פורום אוצר החכמה

לייטנר כתב:מצאתי רק שהמסילה של הקולייקה היתה צרה יותר, והיא נועדה לנסיעות מקומיות בלבד (ומסתבר שגם 25 ק"מ נחשבו עדיין כנסיעה מקומית).

בסדר כתב:

לייטנר כתב:מצאתי רק שהמסילה של הקולייקה היתה צרה יותר, והיא נועדה לנסיעות מקומיות בלבד (ומסתבר שגם 25 ק"מ נחשבו עדיין כנסיעה מקומית).

זה היה רכבת רגילה, רק כך קראו אותו שם. אגב, מגור לווארשא זה 35 ק"מ.

לייטנר כתב:

בסדר כתב:

לייטנר כתב:מצאתי רק שהמסילה של הקולייקה היתה צרה יותר, והיא נועדה לנסיעות מקומיות בלבד (ומסתבר שגם 25 ק"מ נחשבו עדיין כנסיעה מקומית).

זה היה רכבת רגילה, רק כך קראו אותו שם. אגב, מגור לווארשא זה 35 ק"מ.

אם לא הזיזו את גור או את ורשה, אז המרחק נשאר 25 ק"מ...

בסדר כתב:

לייטנר כתב:

בסדר כתב:זה היה רכבת רגילה, רק כך קראו אותו שם. אגב, מגור לווארשא זה 35 ק"מ.

אם לא הזיזו את גור או את ורשה, אז המרחק נשאר 25 ק"מ...

כנראה שהזיזו את ווארשא

ברוז כתב:מעניין שבתמונה שהבאתי לעיל, רואים את החסידים שטים בספינות לגור.
האם ידוע מהיכן היה צריך לחצות נהר על מנת להגיע לגור ?

גביר כתב:

ברוז כתב:מעניין שבתמונה שהבאתי לעיל, רואים את החסידים שטים בספינות לגור.
האם ידוע מהיכן היה צריך לחצות נהר על מנת להגיע לגור ?

מסתמא נסעו לאורך נהר הויסלה, אליו סמוכות הן ורשה והן גור.

גביר כתב:

ברוז כתב:מעניין שבתמונה שהבאתי לעיל, רואים את החסידים שטים בספינות לגור.
האם ידוע מהיכן היה צריך לחצות נהר על מנת להגיע לגור ?

מסתמא נסעו לאורך נהר הויסלה, שעל גדותיו יושבות הן ורשה והן גור

פשיסחא כתב:

Hebrewbooks_org_43294.pdf

ברוז כתב:כאן על 8000 חסידים בראש השנה של שנת תר"צ בגור.
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... 1&rtl=true

משמר כתב:

פרנקל תאומים כתב:רבי מוטלה מקוזמיר נלב"ע ללא זש"ק? למיטב ידיעתי רבי משה לייבלה מקוזמיר-חעלם (מח"ס "אמרי מ"י") היה בנו, הלא כן?
(יש להבהיר עבור אלו שלא יודעים: רבי מוטלה מקוזמיר היה בנו של המגיד מטריסק, אחיהם של רבי מ"נ מבריסק ורבי יעקב לייב מטריסק זצ"ל, כאמור באשכול אחר, המגיד מטריסק עבר מרוסיה לפולין וכך יסד מרכז גדול ודומיננטי של בית טשרנובל בפולניה).

אגב, תמונת זיו פניו של רבי מוטלה זצ"ל היא נדירה?

יש תמונה ידועה שלו שהוא הולך עם פמליא של חסידים מבני פולין, פניו מאירים כשמש, כולו אומר רוממות. תורתו ועבודת תפילתו היו מופלאים עד כלות הנפש.

פרנקל תאומים כתב:בני משפחתי מחזיקים בתמונה נושנה שלו (לבדו) שלכאו' הגיעה עוד מפולין.

ברוז כתב:

ברוז כתב:כאן על 8000 חסידים בראש השנה של שנת תר"צ בגור.
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/ ... 1&rtl=true

5000/6000 חסידים בצל קדשו של הישמח ישראל ביום הכיפורים.

בין חסידים - ראש השנה בגור: רשמים

I.

מוקוטוב הוא ה"פרוזדור" לגור, ולא מוקוטוב כולו רק אותו השטח הקטן הנמשך מתחנת הטראם שבקצה מרשלקובסקה ובגטלה עד תחנת הרכבת המובילה לגור. בכל ימות השנה מלאה התחנה פועלים ואכרים שחומי פנים ומגודלי שפם וכפריות מכורבלות שמלות ושמיכות עד שהן דומות לחביות מתנועעות. הכפריות הללו "חטוטרת" לבנה ענקית תלויה להן מאחוריהן וכדי חלב נשקפים מתוכה.
לבין הכפריות מסורבלות השמלות נדחקים גם תלמידי ותלמידות בית ספר הנוסעים ברכבת אל בתי הספר שבוורשה ויהודים מפיאסטשנה והסביבה, יהודים כפריים: חולבים, פרדסנים עבדקנים, לבושים "חאלאטלעך" וכובעים מבהיקים מרוב משמוש ושמוש ומגפים גבוהים, שמעולם לא טעמו טעם משחה לרגליהם.
אבל ביום הראשון בשבת בשעות הבוקר ניכרת כבר בתחנה המוקוטובאית את שייכותה של מוקוטוב לגור. מבין הפועלים, הכפריים והכפריות מתפצלים זקנים וקפוטות שחורות מבודרות כנפים שלוחות לרוח וצציות חובטות עליהן. והללו רצים דחופים ומבוהלים מתחנת הרכבת אל תחנת הטראם, בכדי לכבוש טראם מיוחד בשביל "אנשי שלומינו".
וכשהרצים הראשונים מגיעים אל קרון פנוי לגמרי או למחצה נותנים הם אות לכל המחנה, ומיד נעשה הטראם "שלנו" מלא מפה אל פה. אנשי שלומנו עומדים צפופים ויושבים ארבעה על ספסל אחד, הגם שבלוח הדינים התלוי על כותל הטראם כתוב בפירוש, שאסור לשבת יותר משני אנשים על ספסל גדול. ונאמר: "אסור להרבות שאון בטראם", ונאמר: "אסור לעמוד במעבר שבין הספסלים". אבל אנשי שלומנו אין מדקדקים בקטנות כאלו, על ספסל אחד עוסקים בדברי תורה וחוזרים אחרי תורת הרבי ליד ה"שולחן". על ספסל שני מתאוננים על "פושטי העורות", בעלי האכסניה מגור, והשיירה הנדחקת בין הספסלים מטפלת בפוליטיקה עירונית, בעסקי רבנות, קהלה, שוחטים וכדומה. ופתאום בוקעת ועולה מאיזה ספסל אנחה ממושכה והיהודים היושבים שם מתנועעים הנה והנה ומושכים בזקניהם בדאגה - שם מדברים בענין פרנסה הקשה כקריעת ים סוף, בצער גידול בנים וכדומה, דברים שאינם עלולים לעורר רגש שמחה ביותר.
הקונדוקטור אם עודנו בבחינת "חדשים לבקרים" במסלת מוקוטוב מעמיד בתחלה פנים זועפים וצועק ומתקוטט עם אנשי שלומנו, מטיף להם מוסר ומלמד אותם פרק בהלכות נסיעה בטראם, אבל אחרי שגרונו נחר מרוב דברים והטפה הוא משתתק מתוך יאוש ונותן לחסידים לעשות כטוב בעיניהם... הקונדוקטורים הישנים לעומתו חיים בשלום וביחוסי ידידות עם החסידים ואין הם מנסים לטעון נגדם - הם יודעים שזוהי "ברכה לבטלה".
אבל כל הדברים האלה לא נאמרו אלא ביום ראשון של כל ימות השנה, אבל בשבוע של ראש השנה נעשית התחנה המוקוטובאית קפנדריא ממש לבית המדרש של הרבי בגור וכל פקידי הרכבת לרבות הקונדוקטורים נתונים רק למלאות רצונם של החסידים וכל הנוסעים הגוים נחשבים אז כאפס וכאין לגבי אחד מאנשי שלומנו. הגזבר אצל הקופה עונה בסבר פנים יפות לכל חסיד הדורש לו, אבל לגוי הבא להטריד אותו באיזו שאלות הוא עונה בשפה רפה ופוטר אותו בלאחר יד, כלומר:
- לא מצא לו גוי זה שעה אחרת להטרידני בשאלות אלא עתה בערב ה"נובי רוק היהודי", כשיהודים אצים ל"צאדיק" שלהם!...

*

ערב יום טוב אחרי הצהרים, הנני נוסע במסע האחרון המגיע לגור לפני התקדש החג. במסע זה נוסע לרוב ה"פרולטריון" של החסידים. החסידים האמידים יצאו כבר באוטומובילים ולא חכו למסע המאוחר. "אברכי המשי" המסובים על שולחני חותניהם העשירים יצאו לגור זה יום או ימים אחדים לפני החג, בכדי להכין ולערוך אכסניה הגונה בשביל חותניהם והנלוים אליהם, ומשתמשים הם דרך אגב בשעת הכושר הזו, "זמן חרותנו" שלהם, שנשתחררו מעול אשה והשגחת החותן והחותנת...
נוסעים כאן עמדי חסידים עניים לבושי קפוטות קרועות וישנות. הקפוטה של משי וה"שטריימל" צנופים במטפחת האדומה, מכיס הבגד נדחק ובולט ככר חלה... חסיד כזה יתאכסן שם באיזו אכסניה עניה, יישן במטה עם ארבעה חמשה איש יחד, ויקיים מצות "ושמחת בחגך" בראש דג מלוח ועצם של בשר וישמח שזכה ליהנות מאור פניו של הרבי ולהתפלל יחד בתוך עדה של ששה אלפים איש, בלי עין הרע.
אחד מוציא טלית קטנה קושר אותה אל [וו] שבספסל ומטיל בה צצית. נער חיור כבן שמונה, בעל פאות מסולסלות גדולות לומד בקול בגמרא קטנה מסכת ראש השנה ואביו מזרזו בדברים כבושים:
- למד למד, כשנוסעים אל הרבי צריך ללמוד בכדי לטהר את המחשבה, את הרעיונות.
נכריה צעירה אחת פתחה את דלת הקרון באחת התחנות וברחה מיד, גוי אחד נכנס ועמד בפתח, בהעמידו פני תם, נצב על עמדו במשך תחנות אחדות מתבונן, מסתכל ושותק, אין לו עם מי לדבר.
ניכר שמצב רוחו איננו טוב ביותר, הוא משתעמם, מפהק, עד שיצא ונעלם - ואין אף גוי אחד לרפואה...

*

לאן נעלמו ה"קראדניקעס" הקטנים? שאלה זו שאלתי ראשונה את מכרי אשר בגור, הגנבים הקטנים, הקראדניקעס, כפי שקוראים אותם בגור, נערי החוץ, הטילו לפנים אימה ופחד על כל הנערים והילדים שבאו לגור עם אבותיהם. נערי החוץ הללו ארבו לילדים, חטפו את הכובעים מראשיהם, גנבו שעונים, הכו, פצעו בכל שעת כושר שנזדמנה להם וגם אני הקטן הכרתי כבר לפני ימים את כחם ועוצם ידם של השועלים הקטנים המחבלים הללו. מסתכל אני ורואה: נערים יחפים אחדים קופצים ומסתובבים מסביב לנוסעים ומציעים לעזור במשא התרמילים, אחרים מתחרים במכירת נייר "אשר יצר" (זוהי סחורה חריפה שיש עליה הרבה קופצים בעתות שבגור).
מחנה ה"קראדניקע'ס" הקטנים הולך ונפחת, באר לי מכרי, השפעת התרבות ורוח הזמן... ה"קראדניקעס" הקטנים הולכים לבתי הספר, לומדים אומנות, נעשו חברים ל"בונד", קוראים ספרים ובאים אל הרצאות, אל הספריה על שם פרץ - נשתנו הזמנים ודיינו שנשארו לנו ה"קראדניקעס" הגדולים.

*

רחובות גור שטופים חסידים, כלם לבושים כבר בגדי יום טוב עם שטריימליך, אלה שכבר "לקחו שלום" אצל הרבי עומדים ומציצים מתוך מנוחה מעל מפתני האכסניות שלהם, ואלה אצים למקוה ואלה מזרזים את האורחים החדשים שיחושו לקבלת שלום, ומכרים ישנים נפגשים וקריאות שמחה נשמעות מכל צד: מה נשמע? האתה שלום? באיזו אכסניה הנך מתגורר? והאכסנאים שנשארה להם עוד פנה פנויה בביתם רצים עוד ומחפשים אחרי אורחים חדשים ומושכים בכנפי הבגדים. ורבה התכונה וההמולה...

תוכן כתב:שמעתי שהבית המדרש של חסידי גור בפולין עדיין קיים, והוא לא מחזיק יותר מכמה מאות.

אישי ישראל כתב:לפני זמן מה חשבתי לפרסם בלקסיקון המקוון לרבנים ששמו כשמי (אישי ישראל - מצבת זכרון פעילה לאישים ויצירתם) סדרת מאמרים שפורסמה בשעתו ב'הצפירה' ובה תיאור של ראש השנה בגור, בפועל, נמנע העורך מלפרסמו (גם בגלל הערות על טיב התיאור וגם בגלל מיקוד הלקסיקון במטרתו - ביוגרפיות של רבנים ודברי תורתם) ולכן ביקשתי את רשותו ואני מפרסם את המאמר כאן. אם הוא יעניין מישהו אפרסם גם את הפרקים שלאחריו:

[size=125]בין חסידים - ראש השנה בגור: רשמים

בין חסידים - ראש השנה בגור: רשמים - פרק שני

II.

בימים הנוראים עושה גור רושם של מחנה צבא גדול, שחיליו מלובשים קפוטות משי ושטרמליך. מקום המאסף לכל המחנה הוא חצר בית המדרש של הרבי, מסביב לו בכל רחובות וסמטות גור מפוזרים בני החיל לגדודיהם בשכונות שלהם - ה"סטנציעס" בלע"ז.
כל "שטיבל" ו"שטיבל" מוורשה או מערי השדה הוא גדוד מלפני עצמו, השוכן בשכונה מיוחדת. בראש כל השטיבל עומד ראש המחנה או מיניסטר לעניני כספים וכלכלה. המיניסטר הזה נבחר ימים אחדים לפני ראש השנה. הוא מאסף את הכסף הדרוש מכל מתפללי השטיבל ויוצא לגור להכין "אשל" - אכילה, שתיה, לינה, בשביל שולחיו. לרוב חיים החסידים בגור על יסודות קומוניסטיים - קופה אחת ושלחן אחד לכלם. אין איש משלם לפי אכלו רק לפי יכלתו. העשיר מרבה לשלם בכדי שעל חשבונו יוכל להתכלכל בגור במשך ימי החג, החסיד העני, האמיד נותן פחות והעניים פטורים לגמרי מכל תשלום. ובכל זאת אין נהנים העשירים מהנחות יתרות וכיבודים, מוכרחים המה לחטוף יחד עם כל החבורה מן הקערות ולישון ארבעה במטה אחת. יושר סוציאלי במלוא מובן המלה.
אופיני הדבר, שחברי החבורה אינם יודעים כלל כמה מכניס זה או זה לתוך הקופה המשותפת, ומי הנותן ומי הנוסע בחנם על חשבון האחרים. זה נשאר לסוד כמוס של ראש החבורה הנאמן, יכולים היו באמת העסקנים הפילנטרופיים שלנו ללמוד מאת גבאי השטיבלעך איך מקיימים מצות מתן בסתר ואיך מושיטים יד אח לכזרה באופן שפני המקבל לא יכוסו בושה.
אלה ה"קומונות" שהזכרתי הנן ה"קומונות" העשירות, אבל ישנן גם "קומונות" עניות המספקות לחבריהן רק אכילה בצמצום, להחיות את הנפש, בלי לינה. אלה הם לרוב חבורות של בחורים, צעירים עניים ולפעמים גם אמידים, הבורחים מבתיהם, בלי רשות הוריהם או חותניהם אל הרבי ומתפרנסים בנס וישנים בעלית בית המדרש על הרצפה. וכשאתה בא לפנות בוקר אל העליה ורואה את הגופים הסרוחים על הרצפה בקפוטות ומגפים ומסתכל בהם לאור הבוקר הככה הבוקע דרך החלונות הקטנים הנוסכים מרה שחורה ועצב על הקירות השחורים ועטופי הצל, נדמה לך שנכנסת לאיזה תא של נזירים וסגפנים.
שם בעלית בית המדרש מקיימים פרחי החסידים את המאמר "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל".

***

מספרים אצלנו פלאות על דבר ארצות שונות. בשוויצריה אין סוגרים את הבתים בלילה ואין יראים מפני הגנבים. בתל-אביב אין מקרי גנבות ובית הכלא ריק מאסירים. בארצות סקנדינביה על שלחן התחנות של מסלת הברזל מונחים עתונים ואין איש משגיח עליהם וכל אחד לוקח לו עתון וזורק את הכסף לתוך הקופסה המונחה שם, ואם אין לו מטבע קטן הוא מניח מטבע גדול ולוקח בעצמו את העודף המגיע לו ובערב בא מוכר העתונים ומקבל כספו ורואה שאיש לא עוות את חשבונו ולא גזל משלו. אבל פלאות כאלה יקרו לא רק בארצות הרחוקות, כי אם בגור הקרובה, ומדוע איפוא לא נפרסם זאת ברבים?
גור הוא המקום היחידי בעולם שבתי השכר והתה ובתי הקהוה, פתוחים לרוחה לכל איש ונותנים בהם לאכול ולשתות חנם אין כסף לכל דורש. תה, יין, שכר פירות וכו' ואין שואלים לשמו ולשם מקומו וגם תעודה אין דורשים ממנו וגם חשבון אין עושים עמו מבקשים רק אותו שיזכור את שם בעל בית הקהוה, בכדי שידע במוצאי החג למי לשלם.
ובשני ימי ראש השנה עומדים בחצר בית המדרש מוכרי גזוז ופירות וכל החסידים והאורחים מגדול ועד קטן שותים ואוכלים כאות נפשם והמוכרים מכריזים רק:

- זכרו מי ששתה אצל אליעזר!
- זכרו, אצל יאנקל!! אצל יאנקל!! יאנקל!

ובמוצאי שבת נדחקים החסידים אצל מוכרי הגזוז והפירות בבתי השכר והתה ומשלמים את חובותיהם.

עוד יש אמון בעולם!
וככה אומרים ה"קראדניקעס": מובטחים אנו, שיהודי הבא אל הרבי לראש השנה לא יעבור בראש השנה על "לא תגנוב" ואם ימצאו מחוצפים כאלו גם אז יצא הפסדנו בשכרנו...

***

מי שמתבונן אל מנהגי החצר בגור רואה שבגור מתגשמת הדמוקרטיזציה של החסידות על פני כל החזית.
- "צריך לרדת אל העם!" זוהי הסיסמא של שיטת החסידים הנוכחית בגור. צריך להתאים את החסידות אל הדור ולעשות אותה נוחה ביותר בשביל ההמונים הדתיים הרחבים. והחסידות הגוראית יורדת ממרומי פסגות החסידות אל עמק ה"שלחן ערוך" של היהודים הפשוטים וה"מתנגדים". בגור הנהיגו תפלה בזמנה, כמו אצל המתנגדים, אין מאחרים ואין מאריכים בתפלה, ה"שלחן" אינו נמשך שעות רבות רק כשעה וחצי או שעתיים, במוצאי יום טוב אחרי ההבדלה מקדים הרבי להפרד בשלום מאת חסידיו כדי שלא לעכב את ה"עולם" ולהקל על ידי כך את החסידות על מצדדיה. וגם צווארונים מגוהצים נראים בגור וזקנים מהוקצעים, סבלנות במדה רבה, שטה של התקרבות. מוותרים על החסידות בכדי לשמור ולחזק את "היהדות".
הדור חלש הוא, יהודים קטנים בעלי השגות קטנות, אנשי-מוחין אינם וקשה להרימם אל מרומי החסידות. וצריך איפוא להסתפק ביהדות של השלחן ערוך. אם אין עצה אחרת.
ובהתאם לשטה הדמוקרטית הזאת מתנהלת עתה בגור פוליטיקה מיוחדת כלפי הנוער: - צריך להציל את הנוער! להעמיד דור של חסידים!
המצב רע. בתי המדרש הולכים ומתרוקנים, הנוער בוחר לו את דרכי השקר, הסטרא אחרא הולכת ומתגברת. ציונים מזה ושמאליים מזה מושכים ומוציאים את הנוער מבתי החסידים ובתי המדרש, ומה יהיה סופו של דבר. נשאר ח"ו בלי נוער! וסיסמא נשמה בגור: "הכל בשביל הנוער!".
מי שם לב לפנים לבחורים או לאברכים. שנים רבות מוכרח היה אברך כזה להתגורר בגור, בכדי שיזכה לתשומת לב כלשהוא. והיום הנוער תופס מקום בראש בגור, הרבי מטפל בו ומקרב אותו: נותנים להם לנערים לטפס בלי מפריע על העמודים שבבית המדרש ולהתקשר אל העמודים בחבלים ולהשאר תלוים באויר ומה"שלחן" מגישים להם יין ופירות. מטבח מיוחד יש בגור של הרבי, ששם מקבלים ארוחות הצעירים העניים הבאים לגור להתגורר בצלו של הרבי. בקבלת שלום ובפרידת שלום ידו של הנוער על העליונה. לנערים ולפעוטים נותנים להכנס דרך דלת מיוחדה. במוצאי שבת אחרי ההבדלה סובב לו הרבי בבית המדרש ובא בשיחות עם הצעירים וגם עם הנערים הקטנים. ואם בא איזה צעיר חדש לגור מטפלים בו מיד ומתענינים בו - שטה חדשה.
השטה הזו יש לה גם מתנגדים רבים מבין החסידים הישנים, הזוכרים עוד את שטת יד החזקה ששלטה לפנים בגור. בשעה שהתפלה התחילה לפני הצהרים ונגמרה בשעה מאוחרת והשלחן נמשך זמן הרבה והחסידות היתה לגמרי אחרת, אבל השטה הדמוקרטית הולכת ומנצחת - רוח הזמן!

***

שלשה מומנטים נחרתים בלבו של המבקר את גור בימים הנוראים: ברכת "לשנה טובה" בליל חג הראשון אחרי התפלה, התקיעות והריקודים ביום ב' של ראש השנה אחרי ה"שלח".
התמונה הראשונה: בית המדרש מלא אור ומחנה גדול של אלפי אנשים לבושי קפוטות משי ושטריימיליך לוחצים איש את ידי אחיו בצהלת פנים ושמחות ים טוב: "לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים!!".
ובעלית בית המדרש מלמעלה ובחצר החצונית ובחצר הפנימית הומה וסואן בלי הרף יער השטריימליך וקפוטות המשי והנך רואה רק את הפנים הצוהלות ואת הידים הנלחצות, יד איש יד רעהו.
התמונה השניה: בשעת התקיעות. לפני רגעים אחדים היו עוד שתי החצרות של בית המדרש מלאות רעש וקול תפלה ועתה דומיה. והנני עומד ומביט מתוך אשנב העליה על ההמון הגדול של אנשים מעוטפי טליתות, הקפואים תחתיהם בדומית מות ומאזינים לקול השופר הבוקע את חלל בית המדרש ומתנשא מעל כל המחנה הגדול.
התמונה השלישית: הריקוד ביום ב' של ראש השנה אחרי השלחן. עגול סביב לעגול ועגול בתוך עגול, מהודקים וצפופים מרקדים בבית המדרש. עגול מצד ימין, שם מרקדים הזקנים, ועגול מצד שמאל - הצעירים. אגלי זיעה נוטפים מעל כל הפנים. הקפוטות רטובות. נטפי מים יורדים מעל הפיאות ואיש אינו עוזב את העיגול. העולם כבר נפרד לשלום מאת הרבי, כבר זמן רב אחרי ההבדלה, ובעיגול עוד מרקדים.

אישי ישראל כתב:לפני למעלה משנה סיפרתי כאן שחשבתי לפרסם בלקסיקון המקוון לרבנים ששמו כשמי (אישי ישראל - מצבת זכרון פעילה לאישים ויצירתם) סדרת מאמרים שפורסמה בשעתו ב'הצפירה' ובה תיאור של ראש השנה בגור, בפועל, נמנע העורך מלפרסמו (גם בגלל הערות על טיב התיאור וגם בגלל מיקוד הלקסיקון במטרתו - ביוגרפיות של רבנים ודברי תורתם) ולכן ביקשתי את רשותו ואני מפרסם את המאמר כאן. כתבתי בשעתו שאם הוא יעניין מישהו אפרסם גם את הפרקים שלאחריו. לאחר שהצטברו בקשות רבות בהיעדרי, הנני להפסיק למנוע טוב מבעליו ולהציג את הפרק הבא: