים בו דברי תורה בלילה שוב אינו חרב" (עירובין יח, ב). הבית הגדול הזה שנשמעו בו "זמירות של תורה בלילה (עם כל המשמעויות של "בלילה") ו"הקול נשמע למרחוק" (רש"י שם), שוב אינו חרב! אמנם ר' שמואל אינו איתנו, אבל הבסיס שיצק אינו חרב. עמוד הענן ממשיך להיות קשור על פתח הבית! כולנו בטוחים שהרבנית וכל המשפחה ימשיכו להיות כתף תומכת ובית חם לכל אלו ששאבו מהם מלא חפניים גם ברוחניות וגם בגשמיות. אותו מקדש מעט ששכינה שרתה בו אצל ה"ידידים" הללו, ימשיך להשפיע שפע גדול בעולם הידידות כמקודם, ורוחו הגדולה של ר' שמואל זצ"ל תמשיך לחפוף עליהם מעולם שכולו טוב, עד שנזכה שיקיצו וירננו שוכני עפר במהרה בימינו אמן.

מיני ומינך
הודעות: 431
הצטרף: ג' מרץ 03, 2015 4:16 pm

Re: רבי שמואל ברנד איננו

הודעהעל ידי מיני ומינך » א' יוני 03, 2018 10:07 pm

-
נערך לאחרונה על ידי מיני ומינך ב א' יוני 03, 2018 11:29 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: רבי שמואל ברנד איננו

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' יוני 03, 2018 10:19 pm

ובענין ''מיגו - כח הטענה" שנידון כאן, ברצוני להעתיק משיעורי מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל הכ"מ על פרק שנים אוחזין, קטע מתוך שיעור, ויהיו הדברים לעי"נ. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

ז. הנה דעת הרמב"ן, דמיגו להוציא אמרינן, וכן הוא הכרעתו (ב"ב לב ע"ב), וע"כ כתב ליישב כאן בענין אחר, והעמיד יסוד ישובו בב' חידושים, וזת"ד, דהכא ליכא מיגו, דכי אמר כולה שלי, לא היה נוטל אלא חצי מטענתו, אף עתה שאומר חציה שלי, אין לו אלא חצי מטענתו, דאף אי תאמינו בטענת חציה, במיגו דטענתו כולה, אי אפשר שתהא מאמינו ויטול בטענתו יותר מכפי שתאמין לו ויהא נוטל בטענת כולו שלי.

ועוד הוסיף הרמב"ן בחידוש, דבמה שכבר הודה לו בחציו, הרי הוקבע שהחצי האחר של חבירו בודאי, ואיך תאמר בו מיגו, וכי נאמין איש בטענת טלית זו, במיגו שיכול למתבע טלית אחר, ואף הכא לא נאמין בטענת חציה במה שיכול למיתבע חציה האחר, ולא נאמר דנאמין בטענת מנה במיגו דמצי טעין מאתים, שאין לו בו זכות, דמיגו מממון לממון לא אמרינן, יעו"ש.

והנה דברי הרמב"ן צריכין ביאור וישוב, במה שהוצרך לב' חידושיו בכאן, והראשונים (עי' מרדכי) כתבוהו לתי' בפנ"ע, דאין מיגו בכאן משום דמיגו מממון לממון לא אמרינן, יעו"ש, ולמה הוצרך הרמב"ן להרכיב שני הישובים יחדיו.

ועוד צ"ב בעיקר חידושו הראשון, דמה לי במה שאף מעיקרא לא היה נוטל אלא חצי טענתו, מ"מ כיון דמיגו ענינו נאמנות, דאמרינן מה לי לשקר, אף הכא נאמינו בטענתו דחציה שלו, דכיון דנאמן והוכח באמיתת דבריו כאן, אף נאמין בכל טענתו, ומה לי בגדרי טענתו כולה, וזה נראה דעת התוס' והראשונים דלא כתבו כחי' הרמב"ן בזה, ודברי הרמב"ן צ"ב.


וכבר נודע, מה שכתבו הגר"ש הכהן ז"ל והגרא"ו ז"ל להוכיח מדברי הרמב"ן כיסוד דעתם דמיגו אינו ענין נאמנות כלל, דמה לי לשקר, אלא יסודו כח וזכות טענה, דיש לו כח וזכות לטעון פרוע מתוך זכותו בטענת מזויף, דכח טענה לו בזה הממון, וע"כ הכא כיון שבטענתו דמעיקרא לא נוטל אלא חצי מטענתו, אף במה שכחו בטענת חציו במיגו, כן כחו בחצי הטענה, יעו"ש.

אמנם האמת יורה דרכו שדבריהם מתמיהין. ולא מצאנו בדברי הש"ס והראשונים, ענין כח טענה, וזו אינה תורה, אלא מה שמצאנו בדברי הש"ס ענין מה לי לשקר, דמיגו הוכחת נאמנות היא, ובמקו"א הארכנו בזה. ועוד, שאף בדבריהם עדיין לא נתיישב מה שהוצרך הרמב"ן להרכיב תירוצו אתרי רכשי בשני חידושים כאחד, וצ"ב.

ח. והנה יש להקדים ולבאר בעיקר דין המיגו דאף דיסודו ענין נאמנות, מ"מ עיקרו נאמנות בגדר טענה, וכוחו להכריע בנדון טוען ונטען, דאף אי איכא טענה יותר נאמנה, אין בכוחה לברר המציאות כענין בירור של עדות ושאר בירורים המבררים מציאות האמת, וזה נראה מבואר בדעת הרמב"ן, דהרמב"ן האריך להכריע דכח המיגו אף להוציא ממון, דנאמן בזה ביותר, (יעוי' בדבריו ב"ב שם), ומ"מ מצינו בב"ב (מא ע"א) דקיי"ל טענינן ללוקח, ואפ"ה בעי ראיה דבעינן עדים שדר בו זה שמוכרו לו הקרקע חד יומא, שעי"ז מוחזק ומאומת לפנינו דלוקח הוא, ובזה דינא דטענינן ללוקח, דהמוכרו זבנה כדין, מבעל הקרקע, יעו"ש. ונחלקו הראשונים בכה"ג דאית ליה מיגו דדר בה המוכר חד יומא, ולית ליה עדים לזה, ודעת הרמב"ן שם דלא מהני מיגו בזה, וכתב ע"ז דלא מפיו אנו חיים, יעו"ש. והיינו דהתם בעינן שיוחזק ויאומת לן בבירור דלוקח הוא, כדי דנטעון ליה, ולא מהני בו מיגו אלא עדות בלבד, ואף דדעת הרמב"ן דמיגו בכ"מ מהני אף להוציא, וכנ"ל.

והמבואר בזה, דיסוד ענין מיגו היינו נאמנות בגדר טענה, ועיקרו ככל ענין טוען ונטען, דתחילת הדין ועיקרו ע"י טענותיהם, והכרעת הדין במי שיאמן יותר בטענתו, ותליא במי שנראה משקר או אמיתי טפי בטענותיהם, דבזה כל שע"י מיגו נראים דבריו נכונים יותר, וניכרים דברי אמת יגבר בטענתו על טענת חבירו אף להוציא, והיינו בכה"ג דמהני טענה בזה, כההוא דגחין ולחיש (ב"ב לב ע"ב) דטענתו בכח שטר.

אמנם בכה"ג דלוקח, דאין דין טענינן משום מעלת טענתו, אלא בעינן שיהא מבורר ומאומת לן כלוקח, בזה ודאי בעינן בירור לבי"ד, ואף ענין טענה יותר נאמנה אינה נחשבת בירור המציאות, דאין לך נוגע וקרוב יותר מבעל דין עצמו, ולא סגי בכך שהוא דובר אמת, ולא חשיב בירור כלל, משא"כ בכל ענין טוען ונטען, דאדרבה עיקר הכרעת דינו כפי כח טענת בע"ד, וזה יסוד גדול בדינא דמיגו, והדברים ארוכים, ודי בהערה זו.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: רבי שמואל ברנד איננו

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' פברואר 16, 2020 12:03 am

ביאורי רבי שמואל
מהגאון רבי שמואל ברנד זצ"ל
פרשת יתרו


'ואביא אתכם אלי'[1]

יש להבין מה ההדגשה שבאו למדבר סיני, ועוד הערות בדברי הכתובים
(יט, א), בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, ומשה עלה אל האלוקים וגו'.
יש להבין מה שכפל הכתוב ביאתם למדבר סיני פעמיים, דכתיב בפסוק הראשון 'ביום הזה באו מדבר סיני', ושוב כתוב 'ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני'. ואולם צ''ל דבפסוק ראשון נכתב עצם הענין, ולאחר מכן נכתב פירוט הדבר, שהיה זה כך שנסעו מרפידים אל מדבר סיני. אך עדיין יש להבין, למה נכתב כך, ולמה לא די בפסוק השני בלבד.
וביותר יש להבין, כי נראה מדברי הכתובים, שיש הדגשה על כך שבאו ישראל למדבר סיני, ולכן נכתב מתחילה עצם המאורע, שבתאריך זה של החודש השלישי באו ישראל למדבר סיני, וענין זה הוא מאורע וכותרת שיש לציינו ביחוד, ולאחר מכן בא פירוט המאורע כיצד נעשה, ועל כן נכתב הדבר פעמיים, תחילה ציון עצם המאורע, ולאחר מכן פירוט הדבר. אלא שזה טעון ביאור, מדוע נכתב כן, ומה הוא חשיבות המאורע עד שנכפל הדבר, וצ''ב.
עוד יש לעמוד על מה דכתיב 'ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר', דלכאורה לאחר שכתוב 'ויבואו מדבר סיני' די בכך, ולמה כתיב עוד 'ויחנו במדבר'. ואולם באמת בכל המסעות כתיב 'ויסעו ויחנו', ולכן גם כאן כתיב כן. אלא שעדיין צ''ב דהו''ל למיכתב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ולמה נחלק הדבר לתרתי, דכתיב 'ויבואו' מדבר סיני 'ויחנו' במדבר.
גם יש להבין מה דכתיב, 'ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר', דנכפלה החנייה. אולם י''ל שבא הכתוב להדגיש, שזה עיקר תוכן החנייה שם, שהיתה במטרה לחנות נגד ההר. ומה שלא פירש הכתוב על איזה הר מדובר, צ''ל דזה מוסב על מה דכתיב בריש הפרשה 'ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוקים', והכא מדבר על ההר ההוא.
אך עדיין יש לדקדק, ששם לא פירש הכתוב היכן הוא הר האלוקים, דעדיין לא כתוב שבאו למדבר סיני, ואילו הכא לא פירש הכתוב שההר הוא הר האלוקים המדובר. ובהכרח שהדבר ברור ומבואר ממילא שהכל מדובר על אותו הר הידוע לכל, ולא הוצרך הכתוב לפרש, וזה צריך ביאור.

יש להבין מה הפירוש ואביא אתכם אלי, ומה המכוון לומר בזה
והנה לאחר מכן כתיב, (ג) ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ד' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב וגו', אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'.
ומלבד שיש להבין מה היא הקדמה זו דכתיב אתם ראיתם וגו', מה המכוון בזה, ומה זה קשור למה שנאמר להם לישראל אח''כ ועתה אם שמוע וגו', עוד כבר נתחבטו מפרשי התורה על מה דכתיב 'ואביא אתכם אלי', מה הוא פירושו, ומה זה 'אלי'.
וברש''י כתב 'ואביא אתכם אלי, כתרגומו'. והיינו שבתרגום אונקלוס כתב 'וקריבית יתכין לפולחני'. וזה כדאיתא בהגש''פ 'ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו', וכן הוא בתפילת יו''ט 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך', ועל זה אנו אומרים בתפילת שמו''ע 'וקרבנו מלכנו לעבודתך'. אולם ברמב''ן כתב שאין זה פשוטו של מקרא, וז''ל 'ואונקלוס שתירגם וקריבת יתכון לפולחני, דרך כבוד של מעלה תפס לעצמו', ר''ל משום שהלשון אלי כביכול להקב''ה בעצמו אינו כ''כ דרך כבוד, ולכן פירש אונקלוס כן.
ועל דרך פירוש אונקלוס מצינו עוד, שבתרגום יונתן בן עוזיאל כתב 'ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי', היינו ללימוד התורה, וכ''ה בתרגום ירושלמי. וברשב''ם כתב 'ואביא אתכם אלי, להיות אני לכם לאלוקים'. והכל סובב על דרך אחד, שהלשון אלי בא לומר שהבאתי אתכם למטרה של 'אלי', ובזה פירשו מה היא המטרה, והיינו דאין הכוונה אלי כפשוטו, אלא הכוונה למטרת 'אלי'. וכבר כתב הרמב''ן כאמור, שאין זה פשוטו של מקרא.
ואכן הרמב''ן עצמו פירש 'ואביא אתכם אלי, אל מקום כבודי, ההר הזה אשר שכנתי שם עמכם'. והיינו ש'אלי' פירושו אל מקום השכינה. ועד''ז הוא באבן עזרא, 'ואביא אתכם אלי, שכבודו ירד בהר הזה והוא הר הקודש, והנה אמר משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה, והוא נוה קדשך'.[2]
אלא דלכאורה הדבר שנוי בפלוגתא בגמ' (יומא ד:), דכ''ז ניחא לדעת רבי עקיבא דמה דכתיב 'ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי' מדבר על ראש חודש, שכבר בר''ח שכן הענן על ההר ששת ימים עד מתן תורה, דלפ''ז כבר בר''ח שרתה השכינה על ההר והיה זה מקום כבודו של הקב''ה, אך לדעת רבי יוסי הגלילי שפסוק זה מדבר על שעת מ''ת, שרק אז שכן הענן על ההר ומשה נכנס לאחר ששת ימים לקבל הלוחות, דלפ''ז בר''ח עדיין לא היה על ההר כלום, ולמה זה נקרא 'מקום כבודי'.
ואולם הרמב''ן באמת אזיל לשיטתו, שכתב קודם לכן כהך מ''ד שמיום בואם בר''ח שכן הענן על ההר. אכן יעויין באבן עזרא שכתב בזה דברים, וכנראה כוונתו לתרץ גם לאידך מ''ד, דזה בהכרח ששרתה שכינה על ההר כבר בר''ח, דהרי כתיב כאן 'ויקרא אליו ד' מן ההר לאמר', אלא שמ''מ ענן וגילוי שכינה לא היה וישראל לא ראו זאת, עד ליום מתן תורה, יעו''ש בדבריו. אך עדיין הדברים צריכים ביאור, כי בכתוב לא נזכר מאומה מזה.
עוד יש לעיין, מה בא לומר בזה שהיה 'ואביא אתכם אלי'. ובשלמא להנך פירושים דזה מדבר על המטרה, א''כ י''ל דזה מסובב על רישא דקרא, כלומר שעיקר היציאה ממצרים היתה למטרה זו. אבל להך פירושא וכפי שהוא לפי פשוטו, שמדבר על זה שבאו למקום השכינה, א''כ מה ענין יש להזכיר זאת, ומה המכוון לומר בזה, וצ''ב.

הקב''ה ירד במעמד הסנה להיות בארץ בכדי להציל את ישראל
והנראה בזה, דהפסוק הזה הוא סובב ומדבר על מה דכתיב בפרשת שמות (ג, א), 'ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו' ויבא אל הר האלוקים חורבה', הרי דכבר התם כתיב שיש הר האלוקים, והוא בחורב, כלומר שכבר שם מצויין מקומו של הר סיני. ולכן בריש פרשת יתרו לא הוזקק הכתוב לפרש היכן הוא הר האלוקים, לפי שזה כבר נתפרש בפרשת שמות כאמור.
ומה שבאמת נקרא שם הר זה בשם הר האלוקים, נראה לפי פשוטו שזה מתבאר בדברי הכתוב שמיד לאחר מכן, דכתיב 'וירא מלאך ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו', וירא ד' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה וגו', ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא'. כלומר שבאותו זמן ירדה שכינה על ההר במראה הסנה וקבעה מקומה שם, עד כי המקום נהפך לאדמת קודש. ולפיכך נקרא כבר ההר בשם הר האלוקים, כי מאותו הזמן כבר נקבע שם מקום השראת השכינה בפועל.
וביאור הענין נראה, דהנה לעיל מיניה כתיב (ב, כג), 'ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם וגו', וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים'. נקט הכתוב לשון ותעל, כביכול עלתה תפילתם מן הארץ אל הקב''ה השמימה, כדאמרינן בסליחה 'ולמכון שבתך השמים תעלה תפילתם'.
ועל זה אמר הקב''ה למשה בתחילת מעמד הסנה, דכתיב (ג, ז) 'ויאמר ד' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש' וגו'. כביכול ירד הקב''ה מן השמים אל הארץ, בכדי להציל את עמו ישראל ולגאלם חירות עולם.
והביאור בזה, שזה הסבר על מראה הסנה. וזהו שאמר הקב''ה למשה לבאר את ענין הסנה שזה מורה על קביעות מקום השכינה על ההר כעת, שסיבת הדבר הוא, לפי שהקב''ה ירד כעת מן השמים לקבוע מקומו בארץ, בכדי לדאוג משם לטובת עמו ישראל, לעשות מלחמה בפרעה ולהציל את ישראל, ולהעלותם אל ארץ טובה ורחבה, ולהיות מגן ישראל עוזרם וגואלם לעולמי עד. [ושורש פירוש זה בדברי הכתובים עולה מתוך דברי הרמב''ן והא''ע שם].
באופן שמראה הסנה לא היה זה אך גילוי נבואה לאותה שעה, כמו שהיה אצל האבות, אלא שהיה זה גילוי על קביעות מקום השכינה מעתה והלאה, שירד הקב''ה לקבוע מקומו שם ולהיות שם כל הזמן בכדי להגן על עמו ישראל ולהיטיב להם. ולכן שפיר נקרא ההר בשם הר האלוקים, שזה מצד תוכן אותה פרשה, שכן בעת בואו של משה אל ההר נקבע המקום להיות מקום השכינה, ושרתה שם שכינה בכדי להציל את ישראל.

הירידה היתה גם בכדי שישראל יבואו אליו לקבל את התורה
אכן נראה לומר עוד, דהנה כתיב שם לאחר מכן (יא) 'ויאמר משה אל האלוקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה'.
ויש לבאר בזה, שגם זה הוא השלמה על מראה הסנה. והיינו שאמר הקב''ה למשה, שהתכלית של כל היציאה ממצרים הוא שלבסוף יקבלו ישראל את התורה ויעבדו את האלוקים על ההר הזה, [וכדכתיב גם בריש פרשת וארא (ו, ו) 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו', ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים'. ויש לציין שגם עצם השליחות אל פרעה הלא היתה, 'שלח את עמי ויעבדוני']. ומשום שזה באמת פסגת המעלה ותכלית הכל, שיהיו ישראל לעם ד' מקבלי התורה ועובדים עבודתו.[3]
ומה שיהיה זה על ההר הזה דווקא, היינו משום שזה חלק מסיבת ירידת השכינה להר. כלומר שהקב''ה ירד על ההר, כדי להיות שם ולהציל את ישראל עד להבאתם אליו. כביכול הקב''ה יורד על ההר, ויושב ומצפה ומחכה להם לישראל שיבואו אליו לקבל התורה ולעבוד אותו. וכבר מאז התחיל ענין מתן תורה, שירד הקב''ה להיות שם ולהמתין לישראל עד שיבואו לקבלת התורה.
ולכן זה מה שהשיב הקב''ה על שאלתו, שהתוקף והחוזק לראיה על אמיתת הנבואה הוא, שאין הירידה להר רק בשביל להציל את ישראל, כי אולי על זה לא יבין משה לאשורו מדוע נצרכת ירידה זו, אלא שזה גם בשביל התכלית של קבלת התורה, והירידה על ההר היא לאות שהכל נועד למטרה זו, שהקב''ה מראש עשה הכל בהמתנה לישראל שיבואו ויקבלו את התורה. [ועיין ברמב''ן ובא''ע שם שמתוך דבריהם יש ללמוד כמש''נ].
ויש להדגיש עוד, שזה מראה גם על החביבות הגדולה של ישראל אצל הקב''ה, שזמן רב מאוד קודם מתן תורה, עוד מתחילת מעמד הסנה, כבר ירד הקב''ה על ההר להמתין לישראל, ויושב ומצפה להם, אפילו עוד קודם שנגאלו כלל, ומחכה להם מתחילת השליחות, כביכול כאומר מתי יבואו כבר בני חביבי 'בני בכורי ישראל' לקבל התורה.

כל יציאת מצרים היתה כדי שיהיה 'ואביא אתכם אלי'
ובזה יבואר מה דכתיב הכא 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי', דביאור הקדמה זו הוא, שהקב''ה אומר להם, שכל מה שעשיתי הכל היה כדי למשוך את ישראל אליו בעבותות אהבה, ומה שראיתם אשר עשיתי למצרים, נועד הכל בכדי שיהיה לבסוף ואביא אתכם אלי.
ולכן מתואר הכל בלשון 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', ולא מוזכר כל האותות והמופתים והשפטים הגדולים, כי אם בלשון קצרה 'אשר עשיתי למצרים', שכן עיקר הענין הוא הבאת ישראל, וזהו דכתיב שהיה זה באופן של נשיאה על כנפי נשרים, כביכול הקב''ה נושאם ומושכם אליו כל הדרך, עד שנתקיים 'ואביא אתכם אלי'.[4]
והביאור בזה, שצורת מתן תורה היה נצרך להיות דווקא באופן זה, שכלל ישראל יבואו אל הקב''ה בעצמו כביכול, בצורה של אהבה, ואז יאמר להם 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי' וגו'. כלומר שכלל ישראל צריכים לבוא אל הקב''ה ולקבל התורה ממנו, וכן להתחיל לעבדו במקום שכינתו דווקא. ולכן רצה הקב''ה שיבואו אליו, שיקבלו התורה בצורה כזאת דווקא.
ואולם יתכן די''ל עוד בזה, שביאת ישראל אל הקב''ה היה בזה מטרה וענין בפני עצמו, שכלל ישראל באים לחסות ולשהות בצל שכינתו, שבזה נשלמת ההכרזה כי הוא מגן ישראל וגואלם, והוא העוזר ומיטיב להם בכל עת, והם חוסים תחת כנפיו. וענין מתן תורה הוא עוד מעלה נכבדה מזו, שיהיה גם שמו נקרא עליהם, שהם עמו העובדים אותו ושומרים חוקיו ומצוותיו ונושאים את שמו הגדול.[5]
עכ''פ איך שנפרש, הא מיהא נלמד, שביאת ישראל אל הקב''ה היה בזה קיום ענין הנועד מראש, שיבואו ישראל אל מקום שכינתו. ועל כן זה מה שאמר הקב''ה 'ואביא אתכם אלי', כלומר אלי אל מקום השכינה, אשר כבר שוכנת שם מעת מעמד הסנה עד עכשיו. ולא הוזקק הכתוב לפרש זאת, שכן כבר נתפרש הדבר בפרשת שמות, וכל הכתובים כבר מיוסדים על הנאמר שם כאמור.

ההדגשה על ביאתם למדבר סיני שבזה נתקיים ונשלם מעמד הסנה
ומעתה יבואר היטב, מה שמתחלת פרשתא זו, עם הכותרת 'ביום הזה באו מדבר סיני'. שכן זה באמת קיום ענין מסוים בפני עצמו, שבאו ישראל אל מקום השכינה, ונתקיימה המחשבה אשר עלתה בתחילה לפני אדון כל, שיבואו ישראל אליו אל מקום שכינתו אשר ירד שם על ההר במעמד הסנה. וזה עצמו כבר ענין נפרד, וזה הקדמה לההמשך של קבלת התורה גופא.
ולכן מתחילה אמר הכתוב שבאו ישראל אל מדבר סיני, כלומר שנתקיים הענין המצופה. ולאחר מכן פירט הכתוב כיצד היה זה, שנסעו מרפידים אל מדבר סיני. ונכתב כך בדווקא, להורות שהביאה אל מדבר סיני יש בה כבר קיום בפני עצמו, עוד טרם קבלת התורה.
ובזה מיושב מה דכתיב 'ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר', ולא כתיב ויחנו במדבר סיני כבכל דוכתי. משום שלענין הביאה אל הקב''ה אין החניה נצרכת, והביאה למדבר סיני היה בה כבר הקיום גם ללא החניה, ולכן כתיב 'ויבואו מדבר סיני' כענין נפרד, ושוב כתיב ויחנו במדבר, שזה מצד המסעות. אלא שהוסיף עוד הכתוב 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כלומר שבזה נתקיימה הביאה אל מקום השכינה ביתר תוקף, על ידי שחנו ממש נגד ההר, והיינו ההר הידוע כאמור.
ועל זה אמר להם הקב''ה 'ואביא אתכם אלי', שנתקיים רצוני להביאכם אלי, אשר הכל מראש נועד למטרה זו, ובזה נשלם מעשה הקב''ה, ומעתה הדבר תלוי בכם, וזהו דכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', כלומר שכעת נשלם הכל ואין הדבר תלוי אלא בכם אם תקבלו את התורה.
באופן שכתובים אלו באים הם בתורת השלמה וסיום על מעמד הסנה, [ואולי באמת מצד פרשת וארא שם נאמר 'ולקחתי אתכם לי לעם' לא היתה נצרכת ביאה זו, רק מצד מעמד הסנה שם נאמר 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה' דווקא הוא שנצרך זאת, שכן מצד פרשה זו הכל צריך להיות בצורה של אהבה דווקא], וזהו דכתיב שנתקיים לבסוף התכלית של 'ואביא אתכם אלי' וכמש''נ.[6]


[1] מעובד ע''פ השיעור שמסר בן רבינו הג''ר משה ברנד שליט''א מדברי רבינו.
ההערות למטה אינם מדברי רבינו, אלא ממה שדנו ונו''נ בדברים.

[2] ועיין בספורנו שכתב 'ואביא אתכם אלי, אל הר האלוקים המוכן לנבואה', ומשמע שמפרש שהוא נקרא אלי על שם העתיד, שהוא מוכן להיות עליו מעמד מתן תורה, [או שמא כוונתו שהוא הר המסוגל לקבלת נבואה סתם, כמש''כ מקודם 'ומשה עלה והכין עצמו לנבואה'], ואולם בפשטות אלי היינו מצד עכשיו, ולכן המחוור כפירוש הרמב''ן שהכוונה אל מקום כבודי.
[3] הנה רבינו האריך לבאר במקומו דחלוקים הם פרשת שמות מפרשת וארא, דבפרשת שמות בא הקב''ה לגאול את עמו 'למען ישראל', בכדי לעוזרם ולהיטיב להם, ולכן לא נזכר שם מתחילה שיהיה 'ולקחתי אתכם לי לעם' משום שלא זו המטרה, אבל בפרשת וארא בא הקב''ה לגאלם 'למען שמו', דהיינו למען הצדק והמשפט גופא, ולכן שם כתיב גם 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים', שכ''ז מכלל המטרה, ואכמ''ל בזה.
אלא שלכאורה זה נסתר שהרי גם בפרשת שמות כתיב 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה', ולכן צ''ל שזה בא כענין צדדי, ולא מכח עצם הפרשה, כי אם לראיה בעלמא, עכ''ד, וביאר הענין ואכ''מ.
אולם הכא כן נקט רבינו שי''ל שפסוק זה הוא מעצם התכלית של אותה פרשה. אלא שא''כ הרי קשה כאמור, שזה אינו מתאים עם המהלך שבהך פרשה המטרה היא למען ישראל בלבד, וצ''ע.
ונראה די''ל דלעולם גם למען ישראל שייך שיהיה ענין מתן תורה, משום שזה טובה גדולה להם לישראל, כמו שאמר להם הקב''ה כאן 'והייתם לי סגולה מכל העמים וגו', ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', שיזכו למעלות גדולות ונפלאות כאלו, וממילא גם רוב טובה פי כמה וכמה, ולכן בעצם זה טובה, אלא שנדרש לזה קבלת עול. וביותר שכל ענין התורה עצמה הוא הטובה הגדולה ביותר שיש, כאשר האריך רבינו בקונטרס חג השבועות.
ואך ההבדל הוא שזו טובה התלויה ועומדת ברצונם, כי נדרש לזה קבלת עול תורה ומצוות שבזה יש קושי רב, אלא שזה כדאי בשביל הטובה הצפויה. ולכן הקב''ה הזכיר רק יציאת מצרים ונתינת הארץ, שזו טובה בלבד, ואת זה יתן להם. משא''כ מתן תורה בזה צריך שיסכימו, וגם צריך הבנה לזה שזה באמת טובה, ולכן נזכר רק בדרך אגב, אף שלאמיתו אכן זה באמת התכלית והטובה היותר גדולה שיש.
ואכן בזה חלוק בפרשת וארא, שם כתיב זאת בצורה של למען שמו, שיהיה 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים', שזה בשביל הקב''ה, וגם כתיב בצורה של הכרח, שכן הם מחוייבים לזה מצד שנגאלו ממצרים.
ובזה יבואר מדוע בפרשתינו נזכר רק צורת השכנוע לישראל, על אף שבאמת היו ישראל מחוייבים לזה, כדאיתא במכילתא על אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים 'על מנת שתקבלו גזרותיי'. אכן הביאור, שבא הקב''ה לקיים הענין מצד פרשת שמות, שם הכל נעשה למען ישראל, ואין הם מחויבים כלום, כי אם לשכנעם שזה טובה להם, וזה כמש''נ.
ואולם במעמד הר סיני גופא כפה הקב''ה עליהם הר כגיגית, והביאור שאז נתקיים גם פרשת וארא שיהיה בעל כרחם. ובזה מיושב מה שהקשו שהרי כבר קיבלו עליהם, אכן המכוון בזה היה לומר להם שהם גם מוכרחים, ויש כאן שני הענינים. וזה נפלא.

[4] מתבאר כאן פירוש חדש בהך 'על כנפי נשרים' דר''ל שהיה בצורה של אהבה, עטופים ומוגנים. אכן המפרשים כאן ביארו שהכוונה שהיה בהשקט ובטח, בהגנה מפני מצרים ושאר הקמים עליהם, וציינו לזה את הפסוק בפרשת האזינו, כנשר יעיר קנו וגו'. אולם באמת פשטות הכתובים בהאזינו שם משמע שאינו מדבר דווקא על זה, אלא על מצב האהבה שיש בזה, ויעו''ש דזה מדבר גם על מתן תורה שהיה בצורה של אהבה, ונראה שזה אכן מקביל להנאמר כאן. ודו''ק היטב שם.

[5] ראיה לזה, דהנה איתא בהגש''פ 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'. וכבר נתחבטו המפרשים טובא מה זה קרבנו לפני הר סיני, מה היה שם חוץ ממתן תורה, ומה המעלה בזה, ול''מ ביאור מחוור ע''ז. אכן למש''נ הדברים מאירים, שעצם ביאתם אל הקב''ה היה בזה ענין נשגב לעצמו, וזה נלמד באמת מהכתובים שבפרשה דילן.

[6] הנה באבן עזרא כתב כאן וז''ל, 'ואביא אתכם אלי, שכבודו ירד בהר הזה והוא הר הקודש, והנה אמר משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה, והוא נוה קדשך'. והדברים סתומים. [ואולם זה משמע שכוונתו על דרך הרמב''ן וכמש''נ לעיל, אף כי אינו מוכרח שכן אולי הכוונה 'ירד' בלשון עתיד, אבל מ''מ שאר דבריו סתומים].
אולם לפי המבואר י''ל, שמש''כ 'שכבודו ירד בהר הזה' היינו מה שירד במעמד הסנה, ומש''כ 'והוא הר הקודש' היינו מה שנאמר שם 'של נעליך וגו' אדמת קודש הוא' ונתבאר שזה רק כי השכינה עומדת להישאר שם, ומש''כ 'והנה אמר משה [אולי צ''ל למשה] תעבדון את האלוקים על ההר הזה', ר''ל שמטרת הירידה היתה כדי שישראל יבואו שמה בסוף לקבל התורה וכמש''נ, ומש''כ 'והוא נוה קדשך', ר''ל שזהו דכתיב בשירת הים 'נהלת בעזך אל נוה קדשך', ומפרש שאין המכוון על א''י כדפירשו בזה, שכן זה כתיב אח''כ תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו', אלא נוה קדשך הכוונה אל הר סיני שזה מקום השכינה, וכ''כ שם וז''ל 'אל נוה קדשך הוא הר סיני ששם שכן הכבוד, וכן כתוב ואביא אתכם אלי', כלומר שהכל מכוון למטרה זו שיבואו אל הקב''ה, וזה ענין לעצמו. ונמצא שיסוד כל הנתבאר הוא מפורש בדברי הא''ע כמש''נ.

https://tora-forum.co.il/viewtopic.php? ... 92#p115608

שומע ומשמיע
הודעות: 2972
הצטרף: ג' ינואר 19, 2016 9:57 pm

Re: רבי שמואל ברנד איננו

הודעהעל ידי שומע ומשמיע » ו' אפריל 10, 2020 1:10 pm

המעונין לקבל מדברי תורתו באופן קבוע בכתובת זו:
torasshmuel1@gmail.com

צופה_ומביט
הודעות: 4780
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: רבי שמואל ברנד איננו

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' אפריל 05, 2022 4:09 pm

ראיתי השבוע בדוכן של בלוי את הספר הנפלא "ביאורי רבי שמואל - חג המצות" בהוצאה חדשה.


חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Majestic-12 [Bot] ו־ 158 אורחים