.השוחט כתב:ה.
ואם כבר עסקינן בתקופות קשות אצל ר' זאב [שעבר כל חייו תקופות קשות מאד], אז אגב דאגב עוד מעשה נורא שסיפר לי על עצמו.
פעם נכנס אצל יהודי חסיד גור בענייני גמ"ח, ללוות או לפרוע, ועד שבעה"ב נכנס לסלון ראה ר"ז את הסה"ק שפ"א על השולחן, פתחו והביט בו וראה ווארט קצר במזמור לדוד ה' אורי, שכתוב שם אם תקום עלי מלחמה "בזאת" אני בוטח, ולא נתפרש [עכ"פ להדיא] מה הוא אותו בזאת שבו דוד בוטח. [כמובן דיש לפרש בזה שה' הוא האור והישע וכן על זה הדרך].
ומשיב השפ"א שכוונתו בזאת גופא שהמלחמה קמה עלי, אני בוטח שאוכל לעמוד בה, כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואיננו מביא עליהם דברים שלמעלה מכוחם.
סיים ר"ז ואמר: אמנם חונכתי בחיידר אחר והורגלתי לקבל מספרים אחרים ולא התחלתי מאז ללמוד שפ"א, אבל היסוד הזה נהיה הרבי שלי בכל התקופות הקשות שעברו עלי !
וראה עוד שם בשנת תרמ"ה.נמצא שכל שיש לאדם מלחמה מכלל כי לו יש כח להלחם וכתיב אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, שכע"י המלחמה עצמה רואה שיש לו במה לבטוח.
רבי יצחק לוין, בנו של רבי רפאל בנימין לוין, סיפר כי פעם פנו אל רבי אריה שני בחורים ושאלוהו כיצד מגיעים ל'אהבת ישראל'? הוא השיב להם בסיפור על יהודי צדיק שהיה חי בעיר ווילנה, וכשהיה שומע כי מאן דהו עבר עבירה היה מתעלף. "זוהי 'אהבת ישראל' אמיתית!" קבע רבי אריה בנחרצות.
רבי אריה אהב אהבה בלי מצרים כל בריה מבריותיו של הקדוש ברוך הוא, והאהבה הזאת היתה אהבה כה כנה וגלויה, עד שכל מי שהיה בסביבתו חש זאת בבירור.
באחת מצוואותיו הקדיש רבי אריה דברים נוקבים בענין זה, המשקפים היטב את אורח חייו העמוסים בפעולות חסד, פרי אהבה לכל מי שבשם ישראל יכונה. כך נהג, כך חינך, כך הדריך והשריש אצל בני ביתו וצאצאיו.
וכך כתב בצוואתו:
למותר להזהיר בענין אהבת ישראל אשר זה יסוד כל התורה. שלא לדחות שום פעם הפרט בשביל הכלל, כי כל פרט ופרט יצטרף לכלל, ואם לאו נדחה גם הכלל, והבן זה. אמנם אין לצאת בזה ברעיון רק בהרגשה פנימית הנוגע עד הלב 'ובפועל', ואין לקוות לתשלום גמול, ונאמן בעל הגמול לשלם. אמנם 'פלס מעגל דרכיך' שלא לגרום ביטול תורה, במקום שאפשר לעשות על ידי אחרים.
...השתדלתי בכל מאמצי כוחי, להשריש בליבות בני ביתי שיחיו אהבת הבריות. ובמקום לנטוע שנאה לחופשים השתדלתי להשריש אהבה וכבוד ויקר ליראים, כי ראיתי בצוואת רבינו יעקב מליסא ז"ל (סעיף יח) וזה לשונו: "מה מאד היזהרו מלדבר על אדם שום דבר רע אף כי עושה מעשה זמרי, כי נפשכם יודעת כי גם בכם יש דברים לא טובים, ואולי שקול" וכו'.
בכתביו של רבי אריה מוצאים אנו התייחסות נוספת מהי 'אהבת ישראל'. מתוך ניסיונו האישי מציין רבי אריה עד כמה חשובה מידה זו והשפעתה על הרבים:
אהבת ישראל היא עידוד ישראל, עידוד כל פרט ופרט שבו ואף עידוד הסרים מן הדרך הישרה, שהם למעשה חולים ברוחם. ניסיון רב לי בעידוד אסירים שנידונו על מעשים פליליים, ואני יודע עד כמה הועיל העידוד להחזרתם למוטב ולשובם אל כלל ישראל, אין הם נבדלים מכלל ישראל, הם אבר מן הגוף, אף כי אבר נגוע במקצת, ועל כן עלינו לרפא אותו למען הגוף כולו.
שאלו פעם את רבי רפאל בנימין לוין, בנו של רבי אריה: "הרי לאביך יש קשר הדוק לכל שכבות העם, גווניו ועדותיו, כולם רואים בו כ'אחד משלהם'. אולם למי הוא באמת שייך?"
השיב רבי רפאל בפקחותו: "באופן כללי אם רוצים באמת לדעת להיכן האדם משייך את עצמו, יש לבדוק איזה חינוך הוא מעניק לילדיו. הנה אבא לא שלח אותנו מעולם ללמוד במוסדות ובארגונים שיש בהם לימודים שונים, אלא אך ורק לישיבות קדושות שבהן עוסקים בתורה בטהרה. גם את חתניו בחר רק מטובי הבחורים של עולם התורה. זה הסימן המובהק מה הוא היה ולהיכן השתייך באמת!"
מעין זה שח נינו של רבי אריה, רבי יום-טוב זילברמן, כי שמע פעם כיצד רבי רפאל נשאל איך יתכן כי אביו שקירב את כולם כולל את פורקי העול למיניהם, לא הפסיד מכך כלום בחינוך צאצאיו, כולם יראים ושלמים, זאת על אף שראו בבית הרבה אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות?
השיב רבי רפאל בענוות חן: "בדרך כלל אלו שעוסקים בקירוב רחוקים, את הקרובים הם אינם מקרבים, אבל יחודו של אבא היה שבכל אדם הוא ידע להבחין ולמצוא נקודה טובה. אם אצל החילונים הוא מצא נקודות טובות, קל וחומר אצל שומרי תורה ומצוות, ובן בנו של קל וחומר אצל תלמידי חכמים, שאותם כיבד עד אין שיעור. ממילא סולם הערכים שלנו נשאר אמיתי. החשובים ביותר מבחינתו היו הם תלמידי חכמים, ולזה שאפו הילדים בבית להגיע".
נוטר הכרמים כתב:לר' אריה לא חסרו סיבות לשנוא ולתעב את הקנאים, 'וישטמוהו בעלי חיצים', הוא היה כמטרה לחיציהם ומלא את אשפתו מן הבזיונות ומן החירופים הפומביים שקבל מהם באהבה וברצון. אך תחת שנאתם וקנאתם – הוסיף עליהם אהבה!! ולא זו בלבד, אלא הוסיף ונהג בהם כבוד והערכה, כאשר היתה באמנה אתו מימים ימימה, על מעלות שמצא בהם, על תורה שלמדו או שאר זכויות שאף פושעי ישראל מלאים בהם כרימון, קל וחומר 'פושעים' מסוג זה.
המעיין כתב:אולי יחיד ויוצא דופן. ברם איך אתה מסביר אותו?
המעיין כתב:אולי יחיד ויוצא דופן. ברם איך אתה מסביר אותו?
נוטר הכרמים כתב:המעיין כתב:אולי יחיד ויוצא דופן. ברם איך אתה מסביר אותו?
2. וכי הנשירה לא היתה גם או בעיקר מ'עץ חיים', שלא היה מזוהה עם העדה החרדית כלל, אלא להיפך, כידוע, וכמסופר פה.
וכי הקלקול קרה בעקבות קנאות או הפגנות? מגוחך.
[ואם כבר, אז באמת העניות של אז שהיתה עניות אמיתית של רעב ללחם ומחסור כפשוטו תרמה הרבה, לא במישרין כמו בעקיפין. מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל פעם דיבר ע"ז בכאב על בני כיתתו, והסביר שהמלמדים העניים וקשיי היום היו אשמים לא מעט במצב הזה. הוציאו תיסכוליהם ומרמוריהם על הילדים. הגר"ש אמר שאסור להרחיב בזה, אבל צריך לדעת שהתקופה לא היתה פשוטה].
נוטר הכרמים כתב:המעיין כתב:אולי יחיד ויוצא דופן. ברם איך אתה מסביר אותו?
ראשית, הסיפור כאן הוא די 'יתום'. אינו מצוטט מפי בר סמכא, אלא מובא 'בשם', ולפעמים פרט אחד משנה משמעות של סיפור שלם.
שנית, גם אם הסיפור נכון ומדויק, זה עדות של גדול על מה שהיה בקטנותו, ואולי היה באסיפה זו כל מיני אלמנטים שונים שלא היו לרוחו של ר' אריה?
--------
אגב, בימים האחרונים נחשפתי להתכתשות בין מאמרים משני הכיוונים. מאמר מאוד חריג בעיתון המודיע המתקיף את אנשי העדה החרדית ורווי בזלזולים ועקיצות, ומאידך, תגובה ארוכה בעיתון שיצא ע"י הקנאים. הבורות ההיסטורית והניתוחים השטחיים שגדשו את שני המאמרים מפליאים מאוד. עיתון המודיע מצביע על התוצאות הברוכות של בוגרי 'סיני' בתל אביב לעומת התופעות העגומות של בוגרי החדרים של ירושלים בשנים עברו. בא רעהו ומשיב לו: לא הרי ילדי ירושלים המסכנים שגדלו בעוני ובמחסור מזויעים כהרי ילדי התפנוקים השבעים של ת"א.
ולא היא. ובכן, שני תשובות בדבר.
1. למיעוט הבנתי, לא מדובר על אותה תקופה כלל. הנשירה האדירה בירושלים התרחשה בעיקר בעשור שקדם להקמת המדינה, בעוד ההצלחות של סיני וריבוי הספסלים של החינוה"ע בת"א ובכל הארץ התרחש כמה שנים לפחות לאחר מכן עם העליה מכל המקומות וריבוי ניצולי השואה.
2. וכי הנשירה לא היתה גם או בעיקר מ'עץ חיים', שלא היה מזוהה עם העדה החרדית כלל, אלא להיפך, כידוע, וכמסופר פה.
וכי הקלקול קרה בעקבות קנאות או הפגנות? מגוחך.
[ואם כבר, אז באמת העניות של אז שהיתה עניות אמיתית של רעב ללחם ומחסור כפשוטו תרמה הרבה, לא במישרין כמו בעקיפין. מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל פעם דיבר ע"ז בכאב על בני כיתתו, והסביר שהמלמדים העניים וקשיי היום היו אשמים לא מעט במצב הזה. הוציאו תיסכוליהם ומרמוריהם על הילדים. הגר"ש אמר שאסור להרחיב בזה, אבל צריך לדעת שהתקופה לא היתה פשוטה].
אליסף כתב:הספר נמכר בארה"ב?
.השוחט כתב:הוספתי בס"ד עוד כמה סיפורים בקטע על רבי זאב.
אבקש את סליחת השומעים על אי-שליטתי המלאה בעברית.
היות ונתבקשתי מטעם שירות השידור לספר מעט ממעשיו הכבירים של מר אבי זצ"ל הכ"מ, לא יכלתי לסרב. אף שבחייו אהב את הצניעות אבל לאחר פטירתו, כשחייבים הבנים לכבדו במותו במעשים לעילוי נשמתו, נדמה לי שסיפור מעשיו הגדולים יעורר אנשים לתשובה ולמעשים טובים, ויהיה בזה עשיית נחת רוח לנשמתו הטהורה בגנזי מרומים.
מר אבי זצ"ל מוכר בשם 'אבי האסירים' מפני שהאסירים הכירו לו תודה על מה שעשה עבורם. האבא זצ"ל העריך מאד את מדת הכרת הטוב. היה מזכיר תמיד את מאמרי חז"ל המדברים על הכרת הטוב. והאסירים, ובפרט אסירי אצ"ל ולח"י ומפקדיהם לא שכחוהו, לא בשמחתם ולא ח"ו בצרתם, אשר בצרתם לו צר.
אבל האמת היא שהיה אפשר לעטרו בתואר "אבי תינוקות של בית רבן" על המעשים אשר עשה לטובת ילדי ישראל, ובפרט ילדי הת"ת "עץ חיים". מסירות שלא רואים אפילו מההורים עצמם. יש עובדות למאות, עם שמות, האנשים החיים אתנו עדים למעשים נפלאים.
אני רוצה לעמוד רק על עובדה ששמעתי בימי ניחומי, אחרי שאחד המנחמים סיפר על עצמו מימי ילדותו בזמן היותו תחת חסותו של מר אבא זצ"ל הכ"מ, קמה אשה אחת – היא הרבנית ברמן מרחובות – וסיפרה מעשה שהיה בנוכחותה:
בשבת אחה"צ היה מנהגו לבקר בבתי החולים שבעיר, והרבנית הנ"ל עמדה ליד מטתה של ידידתה, אשה חשובה בשם חיה וויס, והחולה היתה גוססת והרופאים קבעו ששעותיה ספורות. כשעבר האבא זצ"ל ליד מטתה נגשה אליו הרבנית ברמן בתחנונים: רבי! הסתכל! הגוססת הזאת היא אלמנה, אמא לשלשה יתומים קטנים! בקש רחמים עליה! מיד – היא מספרת – הניח האבא זצ"ל את ידו על המזוזה וקרא בזעקה: רבונו של עולם! לא ארשה לך לעשות זאת, כתוב 'לב אלמנה ארנין', ועל מי תיטוש את הצאן הזה?! לא... לא אסכים לזאת! אבי יתומים ודיין אלמנות שלח מהרה רפואה שלמה לחולנית חיה בת - - - במהרה. לא עברו כעשר דקות והאשה פקחה את עיניה ולאט לאט חזרה לאיתנה. וכעת היא ב"ה מגדלת את בניה בדרך התורה והמצוות.
נרדף מפני רוח רעה שאמרו לאו דוקא דהוא הדין לכל חולה שיש בו סכנה היו זועקים ומתחננין וכן נהגו לומר מצלאים בשבת על חולים המסוכנים סכנת היום:
הגה: וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום (ליקוטי מהר"י ברי"ן ובית יוסף בשם הר"ן פרק ג' דתענית):
כ"ק אדה"ז נ"ע, בשולחנו (או"ח סי' רפח ס"ט), כתב:ואפילו שאלת צרכיו התירו אם הוא חולה המסוכן סכנת היום שזועקים ומתחננים עליו בשבת אפילו בצבור וכן מותר לברך על החולה המסוכן בו ביום וכן המקשה לילד שהיא מסוכנת בו ביום . .
בן ירושלים כתב:אליסף כתב:הספר נמכר בארה"ב?
כן
בן ירושלים כתב:הלילה ומחר הוא יום היארצייט החמישים של רבי אריה לוין זצ"ל. לפי מה ששמעתי העליה המרכזית על קברו תהיה בשעה 10 בבוקר בבית הקברות בסנהדריה, אם כי בשנים האחרונות היתה עליית רבים במשך כל שעות היום. שנשמע ונתבשר בבשורות טובות.
בכניסה לבית הקברות תהיה אי"ה מכירת הספרים משנת אריה ודרך אבות.
תם מה הוא אומר כתב:בן ירושלים כתב:הלילה ומחר הוא יום היארצייט החמישים של רבי אריה לוין זצ"ל. לפי מה ששמעתי העליה המרכזית על קברו תהיה בשעה 10 בבוקר בבית הקברות בסנהדריה, אם כי בשנים האחרונות היתה עליית רבים במשך כל שעות היום. שנשמע ונתבשר בבשורות טובות.
בכניסה לבית הקברות תהיה אי"ה מכירת הספרים משנת אריה ודרך אבות.
האם לא עושים את העליה בערב ראש חודש ניסן?
אברהם כתב:תוך כדי סידור ערימות ניירותיו של זקני רש"ש לוין זצ"ל לקראת פסח, מצאתי את הדף המצורף בזה, תמלול מה שתכנן לומר [ואולי גם אמר] ב'שירות השידור' על אביו רבי אריה, כמה חודשים לאחר פטירתו.
לקראת יום הזכרון החמישים לרבי אריה, אני מעלה את הדף ואת תמלולו.
[האם הסיפור פורסם כבר? האם השמות הללו מוכרים?]
אני רוצה לעמוד רק על עובדה ששמעתי בימי ניחומי, אחרי שאחד המנחמים סיפר על עצמו מימי ילדותו בזמן היותו תחת חסותו של מר אבא זצ"ל הכ"מ, קמה אשה אחת – היא הרבנית ברמן מרחובות – וסיפרה מעשה שהיה בנוכחותה:
בשבת אחה"צ היה מנהגו לבקר בבתי החולים שבעיר, והרבנית הנ"ל עמדה ליד מטתה של ידידתה, אשה חשובה בשם חיה וויס, והחולה היתה גוססת והרופאים קבעו ששעותיה ספורות. כשעבר האבא זצ"ל ליד מטתה נגשה אליו הרבנית ברמן בתחנונים: רבי! הסתכל! הגוססת הזאת היא אלמנה, אמא לשלשה יתומים קטנים! בקש רחמים עליה! מיד – היא מספרת – הניח האבא זצ"ל את ידו על המזוזה וקרא בזעקה: רבונו של עולם! לא ארשה לך לעשות זאת, כתוב 'לב אלמנה ארנין', ועל מי תיטוש את הצאן הזה?! לא... לא אסכים לזאת! אבי יתומים ודיין אלמנות שלח מהרה רפואה שלמה לחולנית חיה בת - - - במהרה. לא עברו כעשר דקות והאשה פקחה את עיניה ולאט לאט חזרה לאיתנה. וכעת היא ב"ה מגדלת את בניה בדרך התורה והמצוות.
מר העלה אצלי זיכרונות ילדות מדמות יקרה ואהובה ההולכת ונשכחת. הרבנית לאה ברמן ע"ה, היתה אחותו של יעקב פיטלוביץ' ונלוותה אליו בחלק ממסעותיו לאתיופיה. בזיוו"ר היתה נשואה לפרופ' אשר גולאק ולאחר שנפטר בקציו"ש נישאה בזוו"ש לרב יעקב ברמן מיסד המכללה למורים ברחובות הקרויה כיום על שמו. הרבתה במעשי חסד, בייחוד לטובת ילדים ממשפחות הרוסות, אותם סדרה במוסדות שונים, כשהיא פועלת לשם כך במרץ ובתקיפות שאפיינו אותה. לא זכתה לילדים משלה ואהבה נוכחות של ילדים בסביבתה, שזכו ממנה לחום ולאהבה שתובלה גם בהערות ובנזיפות. היינו מבקרים אותה [עם ההורים ועוד כמה משפחות שהיא אז צעירות יחסית, כיום מוותיקי העיר] הרבה בעיקר בשבתות אחר הצהריים, היתה מגישה תה בכוסות הנתונים במעין תחתיות מתכת גבוהות עם ידיות, כנהוג ברוסיה [היתה ילידת לודז', בפולין הקונגרסית שהיתה אז חלק המאמפריה הרוסית] מביעה בנחרצות את דעותיה בנושאים שונים ומספרת על קורות חייה.
...היו"ר מר שילנסקי בחר דווקא בביהכנ"ס אחדות ישראל לתת שם שבח והודיה לה' יתברך, ובצדק, כי המקום הקדוש הזה מיוחד בכך שחרות על לוח לבו זכר כל הקדושים לוחמי ישראל שמסרו נפשם למען הקמת המדינה ולא זכו לראותה. ה' יקום דמם.
אבי זצ"ל חיבב מאד את המקום הזה, וראה בו קדושה מיוחדת. אשר היה מכתת רגליו מידי ליל שבת בשבתו ללמוד פרשת השבוע ולהתפלל עם הציבור.
בהזדמנות זאת כדאי לספר אפיזודה מעניינת: הלא אבי זצ"ל נפטר בט' ניסן. והנה כמה ימים לאחר מכן, בחול המועד פסח, מצלצל אלי מר שלמה הררי ז"ל ומזמין אותי לשאת דברים בחג לפני הזכרת נשמות. השבתי לו שהיות וההזמנה הגיע אלי מאוחר מדי, אינני מבטיח שאוכל לבוא.
בליל שביעי של פסח בשעת חצות הלכתי לומר שירת הים כנהוג, ולאחר מכן עליתי על משכבי. לפנות בוקר אני רואה בחלומי את אבי מורי זצ"ל המצווה לי בלשון זו: שלמה, הזמינו אותך ב'אחדות' לדרוש לפני הזכרת נשמות, אני מצווה עליך לילך ולדרוש, כי המקום חשוב מאד. אמרתי לו שאינני מוכן כלל לדרשה, ענה לי: גם אני אהיה שם ומה שתאמר יהיה טוב. התעוררתי משנתי ולא יכולתי להירדם שוב. כמובן שעששיתי כמצוות אבי ז"ל וראשית דברי היה המסר שקבלתי מעולם האמת על חשיבות המקום הקדוש הזה, ומאז אני ממשיך לדרוש בו כל ליל שבת מדי שבת בשבתו..."
ידידיה כתב:בין המלחמות 90% מאיתנו פרקו עול ר"ל, בכל מקום!
באמריקה, בפולין ליטא , הונגריה ירושלים, ובמרוקו.
רק בתימן לא. וגם הם ר"ל הוכו כך בבת אחת כשעלו ארצה.
בכל מקום בודאי אנשי המקום תלו סיבת הדבר בכה ובכה, הרי לא ידעו שכך הדבר בכל העולם. אבל כשמבינים שכגזירת שמיים גלובלית לפנינו, אולי המבט שונה.
בעזרת השי"ת
יום שהוכפל כי טוב י"ד מנ"א שנת השמיטה לפ"ק ירושלים עה"ק תוב"א
שלום וברכה לידידי היקרים הרחוקים ממני וקרובים לרעיוני, מר שלמה אברבנאל הי"ו, מזכיר המשק מאיר על הלול, והחתן מר חיים על הבטחון, הנה לא ינום שומר ישראל, והממונה על העדר וכבוד המדריך הנכבד הי"ו.
וכל אחינו ואחיותנו שי'.
צור ישראל יקום בעזרת ישראל [א-ל מחוברות] ויחזק כל הבונים ולעדור במערכה לישוב אר"י לבית ישראל יבוא ויטול שכרו להצליחו סלה.
מר שלמה וידידינו היקרים שי', אין מילין בפי עטי להביע אף מקצת איך שנתרשמתי מביקורי אצליכם, ומה שזכיתי בנסיעתי לראות חלק גדול וחשוב מהארץ הטובה אה"ק, אשר על נקודה ונקודה ברכתי ברוך מציב גבול אלמנה [א-ל מחוברות] בדמעות של גיל. ביחוד נתרשמתי ממסירות נפש שלכם בעד הישוב בשמחת לב בסיפוק נפש.. [שתי נקודות במקור] משמרתיכם שלמה מעם ד' זרעו לכם בצדקה וקצרו לפי חסד.
הנני מצטער שלא הספיק הזמן להשיח מעט ולהתבונן. אמנם קשר נפשי תשאר בינינו תמידי לע"ע בכתב.
אולי חסר לכם בעניני דת, הנני מוכן בעזה"י להשתדל עד כמה שאפשר. שכחתי לשאל [א-ל מחוברות] אם תקנתם עירוב סביב המשק בכדי לאפשר לשאת משא בש"ק, ואם עדין לא תקנתם החובה מאד לתקן לזכות את הרבים.
בבקשה שטוחה שתואילו בטובכם להשיב לי.
ידידכם הנאמן באהבה רבה
ארי' לוין
ב"ה
יום ראשון בשבת ד' לחדש אלול שנת השמיטה לפ"ק ירושלם עה"ק תוב"א
שלום וברכה וכט"ס לכבוד ידידי רצוי נפשי יקר ערך ונעלה מר שלמה אברבנאל [א-ל מחוברות] הי"ו, ולכל אחינו היקרים העובדים על אדמת הק' לבנין האומה בדרך טובה וישרה להתהלך ברחבה בפקודי ה' ישרים, ויהי נועם העליון ית"ש עליהם סלה.
יקרת מכתבך מיום כ"ו מנ"א קבלתי בזמנו ובבקשת סליחה שאחרתי תשובתי ותדון אותי לזכות עפ"י הדחק של בריות גופא. ואסתפק גם כעת בקצרה ידיעתך יקירי בהלכות עירובין נאה מאד: לתת להמקום שם מחנה העומד על הספר אמנם זה פוטר רק מעירוב חצרות. אמנם עמודי החשמל של הבטחון לאורך גדר המשק סביב אם החוטין מונחין על העמודין ולא מן הצד, אז טוב וישר.
לא הספקתי עוד לעין בזה אמנם לא רציתי לעכב תשובתי ובעזה"י אכתוב באריכות יותר. יחזקנו השי"ת ויזכנו להרים קרן ישראל [א-ל מחוברות] באר"י בשיבת בנים לגבולם. ומלא[ה] הארץ דעת את ה'.
והנני מביע את ברכתי בלב שלם ברכת השנה כתוח"ט בספר הצדיקים לחיים טובים ולשלום לגאולה בחדת ה' על אדמת הקודש בתשועת עולמים.
מאת ידידכם המצפה לרחמי שמים מי יתן מציון ישועת ישראל [א-ל מחוברות]
ארי' לוין
בשנת תשכ"ד, כאשר חברון היתה עדיין תחת שלטון ירדני, כתב עטרת ראשנו:
"... בשבוע העבר הוזמנתי זה מכבר לחתונה הראשונה במשק אמצי'ה תחת הרי חברון. אם כי אמצתי את כוחותי בעזה"י לנסוע שלש שעות בטקסי... {מכל מקום} שבעתי עונג ונחת לראות בעיני חלק גדול מארץ ישראל כי צריך לסובב הרבה הרים, זה על ספר, ומתחת ההר אפשר לראות את עיר האבות... ראיתי בנים יקרים עובדים אדמת הקודש בזיעת אפם מתוך שמחה וסיפוק נפש, יש להם דיר גדול ולולים הרבה, ב"ה יראי ה', תקנתי להם שמה איזה דברים, יהי נועם ה' עליהם ויכונן מעשה ידיהם..."
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 311 אורחים