הגאון ר' יידל קולודצקי זללה"ה

[לייטנר]

.

[פרנקל תאומים]

סיפור:
בפורים של שנת תשכ"ב, דומני, נעתר ר' יידל לתלמידי שנה ה' ובאופן חריג וראשוני אישר להם להציג הצגה. המסך נפתח ועל הבמה עמדה תפאורת בית משפט. אחד התלמידים בגלימה שחורה פתח ואמר במילים אלה, פחות או יותר: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על הישיבה/ר' יידל - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו ... אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים". בקונוטציה ברורה לנאום הפתיחה הידוע של משפט אייכמן. ר' יידל ציוה מיד לסגור את המסך ובכך תמו הצגות פורים מהישיבה (אינני יודע אם עד היום).

אפשר לנסות לברר על הסיפור הזה אצל הג"ר יגאל רוזן שליט"א או אצל הרב הילדסהיימר מנהל הסמינר, שניהם בוגרי מחזור תשכ"ב...
הג"ר עקיבא קיסטר זצ"ל, אף הוא בן אותו מחזור, מי יודע? אולי הוא עצמו היה מעורב בהצגה הזאת...אומרים שהוא היה קונדס גדול בימי נעוריו ב'הישוב', ובישיבת פונוביז' הוא תפס את עצמו והתמסר בכל כוחותיו לעמל התורה (מני אז ועד זיבולא בתרייתא).

אכן, שמעתי זאת מבן המחזור הנ"ל (שאף הופיע בתמונה שהעלית לעיל).

התמונה שהעליתי?

[לייטנר]

.

[מיכאל1]

זכור לי שכשנפטר הגר"ז רוטברג זצ"ל, שמעתי מר' יודל משהו כעין זה, אך ממה שזכור לי הוא אמר שהיה רעיון כזה שלא יצא אל הפועל.

מאד התפלאתי בזמנו שדיברתי עם ר' יידל ביום פטירת הגר"ז ושאלתיו אם הוא הולך להלוייה, והשיבני בשלילה.
ואז הוא סיפר לי שהיה מישהו שרצה לעשות כנס של תלמידי ר' שמעון והוא או הגר"ז התנגדו בתוקף בטענה שרבם לא היה עושה כנס שכזה.

[דעת_האברך]

לאחרונה קראתי ספר בשם "נגד הזרם" המתאר דמות של בחור מהזרם הדתי לאומי לייט שמתחזק לאט לאט עד שמגיע להיות חרדי ציוני. בהקדמת הספר כתוב שהספר מבוסס ברובו על מעשים שהיו. במהלך הספר יש תיאור של ר' יידל קולודצקי זצ"ל [בשינוי שם], כדמות חינוכית נוקשה ובלתי מתפשרת, שמחמתה נגרם לאבא של גיבור הספר מפח נפש כה עז בהיותו בישיבה, עד שעזב את הישיבה ברעש גדול והפך לפרופסור באוניברסיטה.
לפי המתואר בספר, אביו של גיבור הספר היה עילוי עצום בישיבה לפני כמה עשרות שנים, חביבו של ר' יידל, אך להוותו נמצא באמתחתו בישיבה הספר "חלף עם הרוח". בשמועס שמסר ר' יידל למחרת הוא פרסם את גנותו בפני כל הישיבה והכריז שהוא חלף מן הישיבה. לבסוף אחרי שכנועים הסכים ר' יידל להחזירו לישיבה בעיקר מחמת כשרונותיו העצומים, אולם מאז חזר לישיבה "נענש" שכל מי שהישיבה רצתה לסלקו היה צריך לעבור מבחן אצל ר' יידל ולפני המבחן היה לומד חברותא עם אותו בחור שיכין אותו למבחן. שעת המשבר היתה כאשר אחד מחבריו הקרובים עמד בפני סילוק, והדרך היחידה למנוע את סילוקו היתה שילמד את כל מסכת יבמות (כמדומני) תוך שבועיים. הזוג למדו את המסכת באינטנסיביות בלתי רגילה, עד שלאחר שבועיים החבר עמד למבחן צולב במשך שעה.
לאחר מעשה זה התמרד העילוי לגמרי, והחליט לעזוב את הישיבה ולעבור לתיכון בחיפה שם השלים את לימודי התיכון בהצטיינות והמשיך בלימודי חול עד שנהפך לחוקר בעל שם עולמי בתחומו. במעברו לתיכון בחיפה סחף עמו אותו עילוי כ15 חברים מבני שיעורו, ור' יידל התאבל על כך מרות.
בסוף הספר משלים האב בסופו של דבר עם מעשיו של רבו לשעבר, ומבין כי זו היתה דרכו החינוכית, ובסך הכל רצה ליישרו ולכוונו אל הדרך העולה בית קל.

האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?

[מיכאל1]

האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?

כמדומה שלא היה לא מיניה ולא מקצתיה.
הדרך בישוב החדש הייתה כשהוחלט שבחור עף לא יעזור לו גם מבחן סיכה על בלי וירושלמי.
אמנם כן הייתה התחשבות ברורה בבחורים טובים לעגל להם קצת פינות ולהתחשב בהם ולא להעיפם על עבירות "קלות".
וכלשונו של רבי יידל "שן שכואבת עוקרים, שן שטוחנת וחותכת וגם כואבת אז סובלים".

[חשב האפד]

הרבנים חשב האפד ודעת האברך,
השמעתם מהגר"ע קיסטר על ימי נעוריו בהישוב ו/או על הג"ר יידל ז"ל?

שמענו שמענו.
בדרך כלל בצהריי יום הפורים בביתו כשהיה עוסק במצוות היום "עד דלא ידע", היתה זו ההזדמנות לנסות לשאוב ממנו אמירות חזקות או דברים הקשורים בעברו וכדו'.
אני זוכר מאז שפעם הוא הרעים בקולו על בחור חשוב שהגיע מ'מערבא', שפורים זה זמן המסוגל ל'ונהפוך הוא' ושכשהוא הגיע ללמוד בפוניבז' אזי המשגיח זצוק"ל אמר לו שכעת עליו "להפוך את השרוול"...
אם הבנתי נכון, כוונת המשגיח היתה שאנשים שולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות מתוך הסתכלות על החיים במשקפיים של עוה"ז, דאגה לעתיד החומרי וכו', וכשבחור מגיע משם לישיבות הוא צריך להתהפך ולהתנתק לגמרי מכל האווירה הזו שמתוכה גדל במשפחתו ושמתוכה גדלו גם כל החברים שהיו לו בסביבתו הקודמת, ולהתחיל ללכת עם ראש אחר, הפוך לגמרי, מכאן ואילך להסתכל על החיים במשקפיים של חיי נצח, התמסרות רק לתורה מבלי להרבות בחשבונות וכו' וכו'.

מאידך, כשהרב קולדצקי זצ"ל נפטר, נכחתי כשבחור(ישובניק) בישר לו על כך, הוא נבהל והגיב ממש בצער, הבחור שאל אותו אם הוא רוצה לבוא ללוויה, והוא אמר מיד: בטח, בוודאי. ובאמת הוא נסע עם הבחור הזה ללוויה (אולי הצטרף אליהם עוד בחור ישובניק נוסף), אפילו שזו היתה טירחה בלתי מבוטלת ליסוע במונית לתחנה מרכזית של ירושלים ומשם לקחת אוטובוס בין עירוני לתל אביב וכו'.
הבחור שנסע איתו סיפר אח"כ לבחורים שהם היו בהתחלה בלוויה ובהספדים בבניין של הישיבה שם, ושאח"כ ר' עקיבא אמר לו שהוא רוצה להמשיך גם לבית העלמין ולהשתתף בקבורה ממש, והוא באמת חיפש(ומצא) טרמפ עם אחד מידידיו שהסיע אותם ברכב לבית העלמין, וחזרה לירושלים מן הלוויה הם נסעו עם הגאון ר' שלום גלבר שליט"א (בעל 'נתיבות שלום' ו'אורחות שבת') שאף הוא היה מתלמידיו של הרב קולדצקי בישיבת הישוב.
אח"כ במהלך ה'שבעה' הוא גם נסע שוב פעם לת"א (עם הבחורים הישובניקים) לניחום אבלים אצל המשפחה.

אומרים שלפעמים כשהיו מעלים בפניו בפורים את העניין של "הישוב" אז הוא היה מתלוצץ על כך, אבל בפורים של אותה שנה שהרב קולדצקי נפטר, בחורים שאלו אותו על הישוב ועל הרב קולדצקי, והיו שם איזה בחור או שניים שהתלוצצו מהעניין וכנראה שהוא חשב שהם מזלזלים בהרב קולדצקי או משהו כעין זה, אז הוא הרעים בקולו וצעק כמה פעמים (כנראה בשביל ההדגשה): "מורי ורבי הגאון ר' יהודה קולדצקי זצ"ל, מורי ורבי הגאון ר' יהודה קולדצקי זצ"ל", והוא סיפר שהרב קולדצקי היה מוכיח אותו שוב ושוב על עניין מסויים (הוא פירט מהו) ושהוא אמר לו שאם לא יתקן זאת בימי בחרותו אז הוא ישאר כך כל החיים, ושאכן הוא צדק וכו'.
זכור לי במעומעם שהוא גם סיפר איזה משהו בשבחו של הרב קולדצקי שהוא שמע ממורו ורבו הגאון ר' נחום פרצוביץ'. היו בחורים שקצת התפלאו על ההכרזה המודגשת הזאת (מורי ורבי הגאון וכו') כי הלא ר' עקיבא היה מתלמידיו המובהקים של מרן הרב שך וכו' וזה היה נראה להם לא מתאים, אבל כנראה שר' עקיבא באמת הרגיש שהוא הושפע שם השפעה חיובית משמעותית בתחילת דרכו וכו' ושהעובדה הזו לא סותרת את הצורך "להפוך את השרוול"... ובהיות ר' עקיבא זצ"ל ירא שמים גדול ואיש כנה ואמיתי, היה ברור לו שעליו להכיר טובה וכו'.

גם אני הבנתי מר' עקיבא שהוא היה "שובב" בהיותו נער, הוא סיפר שהמשגיח זצוק"ל הוציא ממנו חצי מהליצנות שלו (ואל תשאלו מה עם החצי השני...), כנראה שבהישוב הוא השתובב לא מעט והרב קולדצקי ניער אותו... לפעמים היו שואלים אותו בפורים על חברו הטוב הגאון ר' יגאל רוזן ראש ישיבת אור ישראל שלמד איתו גם שמה, הוא אמר פעם שר' יגאל רוזן ור' יעקב שולביץ (מחבר 'חברותא' על הש"ס) היו התלמידים החביבים ביותר על הרב קולדצקי מהשיעור שלו.

בתקופתי למד בישיבה בחור מצויין מנכדיו של הרב קולדצקי, כמובן ר' עקיבא חיבב אותו מאד.

[פרנקל תאומים]

הגר"ע קיסטר ז"ל אף השתתף באירוע הכנסת ס"ת ל'הישוב' לע"נ מו"ר הג"ר יידל ז"ל, כפי שרואים בהסרטה משם הוא נכח באירוע מתחילתו, כתב אות בספר תורה והשתתף אח"כ בכל האירוע, בדרשות ובריקודים בהיכל ביהמ"ד בו הוא עצמו למד לפני כחמישים וחמש שנה. הוא נראה שם רוקד במעגל הפנימי עם זקני התלמידים.
בחוברת "עול בנעוריו" ישנה רשימה של המשתתפים בקניית פסוקים מהס"ת, וגם שמה הוא מופיע.


נ"ב:
עפ"י צוואתו/הוראתו של ר' יידל, לא היו הספדים במהלך הלוויתו, כ"א דברי פרידה קצרים שנשא חתנו יבל"ח הגרב"צ קרמר.
הגר"י שולביץ כנראה אכן היה חביב על ר' יידל.. הוא לקח אותו לחתן עבור בתו הגדולה.

[פרנקל תאומים]

לאחרונה קראתי ספר בשם "נגד הזרם" המתאר דמות של בחור מהזרם הדתי לאומי לייט שמתחזק לאט לאט עד שמגיע להיות חרדי ציוני. בהקדמת הספר כתוב שהספר מבוסס ברובו על מעשים שהיו. במהלך הספר יש תיאור של ר' יידל קולודצקי זצ"ל [בשינוי שם], כדמות חינוכית נוקשה ובלתי מתפשרת, שמחמתה נגרם לאבא של גיבור הספר מפח נפש כה עז בהיותו בישיבה, עד שעזב את הישיבה ברעש גדול והפך לפרופסור באוניברסיטה.
לפי המתואר בספר, אביו של גיבור הספר היה עילוי עצום בישיבה לפני כמה עשרות שנים, חביבו של ר' יידל, אך להוותו נמצא באמתחתו בישיבה הספר "חלף עם הרוח". בשמועס שמסר ר' יידל למחרת הוא פרסם את גנותו בפני כל הישיבה והכריז שהוא חלף מן הישיבה. לבסוף אחרי שכנועים הסכים ר' יידל להחזירו לישיבה בעיקר מחמת כשרונותיו העצומים, אולם מאז חזר לישיבה "נענש" שכל מי שהישיבה רצתה לסלקו היה צריך לעבור מבחן אצל ר' יידל ולפני המבחן היה לומד חברותא עם אותו בחור שיכין אותו למבחן. שעת המשבר היתה כאשר אחד מחבריו הקרובים עמד בפני סילוק, והדרך היחידה למנוע את סילוקו היתה שילמד את כל מסכת יבמות (כמדומני) תוך שבועיים. הזוג למדו את המסכת באינטנסיביות בלתי רגילה, עד שלאחר שבועיים החבר עמד למבחן צולב במשך שעה.
לאחר מעשה זה התמרד העילוי לגמרי, והחליט לעזוב את הישיבה ולעבור לתיכון בחיפה שם השלים את לימודי התיכון בהצטיינות והמשיך בלימודי חול עד שנהפך לחוקר בעל שם עולמי בתחומו. במעברו לתיכון בחיפה סחף עמו אותו עילוי כ15 חברים מבני שיעורו, ור' יידל התאבל על כך מרות.
בסוף הספר משלים האב בסופו של דבר עם מעשיו של רבו לשעבר, ומבין כי זו היתה דרכו החינוכית, ובסך הכל רצה ליישרו ולכוונו אל הדרך העולה בית קל.

האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?

הסיפור נשמע מדומיין ומופרך או לכה"פ מוגזם ומנופח. כנראה שיש בו כמה גרעיני אמת. יתכן שאביו החזיק ספר חילוני בישיבה ולכן ר' יידל הכריז ברבים שהוא "חלף מן הישיבה". העונש הייחודי 'ללמוד עם כל מי שהיה מועמד לסילוק' נשמע לי המצאה ספרותית, והשיא שלו בצורך ללמוד עם חברו הטוב את כל יבמות תוך שבועיים נשמע כבר בכלל דמיון מדומיין.
יתכן שאביו היה בחור מוכשר שעקב מעשה שהיה החליט לנטוש את הספינה ועבר ללמוד בבי"ס תיכון, אך התוספת על סחף של 15 בחורים אחריו נשמע גם הוא כהגזמה ספרותית ותול"מ.

מי מחבר הספר?
(וסתם לשם הסקרנות: באיזה שם הסופר מכנה את ר' יידל? )

[מיכאל1]

נ"ב
בישוב לא למדו יבמות.
בישוב לא למדו מסכת שלמה [ואפילו לא חמישים דף...]

כך שקשה לומר שזה היה חומר הבחינה שעל התלמידים בסיטואציה כל שהיא להבחן.

[בברכה המשולשת]

לאחרונה קראתי ספר בשם "נגד הזרם" המתאר דמות של בחור מהזרם הדתי לאומי לייט שמתחזק לאט לאט עד שמגיע להיות חרדי ציוני. בהקדמת הספר כתוב שהספר מבוסס ברובו על מעשים שהיו. במהלך הספר יש תיאור של ר' יידל קולודצקי זצ"ל [בשינוי שם], כדמות חינוכית נוקשה ובלתי מתפשרת, שמחמתה נגרם לאבא של גיבור הספר מפח נפש כה עז בהיותו בישיבה, עד שעזב את הישיבה ברעש גדול והפך לפרופסור באוניברסיטה.
לפי המתואר בספר, אביו של גיבור הספר היה עילוי עצום בישיבה לפני כמה עשרות שנים, חביבו של ר' יידל, אך להוותו נמצא באמתחתו בישיבה הספר "חלף עם הרוח". בשמועס שמסר ר' יידל למחרת הוא פרסם את גנותו בפני כל הישיבה והכריז שהוא חלף מן הישיבה. לבסוף אחרי שכנועים הסכים ר' יידל להחזירו לישיבה בעיקר מחמת כשרונותיו העצומים, אולם מאז חזר לישיבה "נענש" שכל מי שהישיבה רצתה לסלקו היה צריך לעבור מבחן אצל ר' יידל ולפני המבחן היה לומד חברותא עם אותו בחור שיכין אותו למבחן. שעת המשבר היתה כאשר אחד מחבריו הקרובים עמד בפני סילוק, והדרך היחידה למנוע את סילוקו היתה שילמד את כל מסכת יבמות (כמדומני) תוך שבועיים. הזוג למדו את המסכת באינטנסיביות בלתי רגילה, עד שלאחר שבועיים החבר עמד למבחן צולב במשך שעה.
לאחר מעשה זה התמרד העילוי לגמרי, והחליט לעזוב את הישיבה ולעבור לתיכון בחיפה שם השלים את לימודי התיכון בהצטיינות והמשיך בלימודי חול עד שנהפך לחוקר בעל שם עולמי בתחומו. במעברו לתיכון בחיפה סחף עמו אותו עילוי כ15 חברים מבני שיעורו, ור' יידל התאבל על כך מרות.
בסוף הספר משלים האב בסופו של דבר עם מעשיו של רבו לשעבר, ומבין כי זו היתה דרכו החינוכית, ובסך הכל רצה ליישרו ולכוונו אל הדרך העולה בית קל.

האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?

הסיפור נשמע מדומיין ומופרך או לכה"פ מוגזם ומנופח. כנראה שיש בו כמה גרעיני אמת. יתכן שאביו החזיק ספר חילוני בישיבה ולכן ר' יידל הכריז ברבים שהוא "חלף מן הישיבה". העונש הייחודי 'ללמוד עם כל מי שהיה מועמד לסילוק' נשמע לי המצאה ספרותית, והשיא שלו בצורך ללמוד עם חברו הטוב את כל יבמות תוך שבועיים נשמע כבר בכלל דמיון מדומיין.
יתכן שאביו היה בחור מוכשר שעקב מעשה שהיה החליט לנטוש את הספינה ועבר ללמוד בבי"ס תיכון, אך התוספת על סחף של 15 בחורים אחריו נשמע גם הוא כהגזמה ספרותית ותול"מ.

מי מחבר הספר?
(וסתם לשם הסקרנות: באיזה שם הסופר מכנה את ר' יידל? )

זה מה שמצאתי

ספר חדש- נגד הזרם


מערכת שורש ח שבט, תשעא 1/13/2011

בימים אלו יוצא לאור בעז"ה ספר קריאה חדש "נגד הזרם". הספר מבקש לתת מענה אמיתי להתמודדויות הרבות של בני הנוער הדתי כיום, מתוך הזדהות גדולה וחוויה מרגשת ואישית.

בימים אלו יוצא לאור בעז"ה ספר קריאה חדש "נגד הזרם". הספר מבקש לתת מענה אמיתי להתמודדויות הרבות של בני הנוער הדתי כיום, מתוך הזדהות גדולה וחוויה מרגשת ואישית.
הסיפור מבוסס על סיפורים אמיתיים לחלוטין. גרסתו הראשונה התפרסמה לפני שנים אחדות כפרקים בהמשכים באתר "חברים מקשיבים" באינטרנט. אט אט הסיפור גרר תגובות רבות שמלבד היותם נלהבות העלו לדיון נושאים רבים בהם עסוק הנוער הדתי. בלחץ הקוראים החליט יוצר הסיפור הרב רועי אביחי להוציא את הספר לאור.

במה עוסקת העלילה?
העלילה מתחילה בסיפורו של קובי לנדאו – נער הגדל במשפחה דתית-לאומית באזור המרכז – נפגש עם אווירה מתירנית בתיכון ואף בישיבה התיכונית, ומתחיל להעלות שאלות על מהות החיים ועל המטרה בהם. קשר שהתחיל באותה תקופה עם רחל – בת של רב, מתפתח לקשר מכתבים רצוף וניצנים של אהבה. רחל דוחפת אותו להתנתק מכל התרבות החילונית ומכל החברות שלו. קובי "מתחזק" וכתוצאה מכך הוא נוהג ב"חומרות" חדשות, אשר גורמות למריבות וויכוחים בינו לבין הוריו. ההורים חוששים מהקיצוניות של בנם ומההתרסה שלו על אורח חייהם. קובי נאלץ להתמודד עם סביבה עוינת. החברים, ההורים, הבנות, הקרובים, המתפללים בביהכ"נ השכונתי, ואפילו רב ביהכ"נ – אינם מבינים אותו. הוא "בודד במערכה".
קובי יוצר קשר עם צוריה כהן – בחור ישיבה שהעביר להם שבת סמינריון בעבר – ולשמחתו נוצר קשר הדוק. הם יוצאים לטיול משותף. תוך כדי דיבורי אמונה בטיול, מגלה קובי שישנו סוד בחייו של צוריה, עליו הוא מעדיף לא לדבר.
התארחות בישיבה של צוריה ושיחה עמו, גורמת לקובי להחליט לעזוב את הישיבה התיכונית כבר בסוף השביעית. ההחלטה הזו נתקלת – כצפוי – בתגובות קשות מצד ההורים וסבא וסבתא. כאשר קובי לא משתכנע מהסברים, הם מאיימים שלא ישלמו ולא יעזרו לו. את העידוד הוא מקבל מכיוון בלתי צפוי: מאחותו החילונית.
בשלב זה נפתחים כמה מעגלים נוספים של חוויות. סוד עברם של פרופסור לנדאו – אביו של קובי, ושל צוריה מתחיל להתגלות אט-אט, כמו גם מורכבות חיים גדולה יותר בדמותה של רחל. במשך כל הסיפור החוטים נארגים למסכת אחת גדולה, היוצרת תמונה אוטנטית של חיים מורכבים, נפתלים, אך מלאי אופטימיות ותיקון."

מדוע החלטת לכתוב את הסיפור?
"מתוך היחשפות אישית וכללית לטלטלות הרבות והניסיונות המאוד לא פשוטים שעוברים על הנוער בימינו, שעד לא מזמן גם אני הייתי חלק ממנו, אבל כל שנה שעוברת רק מגבירה את הקושי והקולנפליקטים פי כמה וכמה. חשתי שיש צורך דחוף לתת מענה שהוא לא רק שכלי, לא רק תשובות לשאלות באמונה שפונות לשכל ואולי גם לרגש, אך במבט מבחוץ, אלא להעביר את נפש הנער למגרש החוויתי, להצליח לגעת בלב ולרומם את הנשמה מתוך ההזדהות והחיוניות שבעלילה. הספר הקודם שכתבתי, גרם לי להבין בצורה הרבה יותר חזקה ממה ששיערתי, איזה כוח עצום יש לסיפור ועד כמה הוא יכול להשפיע. עד כמה זו פשוט חובת המציאות. גם כאשר הסיפור הזה התפרסם באינטרנט, היו תגובות בסיגנון של: "מתי כבר יגיע פרק נוסף? אני זקוקה לפרקים הללו כמו חמצן, כמו אוויר לנשימה". עד כדי כך!
הספר נכתב מתוך מקום עמוק של הזדהות, אפשר אפילו לומר: מתוך הערצה לנוער של היום, אשר נאלץ בעל כרחו להתמודד בניסיונות כל כך קשים, ואשר כל כך הרבה דברים שהיו אמורים להיות פשוטים ומובנים מאליהם, פתאום כלל אינם כאלה. אני חושב שכל אחד מבני הנוער יוכל למצוא את עצמו בתוכו, בפרט משום שהעלילה מורכבת גם מכמה דמויות שכל אחת עוברת את המסע הפרטי והאישי שלה, מכיוונים שונים לחלוטין".

אתה חושב שגם מבוגרים יהנו מהספר?
אין לי ספק שכן, ויש גם כבר "קבלות" על כך... מעבר לעלילה הסוחפת, ומעבר להיחשפות לתוך העולם של הנוער והמקומות הרוחניים בהם הוא נמצא, השתדלנו בכוונה להאיר גם את הגישה של הדור המבוגר, שנתפס בעיני הנוער כמקובע יותר, ובעיני הנער המתחזק באמונה ובתורה כחפיפניק יותר. לא נחשוף כאן פרטים כדי לא לקלקל את חווית הקריאה, אבל צפויה לקורא הפתעה לא קטנה בנוגע להיסטוריה של ההורים, הפתעה שמסייעת לדון מאוד לכף זכות ולהסתכל על הדור הקודם באור אחר, להגיע למקום של פיוס, הבנה והשלמה.

לסיכום אפשר ספויילר קטן מהספר?

"בודאי".

"אמא פתחה את פיה לומר משהו, אחר התחרטה ושתקה. במשך כמה דקות השתררה דממה. מתח עמד באוויר. קובי שיחק בעצבנות בחוט דק שנפרם מריפוד ידית הספה, ליפף את החוט על אצבעו ושחרר, ליפף שוב עד שהאצבע הפכה סגולה מהדם שנעצר, ושוב שחרר. הביט באצבעותיו במקום בהוריו. כאשר הרים את ראשו לרגע, חש כיצד אמא הולכת ומאבדת את סבלנותה. פניו של אבא נותרו חתומות.
"טוב, תעשה מה שאתה רוצה", הפתיע אבא בנימה שעמדה לחתום את השיחה. "רק שיהיה ברור: אנחנו לא משלמים לך על דבר כזה. אם אתה כל-כך רוצה, אז תעבוד לבד ותשלם לישיבה הזו".
התגובה של קובי היתה ספונטנית: "אל תשלמו, לא צריך טובות! אני אלך ואישן באוהל!"
"די קובי! מה קרה לך? מה זו הפנאטיות הזו?" אמא יצאה מכליה.
מכאן ואילך הטונים עלו ועלו. אי אפשר היה לעצור את ההתפרצות. הויכוח הסוער הסתיים בשעה שהדמעות כבר החלו לזלוג מעיניו של קובי, והוא מיהר לקום וללכת לחדר, סוגר את הדלת בטריקה. שוב, כמו שידור שחוזר על עצמו מדי כמה שבועות.
דמותו של צוריה עמדה לנגד עיניו: "טונים עולים לא מתווכחים, טונים עולים לא מתווכחים"... נראה אותך!" (מתוך הספר)

על הסופרים:
רועי אביחי – ר"מ בישיבה הקטנה של "תורת החיים". כיתה יא'. בעבר רב המושב החילוני "אילניה" בצפון. הוציא לאור בעבר את הספר "ייסורים של אהבה", בהוצאה פרטית, באלף עותקים. כולם נמכרו במהירות בקרב הנוער הדתי-לאומי, זכו לתגובות מרגשות במיוחד, והיו לשיחת היום במוסדות לימוד רבים.
משה מעיין – איש קולנוע, תסריטאי, אברך ור"מ לשעבר בישיבת "תורת החיים". היה שותף לכתיבת התסריט לסיפור ולבניית פרקים רבים בו.

הספר יימכר ע"י מפיץ בחנויות, אך גם דרך הפצה פרטית באולפנות, ישיבות וסניפים.

לרכישת הספר לא דרך חנויות ולפרטים נוספים- הרב רועי אביחי 0545667238 או במייל: roiavihay@gmail.com

[דעת_האברך]

מצאתי בחברים מקשיבים
http://www.makshivim.org.il/show.asp?id=24056 :
"לפני בערך שלושים ושש שנה, אני ואבא שלך ישבנו על אותו ספסל בבית המדרש, בישיבה קטנה לצעירים, כמו ישיבה תיכונית, אבל בעצם ישיבה שחורה, בראשותו של... טוב, לא חשוב איך קראו לו. שמעת פעם על הישיבה הזו? אבא הזכיר את ראש הישיבה?"

"בוודאי!", קובי נתחייך. "בכל פעם שאבא רצה לתת דוגמא למשהו לא טוב בעולם התורה, הוא היה מזכיר את הרב זרדי.... אה סליחה, את אותו הרב, בהקשר שלילי כזה או אחר".

הרב משה הנהן בהבנה מלאה. חיוך דק נמתח מתחת לשפמו. "זה בהחלט מסתדר", הוא מלמל לעצמו בשקט.

"אם אתה יודע מי זה הרב, אז אני מוכרח להקדים משהו, כדי שלא ניכשל חלילה בלשון הרע. אמנם הרב כבר נפטר, בדיוק בשנה שעברה, אבל לשון הרע אסור לספר גם על מי שמת. לכן אני רוצה שתדע, שהרב הזה מן הסתם עשה את כל מעשיו ´לשם שמים´, מבחינתו. הוא באמת חשב שהוא נוקט בדרך חינוכית נכונה ושזו הדרך להצמיח גדולי תורה. לכן אני לא נכנס לשאלה אם הוא צודק או לא ואני גם לא מתכוון לשפוט אותו. אני רק מספר על התוצאות".

קובי הנהן. גם הרב איתן אמר להם פעם, שמותר לספר על גישה של רבנים, אפילו אם המספר חושב שהגישה הזו היא טעות גמורה.

"אולי אתה לא יודע, אבל אבא שלך היה ה´עילוי´ שם של בית המדרש. כל מי שהיתה לו שאלה על הגמרא, או אפילו על אחד הראשונים: תוספות, ריטב"א, רשב"א, הכל, היו הולכים אליו. תוך כמה שניות היית מקבל תשובה לעניין. תאמין לי, יותר מהר ממה שהיום מקבלים ב´פרויקט השו"ת´".

קובי הרגיש צמרמורת בגבו. מעולם לא תפס כך את אביו. אבל עכשיו הוא מתחיל להבין כיצד אביו זוכר במדויק סוגיות בגמרא ובהלכה, מלפני שלושים שנה.

"כל זה היה בהיותו בן שבע עשרה. לא היה מדובר רק בגאון של ידע וספרים, היתה לו גם תמימות, יושר פנימי, ממש צדיקות כזו. אח, התפילות של חיים! הברכות של חיים! זה היה משהו!"

קובי הקשיב לדברים כלא מאמין. אולי האיש הזה מתבלבל עם איזה חיים אחר? התיאור שהרב משה תיאר, לא דמה כלל ועיקר לאבא שקובי הכיר. במחשבה שניה הבין שהרב משה דובר אמת. אין בזה ספק. קובי רצה לזעוק: אז למה כל זה הפסיק? מה קרה לו פתאום, ל´עילוי´ הזה שאתה מדבר עליו? אבל הוא שתק. ידע שהרב משה כבר יסביר לו את פשר השינוי הקיצוני. הרי זה בדיוק הסיפור שהוא עומד לספר כעת.

הרב משה הרים את עיניו והביט אל על, כאילו חיפש עצם כלשהו בכיפת השמים. "אתה יודע, קובי, החיים מלאי הפתעות. כולם ניבאו לחיים עתיד מזהיר בעולם התורה"... הוא השתתק, מהרהר, חושב כיצד להמשיך.

"האמת היא שמעולם לא נפגשנו מאז שאביך עזב את הישיבה". זרק לפתע.

"זה היה בשנה האחרונה, בשיעור הגבוה ביותר של הישיבה הקטנה. באיזה שהוא שלב אביך הפך להיות למעין חצי ר"מ. כשהיה צורך דחוף במילוי מקום, הוא היה מעביר את השיעור במקום הרב. היה שלב שראש הישיבה ביקש מאביך לבדוק במקומו את המבחנים. אני זוכר אותו, איך לא היה לו נעים. אבל זה היה עוד כלום, לעומת מה שהטיל עליו ראש הישיבה בהמשך".

הרב משה השתתק לרגע. "אולי צריך לעשות לך הקדמה קצרה... ראש הישיבה שם, אהב ´עילויים´. מה שהיה חשוב בישיבה זה היה ידע ומצוינות. בישיבה לא חיפשו לעזור לחלשים. חיפשו ´להוציא את גדול הדור הבא´. כשהיה תלמיד שהיה נכשל פעמיים רצוף, מבחן אחרי מבחן, הוא ידע היטב שאם יכשל פעם שלישית, באותו יום הוא ´יעוף´ מהישיבה. אבל, כדי לתת ´סיכוי הוגן´, החליט ראש הישיבה על שיטה חדשה: התלמיד הכושל ילמד שבועיים רצופים עם ה´עילוי´ של הישיבה - חיים לנדאו! היו קוראים לזה ´הלימוד שלפני התליה´. לאחר תקופה זו היה התלמיד נבחן על ידי הרב בכבודו ובעצמו, מבחן בעל פה, בחדרו האישי של הרב על כמאה דפי גמרא, אותם למד עם חיים. המבחן הזה - בהגדרה - היה מבחן מכשיל. ואם התלמיד היה מתלונן שהשאלות קשות מידי, התשובה הידועה היתה: ´הרי למדת עם חיים לנדאו. הוא בטח לימד אותך גם את זה´...

בהתחלה היה אצלנו בחור בשם יהושע. אני נזכר: יהושע קמינר. לא ´הלך´ לו כל כך טוב בלימודים. אחרי שנכשל פעמיים, ראש הישיבה הודיע באמצע ה´סדר´ על השיטה החדשה: ´הנה, חיים, קח את יהושע לשבועיים. תראה לו מה זה להיות גדול בתורה!´. פניו של חיים התכרכמו, ואז ראש הישיבה הוסיף: ´בסוף השבועיים יש ליהושע מבחן, על מסכת כתובות´. פניו של הרב משה הרצינו: אני לא יודע, קובי, אם כבר הספקת ללמוד את המסכת הזו. מדובר על מסכת של מאה עשרים דף, מהיותר קשות שבש"ס. הסיכוי של יהושע להצליח במבחן היה אפס, אבל זה הוסיף הרבה ´פלפל´ לחיי הישיבה. הרב זר... ראש הישיבה, רווה נחת מלראות את חיים ויהושע יושבים בכל לילה עד השעות הקטנות של הלילה, מנסים לפצח דף אחרי דף של גמרא. ביום של המבחן, כל הישיבה כבר ´היתה על קוצים´. היו אפילו כמה חבר´ה שאמרו תהלים בשביל יהושע קמינר. אני זוכר את חיים, הוא לא היה מסוגל לאכול וגם לא ישן במשך היומיים האחרונים. הם הספיקו בערך מאה דפים. זה הכל. חיים ביקש להיכנס עם יהושע למבחן. ראש הישיבה הסכים, אבל בתנאי שלא יעזור לו. כל החבר´ה שלנו עמדו בפרוזדור. המתח היה עצום. יכולנו לשמוע את הצעקות מבחוץ. זה היה קולו של חיים: ´אבל כבוד הרב, זו שאלה מהדפים האחרונים ממש. למה אתה בוחן אותו דווקא משם? אתה יכול לבחון אותו על כל מאה הדפים הראשונים. הוא יודע אותם! באמת!´. את קולו של הרב לא ניתן היה לשמוע מבעד לדלת. דיבורו היה תמיד שקט ומתון, אבל שנון ועוקצני. לאחר כמחצית השעה נפתחה הדלת. יהושע יצא ראשון, אבל וחפוי ראש. הוא לא רצה לדבר עם אף אחד. הלך ישר לחדר לארוז את התיקים, בוודאי חשב: איזה בושה, מה יגידו ההורים, איך יראה את פרצופו בשכונה, לאחר שזרקו אותו מהישיבה, לאן ילך? האם יקבלו אותו במקום אחר?... אחריו יצא חיים. ניכר על פניו שהוא נסער ביותר. הוא היה אדום כולו. הוא עלה ישר לקומת בית המדרש. גם הוא לא רצה לדבר עם אף אחד. אולי גם ראש הישיבה לא רצה שהוא ידבר. אני הלכתי אחריו. הוא פשוט פתח את מסכת כתובות והחל ללמוד לעצמו בקול רם, כאילו לא קרה דבר".

הרב משה לא עצר לרגע בשטף דיבורו. קובי הביט בו מרותק, בולע כל מילה, בתימהון גובר והולך.

"אחרי יהושע הגיע תורו של יענקל´ה, שגם הוא ´עף´ החוצה עם אבחנה ש´אין לו ראש של פוסק´, ואחרי חודשיים - זה היה כבר באמצע החורף - הגיע התור שלי. את מסכת כתובות חיים כבר ידע כמעט בעל פה. אני, לעומת זאת, היה לי אמנם ´ראש של פוסק´, אבל לאחר פטירת אמי, היה קשה לי מאוד להתרכז בלימודים, ויצא שנכשלתי רצוף בשני מבחנים. לחיים כבר היה לוח זמנים מראש. אני ואביך היינו קשורים מאוד מאוד. כבר כשנכשלתי במבחן הראשון, הוא כנראה סימן לעצמו מטרה שאם אכשל במבחן השני, הוא יספיק ללמד אותי את הכל בשבועיים. אבל ראש הישיבה היה יותר מתוחכם. הוא דפק על הבמה כרגיל, באמצע הסדר והודיע: ´חיים, את ´כתובויס´ אתה הרי כבר יודע. מה עם ´בבא-קומֵא´? אם אתה רוצה להיות ´גדויל´ אמיתי, הפעם תיקח עליך את מויישי שלנו לשלשה שבועות, לעבור טוב-טוב על המסכת. אתה יודע, מויישל´ה, שלש פעמים להיכשל, אצלנו אסור. ואתה כבר פעמיים, איך לומר? לא רווינו ממך נחת... קדימה, שיהיה לכם בהצלחה!´

"ראיתי שהפעם חיים לקח את הסיפור ממש ממש אישי. אני והוא היינו החברים הכי טובים בישיבה. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שאני אכשל במבחן כאילו בגללו. זו היתה תקופה מטורפת. אני לא זוכר שישנו יותר משלש שעות בלילה. על הארוחות כמובן שדילגנו. היו מביאים לנו סנדוויצ´ים לתוך בית המדרש במקום כל ארוחה. החבר´ה כולם עזרו מאד. פחות בגללי, יותר בשביל חיים. אבא שלך חש שהחבר´ה שונאים אותו ומקנאים בו. הוא אמר לי את זה. אבל אני ידעתי שההפך הוא הנכון. כולם אהבו אותו מאוד. ידעו להעריך את ההשקעה שלו בשביל האחרים, וגם הרגישו עם כל אחד שהרב העיף, שחיים לוקח את זה אישית, כאילו העיפו אותו בגללו.

"הלימוד באותם שבועות היה רווי במתח נוראי, תוך כדי מחשבות אם אכשל, מה אומר להורים, לחברים בסביבה הביתית וכוליה. גם חיים היה לחוץ מאוד. אני זוכר אפילו שהיתה הבת-מצווה של אחותו, יומיים לפני המבחן הגדול, ולנו היו חסרים עדיין עשרים וחמש דף. הוא פשוט העדיף לשקר להורים שלו, ואמר להם שהוא חולה ולא מסוגל לבוא. נראה לי שהוא באמת כבר נהיה חולה... פשוט למדנו ולמדנו, ממש יומיים רצופים, עד לרגע של המבחן עצמו. הספקנו את הכל! תדע לך, עד היום אני לא מסוגל ללמוד שוב את מסכת בבא-קמא! פשוט ברגע שאני פותח אותה, ודווקא אותה, מיד נהיה לי כאב ראש נוראי, כך שאני חייב מיד לסגור את הגמרא, ואז הכאב ראש נעלם.

"המבחן היה פשוט מדהים. הרב ז... אה, כלומר, ראש הישיבה, התאמץ בכל כוחו לשאול את השאלות הכי קשות, אך בכל פעם הרגשתי שה´ שם לי בפה את התשובות הנכונות. לאחר כשעה וחצי של חקירה צולבת על המסכת, חיים נעמד. הרב צעק: ´חיים, שב! המבחן עדיין לא הסתיים!´. חיים, שהיה ידוע כנער בעל מידות, נעים הליכות, העז להתחצף לרב: ´הרב, המבחן הסתיים. נראה לי ששעה וחצי זה מספיק. אתה רואה היטב שמויישי יודע את המסכת על בוריה´. אני לא ידעתי איפה לשים את הראש שלי באותו רגע. שמתי את שתי ידי על עיני. הרב חשב כמה רגעים ואז אמר: ´שאלה אחרונה. אם תדע את זה, אתה יכול להמשיך בישיבה´. חיים התיישב. את האמת, יש לי ´בלאק-האוט´ מאותו רגע. אני לא זוכר מה היה מאז וכמה זמן זה נמשך. אני רק זוכר את עצמי יוצא עם חיים מהחדר בפנים מאושרות, בחוץ מחכים לנו כמעט כל בחורי הישיבה ומוחאים כפיים. הלכנו ביחד לחדר, יד ביד, אני כדי לפרוק את הארגזים שכבר הספקתי לארוז, וחיים, כדי לישון. חיים כיסה את ראשו בכרית. ואני, תוך כדי החזרת החולצות לארון, פתאום שמעתי בכי קורע לב, כזה שלא שמעתי מעודי. הוא פרק את כל מה שישב לו על הלב כבר הרבה זמן. לא היה מסוגל להירגע. בסוף הוא פשוט נרדם מרוב תשישות.

"תדע לך, קובי, זה אבא שלך! אדם מדהים, איש אשכולות, גאון בתורה וצדיק בהליכותיו! אבא שלך הציל אותי! בזכות זה שנשארתי בישיבה יכולתי ללכת אחר כך לישיבה גדולה ולקבל הצעות שידוכין ראויות. אם היו מסלקים אותי, גורלי היה דומה לזה של יהושע ושל יענקל´ה. שניהם התדרדרו והיום נמצאים בצד השני של המתרס, נלחמים נגד הדת. את הסוף אתה בטח יודע. מה, לא? אבא שלך לא סיפר לך? מאז החלה ההתדרדרות. זה לקח חצי שנה עד שהגיע ´האירוע הגדול´. אבא שלך התחיל יותר ויותר לא ´ליישר קו´ עם הדרך של ראש הישיבה. הוא רצה לעשות ´בגרות´, אבל לא נתנו לו. הרי הוא נועד לגדולות... הוא היה קורא בסתר ספרי קלאסיקה חילוניים. נראה לי שראש הישיבה ראה אותו בתור התמודדות מיוחדת, אתגר. היה חשוב לו מאד להצליח ´לשלוט´ על אבא שלך. אבל הפעם הוא לא הצליח.

"אבא שלך לא דחה גיוס. ראש הישיבה גילה את זה, והבין שחיים רוצה ללכת לצבא אחרי שנה. זו היתה ´סטירה´ רצינית בשבילו. הוא אמר לאבא שלך שהוא יוריד לו את הציונים בתעודה, אם לא ידחה את הגיוס, כדי שלא יקבלו אותו באוניברסיטה. אבא שלך ראה בזה רשעות גדולה. כפיות טובה. זה היה ´הקש ששבר את גב הגמל´. הוא החליט כבר לעזוב, אבל הוא רצה גם לנקום, בגלל ההשפלות הגדולות שהיו מנת חלקו. הוא החליט למרוד. זו היתה ההזדמנות לאסוף את הבחורים שיסכימו להלחם. הנקמה המתוקה היתה מכה כואבת מאוד לראש הישיבה. היה מרד של שבע-עשרה חבר´ה, שאותו אבא שלך הנהיג. ברגע שאבא שלך הודיע שהוא עוזב, הצטרפו אליו השישה-עשר האחרים. כל אלה עברו לתיכון הדתי בחיפה. אני מתאר לעצמי מה זה היה בשביל חיים לעבור לשם... הדרישות הלימודיות שם היו מגוחכות לחלוטין בשבילו. במקום ללמוד כל יום עד אחת-עשרה בלילה לפחות, הם למדו שם עד שתיים בצהרים... מה שהשאיר את החבר´ה האלה עוד דתיים איכשהו עד היום, זה רב אחד מדהים בתיכון, שעשה עליהם קצת חוויה מתקנת, בנעימות וחינוך אמיתי".

הרב משה אהרונוביץ´ סיים לדבר והביט בבן חברו היושב לידו. עיניו של קובי היו מלאות דמעות. הרב משה הושיט את ידו וליטף ברוך את כף ידו של קובי. הוא הביט בעיניו כמה רגעים, ואחר כך הוסיף בשקט: "קובי, תדע לך: זה שיצאת ´חזק´, זה לא במקרה. אולי לך זה נדמה כאילו הלכת נגד החינוך של ההורים שלך, אבל נראה לי שאם מסתכלים על הדברים בעומק, ניתן לראות, שזה באמת מה שאבא שלך רצה שתהיה. אני בטוח שאם עכשיו הוא נמצא באיזו שהיא רמה של הכרה, הוא בוודאי אומר לעצמו, שככה הוא רוצה לראות אותך ממשיך, גדל בתורה, גדל במידות, גדל ביראת שמיים. כן קובי, אני ממש מאמין שכך הם פני הדברים"...

[דעת_האברך]

(וסתם לשם הסקרנות: באיזה שם הסופר מכנה את ר' יידל? )

הרב זרדיצקי

[שומע ולומד]

הוזכר כאן הרב קופלמן זצ"ל.
שמעתי עדות מעניינת מפי תלמיד שהיה בישיבתו בשנותיו האחרונות. אל הישיבה הגיע לביקור, בוגר מהשנים הראשונות. כלומר: הרב היה כבן מאה, והבוגר היה קרוב לשמונים. הוא נכנס לשיחה שהרב קופלמן מסר, והתלמידים נתנו לו מקום באמצע הביהמ"ד. ואז האיש ביקש לשבת בצד, ולא באמצע, כי באמצע הרב נועץ עינים מטילות אימה...
המשמעות היחידה של זה היא שהייתה שם יראת הרוממות ולא יראת העונש. וכבר כתבו לעיל על ההערצה העצומה שהיתה לרב קופלמן.

[פרנקל תאומים]

מצאתי בחברים מקשיבים
http://www.makshivim.org.il/show.asp?id=24056 :

נו באמת...
(הסיפור פי מאה יותר הזוי ממה שחשבתי, סיפורי אליבבא למהדרין מן המהדרין).

[מיכאל1]

כמדומני שיותר מתאים לומר על זה שיותר קל להזיז את העמוד לאלנבי מאשר שסיפור כזה יתקיים

[אליעזר בלוי]

איך אומרים עלי ועליך לא מספרים כנל
כנראה יש משהו בזה

[פרנקל תאומים]

איך אומרים עלי ועליך לא מספרים כנל
כנראה יש משהו בזה

משהו? כן. אבל אתה יודע, לפעמים שינוי קטן בפרטים או גוזמא קטנה עלולים לשנות את המהות, ק"ו גוזמאות גדולות.

לא נכתב שם מפורשות שמדובר בר' יידל קולודצקי ובהישוב החדש, אלא שסיפור אודות ישיבה "שחורה" עם לימודי חול בצירוף עם שם משפחה כמו "זרדיצקי" יוצרים את הקונוטציה, ומסתבר שאכן לכך כיוון המחבר (היש כאן מישהו שיכול לשאול אותו? ), בכל אופן לכל היותר היתה לו איזה שהיא השראה מסיפורי הבלהות שהוא שמע על 'הישוב', לא מעבר לכך. המעשייה הזאת על מרבית פרטיה תלושה לגמרי מכל כיוון.

נקודה אחת ראוי להדגיש:
תלמידים שהפגינו חולשה ממושכת בלימודים והציון הסופי של שנת הלימודים שניתן להם בגמרא (וגם להבדיל בלימודי חול) היה נכשל, אכן נדרשו לעבור "בחינת מעבר" בימי 'בין הזמנים', אבל הבחינה היתה הוגנת וכל מה שנדרש מהם היה לקבל בה לכה"פ ציון 'עובר' (56) כדי שיוכלו להמשיך לשנת הלימודים הבאה.
אאל"ט בגמרא הם נדרשו להיבחן על עשר דפים מתוך המסכת והפרקים שנלמדו בישיבה במהלך השנה. אינני רואה בכך כל חיסרון.
כל זה כאמור כאשר החולשה שלהם היתה לימודית גרידא. משא"כ בחורים שגם היו "מקולקלים" והשפיעו דתית וחברתית לרעה על סביבתם שהורחקו מהישיבה ללא פשרות.


והנני להעיד נאמנה את שראו עיניי שבחורים שהיו בתחילת דרכם חלשים, אבל בהמשך חוללו בעצמם שינוי אמיתי, גם יחסו של ר' יידל השתנה כלפיהם לטובה, ואם הם הצטיינו אזי שינוי היחס היה מן הקצה אל הקצה, הוא נתן להם הערכה רבה דווקא בשל השינוי האמיתי שעשו.
אלא ששינוי היחס היה אך ורק כאשר השינוי אכן היה אמיתי משמעותי ומתמשך, כאשר התלמיד הוכיח שהוא עלה על גל יציב של הצלחה ורצינות.
אכן, לא היה קל להוכיח לר' יידל שהשתנית, לא היה קל, אבל בהחלט אפשרי, וכאשר הצלחת לעשות זאת, ר' יידל היה מקבל אותך בדלתות פתוחות.
כלומר, תלמיד שהיה מקבל במבחנים 6 מינוס, והצליח להשתפר מעט ולקבל 7 פלוס, ואולי אפי' פעם אחת או פעמיים הוא הצליח לקבל 8, מבחינת ר' יידל השינוי האמיתי עוד לא נעשה, וכך הוא גם נתן לבחור להרגיש, אם כי לדעתי הוא עקב בשקט מן הצד אחרי השיפור המסויים והתפתחויותיו, הוא האמין שכל בחור אם רק ירצה באמת הוא יוכל להצליח ממש ולא רק לעלות לדרגה של בינוני מינוס. עם הנקודה הזאת אפשר להתווכח אבל כך הוא האמין. אבל כאשר הוא ראה לאורך זמן שהבחור החלש לשעבר טיפס אל ה 8, ואח"כ גם הגיע אל ה 9 או 9 מינוס ("כט"מ מינוס"), וק"ו אם גם הצליח לקבל ציון "טוב מאד פחות" ("טמפו"), והוא ראה שהבחור עלה על הגל ומפגין יציבות, הרי שהוא שינה את יחסו אל הבחור מן הקצה אל הקצה, ומכאן ואילך נתן לו הערכה רבה, כיבד אותו ורומם אותו, נתן לו "מלגות" ו/או "משרות אמון" נחשקות מהסוג שהיו שם, ומחק את העבר לגמרי.

בזמני היה בחור שכל השנים היה חלש ולמד בעצלתיים, ור' יידל כדרכו נהג בו ריחוק. ובמבחן האחרון(!!!) עם סיום חמשת שנות לימודיו בהישוב, הלא הוא המבחן הגדול של ה"חמישים דף" (עם כל הרייד שהובא בשיעורים), הוא הצליח להפתיע את ר' יידל בהצלחה שלו באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא סיפר לנו שהוא שאל אותו אח"כ: "איך עשית זאת?", התברר שהוא תפס את עצמו ממש בחצי שנה האחרונה של הלימודים ולמד בשקדנות גדולה והגיע להישג שחמש שנים הוא לא התקרב אליו.
ר' יידל התרגש מאד מהשינוי (ממש כך), הילל וקילס אותו והתאמץ מאד לסדר לו ישיבה גדולה טובה. ומני אז הוא היה מספר עליו בכל שנה ושנה לבני שיעור ה', כאות ומופת ליכולת של כל אחד לעשות שינוי אמיתי אפי' ברגע האחרון. אני חושב שכל מי שלמד בתקופתי בישיבה זוכר זאת.
ר' יידל האמין בכח של השינוי, הוא היה אומר לבחורים: "תתחיל בסוגיא הבאה, אבל תתחיל!",

לכן לנסות לתאר אותו כמי שהיה מתעמר להכשיל בחור שהוכיח שינוי אמיתי והצליח לדעת ולהיבחן על מאה דף גמ' ממסכת כתובות, זה הוא שקר וכזב, בדותא ועלילה.
כאמור, אני מכיר היטב כמה וכמה מבני תקופתי שהוכיחו לר' יידל שינוי אמיתי ומתמשך, וקיבלו בתמורה גם מר' יידל שינוי אמיתי ואפי' מרגש ביחסו אליהם.
ואגב, גם מי שלא הצליח להצטיין ממש, אבל כן הצליח להתעלות באופן עקבי ממצב של כשלונות תמידיים, למצב של הישגים סבירים (בהתחלה היה מקבל תמיד 6 מינוס או נכשל, ועכשיו הוא מקבל תמיד 8 או 8 פלוס) גם אחד כזה בדרך כלל חווה שינוי חיובי ביחס של ר' יידל, אם כי לא שינוי קיצוני, אבל אם לפנ"כ ר' יידל היה מרבה להוכיח אותו בתקיפות, הרי שמכאן ואילך הוא ירד ממנו והניח לו ונתן לו יחס רגיל.

היחס של ר' יידל לבחורים היה הכלי שלו לדרבן אותם לא לוותר לעצמם ולא לרחם על עצמם אלא להתאמץ ולהשקיע ולהגיע להישגים האמיתיים שהם יכולים להגיע אליהם. שוב, ר' יידל לא התעמר בתלמיד שהוכיח שינוי עקבי, להיפך, זה היה הרגע לו הוא ציפה ומכאן ואילך הוא השפיע עליו הערכה וכבוד. אלא שהוא רצה לראות שינוי אמיתי, שינוי משמעותי ועקבי.

שורה תחתונה:
אם כותב הסיפור הנ"ל התכווין לרמוז לקוראיו אודות ר' יידל, (על סמך אילו סיפורי התמרמרות שהוא שמע מאביו או ממישהו אחר) הרי שהוא עשה עוולה גדולה. ומוטב שיעלה עם עשרה לקברו לבקש מחילה.
מותר להתווכח עם ו/או לבקר את שיטתו של מו"ר ז"ל, אבל צריך לעשות זאת בהגינות, ובוודאי לא להיסחף לגוזמאות תלושות ומגוחכות (אני מתאפק שלא להוסיף 'ונבזיות').

[דוד נ.א.]

היום יצר מישהו ערך על ר' יידל במכלול, הערך דורש שיפורים רבים מבחינת סטנדרטיים אנציקלופדיים, אך בטח יכול להיות מועשר מאשכול נכבד זה. מישהו רוצה לעזור?:
http://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%9 ... 7%A7%D7%99

[פייש]

viewtopic.php?p=359640#p359640

[לייטנר]

.

[פרנקל תאומים]

טוב, בעל העדות הזה, בהנחה שהוא מדייק בפרטים, כנראה למד ב'הישוב' לפני שנים רבות... כי עכ"פ בתקופתי (שגם ממנה כבר עברו לא מעט שנים), התלמידים התלבשו כרגיל ביום העצמאות כביום חול, ואצ"ל שהרבנים היו לבושים בבגדי חול, ור' יידל זצ"ל לא מסר שום דרשה.
היה נראה שר' יידל השתדל לתת תחושה טובה לבעה"ב המבוגרים מהאיזור שבאו להתפלל בישיבה, כביכול הוא מתייחס ליום הזה ברצינות, ולכן מלבד ההלל (בלי ברכה כמובן) שאמרו אחרי שחרית כפי שהיה שם מאז קום המדינה, היה קורה שהוא גם הורה לש"ץ הנבוך לסלסל בנעימה (הזכיר כבר הרה"ג 'דעת האברך'), וגם זה היה נדיר. מי שהכיר את ההבעות של ר' יידל ראה את החיוך הקל שהתחבא מאחוריהן באותה שעה...
שירי ארץ ישראל וודאי לא שרו... (מקסימום כהתלוצצות...). בקיצור, האווירה היתה של חצי יום חופש, ממש לא אווירה חגיגית כל שהיא.

כבר ציינתי היכן שהוא, שאישית לא שמעתי את שמו של הגרא"י קוק זצ"ל מפיו של ר' יידל מעולם.

[מה שנכון נכון]

הובא בתגובות בבלוג של הרב אבישי אלבוים:

הוא שאל, איך חז"ל למדו מפרשת ואתחנן כמה וכמה הלכות הקשורות לעניין התפילה וכיצד ראוי להתפלל, הרי לכאורה התפילה הזו לא עלתה יפה ומשה רבינו לא נענה לתפילה זו.

והשיב: שמשה רבינו כן נענה בתפילה זו, כאשר אמר לו הקב"ה "עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו' ". ההיענות למשה רבינו היתה בכוח הראיה שנתן הקב"ה למשה רבנו ובאותה עת העניק אותו לכל דורות ישראל שבגלות, אותו הכוח להסתכל על הארץ מבחוץ, גם אם מעולם לא היית בה, אבל להרגיש אותו געגוע כמי שנולד וחי בה.

את הדברים הנ"ל אמר ר' ייד'ל בשם הרב קוק, אך מעולם מאז לא שמעתי ממישהו שהכיר את הדברים בדברי הרב קוק או ידע לומר איפה/מתי אמר אותם".

ברכות לב ע"ב אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה. ופרש"י בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה. ובעין איה שם כתב שמעשיו הטובים של משה לא היו מועילים לבטל את הגזירה שלא יכנס לארץ, אבל התפלה היתה מועילה שהרי הוצרך הקב"ה לאסור עליו להמשיך ולהתפלל, ומהסמיכות לעלה ראש הפסגה אנו למדים שגם למקצת הזה זכה רק בגלל תפלתו ולא בגלל מעשיו הטובים. עכ"ד. וא"כ אי"צ לכל המובא לעיל, אלא שאין משיבין על הדרוש, לא על עיקרו ולא על מקורותיו.

אמנם ראה בתהלות מהרי"ץ (דושינסקי) שביאר כך את הפסוק ולציון יאמר וגו'. (ועי' כתובות עה.).

[בן ירושלים]

אני כנראה בדור הביניים של אלו שלפני. דומני שכתבתי פעם בענין יום העצמאות.
בשלהי יום הזכרון החליפו לבגדי לבן. שרו בביהמ"ד שירי נשמה עצובים. במעריב היתה תפילה חגיגית והקפידו על כל ההוספות. [לי ושכמותי שגדלנו בבית בעלבתי פא"יניקי זה היה נראה משונה ממש, לא הכרנו את החינגאות הללו]. אחרי התפילה היתה סעודה חגיגית [ אפילו נתנו געפילטע מקופסאות...] ור' דוד חדש היה נותן שיחה. כל שנה דבר על "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". בשחרית כמובן אמרו הלל. היו שנים שהחמירו לקרוא את ההפטרה "עוד היום בנוב". בדר"כ היה מתכבד בזה ר' ישראל יוטקובסקי שהיה מחרדי גרמניה וגר בסמוך. [ הוא היה מומחה לטעמי המקרא, מורה למתמטיקה שלימד גם תקופה בישיבה, הוא עורר בזמנו את הסערה סביב כשרות הלולב הקנרי} היה רושם שר' יידל היה קצת מבודח מהטקסים הללו, אבל כדרכו ידע היטיב את המשחק, והיה נותן לו אח"כ ייש"כ רציני.
למדו לימודי קודש בלבד.
קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה הלחץ היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.

[בן ירושלים]

אני כנראה בדור הביניים של אלו שלפני. דומני שכתבתי פעם בענין יום העצמאות.
בשלהי יום הזכרון החליפו לבגדי לבן. שרו בביהמ"ד שירי נשמה עצובים. במעריב היתה תפילה חגיגית והקפידו על כל ההוספות. [לי ושכמותי שגדלנו בבית בעלבתי פא"יניקי זה היה נראה משונה ממש, לא הכרנו את החינגאות הללו]. אחרי התפילה היתה סעודה חגיגית [ אפילו נתנו געפילטע מקופסאות...] ור' דוד חדש היה נותן שיחה. כל שנה דבר על "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". בשחרית כמובן אמרו הלל. היו שנים שהחמירו לקרוא את ההפטרה "עוד היום בנוב". בדר"כ היה מתכבד בזה ר' ישראל יוטקובסקי שהיה מחרדי גרמניה וגר בסמוך. [ הוא היה מומחה לטעמי המקרא, מורה למתמטיקה שלימד גם תקופה בישיבה, הוא עורר בזמנו את הסערה סביב כשרות הלולב הקנרי} היה רושם שר' יידל היה קצת מבודח מהטקסים הללו, אבל כדרכו ידע היטיב את המשחק, והיה נותן לו אח"כ ייש"כ רציני.
למדו לימודי קודש בלבד.
קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה אליו, הלחץ של ר' יידל היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.

[לייטנר]

.

[בן ירושלים]

קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה הלחץ היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.

אם זכרוני אינו מטעני, הדרך היחידה לגשת לחידוני התנ"ך לנוער היתה דרך המוסד שבו למד הנבחן (ואגב, כך גם נקבעה השייכות לדתי/חילוני עד לשלב הארצי מסכם - שבו יש איחוד בין שני המסלולים והטובים ביותר מכל הנבחנים עולים לשלב העולמי. כלומר, לא כיפתו של הנבחן קבעה באיזה מסלול ייבחן, וכמובן שהחילוני קל יותר, אלא מקום לימודיו).
בקצרה, ר' יידל לא היה צריך לנסות לשווא למנוע ממנו להיבחן, כי אם להחליט שביישוב לא ניגשים כלל לחידון.

ידידי הטוב זו כנראה סברת כרס כי מדובר לפני עשרות שנים וכנראה אז לא היתה את התקנה הזו שחייבים לגשת דרך המוסד. כנראה כשאתה ניגשת למבחן זה היה כ25 שנה מאוחר יותר

[לייטנר]

.

[ספריית הרמבם]

בהמשך למצוטט על סדרי יום העצמאות מתוך בלוג "עם הספר" של ספריית הרמב"ם, פניתי לכותב ובקשתי התייחסותו לתגובות.
[לרשימה על ישיבת היישוב החדש בבלוג "עם הספר", ראו נא כאן.https://amhasefer.wordpress.com]

להלן ההבהרה:

את לימודיי ביישוב התחלתי באלול תשמ"א.

הדברים בשם הרב קוק נאמרו כשהיינו בכיתה ה' (=כיתה י"ג). הם נאמרו במסגרת השיעור לכיתה ולא בדרשה לכל הישיבה.
אני זוכר בדיוק את המקום והאופן שנאמרו – וזה היה ללא שמץ גיחוך. אדרבה, זה נאמר בפאתוס.
(היה בדברים משהו מפתיע, כי תמיד השיעור היה רק על הגמרא הנלמדת, ושיעורי יום העצמאות אצל שאר הר"מים לא היו שונים מבחינה זאת. דווקא ר' יידל הרשה לעצמו באותו יום עצמאות לחרוג מן המקובל ולדרוש בפנינו מעניין היום).

חולצות לבנות ביום העצמאות היו חובה לתלמידים כחלק מסדרי הישיבה וכולם באו כך.
(אחד המאפיינים החזקים של היישוב היה ההקפדה על סדרי הישיבה כמכלול אחד שלם. כך, בחור מן הלמדנים השקדנים שנתפס פעם בזמן שיעור אנגלית לומד גמרא בבית המדרש – נשלח בחזרה לשיעור. לא כי שיעור אנגלית חשוב יותר או פחות, אלא כי אם הישיבה קבעה זמן ללימוד אנגלית – הוא נהפך לחלק מסדרי הישיבה שאיש אינו רשאי לערער עליהם).

לגבי הרבנים ביום העצמאות, באמת לא אמרתי שהם לבשו בגדי חג. מכל מקום, כדאי לזכור שגם בגדי החול של הרבנים כללו: חולצות לבנות, חליפות וכובעים ...

כדבר שבשגרה תפילות יום העצמאות היו במנגינת חג, ולא היה צריך בזמננו לתת לשם כך הוראות "לש"ץ הנבוך".

אכן, את קריאת הפטרת "עוד היום בנוב" ליוותה באמת תמיד תחושת מבוכה מה"טקס" שבהחלט קיבלה אצל חלק מהתלמידים ביטוי של לגלוג.

שירי ארץ ישראל לא הוטלו כחובה על ידי הישיבה, אלא להיפך, היו מן הזדמנות חד שנתית שניתנה לתלמידים לפרוץ את מחסומי האיפוק והשליטה האופייניים לישיבת היישוב החדש, כך שכאשר התלמידים שרו אותם הם עשו זאת מרצון ובחפץ לב, באותה שובבות וחדוות חיים שליוו כל שחרור של הרצועה ...
ברור ששירת התלמידים לא נעשתה כולה מתוך אידיאולוגיה ציונית מובהקת.

[אוצר החכמה]

קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה אליו, הלחץ של ר' יידל היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.

לפי הרישום באתר הסוכנות היו באותה שנה 4 חתנים וסגן אחד והוא אחד החתנים.

[פרנקל תאומים]

ל'ספריית הרמב"ם':
טוב, בעיקרו של דבר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, איש ואיש ותקופתו. אני אכן למדתי שם בתקופה מאוחרת יותר מן הכותב מ'ספריית הרמב"ם', ובתקופתי כאמור יום העצמאות היה בסה"כ יום של חופש מהלימודי חול. הבחורים לבשו בגדי יום חול כרגיל, ולראשונה אני שומע על כך שאי פעם היתה שם חובה ללבוש לבן לכבוד היום. לא היתה סעודה חגיגית ולא היו שירים בכלל (ואני מניח שלו מאן דהוא היה פוצח בשירה כל שהיא עם חבריו בחדר האוכל, היה הדבר נחשב לעבירה משמעתית חמורה, כבכל ימות החול).
התפילות ביום העצמאות היו רגילות כבכל יום חול, למעט אמירת ההלל אחרי שחרית (שגם ביטאה יותר מסורת של המקום מאשר אידיאולוגיה). אני אכן זוכר שנה אחת שר' יידל הורה לש"ץ בתפילת 'מעריב' לסלסל "ברכו" במנגינה של יו"ט, וכולם הסתכלו על כך בפליאה מחוייכת... מעבר לכך לא היתה שום תוספת לנוסח של התפילה. 'הפטרה' בהאי יומא, בחמשת שנות לימודיי שם, מעולם לא היתה.

כפי שרמזתי לעיל וכפי שגם כתב הרב 'בן ירושלים', היתה תחושה שר' יידל היה קצת מבודח מהעניין, והוא השתמש בכישורי המשחק שלו כדי לרצות את הבעה"ב שגרו בסביבה והתפללו בישיבה, שהוא הקפיד תמיד לכבדם.


הרב 'בן ירושלים' הזכיר גם את יום הזיכרון. ובכן, בתקופתי לא היה שום יחס מיוחד ליום הזיכרון ובוודאי שלא שרו שירים נוגים לא בביהמ"ד ולא בשום מקום אחר (רק נעמדו בצפירה כדי שלא לגרום לחילול ה' בעיניי החילוניים הצופים בנו מבעד לחלונות הארוכים והגבוהים לאורך כל הקיר הצפוני של ביהמ"ד).
אבל חשבתי להעיר שתקופתו של 'בן ירושלים' היתה מיד לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, עם השכול הנורא שהן הביאו בכנפיהן. ובוודאי היו גם תלמידים בתקופתו שהיו להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שנהרגו במלחמות הללו (היו גם כמה בוגרי 'הישוב' שלמדו ב'כרם ביבנה' שנהרגו במלחמת יוכ"פ).

ככלל, האווירה בציבור החרדי כלפי המדינה הלכה והשתנתה במהלך השנים, וכנראה שבאופן איטי יותר גם 'הישוב' הושפע מכך, וככל שהשנים חלפו כך ההתייחסות לימים האלו הלכה ופחתה (מלבד "המסורת" של אמירת ההלל שכנראה תימשך עד ביאת גוא"צ).

[לייטנר]

.

[פרנקל תאומים]

הרב 'בן ירושלים' הזכיר גם את יום הזיכרון. ובכן, בתקופתי לא היה שום יחס מיוחד ליום הזיכרון ובוודאי שלא שרו שירים נוגים לא בביהמ"ד ולא בשום מקום אחר (רק נעמדו בצפירה כדי שלא לגרום לחילול ה' בעיניי החילוניים הצופים בנו מבעד לחלונות הארוכים והגבוהים לאורך כל הקיר הצפוני של ביהמ"ד).
אבל חשבתי להעיר שתקופתו של 'בן ירושלים' היתה מיד לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, עם השכול הנורא שהן הביאו בכנפיהן. ובוודאי היו גם תלמידים בתקופתו שהיו להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שנהרגו במלחמות הללו (היו גם כמה בוגרי 'הישוב' שלמדו ב'כרם ביבנה' שנהרגו במלחמת יוכ"פ).

פעם ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל בשעה 10:55 נכנס ר' יידל לבית המדרש, עמד על הבמה ואמר: "נלמד משניות לעילוי נשמת החיילים שנהרגו עק"ה". המתין רגע ואמר: "נכבד את המעמד ונעמוד בזמן הלימוד", וכך בזמן הצפירה (כחמש דקות מאוחר יותר) עמדו כל בחורי הישיבה, אך לא בגללה.

הסיפור הנ"ל, היה קודם מלחמת ששת הימים.

התכוונתי בעיקר להסביר את הספונטניות של שירי נשמה נוגים בשלהי יום הזיכרון. הנחתי שהיא הופיעה על הרקע הנ"ל: מוצאי המלחמות הנוראיות הללו.

[בן ירושלים]

באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.

בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..

באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.

[פרנקל תאומים]

באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.

בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..

באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.

ביום ירושלים לא אמרו תחנון? עוד חידוש. בתקופתי, יום ירושלים בוודאי היה יום רגיל לחלוטין וכמובן אמרו בו תחנון.

מעניין, דווקא ר' דוד חדש זצ"ל התאפיין באיזה רוח לאומית? מהיכן באה לו? (לאחיו ר' מאיר זצ"ל גם היה משהו מזה?)
בתקופה המאוחרת יותר כבר כל צוות הר"מים (למעט הגרנ"ל שליט"א) היו תוצרת של הדור הישיבתי הצעיר יותר שדבר לא היה להם עם 'המדינה'..


ר' מאנעס הלא הוא ר' מאנעס בלומנפרוכט הלא כן? לעיל היה כאן מאן דהוא שביקש לשמוע אודותיו.


בשעתי, ר' יידל לא היה אומר מאומה בעניין הבחירות, זה היה נושא שלא היה קשור לישיבה, אבל היה ברור לגמרי שהוא ג'. היחס שלו לישיבות כמו 'כרם ביבנה' או 'מרכז הרב' היה מספיק כדי להבין זאת...
נשמע מדבריך שבזמנך ר' יידל היה קצת מעורב עם הפוליטיקה התל אביבית הפנים דתית-חרדית או לפחות מכיר אותה (וכנראה שהיו לו איזו שהן תרעומות על נציג ה'אגודה'), אבל זה עוד היה בימים שת"א היתה מטרופולין לתורה ולחסידות, משא"כ בתקופה המאוחרת יותר שבעווה"ר כבר לא נשאר בת"א לפוליטיקה הדתית-חרדית על מה להתקוטט...
אצלנו, הנושא היחיד שהעסיק אותו ושעליו היה מדבר, היה הצורך להמשיך בישיבות ולגדול להיות בני תורה ות"ח.

האופרוף של ר"מ שמידע היה ב'הישוב'? מדוע? ההורים שלו גרו קרוב לישיבה? והגרד"צ השתתף באירוע והתפלל ב'הישוב'? (האמנם לר' יידל היתה סיבה 'להיכנס' כביכול בהגרד"צ? כמה הוא בכלל הכיר אותו? הרי מדובר לפני כארבעים שנה, הגרד"צ היה צעיר יחסית).
בעצם, אני נזכר שהסבא של הכלה הגרש"ב ורנר (אב"ד ת"א, חמיו של הגרד"צ) היה מן הסתם תושב ת"א. ואגב, אם הוא אכן גם השתתף באירוע, הרי שבוודאי היה מתבקש להזכיר באהדה את חמיו הגדול הגרי"מ חרל"פ זי"ע ולדבר בשבחו.

לגבי "הצגה" או "אמיתי":
להתרשמותי, בשיג ושיח שהיה לר' יידל עם מבוגרים (כלומר לא עם הבחורים) הוא היה מדבר עם כאו"א בשפתו, לא הרי שיחתו עם הבעה"ב או עם נציגי ציבור כהרי שיחתו עם ראשי ישיבות ולא הרי שיחתו עם ראשי ישיבות כהרי שיחתו עם רבנים "ממלכתיים", ולא הרי שיחתו עם אלה כהרי שיחתו עם רבנים המזוהים עם 'המזרחי'. הוא היה משוחח בחביבות דיפלומטית עם כולם ויודע להשמיע להם את מה שהיה נעים להם לשמוע.
אכן, כח המשחק הידוע שלו סייע לו בכך.

[אוצר החכמה]

הרב ורנר היה גר בתל אביב? כמדומני שהיה גר בבני ברק באיזור דסלר. לא?

[אום אני חומה]

הרב ורנר היה גר בתל אביב? כמדומני שהיה גר בבני ברק באיזור דסלר. לא?

ואף שימש כרב ביהכנ"ס ירחי כלה לפני הגרממ"ש.
(אשכול אודותיו: viewtopic.php?f=19&t=5462)

[פרנקל תאומים]

הרב ורנר היה גר בתל אביב? כמדומני שהיה גר בבני ברק באיזור דסלר. לא?

אני יודע שבזקנותו היה גר בבני ברק, אבל בהיותו צעיר יותר הוא לא התגורר בת"א?
(אין לי שמץ של מושג. כתבתי זאת רק "מן הסתם" כלומר 'על דרך אפשר', היות ששימש כדיין בתל אביב, ובשעתו גרו רבנים רבים בת"א).

[בן ירושלים]

באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.

בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..

באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.

ביום ירושלים לא אמרו תחנון? עוד חידוש. בתקופתי, יום ירושלים בוודאי היה יום רגיל לחלוטין וכמובן אמרו בו תחנון.

מעניין, דווקא ר' דוד חדש זצ"ל התאפיין באיזה רוח לאומית? מהיכן באה לו? (לאחיו ר' מאיר זצ"ל גם היה משהו מזה?)
בתקופה המאוחרת יותר כבר כל צוות הר"מים (למעט הגרנ"ל שליט"א) היו תוצרת של הדור הישיבתי הצעיר יותר שדבר לא היה להם עם 'המדינה'..


ר' מאנעס הלא הוא ר' מאנעס בלומנפרוכט הלא כן? לעיל היה כאן מאן דהוא שביקש לשמוע אודותיו.


בשעתי, ר' יידל לא היה אומר מאומה בעניין הבחירות, זה היה נושא שלא היה קשור לישיבה, אבל היה ברור לגמרי שהוא ג'. היחס שלו לישיבות כמו 'כרם ביבנה' או 'מרכז הרב' היה מספיק כדי להבין זאת...
נשמע מדבריך שבזמנך ר' יידל היה קצת מעורב עם הפוליטיקה התל אביבית הפנים דתית-חרדית או לפחות מכיר אותה (וכנראה שהיו לו איזו שהן תרעומות על נציג ה'אגודה'), אבל זה עוד היה בימים שת"א היתה מטרופולין לתורה ולחסידות, משא"כ בתקופה המאוחרת יותר שבעווה"ר כבר לא נשאר בת"א לפוליטיקה הדתית-חרדית על מה להתקוטט...
אצלנו, הנושא היחיד שהעסיק אותו ושעליו היה מדבר, היה הצורך להמשיך בישיבות ולגדול להיות בני תורה ות"ח.

האופרוף של ר"מ שמידע היה ב'הישוב'? מדוע? ההורים שלו גרו קרוב לישיבה? והגרד"צ השתתף באירוע והתפלל ב'הישוב'? (האמנם לר' יידל היתה סיבה 'להיכנס' כביכול בהגרד"צ? כמה הוא בכלל הכיר אותו? הרי מדובר לפני כארבעים שנה, הגרד"צ היה צעיר יחסית).
בעצם, אני נזכר שהסבא של הכלה הגרש"ב ורנר (אב"ד ת"א, חמיו של הגרד"צ) היה מן הסתם תושב ת"א. ואגב, אם הוא אכן גם השתתף באירוע, הרי שבוודאי היה מתבקש להזכיר באהדה את חמיו הגדול הגרי"מ חרל"פ זי"ע ולדבר בשבחו.

לגבי "הצגה" או "אמיתי":
להתרשמותי, בשיג ושיח שהיה לר' יידל עם מבוגרים (כלומר לא עם הבחורים) הוא היה מדבר עם כאו"א בשפתו, לא הרי שיחתו עם הבעה"ב או עם נציגי ציבור כהרי שיחתו עם ראשי ישיבות ולא הרי שיחתו עם ראשי ישיבות כהרי שיחתו עם רבנים "ממלכתיים", ולא הרי שיחתו עם אלה כהרי שיחתו עם רבנים המזוהים עם 'המזרחי'. הוא היה משוחח בחביבות דיפלומטית עם כולם ויודע להשמיע להם את מה שהיה נעים להם לשמוע.
אכן, כח המשחק הידוע שלו סייע לו בכך.

[בן ירושלים]

באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.

בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..

באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.

ביום ירושלים לא אמרו תחנון? עוד חידוש. בתקופתי, יום ירושלים בוודאי היה יום רגיל לחלוטין וכמובן אמרו בו תחנון.

מעניין, דווקא ר' דוד חדש זצ"ל התאפיין באיזה רוח לאומית? מהיכן באה לו? (לאחיו ר' מאיר זצ"ל גם היה משהו מזה?)
בתקופה המאוחרת יותר כבר כל צוות הר"מים (למעט הגרנ"ל שליט"א) היו תוצרת של הדור הישיבתי הצעיר יותר שדבר לא היה להם עם 'המדינה'..


ר' מאנעס הלא הוא ר' מאנעס בלומנפרוכט הלא כן? לעיל היה כאן מאן דהוא שביקש לשמוע אודותיו.


בשעתי, ר' יידל לא היה אומר מאומה בעניין הבחירות, זה היה נושא שלא היה קשור לישיבה, אבל היה ברור לגמרי שהוא ג'. היחס שלו לישיבות כמו 'כרם ביבנה' או 'מרכז הרב' היה מספיק כדי להבין זאת...
נשמע מדבריך שבזמנך ר' יידל היה קצת מעורב עם הפוליטיקה התל אביבית הפנים דתית-חרדית או לפחות מכיר אותה (וכנראה שהיו לו איזו שהן תרעומות על נציג ה'אגודה'), אבל זה עוד היה בימים שת"א היתה מטרופולין לתורה ולחסידות, משא"כ בתקופה המאוחרת יותר שבעווה"ר כבר לא נשאר בת"א לפוליטיקה הדתית-חרדית על מה להתקוטט...
אצלנו, הנושא היחיד שהעסיק אותו ושעליו היה מדבר, היה הצורך להמשיך בישיבות ולגדול להיות בני תורה ות"ח.

האופרוף של ר"מ שמידע היה ב'הישוב'? מדוע? ההורים שלו גרו קרוב לישיבה? והגרד"צ השתתף באירוע והתפלל ב'הישוב'? (האמנם לר' יידל היתה סיבה 'להיכנס' כביכול בהגרד"צ? כמה הוא בכלל הכיר אותו? הרי מדובר לפני כארבעים שנה, הגרד"צ היה צעיר יחסית).
בעצם, אני נזכר שהסבא של הכלה הגרש"ב ורנר (אב"ד ת"א, חמיו של הגרד"צ) היה מן הסתם תושב ת"א. ואגב, אם הוא אכן גם השתתף באירוע, הרי שבוודאי היה מתבקש להזכיר באהדה את חמיו הגדול הגרי"מ חרל"פ זי"ע ולדבר בשבחו.

לגבי "הצגה" או "אמיתי":
להתרשמותי, בשיג ושיח שהיה לר' יידל עם מבוגרים (כלומר לא עם הבחורים) הוא היה מדבר עם כאו"א בשפתו, לא הרי שיחתו עם הבעה"ב או עם נציגי ציבור כהרי שיחתו עם ראשי ישיבות ולא הרי שיחתו עם ראשי ישיבות כהרי שיחתו עם רבנים "ממלכתיים", ולא הרי שיחתו עם אלה כהרי שיחתו עם רבנים המזוהים עם 'המזרחי'. הוא היה משוחח בחביבות דיפלומטית עם כולם ויודע להשמיע להם את מה שהיה נעים להם לשמוע.
אכן, כח המשחק הידוע שלו סייע לו בכך.

בקצרה.
רוח החינוך בליטא ובעיקר סלבודקא - חברון שבחברון היתה , למיעוט ידיעתי, סובלנית כלפי הרוח הלאומית. ר"ד חדש גדל שם. בארץ היתה השפעה גדולה יותר לרוח החזו"א ואח"כ הרב מבריסק שהיתה שונה כמובן.

ההורים של ר' משה שמיע גרו ליד היישוב. אביו היה מתפלל קבוע בישיבה. הגרד"צ מאד לא אהב את הרעיון שהאופרוף שם. זה גם התבטא בדברים מסוימים, ואכ"מ.
ר' יידל אכן לא התבטא בדר"כ בפוליטיקה אבל רחוק היה מלהיות משהו שקשור לאגודאי. בזמנו התהלכה אימרה בשמו שהצופה (שחילקו אותו בישיבה בפנימיה לצד המודיע ושערים) אסור להכניס לבית הכסא כי לפעמים יש בו ד"ת, מעריב שזה אותיות בעברית -יש להסתפק, והמודיע אסור , כי זה בזיון לביה"כ...