השבת קראתי את הספר "
קדוש וברוך - מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל ראב"ד מקנס", ובאמת יש להמליץ עליו ולשבחו. וכדברי הרב מאזוז שהובאו
למעלה "כתוב בסגנון נפלא ונקרא בנשימה אחת, אם תתחיל לקרוא לא תישן עד שתגמור אותו"...
כמה נקודות ראשוניות שאולי יוסיפו לחו"ר דכאן.
1.
לעיל הערתי:
חלמישצור כתב:מצאתי את העדות הבאה
(ש' בר-אשר, 'ארץ ישראל בתורתם של רבני צפון אפריקה וחכמיה', ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי תשס"ה, עמ' 229 הע' 75). האם עניין זה - הקשור
לאשכול זה - נידון בספר?
כעת עברתי שוב על האשכול ומצאתי ש
כבר נזכר הדבר:
יוסףלוי כתב:סיפר לי יהודי מזקני ויקירי קרתא בני ברק, על מה שכידוע רב״ט תמיד היה משתדל בכל כוחו לעצור העליה לא״י בתואנה ששם מתקלקלים הנוער וכו׳, ושלח מכתבים בענין לכל רבני מרוקו, והיהודי הנז׳ נכח בשיחתו של רב״ט עם הרה״ר דאז הגר״ש בן דנאן, שהיה מנסה לשכנעו להפעיל סמכויותיו במלוכה לענין, ואמ״ל רשב״ד וכי קלקולם של הצרפתים טוב יותר? מוטב יהיו בא״י.
פרק שלם בחיבור "המאבק נגד 'עליית הנוער'" - מוקדש לנושא זה. לא מצאתי שם את ההצעה לפנות למלכות, אבל כן מצוטט שם רב"ט כקובע לבני קהילתו, לאחר שיבתו מביקורו בארץ בקיץ תשי"ג - חורף תשי"ד, "מוטב שלא לעלות לארץ ישראל. מי שבכל זאת מבקש לעלות, צריך לוודא מראש כי הוא מצטרף למסגרת חרדית". נראה שעד שאין בידנו מידע מוצק, יש להותיר את העדות הזו לכל הפחות בתור "צריכה בירור".
2.
אכן ככל שמתקדמים בספר מתבהרת ומתבררת תמונה מורכבת ביותר עמה התמודדו חכמי מרוקו, מבית ומחוץ, בארץ ישראל ובארץ העמים (אף אם לעתים הותיר הנין עורך הספר את מורכבות המציאות לקורא, שיצרף ידיעה לידיעה ופרק לפרק, ויבין דבר מתוך דבר). התמונה העולה היא של דמות פלאים, מלאת מסירות אינסופית לרווחתה הרוחנית והגשמית של כל יהודי ויהודי שתחת אחריותה, ואף מעבר לה. יזם חרוץ וחיוני שאין לו דבר משלו, העובר מחיל אל חיל, אומר ועושה מדבר ומקיים, שלא חשך מכוחותיו ולא נח מפעילויותיו מיום מנויו לרבנות ועד ימיו האחרונים ממש.
ביתו של רב"ט היה כמעט הקדש לעניים, לאורחים וסתם אסופים (יש להזכיר שרבינו לא רכש דירה עד שנתו האחרונה ממש, לרווחת רעייתו לאחר שיסתלק מן העולם, עמ' 244), חלקים גדולים מאוד מכספו ומשכורתו הקדיש תדיר לצדקה (יש להזכיר כי משכורתו הייתה ממשלתית ולכן מכובדת למדי, עמ' 276), כן לא הפסיק מלהקים עוד ועוד בתי תלמוד תורה שיתחרו באליאנס (יצויין מקרה חריג של הקמת תיכון בו למדו חצי יום קודש וחצי יום חול [על טהרת הקודש], עמ' 161), ועוד. נראה כאילו לא נח רגע בחייו.
3.
קנאותו של רבינו תופסת מקום נרחב בחיבור. במקום אחד בספר ביקשו עורכי הספר להבהירה:
סגנונו חסר הפשרות של רבינו, עשוי להתמיה את הקורא בן זמננו המורגל לכך שאת האחים הטועים יש לקרב בדרכי נועם ובעבותות אהבה. אולם, זאת יש לדעת כי צביון הקהילה במקנס שונה היה ממסגרות החיים המוכרות לנו כיום, ואף ממבנה הקהילות החרדיות בארצות פולין ורוסיה. עצם העובדה שאת תוכחותיו כלפי מחללי שבת ופורצי גדר יכול היה רבינו להטיח בהם בעת בואם לבית הכנסת בשבת מעידה על שוני זה. באיזו קהילה בארצות אחרות היו מחללי השבת פוגשים את הרב בבית הכנסת בשבת? ... בקהילות יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מקנס בפרט, גם פורצי הגדר ראו עצמם חלק מהקהילה. גם הם הגיעו לתפילות בשבת בבית הכנסת ונפגעו עמוקות מכך שהרב לא העניק להם את הכבוד הראוי בעיניהם (עמ' 109).
הדברים כמובן נכונים. עם זאת, דומני כי עיקר הדבר הוא מה שציינתי בסעיף הקודם. בני הקהילה והמדינה ידעו היטב את אישיותו של רב"ט, שהייתה כולה קודש ומסירות שאין לה קץ לטובתם ורווחתם. ידעו שאין לו משלו, וכל פעולותיו לשם שמיים. את מאמר חכמים "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (הנז' מפיו בספר בהקשר דומה), יש לפרש גם בהקשר זה - נקל לאדם לקבל תוכחה מאיש אמת שאינו פועל לנוחות עצמו.
אגב, התחכום של הרב ודעימה "להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו" (כלשון רש"י ברכות יז) ניכר לאורך כל הספר. כך, לדוגמה, מסופר כי הרבנית רבקה טולידאנו (קרובת משפחה) יזמה מפעל של הענקת ארוחות חמות לילדי התלמוד תורה המקומי. כל אישה הכינה ארוחה לילדים אחת לחודש. "כלל קבעה הרבנית רבקה: אין בודקין בציציותיו של ילד המגיע לחדר אוכל, אם נמנה הוא בין תלמידי הת"ת או שמא לומד הוא ב'אליאנס'. אדרבא, מעודדת הייתה דווקא את ילדי ה'אליאנס' לסעוד עם ילדי הת"ת. לא ארכו הימים, וחלק מאותם ילדים ביקשו מהוריהם להעביר אותם לתלמוד התורה"... (עמ' 101; דוגמה נוספת בעמ' 122-123).
4.
בשלהי הפרק "האיש על העדה" ניתן גם מקום של ממש לרעיו של רב"ט בבית הדין: ר' יהושע בירדוגו, ר' יוסף משאש (ידידו מנוער) ור' ברוך אברהם טולידאנו. וכן המסייעים בפעילויות שונות לו גיסו אח אשתו ר' מרדכי עמאר, ר' יצחק אוחנה (בסוף ימיו רבה של קרית שמונה), ר' אהרון מונסוניגו (בסוף ימיו רבה האחרון של המדינה) ור' יצחק סבאג. לאורך הספר נזכרים אישים רבים בני דורו, כל אחד במקומו, שהיה שותף במפעלים הגדולים של רב"ט. לדוגמה: ר' אברהם קלמנוביץ, ר' מיכאל ליפסקר, הנדיב יצחק שלום ועוד רבים.
כשמבינים שרבינו היה אמנם עמוד תווך במקנס (וכראב"ד בידו גם סמכות אכיפה ממשלתית ייחודית, ראו עמ' 108), אך עמו מערכת שלימה של צדיקים ונגידים שעמלו הרבה מאוד במדינה כולה, ולמרות תנאי הפתיחה הגרועים והאמצעים הדלים יחסית שהיו ברשותם, השיגו תוצאות נכבדות בין השאר בעזרת הציבור עצמו שמלכתחילה תמך בפועלם ורצה בו, עומדים תמוהים עד מאוד, מופרכים ומוגזמים, דברי הר"א סורסקי בפתח הפרק על ר' רפאל ברוך טולידאנו ב"אורות ממזרח":
מתי מעט היו אנשים-של-צורה שצמחו מתוך יהדות מארוקו הדוויה בשלושת הדורות האחרונים ... בתשעים השנים האחרונות כמעט נסתם כל חזון יהדות מארוקו. נתמעטו הלבבות, אנשי אמונה אבדו, פסו גודרי פרץ וצמתו משיבי חימה, נפרצו הסכרים בפני רוחות זרות ... אולם בחמלת ה' על זרע-אהובים, הצמיח מקרבם דוקא בדור עני-בדעת, קומץ של נגידי-רוח, אנשי קודש ... אנשי מעלה אלה ... נשארו כשרידים בודדים מפליטת בית-סופריה של יהדות מארוקו - והאחרון שבהם, ארי שבחבורה, הוא רבי רפאל ברוך טולידאנו (אורות ממזרח, עמ' רנא-רנב).
בספר דנן אין סגנון מופלג ומוגזם כזה. דברי רא"ס הם ככל הנראה ניסיון להבהיר את חשיבות פועלו של רב"ט, אך כמדומה תוך התכבדות לא ראויה בקלונה של יהדות שלימה. חבל
(אגב, גם ביחס לכותרת הספר "קדוש וברוך", כמדומה שלא נכון להגדיר באופן חד כל כך את רב"ט כ"מנהיג יהדות מרוקו", כאשר היו בערים החשובות הנוספות במדינה ואף עמו במחיצתו גדולים חשובים נוספים, שמקבלים מקום נכבד וראוי בספר; קביעות בסגנון כזה הן ש'איפשרו' לר"א סורסקי לבטל את שאר חו"ר המדינה כעפרא דארעא, ולא היא). ראויים להיזכר כאן דברי הענווה של רבינו, בהתייחסו לקבלתו את משרת ראב"ד העיר בשנת תש"א:
החשבתי עצמי כפחות גדול בתורה מחכמים אחרים שחיו ופעלו במקנס באותה תקופה, אבל הרגשתי שעלי לקבל את התפקיד, כדי לעמוד בתקיפות בפרץ ולהוביל את המערכה על שמירת צביון התורה בעיר מקנס!" (קדוש וברוך, שם).
5.
לרווחא דמלתא נכניס כאן תמונה נהדרת מתוך הספר: האסיפה השנייה של "מועצת הרבנים" של מרוקו, שנת תש"ט (עמ' 371)
מימין לשמאל, שורה א': רבי שמעון כהן, רבינו, רבי מיכאל אנאקווה, רבי שאול אבן דנאן, המפקח מוריס אביטבול, רבי חיים דוד סירירו ורבי יוסף מימראן. שורה ב': רבי אהרן חסין, רבי יוסף משאש, רבי אליהו מלכה, רבי רחמים לוי, רבי מכלוף אבוחצירא, רבי חיים דוד בן שושן ורבי דוד עובדיה. שורה ג': רבי יעקב בירדוגו, רבי מימון אוחיון, רבי ידידיה מונסוניגו, רבי שלום משאש, רבי דוד אלעסרי, רבי יהושע מאמאן, רבי אפרים אנקאווה ורבי חיים בן הרוש.
- סריקה_20191221.jpg (2.76 MiB) נצפה 10366 פעמים
