דעת_האברך כתב:קראתי את כל האשכול ונהניתי מאד להעלות נוסטלגיה משנים אלו. אכתוב כאן כמה נקודות בצורה בלתי מסודרת כפי העולה:
בזכרוני איך כשאבי זצ"ל נפטר כשהייתי ביישוב, ניגש אלי רבי'ל ופעם ראשונה במקום לומר לי דברי תוכחה ומוסר כפי ששמעתי ממנו תמיד, השתדל לנחם אותי וסיפר לי שגם אביו נפטר כשהוא היה בגיל צעיר, והוא מבין לכאבי וכו'. ומאז היחס שלו אלי היה יותר רך ונעים. כמדומני שאמר לי אז שכשאביו נפטר ניגש אליו רבי שמעון ואמר לו שהוא יהיה לו עתה כמו אבא, וכך הוא עצמו אומר גם לי...
בנוגע למה שכתבו על הקפדתו לא להסתפר ביום ראשון, גם אותי ראה פעם הולך מהישיבה בצהרי יום ראשון (קיבלתי רשות מהרב התורן), ושאל אותי לאן ועניתי לו שאני הולך להסתפר, ואז אמר לי שמקובלנו מרבותינו לא להסתפר בחלק הראשון של השבוע עד יום שלישי, כדי להראות שהתספורת היא לכבוד שבת (מיום רביעי ואילך). מאז ועד היום כמעט לא קרה שעברתי על כך למרות שלא מצאתי בשום מקום אחר מקור לזה...
פעם ביקשתי רשות בליל שבת ללכת לקרובי משפחה שהזמינו אותי לסעודת שבת, ואמרתי לו שאני מוזמן ל"ארוחת ערב". מיד עצר אותי ואמר לי שלסעודת שבת לא קוראים "ארוחת ערב"...
פעם שאל אותי אחרי קידוש לבנה למה אומרים בקידוש לבנה שלום עליכם. ואז הסביר שאחרי שאומרים "תיפול עליהם אימתה ופחד וכו'" יש לחשוש שהחבר העומד לצידי יחשוב שהתכוונתי אליו, ולכן מיד לאחר מכן צריך להרגיע אותו ולומר לו שלום עליכם...
זכורני איך היינו נמלאים יראת כבוד כשהיה אומר לנו: בלשון הזאת בדיוק שמעתי מפי מורי ורבי... ופעם כשמישהו העז להתווכח אתו על פי הספר שיעורי הגר"ש שקאפ, הוא קיבל ממש על הראש.
הזכירו כאן את היהודי הכהן שהיה בישיבה שנפטר בגיל מבוגר (רבי דב צבי), וזכורני שכשהיה עולה אותו יהודי לדוכן היה ניכר דרך הגרביים שלו שחסרים לו כמה אצבעות ברגליים, ואמרו אז בישיבה שהוא היה בסיביר ונפלו לו שם כמה אצבעות ל"ע. ההספד שהספידו רבי'ל היה מיוחד מאד וכפי שכבר הזכירו פה, ועד היום מהדהד לי ההספד באזניים, שרבי'ל אמר שתמיד הוא היה שואל יהודי זה מדוע הוא מטריח עצמו במסירות נפש במצב שלו (לעת זקנתו) לבוא לישיבה לתפילה גם בשיא הגשם ובשיא החום, ולא מתפלל בבית. וענה לו היהודי ז"ל "אברירה א ביך?", וכך היה שגור על לשונו תמיד, וכי יש ברירה אחרת מלבד לקיים מצוות התורה בכל מצב שהוא? [גם הלויה יצאה מהישיבה בגשם לפי הזכור לי].
פעם הגיע בעלב'ת אחד לישיבה והתפלל שחרית ביארצהייט על אחד ההורים שלו, וקולו היה כל כך מצחיק ומשונה שכמעט כל הבחורים התפקעו מצחוק במשך כל התפילה והיה ניכר שאפילו כמה מהרמי"ם מתקשים לשמור על ארשת פנים חתומה, אולם רבי'ל שמר על רצינות רבה. לאחר תקופה ראיתי מעשה דומה המסופר על רבי אלחנן וסרמן זיע"א לא זכור לי שהדבר חזר על עצמו שוב בשנים לאחר מכן.
בתחילת מסכת בבא בתרא שאל רבי'ל שאלה בשיעור הראשון, שכל מי שהיה בשיעור יזכור אותה לנצח: השותפים שרצו לעשות מחיצה וכו' - אם רצו שיעשו, מי מונע בעדם???
הניגון של השאלה מתנגן בראש לעד...
בנוגע למחלוקת שהיתה בינו לבין הגר"ר טרופ ויורשיו, היה בישוב את הספר בינת ראובן (בספריה הסגורה שהיתה בקומה התחתונה והיתה נפתחת רק למיוחסים בלבד בזמנים נדירים), אולם ההקדמה היתה תלושה משם. פעם מצאתי את הספר בספריית אבי ז"ל וגיליתי שיש בו טענות קשות מאד על רבי'ל כאילו השתלט על הישיבה כשהגרר"ט עזב לטיפולים, ואחר כך כשחזר הגרר"ט לא החזיר לו את המוסרות. וכתוב שם במרירות גדולה שדבר זה דיכא מאד את רוחו של הגרר"ט עד שלבסוף נפטר מדוכא מחוליו.
כשהקראתי זאת לאבי בקול תרועה - שיראה עד כמה חמורים מעשי רבי'ל - ענה לי אבי בתקיפות ממש בלתי מצויה מצדו, שלכל מטבע יש שני צדדים, ולעולם אסור לי לשפוט רק על פי טענות צד אחד. לאחר זמן ביררתי קצת על הנושא עם אחד מותיקי היישוב, והוא אמר לי שאכן אין הדברים שחור לבן כפי שהוצגו בבינת ראובן, ורק בזכות רב'יל לא התמוטטה הישיבה והתפרקה באותה תקופה. הוא העמיד את הישיבה על הרגליים, ולכן היתה לו בהחלט זכות טענה על הישיבה. איני זוכר את כל הפרטים אבל הלקח לחיים נשאר עמי תמיד!
ביחס לנוסח התפילה בימים הנוראים, אמנם תפילת רבי'ל היתה בלי הרבה ניגונים, אך מלאת לב. תפילת הרב כתריאל שליט"א זכורה אצלי מאד לטובה, ושנים אחרי הישיבה התגעגעתי לנוסח שלו בניגון הסליחות ובימים נוראים.
שאלנו פעם את המנהל דהן למה הכל צריך להיות כל כך קשה ומחמיר, ואמר לנו שאנחנו עוד נודה על כך בהמשך החיים שלנו, כי ניווכח לראות שהחיים לא מלאי שושנים והקשיים שאנחנו נתקלים בהם עתה מחשלים ומחזקים אותנו למבחן החיים...
היה ביישוב מורה להתעמלות שכינו אותו בשם הבלתי מחמיא "כרובי". הוא היה נכה ביד אחת והסיפור שהתהלך עליו הוא שהיה לו עתיד מזהיר במכון וינגייט, אך פעם אחת כשהדריך תלמידים, אחד התלמידים כמעט התהפך מהעמוד של המתח על ראשו, וכדי להצילו שלח המדריך את ידו אחורה ותפס אותו ברגע האחרון מניפוץ ראשו על הקרקע, אך המדריך עצמו קרע את הגידים בידיו, ושוב לא חזר מעולם לכוחותיו הראשונים.
ביחס למוצאי יום כיפור - כבר כתבו שביום זה היה רב'יל מוריד את כל מסכות החומרה וההקפדות שלו, והיה מתנהג הכי בשמחה ובחביבות עם התלמידים, אוכל ביחד, ושר איתם ומלמד משירי הישיבות העתיקים. הוא לימד אותנו את הניגון הידוע של "כד יתבין", ואני חושב שממנו התפשט הניגון בכל הישיבות. לצערי, גיליתי את כל זה רק בשנה האחרונה שהייתי בישיבה, כי כמו רוב הבחורים, אצתי ורצתי לאחר יום כיפור לברוח הביתה כתלמידים הבורחים מבית הספר...
השיעורים בליל שבת: מידי פעם היה רבי'ל מעורר על נושאים הלכתיים ונושאים שונים בליל שבת לפני הקידוש (בשבתות אחרות היה הרב קצבורג מוסר שיעור הלכה קצר). פעם דיבר על כך שלא ראוי להוריד את הציצית בלילה ולאחר מכן ללבוש אותה שוב (כפי שנהגו רבים בשיעורי התעמלות). טענתו כפי זכרוני היתה שמאחר ונחלקו הרמב"ם והרא"ש האם כסות לילה הפטורה מן הציצית היינו אפילו כסות יום שלובשים בלילה או דוקא כסות לילה ממש (אפילו אם לובשים אותה ביום), והמחלוקת לא הוכרעה, אם כן כאשר לובשים את הציצית בלילה אחרי שהורידו אותה נמצא כאילו מעזים להכריע במחלוקת הראשונים, שכסות יום בלילה חייבת בציצית, ורק כשהיא על הגוף כהמשך ללבישת היום אין בזה זילותא לדעה השניה כי רק ממשיכים את המצב של היום.
כן מסר כמה פעמים לפני פסח שיעור נרחב בבית המדרש על חיוב בדיקת חמץ בחדרים, ועל ידי שליח.
מהשיחות מוסר שלו איני זוכר הרבה, וסבורני שהיו פחות מושכים לבני דורנו. דווקא השיחות של שאר הרמי"ם - ובעיקר הרב כתריאל והרב קרמר שליט"א, השאירו חותם עז בל יימחה, ועד היום אני זוכר יסודות ששמעתי מהם ונקבעו בנפש.
פעם אחרת דיבר בערגה על משניות מסכת פרה, איך היו דואגים שיהיו ילדים קטנים שלא ייטמאו וכו', וגם דיבר על שערי חולדה בהתלהבות, וסיפר איך לקחו אותו והראו לו את שערי חולדה הקיימים עד היום.
ביחס למשטר המחמיר: היו כאלה שהדבר השאיר להם צלקות לכל החיים. אני הכרתי בחור שבתור ילד היה חייכן וצחקן ופטפטן, וכשיצא מהיישוב נהיה שתקן בצורה בלתי מצויה. היו עוד כמה שהכרתי שסבלו וסובלים עד היום מבעיות נפשיות כתוצאה משנים אלו.
גם הרב של מקומי היה מאד נגד היישוב כי הוא עצמו מאד סבל שם.
לדעתי הדבר תלוי בסוג הבחורים. כאלה שהינם מרדנים מטבעם ועצמאיים, דוכאו מאד ורוחם נדכאה שם יותר מדי, אולם כאלה שהיו מסוגלים להנמיך ראש ולתת לגלים לעבור מעליהם הצליחו לעבור את היישוב פחות או יותר בשלום.
רק בכיתה ה' כבר היו יותר חופשיים וכבר גס הלב במקום ובתקנותיו, וגם היתה הרגשה שכבר אי אפשר להעיף מהישיבה בכתה כזו ולכן הותרה קצת הרצועה.
המושג של ה"שטינקער" הוא לדעתי בלתי יסולח ומחנך לדברים אפלים, ואף מזכיר משטרים אפלים. גם כל מיני איסורים ותקנות שונות היו ממש בלתי צודקים ובלתי הגיוניים, כמו האיסור של "קיוסק" דהיינו לא לדבר שלושה ביחד דיבורי הבאי [למרות שבדרך כלל איסור זה לא נאכף בחומרה כל כך]. אני מאד מקוה שהיום המצב יותר טוב. למשל, איך ניתן לסגור את הפנימייה ליום שלם עד הערב? הלוא במה מדובר סך הכל - בילדים בני 14. אני זוכר איך אהבנו את ימי החנוכה בהם היתה פריבילגיה מיוחדת שהפנימייה פתוחה בצהריים...
לדעתי, היתה מצדו של רבי'ל קצת גישה של אפליה לרעת המזרחיים ("פרענקים" בעגה שרווחה בישיבה). למשל, פעם אחת אני וחבר מהכיתה שישן בחדר הסמוך השתעשענו לנו בדפיקות על הקיר בינינו. פתאום נפתחה הדלת ונתפסנו על ידי אהוד, וכמובן נמסרנו בידי רבי'ל. לי שהיה יחוס אשכנזי חשוב נגמר הדבר בנזיפה בלבד, לעומת זאת לחבר השני שהיה מזרחי, הדבר נגמר בהרחקה מהישיבה לשבוע... לדידי, היה כל היחס הזה חדש כי גדלתי במקום בו לא היה כל חילוק ואפליה בין דם לדם.
בדרך כלל האמנו שרבי'ל "ירש" את חכמתו של הסבא מסלבודקה לרדת לשורשי נפשו של כל אחד ולדעת את כל נבכיו, ולפי זה להתנהג עמו בצורה שתחנך אותו לדרך הטוב והישר, אך מקרים כאלה של אפליה הותירו משקעים באמונה זו.
פעם, לאחר שלמדתי עלי שור וקראתי את המובא בדבריו בשם שערי קדושה לרבי חיים ויטאל חשקה נפשי מאד לקרוא ספר זה, אך לא מצאתיו בשום מקום. אי לכך החלטתי ללכת לחפשו בספריית בית אריאלה ששכנה מרחק כרבע שעה מהישיבה, ובה מחלקה ענקית לספרי קודש. כמובן שיצאתי בלי אישור ובהחבא. כשחזרתי משם, מי תפס אותי מתהלך ברחוב ויצמן? כמובן מורנו ורבנו ראש הישיבה. הוא שאל אותי לאן הלכתי, והוכרחתי לענות לו את האמת, שחיפשתי את הספר שערי קדושה בתקוה קלושה שדבר זה יעמוד לזכותי. הוא הורה לי לדבר עם הרב התורן, ושוב לחזור אליו אחר כך, ותוכחתו הבלתי נשכחת היתה: "איך אפשר לחפש את הקדושה בלב הטומאה...!".
יש לציין את יחסי הריעות שנוצרו בישוב בין חברי הכיתה. דווקא היות ומדובר בכור היתוך לא פשוט, נוצרו חברויות חזקות בין החברים שעברו את כור ההיתוך הזה ביחד, הרבה יותר מהחברויות שנוצרו לאחר מכן בישיבה גדולה.
כשהייתי בכיתה ה' היו לי איתו כמה שיחות מעניינות שבהם לפעמים הוא מעט נפתח.
לגבי המשטר הנוקשה, הוא אמר לי שנער בגיל הזה חייב לפרוץ את המסגרת.
אם אני אאסור עליו להביא שקדי מרק בליל שבת הוא יהיה מסופק מזה שהוא הצליח להבריח את השקדי מרק.
אם אני אתיר לו להביא שקדי מרק הוא יביא סמים לישיבה כדי לפרוץ את המסגרת.
סיפר לי סיפור מסמר שיער, על בחור שלמד בישיבה לפני שנים והבחור אסף כסף (אם אינני טועה סיפר שאביו היה בעל ממון) וקנה לעצמו מצלמה שעלתה אז כסף רב.
אותו תלמיד ביקש מחביריו שיצלמו אותו ללא בגדים, וכך נעשה.
כשהגיע הדבר להנהלת הישיבה הבחור נזרק באופן מידי. לאחר מספר ימים הגיע הבחור יחד עם אביו כשעל גופו ניתן היה לראות סימני חבורות.
האב אמר שכששמע את הדבר נסע עם בנו למקו מרוחק והחליט להורגו. לאחר שחבט בו מספר חבטות עם מקל, החליט לתת לו הזדמנות נוספת ואחרונה.
האב ביקש שגם ר' יודל יתן לו הזדמנות נוספת.
כשהוא סיפר את הסיפור חייכתי וגיחכתי, ואז הוא אמר לי - אני מאחל לך שתבין היום את השיעורים שהוא מוסר...
בעת בדיקת חמץ בישיבה, כמנהג שנהגו תמיד, הסתננו הבחורים לכל מיני מקומות שהיו נעולים במשך כל ימות השנה.
באחד החדרים, אם אינני טועה, בספריה המדוברת (המכונה חדר רושם), מצאנו ארגז עם ניירות ישנים.
היו שם מכתבים רבים שכמה מהם היו מעניינים מאד.
אחד מהם היה של הרב עמיאל אל אחד מגדולי ישראל בנוגע לבעיות ואי הסכמות בין הצוות לבין ראש הישיבה הרב טרופ.
מזכרוני, המכתב הופנה לגרח"ע גרודזינסקי, אך כאמור אני לא בטוח בזה.
עוד מכתב מעניין היה בנוגע למחלוקת בצורת הלימוד הראויה בישיבה בין ר"מ כיתה א' הרב קולודיצקי, לר"מ כיתה ה' הרב שך.
גם מכתב זה אינני בטוח למי נשלח, אך כמדומני שהוא היה ממוען לגרא"ז מלצר.
לשני המכתבים לא מצאנו את מכתבי התשובה.... בימים אלו לא היו סמארטפונים, כך שלא היה דרך לתעד את המכתבים...
שני המכתבים האלו יכולים אולי לשפוך מעט אור על שני נושאים עלומים בתולדות הישיבה עליהם רבו הגירסאות, הן בהחלפתו של הגר"ר טרופ, והן בעזיבתו של הגרא"מ שך.
אציין, שאבי שיחי', שלא למד ביישוב ועל כן דיבר בפתיחות עם ר' יודל, אמר לו פעם בגיחוך (אחרי פטירת הרב שך) שיתאר לעצמו אם הרב שך היה נשאר בישוב והוא היה עוזב ונהיה ראש ישיבת פוניבז'... ר' יודל השיב לו "מה הייתי מרוויח מזה? כמה פחי זבל בבני ברק ששמי יהיה כתוב עליהם?"
סיפר לי מעט על עלייתו לא"י יחד עם חבר מהישיבה. ע"פ זכרוני היה זה ר אל'ה מישקובסקי, אך ע"פ מה שראיתי בויקיפדיה, ר' אל'ה עלה יחד עם אביו. או שאני טועה בשם, או שהפרטים בויקי לא מדויקים, והם עלו באותה תקופה אך לא יחדיו.
זכור לי שסיפר שהם נסעו דרך תורכיה, ושהו שם בשבת. הם מעולם לא ראו יהודים בני ע"מ, ולא ידעו עליהם דבר.
לאחר קריאת התורה בשבת, הוא ניגש לרב, אצלו הם התארחו, ושאל אותו כיצד בקהילה כ"כ גדולה, אין אף אחד שיודע לקרוא בתורה עם טעמים...
במוצאי יום כיפור זכור לי שהיה שר את הניגון "מפני מה ירדה נשמה לעולם". הייתה קבוצת בחורים שהייתה נשארת ללמוד בישיבה במוצאי יום הכיפורים ובבוקר מתפללת כותיקין.
לאחר התפילה היו אוכלים מעט בביתו, והוא מסר שיחה קצרה על מעלת העניין.
זכור לי שתמיד היה מזכיר את כתובת הישיבה בגרודנא כ"אורלנסקי 10", אך לא מצאתי שם רחוב כזה בהורודנא...
