שיף כתב:עד לפני כמה שנים עוד נהג ללכת בכל ליל שבת בקיץ ובחורף לכל ה"שלום זכרים" שבשכונה. בער"ש היה רושם לעצמו את הכתובות והשמות כדי שלא ישכח
כך גם לנחם אבלים, כשאבי מורי שליט"א ישב שבעה על אמו ע"ה, נחרדנו לפתע לראותו בסלון הבית בשעת צהריים (לפני הסדר כנראה), כמה מרגש היה לראות תלמיד חכם חשוב ומבוגר מאוד, טורח לטפס קומותיים לנחם אדם שהוא פוגש בבית הכנסת לפעמים.
במשך שנים התפללתי בהושענא רבה דווקא בישיבת 'קול תורה' (מניין שהחל בשעה משונה: 6 בבוקר), בהרגשה שאי אפשר לוותר על תפילה ביום החותם הגדול, במחיצת מרן המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל שהשתתף בהושענות ובהקפות כשהוא על כסא גלגלים, וכשבעל התפילה הוא הרב בונדהיים זצ"ל, בלולבו המהודר והארוך, ובקולו הרועד והעמוק (בשנה האחרונה נחלש באמצע חזרת הש"ץ, ונכנס הרב קונשטט שליט"א תחתיו).
אנשי בית וגן זוכרים היטב את דמותו הזריזה מסתובבת בימי תעניות בכל בתי הכנסת בשכונה כגבאי צדקה, גם בזקנותו המופלגת, בשעת מנחה קטנה, בידיו תיק משרדי שחור, עם פתקה גדולה בכתב ידו: "אגרא דתעניתא", וכיום ממשיכים בדרכו זו צדיקים מהשכונה. באחת הפעמים נכנס בשעת קריאת התורה לבית כנסת מסוים בשכונה, וגער בו ד"ר בעל-בית מבוגר על שמפריע לו בקריאת התורה, וכשאורייתא מרתחא ביה, ענה לו הרב בונדהיים בקול נחרץ: "אני לא מקבל ממך"...
היה מופלא בעבודת התפילה, בעומדו על מקומו בקדמת בית כנסת הגר"א ליד החלון, כשהוא משתמש בסטנדר הגדול של הדרשנים, ותפילותיו נישאות לעבר קודש הקודשים המשתקף אי שם באופק, ממרומי בית וגן.
אחתום בווארט ששמעתי ממנו בשם המגיד הירושלמי רבי בנציון ידלר זצ"ל אודות אדמת הכהנים במצרים שלא היתה לפרעה, וזאת על שום מה? ואמר בשם הגרב"צ שיוסף חפץ ליצור תקדים של פטור מעבודת הצבא והמלך, לאחיו ובית אביו שירדו למצרים, ולכן פטר את הכהנים מן המס, כאנשי דת, וממילא נפטרו גם בני יעקב כמותם.