גם אני שמעתי הסיפור על הרמ"א ורבו רבי שכנא זצ"ל. רק בתוספת נופך. שהר"ר שכנא אמר שממ"נ, אם יכול היה להספידה באופן נפלא, או שלא היה שבור לגמרי מפטירת אשתו והיה יכול עדיין לחדש חידושים, או שהכין את זה כבר בחייה.
וגירסא זו שעל הרמ"א יתכן יותר מהגירסא שעל הב"ח, שהרי כנראה נפטרה הרבנית אשת הט"ז אחר פטירת אביה הב"ח, שהרי הב"ח נשא בזיוו"ש את בת גיסו רבי שמואל צבי הירץ שנפטר רק בשנת ת"י כעשר שנים אחר פטירת אביו הב"ח. כך שמסתבר שהרבנית רבקה אשת הב"ח בזיוו"ר נפטרה לא מכבר (ויתכן שנהרגה או נפטרה בעת גזירת ת"ח ת"ט).
אך ב'חמדה גנוזה' כת"י הרב מזמיגראד יש עובדא זו שעל הרמ"א בשינוי קצת (י תכן שלא נמצא בדפוס ספר הנ"ל, אך אני ראיתיה בשלב ראשון של הגה לפני כל צינזור). לפיו הסיפור היה כך (כלומר כך היה מסופר בגליציה בשנת הת"ר):
הרמ"א הספיד את אשתו בת הר"ר שכנא, ודרש על הפסוק פקדו נא את הארורה וקברוה (האמור באיזבל), ודרש פקדו נא פנו מקום (מלשון ויפקד מקום דוד) את הארורה היא האדמה שנאמר עליה ארורה האדמה (בחטא עץ הדעת) וקברוה כי בת מלך היא מאן מלכי רבנן. וחותנו לא רצה לתת לו את בתו השניה בשביל הספד זה, כי חשב את זה לפחיתת כבוד שפתח בפסוק כזה הנאמר על איזבל והשומע יוכל לטעות בפתיחתו שעל אשתו קאמר ארורה.
הסיפור כשלעצמו אין שום סיבה לקבל, בהיותה בסך הכל סיפור-עם שלש מאות שנה אחר המאורע. אך יצויין שעצם הדבר שהרמ"א הספיד את אשתו בדרש הנ"ל כבר נזכר גם מאה שנה מקודם,
בספר מעלות היוחסין של הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות. ובמהדורא חדשה צויין שכ"כ גם
בקונטרס 'ירח האיתנים' שבסוף שו"ת 'איתן האזחי' בפרשת תצא