קדושי תרפ"ט

[יונת אלם]

מחר י"ח באב הוא יום הזכרון הפ"ח לקדושים הי"ד ממאורעות תרפ"ט. מלבד הטרגדיה הנוראה, היו גם גילויים עצומים של נסים מו שהעידו הניצולים.
למשל עובדה מרטיטה זו:
עדות מענינת יש מראש השנה תר"צ שאחרי הטבח מישיבת מיר בפולין. לפני התקיעות עלה לדבר מרן המשגיח רבי ירוחם זצ"ל וביקש ללמד זכות על עם ישראל. הוא סיפר מה ששמע מהבחור דב מעיני (לימים רבה של מגדיאל) שהגיע לישיבה כניצול מישיבת חברון אחרי הפרעות בחדש אב האחרון:
היו מבני הישיבה שראו שהם על סף מוות והחליטו להגן על חבריהם ולסוכך עליהם שיחשבו שהם מתים. מתחת לגופות המתים ב'בית סלונים' יצאו עשרה בחורים שקבלו את חייהם במתנה בזכות חבריהם הקדושים. אמר רבי ירוחם שמעשה כזה הוא זכות לעם ישראל. בנוהג שבעולם שבעת צרה אדם מאבד את שיקול דעתו ועל כך אנחנו מתפללים: "פדנו ממהומת מוות ואחור בל נסוגה" שגם בעת מהומה לא נאבד עשתונות ונסוג אחור חלילה, ובחורים אלו בעת מהומת מוות הגיעו לכאלו דרגות גבוהות.
במעשה זה אמר רבי ירוחם, ניכר היטיב היותם תלמידי רבם הגדול מרן האלטער מסלובודקא. רק מכוח מחנך כזה גדול אפשר להגיע לדרגא שכזו.
הגאון רבי יצחק צפתמן שליט"א מספר ששמע מאביו שלמד אז בסלובודקא שרבי אברהם גרודזינסקי בהספדו על הבחורים שנטבחו בישיבה הזכיר עובדה זו ואמר שלכזו מדרגה אי אפשר בשום פנים ואופן להגיע בלי ללמוד מוסר!

[גביר]

הרב זבולון גראז זצ"ל, אב"ד רחובות ת"ו, עשה עצמו כמת ושכב בין המתים כדי שלא יפגעו בו, אבל הרשעים תקעו סכין בגבו כדי לוודא את הריגתו וכל ימיו סבל מפציעה זו והיא נכרה אף בצורת הליכתו.

[מכון חכמי ספרד]

באשכול סמוך (זיהוי רבנים עמ' 127) פירסמתי את השתלשלות הריגתו של הקדוש האחרון, רבי ישמעאל הכהן רבה של צפת"ו, לפי מכתבים ועדויות שמצאתי מאז.

[חשבה לטובה]

באשכול סמוך (זיהוי רבנים עמ' 127) פירסמתי את השתלשלות הריגתו של הקדוש האחרון, רבי ישמעאל הכהן רבה של צפת"ו, לפי מכתבים ועדויות שמצאתי מאז.

בספר המשגיח שעלה על גדותיו ישנו תיאור מרטיט כיצד המשגיח ורעו הגר''ב סוקולובסקי זצ''ל שכבו תחת המיטה ואחד מהם רצה לצאת ולא למות בעינויים ורעהו עצרו מלצאת.

[לייטנר]

.

[יונת אלם]

גדולי אמונה, לוחמי יצרם, מפלסי דרכיהם, עושי נפשם היו – ואינם.
גיבורי שקידה, אוהבי אמת, מרבי עיון, מפריחי סבכים, מעינות מתגברים, יושבי אהל היו – ואינם. פקוחי חדירה, שונאי הפתעות, ממעטי שחוק, עמוקי ביקורת, קולעי אומר היו – ואינם. אצילי לב, טהורי מידות, ענוי דעה, רודפי חסד, נאמני רוח היו – ואינם.
שורות כאב מרטיטות אלו כתב הגאון רבי דוד שמעיה ויין זצ"ל רבה של חולון מחניכי הישיבה לזכר חבריו שנטבחו.

[גיורא בשמי שמיא]

מי יוכל להצביע על מקור הסיפור המרטיט מתפילת ערבית ראש השנה תר"צ
ואם יעלנו לכאן יהיה שכרו כפול

[יונת אלם]

המקור היה במוסף שבת קדש ביתד נאמן לפני כעשרים שנה
וכך היה המעשה:
בימים הנוראים תר"צ התפללו ב'בית הועד הכללי'. בליל ראש השנה שלח מרן רבי לייב חסמן זצ"ל את רבי בצלאל שיקוביצקי זצ"ל בעודו כבחור לגשת לפני העמוד לתפילת מעריב. כשהגיע לסיום הברכה השניה רבי בצלאל התחיל להתנגן בבכי שקט: 'ואהבתך אל תסיר ממנו...'וכל הציבור הצטרף עמו בבכי, בכאב, והוא חוזר פעם שניה ושלישית ורביעית על 'ואהבתך אל תסיר ממנו' וכל הקהל בוכה כאומרים: הקב"ה אנחנו אוהבים אותך ללא גבול, למרות שנשארנו בלי חברנו, פצועים ודווים, אל תסיר ממנו את אהבתך לעולמים....
אחרי תפילת מעריב כשעברו בני הישיבה לומר 'לשנה טובה' חיבק רבי לייב בחום את ידו של רבי בצלאל ואמר לו 'צו דעם אוב איך גימהיינט' – לזה התכוונתי!

ויש המשך למעשה: הגה"צ רבי מאיר שפירא זצ"ל (אביו של רבי משה זצ"ל) סיפר כי בליל יום הכיפורים תר"צ האווירה היתה קשה, כשרבי לייב שעבר לפני התיבה הגיע לפיוט: "הס קטיגור וקח סניגור מקומו" הגביה את קולו וקרא בקול גדול והציבור הרגיש כי סר הקטגור מבני הישיבה.

[לייטנר]

.

[אליסף]

המקור היה במוסף שבת קדש ביתד נאמן לפני כעשרים שנה
וכך היה המעשה:
בימים הנוראים תר"צ התפללו ב'בית הועד הכללי'. בליל ראש השנה שלח מרן רבי לייב חסמן זצ"ל את רבי בצלאל שיקוביצקי זצ"ל בעודו כבחור לגשת לפני העמוד לתפילת מעריב. כשהגיע לסיום הברכה השניה רבי בצלאל התחיל להתנגן בבכי שקט: 'ואהבתך אל תסיר ממנו...'וכל הציבור הצטרף עמו בבכי, בכאב, והוא חוזר פעם שניה ושלישית ורביעית על 'ואהבתך אל תסיר ממנו' וכל הקהל בוכה כאומרים: הקב"ה אנחנו אוהבים אותך ללא גבול, למרות שנשארנו בלי חברנו, פצועים ודווים, אל תסיר ממנו את אהבתך לעולמים....
אחרי תפילת מעריב כשעברו בני הישיבה לומר 'לשנה טובה' חיבק רבי לייב בחום את ידו של רבי בצלאל ואמר לו 'צו דעם אוב איך גימהיינט' – לזה התכוונתי!

ויש המשך למעשה: הגה"צ רבי מאיר שפירא זצ"ל (אביו של רבי משה זצ"ל) סיפר כי בליל יום הכיפורים תר"צ האווירה היתה קשה, כשרבי לייב שעבר לפני התיבה הגיע לפיוט: "הס קטיגור וקח סניגור מקומו" הגביה את קולו וקרא בקול גדול והציבור הרגיש כי סר הקטגור מבני הישיבה.

הוא רב"צ שקוביצקי הוא רב"צ כהן מגדולי רבני המזרחי
נכון?

[גיורא בשמי שמיא]

המקור היה במוסף שבת קדש ביתד נאמן לפני כעשרים שנה

יישר כחך!!

ואם יעלנו לכאן יהיה שכרו כפול

[ש. ספראי]

בי"ח אב.
לא היה חופש בישיבה?
היו כמה אמריקאים בנרצחים. והשאר?

[יונת אלם]

שבוע טוב
אז לא היה 'בין הזמנים' כולם היו. שח לי פעם הגאון המופלא רבי מיכל זילבר שליט"א ששמע מרבו המשגיח דסלבודקה הגר"מ טיקוצינסקי זצ"ל שראש הישיבה מרן הגרמ"מ עפשטיין זצ"ל תבע מהם שמט"ו באב 'מאן דלא מוסיף יאסף' והיו צריכים להגביר חילים מט,ו באב ללמוד

[דוד נ.א.]

המקור היה במוסף שבת קדש ביתד נאמן לפני כעשרים שנה

יישר כחך!!

ואם יעלנו לכאן יהיה שכרו כפול

אתם מבינים לבד שהמקור קדום יותר. נתקלתי בו למיטב זכרוני בעת מחקר על אחד הנרצחים, אולי יעלה בידי למוצאו שוב ולהתעלותו לכאן. כמדומני אחד מירחוני התקופה, או אחד מספרי היזכור שיצאו בתכיפות.

[ברוז]

,,,,

[שמר]

באשכול סמוך (זיהוי רבנים עמ' 127) פירסמתי את השתלשלות הריגתו של הקדוש האחרון, רבי ישמעאל הכהן רבה של צפת"ו, לפי מכתבים ועדויות שמצאתי מאז.

בספר המשגיח שעלה על גדותיו ישנו תיאור מרטיט כיצד המשגיח ורעו הגר''ב סוקולובסקי זצ''ל שכבו תחת המיטה ואחד מהם רצה לצאת ולא למות בעינויים ורעהו עצרו מלצאת.

הגביע שעלה על גדותיו - המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל

[אליסף]

בי"ח אב השנה, בדיוק 88 שנה לאחר שנצלה מפרעות תרפ"ט, נפטרה גב' לישינסקי- אלמנת ר' יענקל מקרית נוער ובתו של ר' נח אימרמן הי"ד מקדושי חברון

[גביר]

הרב זבולון גראז זצ"ל, אב"ד רחובות ת"ו, עשה עצמו כמת ושכב בין המתים כדי שלא יפגעו בו, אבל הרשעים תקעו סכין בגבו כדי לוודא את הריגתו וכל ימיו סבל מפציעה זו והיא נכרה אף בצורת הליכתו.

היום נודע לי פרט שלא ידעתי עד כה - הקדוש הרב צבי דברקין הי"ד הוא שקרא לו בשארית כוחותיו לשכב תחתיו כדי שדמו של שיישפך עליו יטעה את הפורעים לחשוב שנהרג גם הוא, וכך ניצל.

[יונת אלם]

פרט מענין. מה המקור?
אגב, הקדוש ר' צבי דרבקין הי"ד הוא סבו של יבלחט"א שנקרא על שמו ראש ישיבת גרודנא שליט"א

[גביר]

מאמר של אבשלום אליצור בספר שנמצא אצלי לקטלוג. אבשלום הוא דתל"ש ידוע והמאמר כשלעצמו בעייתי מאד מכמה בחינות, אלא שיש בו הרבה זכרונות מילדותו ברחובות, רוב ככל האישים והמקומות המוזכרים שם מוכרים לי היטב ותיאוריו אותם אמינים למדי. את הדברים הוא מביא כציטוט מדברים שאמר לו בחור ישיבה שנזף בו כשחיקה כנער את מבטאו הליטאי הכבד של הרב זבולון גראז זצ"ל בהספדו על הרב שלמה קוק זצ"ל, מעשה שאבשלום עצמו מגדיר היום במאמר הנזכר כ'עקום' ואת השותפים לו כ'חבורת פרחחים משועממת'.

[יונת אלם]

הקפצה
תשעים שנה י"ח מנחם אב תרפ"ט - תשע"ט

[פרנקל תאומים]

התאריך הוא י''ח באב.

האם היו אלו יומי דפגרא בישה''ק? בין הזמנים? (אלא שכמובן מרבית הבחורים היו בכ''ז בישיבה שהרי היא היתה ביתם אחרי שעלו ארצה בגפם מגולת אירופה), או שזמן הקיץ נמשך ברצף ולא היה אז 'בין הזמנים' בקיץ כלל?

[נוטר הכרמים]

התאריך הוא י''ח באב.

האם היו אלו יומי דפגרא בישה''ק? בין הזמנים? (אלא שכמובן מרבית הבחורים היו בכ''ז בישיבה שהרי היא היתה ביתם אחרי שעלו ארצה בגפם מגולת אירופה), או שזמן הקיץ נמשך ברצף ולא היה אז 'בין הזמנים' בקיץ כלל?

לפי כל התיאורים שקראתי (חלק נלקטו יפה בגליון 'לקראת שבת' האחרון) נראה כי היה מדובר ב'זמן' לכל דבר.
בשבוע האחרון יצא לי לשמוע מהרה"ג רבי ירוחם פוברסקי שליט"א שההמצאה של בין הזמנים אין מקורה בישיבות חו"ל, שכן אז היו שולחים להבראה רק את החלושים לדרוזניק או למקומות נוספים, ולא בישיבות ירושלים הותיקות שלא הכירו את המושג, וגם לא ב'חברון' או בפוניבז', אלא בישיבת לומז'א, ומהמשגיח ר' אבא גרוסברד זצ"ל יצא... וזקנו מרן הגר"ד זצ"ל היה מאוד מתרעם על כך.

[עזריאל ברגר]

התאריך הוא י''ח באב.

האם היו אלו יומי דפגרא בישה''ק? בין הזמנים? (אלא שכמובן מרבית הבחורים היו בכ''ז בישיבה שהרי היא היתה ביתם אחרי שעלו ארצה בגפם מגולת אירופה), או שזמן הקיץ נמשך ברצף ולא היה אז 'בין הזמנים' בקיץ כלל?

viewtopic.php?p=391398#p391398

[דרופתקי דאורייתא]

אאל"ט היה זה רק בחורי חו"ל, שלא היה להם להיכן לחזור.

[חלמישצור]

ישיבת סלבודקה בחברון בימי תרפ"ט
שלמה טיקוצינסקי

ישיבת 'כנסת ישראל' סלבודקה עלתה מליטא לחברון בסוף שנת 1924 ובמהלך שנת 1925. הישיבה, בראשות 'הסבא מסלבודקה', רבי נתן צבי פינקל, וראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין, נודעה בעולם היהודי כולו כמי שמובילה את שיטת החינוך האקסלוסיבית 'גדלות האדם'. בחורי הישיבה, תלמידי חכמים ידענים ודעתנים, אריסטוקרטים בהופעתם, בלטו מאוד בנוף החברוני ובאווירת היישוב היהודי המנומנם בשנות העשרים.

עוד בליטא קיבלה הנהלת הישיבה החלטה לעלות לארץ, אך מי פעל להבאת הישיבה הליטאית לחברון? היו אלה רבי יעקב יוסף סלונים ובנו אליעזר דן, שלמרות שהיו משרידי הקהילה החב"דית במקום, השתדלו מאוד למען הבאת הישיבה ה'מתנגדית' לחברון. הסיבות לכך היו: היישוב היהודי בעיר הלך והידלדל מבחינה מספרית וכלכלית, ותקוות רבות נתלו בישיבה, שעתידה היא להזניק את כלכלת המקום ואת מעמדו. אליעזר דן ניהל בעניין זה תעמולה מעל דפי העיתונות, בעיקר מול ועד אנשי פתח תקווה, שהשתדלו גם הם שהישיבה תשכון בתחומם.

חמש שנותיה של הישיבה הליטאית בחברון לא היו קלות. היא אמנם העלתה ארצה את מיטב תלמידיה ורבניה, שמנה וסלתה, אך שכנה בבניין שכור, וטרם החליטה אם היא משתקעת סופית בחברון, או שפניה מועדות לאחת מערי היישוב החדש. כלכלתה בשנים אלה ידעה עליות ומורדות, ועם זאת גדל מספר התלמידים משנה לשנה. בעיקר היו אלה קבוצות התלמידים האמריקניים, בנים של יוצאי ישיבות ליטא שהיגרו לארצות-הברית, ששלחו את בניהם להשתלמות תקופתית בישיבה הארץ-ישראלית. מייסד הישיבה הרב פינקל הספיק לשהות בחברון כשנה ומחצה, עד לפטירתו בחודש שבט תרפ"ז.

בשנת תרפ"ט קלטה הישיבה ארבעים ושניים תלמידים חדשים, המספר הגבוה ביותר מאז הגיעה לחברון. מספר התלמידים הכולל היה אז קרוב למאתיים,[1] אולם מצבה הכלכלי של הישיבה לא היה שפיר. ראש הישיבה הרב אפשטיין התגורר גם הוא בחברון, ועל ידו חתנו הצעיר והנמרץ רבי יחזקאל סרנא, שניהל בפועל את הישיבה. בנטל הכלכלי נשא בעיקר המשרד האמריקני של הישיבה, בהנהלתו של ר' יצחק דבורץ, אך הוא לא הצליח לכסות את ההוצאות המתרבות. על פי עדותו של התלמיד אפרים סוקולובר, קוצץ תקציב הישיבה בשנת תרפ"ט בעשרים וחמישה אחוזים, כולל הקצבאות החודשיות לתלמידים, זאת מלבד חובותיה החיצוניים של הישיבה.[2] גם בשנה זו, כבקודמותיה, אירחה הישיבה בימי חג הפסח את נציגי "הוועד האמריקני" שלה, הציגה בפניו את קשייה הכלכליים,[3] אולם הישועה רחקה מלבוא, שכן גם יהדות ארה"ב הייתה נתונה אז בתחילתו של משבר כלכלי.

חרף הקשיים לא התחרט הרב אפשטיין על העלאת ישיבתו ארצה. בצעירותו, כתלמיד ישיבת וולוז'ין, עמד בראש אגודת חובבי ציון 'נס ציונה', והיה מרוכשי אדמות חדרה. לאחר נישואיו אף ביקר בארץ ישראל פעמיים, בשנים תר"ן ותרנ"א. בהקדמה לספרו "לבוש מרדכי", שיצא לאור בראשית שנת תרפ"ט, הוא מגולל בקצרה את פרשת עלייתה וייסודה של הישיבה החברונית, שבה הוא רואה את יד ההשגחה:

תיכף כאשר נתייסדה הישיבה הק' בחברון, רוע הגזירה עברה כמעט,[4] כי איננה נוגעת בהישיבה הק' דסלאבאדקא, והיא כאז כן עתה בלימודה ובצביונה. עין בעין ראינו אז, כי הגזירה הייתה אך למען שתתייסד בארץ הקדושה עוד ישיבה קדושה, ישיבה מרכזית לכל אחינו, כי רצון ה' וחביב לפניו ישיבה קדושה המפיצה תורה לכל ישראל בארצנו הק'. כי אין תורה כתורת ארץ ישראל. ובחסדי ה' השפעת הישיבה רבה, נתרומם קרן התורה.[5]

יחסים עם הסביבה היהודית
על פי נתונים רשמיים, במחצית השנייה של שנות העשרים מנתה הקהילה היהודית בחברון פחות משמונה-מאות נפש. מרביתה משפחות ספרדיות וותיקות שישבו שם למעלה ממאתיים שנה, ומיעוטה משפחות אשכנזיות, שרידי הקהילה החב"דית, ומשפחות ספורות שסופחו לישיבה.[6] כיצד קיבלה הקהילה היהודית בחברון את הישיבה? בעיתונות התקופה אנו מוצאים רק דברים חיוביים.[7] במשך חודשי החורף של שנת 1925 שיגר אליעזר דן סלונים ידיעות חיוביות לעיתונות בדבר קליטתה המוצלחת של הישיבה בחברון, ובדבר יחסיה הטובים עם סביבתה היהודית והלא-יהודית.[8] הדברים מוצאים חיזוק במכתבי תלמידים. הנה קטע ממכתבו של התלמיד דב מעיני, לימים רבה של מגדיאל, לחברו שבחוץ לארץ:

בכלל עליך לדעת, כי הישיבה תפסה פה מקום הגון בכל שדרות היישוב, מתייחסים אליה בהערצה גדולה. מה שנוגע לעיר חברון, הן בטח שמעת כי היא שבה לתחייה על ידי ישיבתנו, תושבי העיר מתייחסים עלינו ומכבדים אותנו עד מאוד, ומה גם הספרדים ואפילו הערבים אשר לחכמים יקראונו כולנו. ולא עוד אלא שהממשלה בעצמה מכבדת אותנו וכבר עלה שמנו באוזניה.[9]

במכתבים אחרים מדווח מעיני על השתתפותם של בני הקהילה הספרדית באירועים שונים של הישיבה: שמחת תורה, פורים ול"ג בעומר.[10] אולם יש לציין כי מדובר באירועים מיוחדים, בעוד שבמרוצת היומיום כמעט ולא נראו בני הקהילה בשערי הישיבה. העדויות על יחסים תקינים ועל כבוד שרחשו בני הקהילה לישיבה מתייחסות אך ורק ליחסים הכלכליים שביניהן, אך מנגד ישנן כמה וכמה עדויות על נתק תרבותי בין הישיבה לבין הקהילה. הן אשכנזים הן ספרדים לא התעניינו בנעשה בישיבה, לא התפללו בה ומיעטו לבקר בה.[11] יצוין כי האשכנזים המעטים שהיו בחברון נמנו על צאצאי משפחות חב"ד, והיו רחוקים מנטלית ותרבותית מעולמה של הישיבה, שהיה נטוע במסורת ה'מתנגדית' ובתנועת המוסר. אפשר להתרשם כי גם תלמידי הישיבה לא תרמו מצדם להתקרבות חברתית, ומיומניהם וממכתביהם עולה תחושת עליונות מסוימת כלפי סביבתם.[12] תיאוריהם את הקהילה הספרדית או את האוכלוסייה הערבית נושאים אופי אקזוטי, ונמסרים בטון מרוחק של צופים-מתבוננים מן הצד. יחד עם זאת היו אלה נערים סקרנים, מזרח-אירופים, שביקשו להתנסות במה שהציעה להם סביבתם החדשה: מאכלים, אביזרי לבוש או מנהגים מעניינים.[13]

הקיטוב החברתי בין הישיבה לסביבתה היהודית החריף עם המשבר הכלכלי שפקד את ארצות-הברית בשנת 1927 והשפיע קשות על תקציבה של הישיבה, וממילא על כלכלת יהודי חברון בכלל.[14] מבחינה חברתית נקלעה הישיבה אל תוך מתח בין-עדתי סמוי בין הקהילה הספרדית לזו האשכנזית בחברון. משפחות הספרדים ראו את עצמן אליטה ותיקה הממוזגת היטב בתרבות הערבית המקומית, ואת ה'אירופים' החדשים כנטע זר ולא שייך.

יחסים עם הסביבה הלא-יהודית
בתקופה זו של סוף שנות העשרים טרם התגבשה התנועה הלאומית הערבית, ולמרות אירועי נבי-מוסא באביב 1920 והקמת ה'הגנה', לא היה היישוב נתון בתחושת איום או באווירת עימות ביטחוני.[15] עם זאת, הרב סרנא בזיכרונותיו מספר על היסוסיו להביא את הישיבה לחברון, בשל חששו מפני האוכלוסייה הערבית המקומית ששמה יצא כאוכלוסייה עוינת. הרב סלונים ובנו הצליחו לבסוף לשכנעו שאין מקום לחשש, בהסתמכם על העובדה שאירועי 1920 ו-1921 פסחו על חברון. בכך ביקשו להוכיח שהמרקם החברתי-פוליטי בחברון שונה לטובה משאר ערי הארץ.[16] יהודי ירושלים צמצמו את ביקוריהם בחברון ובמערת המכפלה מאז אירועי נבי-מוסא. לאחר שהישיבה התיישבה שם פג מעט החשש, והחלה זרימת מבקרים חרדים לעיר, בעיקר בחודשי הקיץ, בשל אווירה הקריר יחסית.[17]

המקורות מוסרים שלאחר הגעת הישיבה שררו יחסים תקינים בינה לבין האוכלוסייה הערבית, ולעתים היו אף גילויי קרבה והערכה.[18] תלמידים מספרים על הכנסת האורחים והכבוד שחלקו להם ערביי המקום בתור 'חכמים' שהגיעו מאירופה, על משלחות הנכבדים שקיבלו את פני הרב אפשטיין והרב פינקל בבואם לחברון,[19] ועל השתתפותם באירועים אחרים של הישיבה, כגון שמחת פורים.[20] תיעוד נדיר בדבר ידידות אישית בין תלמיד הישיבה לבין צעיר ערבי אנו מוצאים ביומנו של התלמיד בנימין ברקאי, המספר על קשריו עם צעיר ערבי שלימד אותו ערבית, ובתמורה לימד אותו ברקאי עברית.[21]

לצד זאת ישנן עדויות על התנכלויות פרחחים ערביים לתלמידי הישיבה. כך התלמיד חיים קרלינסקי ביומנו:

הימים ימי ניסן תרפ"ה... הערבים הביטו בעין רעה על ה'מוסקובים' שבאו לכבוש את העיר, שכרו להם את הדירות הטובות ביותר והעלו את דרגת החיים, ובזמן הראשון היו גם מקרים של ניפוץ חלונות וזריקת אבנים אל הישיבה, וגם התנפלויות של פרחחים על תלמידיה, אשר מושל העיר הכניעם ביד חזקה על ידי קנסות ומתן ערבות.[22]

בהמשך מספר קרלינסקי שהערבים נרגעו, ואף נוצרו עמם קשרי ידידות. אלא שביום הקמת האוניברסיטה על הר הצופים באביב 1925, הכריזו הערבים שביתה בכל הארץ, ובחברון נפוצו שמועות שעומדים להתנפל על ה"מוסקובים שעומדים לכבוש להם את מערת המכפלה". התלמידים חשו בתכונה מיוחדת באוכלוסייה הערבית, ומתוך פחדם התכנסו בביתו של אליעזר דן סלונים, ישבו כל הלילה וטיכסו עצות כיצד לקדם את פני הרעה. סלונים השתדל להרגיעם, והתנגד נחרצות לשמוע על אפשרות עזיבתה של הישיבה מפחד הערבים. הוא הבטיח שבגופו יגן על תלמידיה. עם שחר התברר שהיה זה פחד שווא, והם התפזרו לאכסניותיהם.[23]

תקרית נוספת אירעה בחודש תמוז תרפ"ו (יולי 1926), ועליה מספר ברקאי ביומנו. ילד ערבי תפס בזקנו של ר' אליהו דב ליזרוביץ, והתלמידים רדפו אחריו עד לביתו, שהתברר לבסוף כביתו של שיח' מקומי. בבית המשפט האנגלי בחברון תבע השיח' את שני התלמידים שחדרו לביתו בשעה ששהו שם נשותיו. שני התלמידים נשפטו לשבועיים מאסר, שקוצרו לבסוף ליומיים, אך התקרית עוררה הד בקרב יהודי חברון וירושלים, וסיבכה את הנהלת הישיבה מבחינה ביטחונית ותדמיתית.[24]

נראה אפוא כי היו מערביי חברון שחשו מאוימים מן העלייה היהודית-אירופית שבאה בגבולם, גם אם רבים התפרנסו ממנה. בנקודה זו היה הבדל בין ערביי חברון לבין בני הכפרים הסמוכים, שאירחו את התלמידים בכבוד רב בעת טיוליהם בסביבה, השכירו להם חמורים ושימשו להם מורי דרך.[25] ברור שלהנהלת הישיבה ולתלמידיה היה אינטרס מובהק לשמור על יחסים תקינים עם ערביי המקום. סייעה לכך העובדה שההנהלה נמנעה מלהזדהות עם גוף פוליטי כלשהו ומלהביע דעה בוויכוח שחצה אז את היישוב, בין עמדותיו היוניות של חיים ויצמן לעמדותיו הניציות של ז'בוטינסקי, בנוגע לבעיה הערבית.[26] מתוך כך הודחק הנושא הביטחוני, עד כדי שבימים המתוחים של ערב פרעות תרפ"ט דחה אליעזר דן סלונים את הצעת ה'הגנה' לשלוח כוח מגן לחברון.[27]

יום פרעות תרפ"ט
הטבח המזעזע שנערך בחברון בשבת בבוקר, י"ח באב תרפ"ט (24 לאוגוסט 1929), על כל מוראותיו, נסקר כבר בהרחבה בספרי הזיכרון השונים[28] ובספרות המחקר.[29] אין כאן המקום להרחיב בתיאור האירועים, ברקע הפוליטי, בהתגברות התנועה הלאומית הערבית, במתיחות שבין יהודים לערבים ובקשר שבין 'אירועי הכותל' בתשעה באב תרפ"ט לבין הפרעות. הפרעות התחוללו בו זמנית במוקדים רבים, בעיקר בצפת, במוצא, בתל אביב ובירושלים, אך הפגיעה הקשה מכל הייתה ביהודי חברון: שישים ושבעה מבני הקהילה נהרגו, מתוכם עשרים וחמישה אנשי הישיבה, וכן שבעה-עשר פצועים מבני הישיבה.

נקודה רגישה וכאובה היא אפשרות הקשר בין נוכחותה של הישיבה בחברון לבין התפרצות זעמם של ערביי המקום. לא שהפורעים נזקקו לסיבות, ובלא שתתמעט במשהו חומרת הרציחות והמעשים הברבריים שנעשו בחברון, בחיים ובמתים, אך למען ההיסטוריה ייתכן וראוי להתבונן באסון חברון מזווית נוספת, זווית ראייתה של הישיבה.

הממשלה הבריטית מינתה ועדה מיוחדת לחקירת האירועים (ועדת שו), ומן הדוח שפרסמה עולה כי מלבד הגורמים הנעוצים בהקשר הפוליטי הכללי, אפשר להצביע גם על גורמים שהיו נטועים בהקשר המקומי, כמו ההזדמנות לביזה, לאונס ולמחיקת חובות של יהודים, ודווקא הם שקבעו את גובה הלהבות.[30] בפרוטוקולים של ועדת החקירה ושל משפטי הרוצחים, נזכר לעתים שנוכחותם של אירופים ("פרנג'ים" או "מוסקובים" בפי הערבים) בחברון והתרבותם מיום ליום הייתה לצנינים בעיני המקומיים. מסתבר שהן יהודים הן ערבים הבחינו בין יהודי חברון הוותיקים הספרדים לבין ה'חדשים' האירופים. מתח חברתי שקט רחש בין מי שראו עצמם קבוצה ותיקה הממוזגת תרבותית במקום, ועל כן אין לה סיבה לפחד מפני הערבים, לבין האשכנזים החדשים, שנראו כנטע זר במקום.[31]

עיון מדוקדק בדוחות ועדת החקירה הממלכתית מעלה שהישיבה הייתה יעד מסומן להתקפה כשלעצמו, ללא קשר לקהילת חברון. הערבים בדרך כלל לא הבחינו בין יהודים ציונים לשאינם ציונים, וצעירי הישיבה שחזותם אירופית היו בעיניהם סוג של 'חלוצים' שנואי נפשם.[32] על פי עדותו של הרב פראנקו, היו ידיעות מוקדמות בדבר פרעות קרֵבות, ומוסרי הידיעות הדגישו כי "ערביי שכונה ידועה מתכוננים להתנפל על הישיבה... המנוח אליעזר דן סלונים מסר כי נודע שהערבים הלכו באותו בוקר ירושלימה, וכי בלילה שעבר ריגלו את הישיבה, וכי הפיצו שמועה שבחורי הישיבה מתכוננים להתנפל על הערבים. העד [הרב פראנקו] הלך אז יחד עם הרב סלונים אל המושל מר קארדוס, קודם כל הגישו מחאה נגד הריגול סביב הישיבה, ואחר כך ספרו לו מה ששמעו... המושל ענה שאין להם לחשוש לבחורי הישיבה, כי ידוע לו שהם אנשים הגונים וישרים ואין להם דבר עם פוליטיקה".[33]

הרב סלונים הישיש לא נפגע, אך כידוע שכל בפרעות את בנו אליעזר דן ומשפחתו. מעדותו של הרב סלונים שם עולה הרושם כי הוא ובנו לא האמינו שיאונה רע ליהודי חברון, אך בכל הנוגע לישיבה – כנראה שהאמינו, והיה להם יסוד לכך. הם חשו אחריות כלפי הישיבה, וכאשר יצא ההמון המוסת מן המסגדים ביום שישי, הם ידעו שפניו אל הישיבה. הם לא סמכו על הבטחותיו של המושל ש'המצב תחת שליטה', ויצאו כמה פעמים לבדוק את מצב העניינים בישיבה, תחת מטר אבנים. בכל פעם הם הוחזרו לביתם בידי קאפארטה, קצין המשטרה הבריטית בחברון. באחת הפעמים התפתחה סביב הרב סלונים תגרה שהיו מעורבים בה פרחחים ערבים, שוטרים בריטיים ובחורי הישיבה.[34]

בעיתונות הופיעה גרסתו של ניצול חברון, יהודה ליב שניאורסון. לדבריו בשבת בבוקר, זמן קצר לפני תחילת הטבח, יצא אליעזר דן סלונים לסבב שיחות הרגעה מול מנהיגים ערביים והמשטרה הבריטית. אחד הנכבדים, עיסא עראפה, נתלווה אליו. לאחר שלא עלה בידם לקבל את עזרת המשטרה הבריטית הציע עראפה לסלונים: "אם תסגירו לידינו את הזרים שבכם – הצלתם את חייכם". לרגע לא הקשיב המנוח סלונים לדבריו, אולם משהתבונן בדבריו נתמלא חֵמה ואמר לו: "אנו היהודים, אין אנו כמושלמים, עם אחד אנו, אין בתוכנו זרים. תדע לך שהזרים האלה שאתה מתכוון אליהם מסתופפים בצל קורתי לעשרות".[35]

בפרוטוקול משפטו של השיח' טאלב מאראקה, העיד שניאורסון מזיכרונו כי ראה את השיח' עומד על מדרגות בית סלונים וצועק: "בואו הנה, כאן החביא סלונים ארבעים בחורים מן הישיבה. הוא סלונים שקנה את המוסלמים בכסף שהוא נותן להם מהבנק. כאן המזכיר של הישיבה המביא כל יום אנשים חדשים מהזרים לחברון. כאן ישנם אמריקאים שאבותיהם מליונרים". כך עולה גם מעדותה של סולטנה גוזלן מחברון באותו משפט, המדגישה בדבריה כי "אנו לא פחדנו, מפני שאנו בני העיר... כשראיתי שהורגים ופורעים, יצאתי אל הגזוזטרא וצעקתי לעזרה: אחינו המושלמים, אנו בני המקום! אבל איש לא שם לב לנו".[36]

מן המקורות הנזכרים עולה אפוא תמונה עגומה וכואבת ביותר, שאין בכוחנו לשפוט אותה ואף לא לנתח אותה, כי אם להציגה כמות שהיא. הן בקרב יהודי חברון הן בקרב הערבים שררה הבחנה בין "מקומיים" ל"זרים", כלומר האשכנזים, בחורי הישיבה, ובעיקר האמריקניים (מכלל הנרצחים היו ארבעים ושמונה ילידי חוץ לארץ, רובם המכריע אשכנזים, ורק תשעה-עשר ילידי הארץ). הבחנה זו קיבלה ביום פקודה משמעות היסטורית טרגית, קשה מנשוא: הישיבה כיעד להתקפה הייתה עובדה ידועה מראש לכמה אנשים, והם ניסו לטפל בכך נקודתית, ואילו ההתקפה על היישוב היהודי הוותיק נתפסה כהפתעה גמורה.

הפרעות – מזווית ראייתה של הישיבה
הפרעות אירעו בשבת י"ח באב תרפ"ט, בתקופה שלא התקיימו לימודים סדירים בישיבה בשל פגרת-הקיץ, שהייתה חופשה רשמית למחצה. למעלה ממחצית בני הישיבה לא שהו בחברון באותה עת, כי אם בירושלים או ביתר ערי הארץ אצל קרובים ומכרים. היו גם תלמידים ששעו לאזהרות ולשמועות המוקדמות ונטשו את העיר, אלא שעשו זאת בחשאי בכדי שלא לעורר בהלה בקרב הנשארים.[37] מרבני הישיבה שהו שם הרב אפשטיין והרב חסמן. הרב אפשטיין ומשפחתו ניצלו בנס, לאחר שהקצין הבריטי קאפראטה התערב לטובתם ומנע מן הפורעים לפרוץ אל הבית.[38] הרב סרנא שהה באותם ימים בירושלים, לרגל הכנותיו לנסיעה לארצות-הברית.[39]

קיימות רשימות שמיות של תלמידי הישיבה בתקופה זו, אך אין בידינו מידע על כל מי ששהה באותה שבת בחברון. אם רשימת הנפגעים[40] מלמדת משהו, ניתן להיווכח שאחוז ניכר מן הנפגעים היו צעירים בני פחות מעשרים, או אמריקנים ששהו בה תקופה קצרה ושהישיבה הייתה ביתם גם בימי הפגרה. ותיקי התלמידים, שהגיעו מליטא, עיניהם היו כבר נשואות אל עתידם, ועל כן ניצלו את חופשת 'בין הזמנים' לשהות מחוץ לעיר ולהעמיק את קשריהם עם היישוב, או שהיו בדרכם לחוץ לארץ.[41] לאחר אותה שבת נקברו החללים בקבר אחים בחברון, ותלמידי הישיבה נטשו את המקום יחד עם כל יהודי חברון, ובכך הקיץ הקץ על הקהילה.

אסון חברון – תוצאות ושיקום
כל פליטי חברון הגיעו לירושלים, בהם תלמידי הישיבה שהסתדרו באופן זמני בבתי משפחות.[42] הישיבה התפזרה למעשה, אם כי בחודש אלול התקיימו לימודים לא רשמיים בבית הכנסת 'אחווה' בשכונת זיכרון משה, שאירח את הלומדים עד לימים הנוראים תר"ץ. תפילות הימים הנוראים היו ההתארגנות המשמעותית הראשונה של בני הישיבה לאחר הפרעות, והתקיימו בבית הספר רוטשילד ברחוב הנביאים.[43] לאחר החגים התחדשו הלימודים בבית הכנסת אחווה, עד למעבר לבניין ששכרה הישיבה בשכונת גאולה, ברחוב שנקרא לימים 'רחוב הישיבה'.

כיצד נוכל לאפיין את תגובת התלמידים לאסון ואת התאוששותה של הישיבה? כמובן שמלבד הטראומה והאובדן אישי של חברים וקרובים, התחולל בקרבם משבר נפשי ורוחני כבד, ייאוש ותהיות על העבר ועל העתיד. קיימים נתונים רבים על תהליך התאוששותה של הישיבה מן הפוגרום, אך משום מה מעטים הם המקורות המלמדים על הלך-הרוח בקרב התלמידים בשעת משבר זו. בחודש הראשון עסקו חלקם בטיפול בחבריהם הפצועים ובגיוס כספים ועזרה אחרת למען פליטי חברון. אחרים שבו לבית הוריהם, על פי בקשתם או בשל תחושת ייאוש טבעית והצורך בשינוי מקום.[44] אנו יודעים גם על תלמידים שנסעו לסלבודקה שבליטא והצטרפו לישיבתו של רבי אייזיק שר.[45] לכל אלה אין בידינו מספרים מדויקים, אך אם מניין התלמידים ערב הפרעות היה קרוב למאתיים, מיד לאחריהן ירד המספר לכדי מחצית ואף פחות מכך.[46]

תגובה יחידה של התלמידים הייתה פרסום 'ספר זיכרון' לנספים, בעריכתם של בכירי התלמידים, דב כ"ץ ויצחק הוטנר. הקובץ כולל דברי קינה והספד מאת החברים, וכן ביוגרפיה קצרה על כל חלל. מבין מאמרי הקינה המופיעים בקובץ, בולטים שלושה כותבים המייצגים שלוש גישות תֵאולוגיות שונות להתמודדות עם האסון. הכותב מ'[47] מציג שאלות-איוב תאולוגיות במלוא חריפותן, ואף את הניגוד שבין תפיסת 'גדלות האדם' הסלבודקאית האופטימית, זו שנתנה אמון במין האנושי, לבין המעשים הברבריים שאליהם נחשפו תלמידי הישיבה באותה שבת. שאלותיו מהדהדות ותלויות ללא מענה, וללא ספק נותנות ביטוי עז לתחושותיהם הקשות של התלמידים. תוכן המאמר הוא יוצא-דופן בעולם האמוני-אורתודוקסי, וההסבר היחיד הוא כנראה חריגותם של האירועים, ושמא גם פתיחותם הרעיונית של תלמידי סלבודקה. במאמרו מתמודד התלמיד יצחק הוטנר עם האסון באמצעות התעלמות מן הרע והתמקדות בטוב. בצבעים חיים ובלשון מליצית הוא מתאר את הודה והדרה של הישיבה בימי חברון, כביטוי לחוסנה הפנימי המסוגל להתמודד גם עתה עם הטרגדיה. ראש הישיבה ומנהלה הרב סרנא והכותב א' ס' מציעים במאמריהם את הדרך של 'אמונה פשוטה' להתמודדות. האסון הוא קריאה משמים לשוב בתשובה, ועל כן יש להמשיך את לימוד התורה ואת עבודת המוסר ביתר שאת, להביט קדימה ולשקם את הישיבה.

הטבח בחברון היכה בתדהמה את העולם היהודי. העיתונות החרדית באירופה ובארצות-הברית התמקדה מטבע הדברים ברצח תלמידי הישיבה ובמודעות תנחומים למשפחות, והופיעו בה מפעם לפעם קריאות עזרה למען הישיבה.[48] לאחר הפרעות הוקם 'הוועד למען חברון', שנועד לקומם מחדש את היישוב בחברון. הרב יעקב סלונים, ששכל את בנו בפרעות, פעל רבות בכיוון זה אך ללא הצלחה יתרה.[49] נראה שמבין כל המעורבים בדבר איש לא העלה את האפשרות שישיבת סלבודקה תשוב לחברון, והחלטתה להתמקם בירושלים התקבלה בהבנה בעיני כולם.

מדוע בחרה הישיבה להשתקם דווקא בירושלים? אנו יודעים שעלו גם אפשרויות אחרות,[50] אך הן נדחו בסופו של דבר. היציאה מחברון הייתה פתאומית והיה צורך בהחלטה מהירה, והרב סרנא הצעיר הוא שהתעשת ראשונה ונרתם לשיקום הישיבה במקומה החדש. בשבועות הראשונים לאחר האסון שהו כל התלמידים והרבנים בירושלים, סעדו את הפצועים וניסו להתאושש מן הטראומה. לא הייתה זו שעה כשרה לדיון שקול על מקום ראוי עבור הישיבה. ירושלים הייתה כעין 'עיר מחוז' לחברון, ורבני הישיבה ותלמידיה הרבו לבקר בה ויצרו בה קשרים. העיתונות ציינה את העובדה שעקב הפרעות נוצר שיתוף פעולה יוצא דופן בין אנשי היישוב הישן לבין ההנהלה הציונית, והם התגייסו יחדיו למען הפליטים.[51] לאור כל אלה קיבל הרב סרנא החלטה לשקם את הישיבה בירושלים.

נפגע עיקרי מן הפרעות היה ראש הישיבה עצמו, רבי משה מרדכי אפשטיין, שראה את הזוועות מקרוב וידו קצרה מלהושיע. האסון היכה בו קשות, בריאותו התדרדרה במהירות והוא התנתק מכל ענייני הישיבה.[52] הוא התקשה בעיקר להתמודד עם כאבם ושאלותיהם של הורי התלמידים הנרצחים, בפרט האמריקנים שבהם, ובהם אחיו ר' אפרים אפשטיין משיקגו ששכל את בנו − הכיצד לא זכו התלמידים להגנה כאזרחי חוץ, ואם הישיבה עשתה הכל למענם וקיבלה את ההחלטות הנכונות ערב הפרעות.[53] הרב נפל למשכב וממנו לא קם, עד לפטירתו בחורף תרצ"ג.

מי שהתעשת והחל בפעולות שיקום הישיבה בירושלים הוא חתנו הצעיר רבי יחזקאל סרנא, שקיבל עידוד רב לפעולה זו מגורמים שונים בארץ ובעולם, במסגרת מכתבי התנחומים והתרומות ששלחו לישיבה.[54] בשלב ראשון הוא עמד בראש 'ועד העזרה' ומגבית החירום למען הפצועים והפליטים מבני הישיבה, שזכתה להיענות רבה בעולם היהודי.[55] בין חברי הוועד אנו מוצאים את ר' מאיר בר אילן, לצד עסקנים נוספים מכל החוגים שהתאחדו למען מטרה זו. הודפסו 'קולות קוראים' מרבני היישוב הישן והחדש גם יחד, ב'בנק מטרופולין' נפתח חשבון תרומות מיוחד עבור הישיבה, ובפנקסיה אנו מוצאים כי התרומות זרמו והגיעו לכדי אלפי לירות, סכום נאה לכל הדעות. אולם תרומות אלה, כמו גם הסעד המיוחד מהג'וינט בסך עשרת אלפים לירות, לא שיפרו את מצבה הכלכלי של הישיבה בשנים הבאות.[56] סכום זה יצא ברובו לרכישת הבניין והמגרש בשכונת גאולה, וכן לכיסוי חובותיה של הישיבה מתקופת חברון.[57]

הישיבה נקראה מעתה בפי כל 'ישיבת חברון – כנסת ישראל'. שמה של סלבודקה נשמט ממנה, והועבר לישיבתו של הרב אייזיק שר – חתנו של 'הסבא' – שהחזיק את הישיבה בסלבודקה-קובנה אשר בליטא. הישיבה בירושלים הייתה למפעל עצמאי המבוסס על מורשתה של סלבודקה. רק תלמידים ספורים מתקופת חברון המשיכו בה, בעוד מרבית תלמידיה היו ארץ-ישראליים חדשים, חלקם מבני 'היישוב הישן' הירושלמי. תקופת חברון וסיומה הטרגי הם חלק ממורשתה הפנימית של 'ישיבת חברון', על שלביה השונים ועל שלוחותיה בגבעת מרדכי ובשכונת גאולה בירושלים.


---------------------------------------------------------------------------------
מאמר זה הוא פרק מעובד מתוך עבודת הדוקטור "ישיבות המוסר מליטא לארץ ישראל: ישיבת סלבודקה ושיטתה החינוכית, עלייתה והתבססותה בארץ ישראל המנדטורית", בהנחיית פרופ' עמנואל אטקס, החוג להיסטוריה של עם ישראל – האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010. (תודתי לאנשי ארכיון היישוב היהודי בחברון, נועם ארנון ומנדי אריאלי, על החומר ההיסטורי שהעמידו לרשותי).
[1] הקדמת הרב אפשטיין לספרו 'לבוש מרדכי', ירושלים תרפ"ט.
[2] מכתב הרב אפרים סוקולובר לר' ירחמיאל וקסלר בשיקגו, מיום כ' בטבת תרפ"ט, (אוסף אפשטיין, ירושלים). הרב סוקולובר היה אברך צעיר מתלמידי הישיבה שהיה ראשון שהתגורר בחברון לאחר נישואיו. לימים רבה של רעננה.
[3] דוד דרבקין, 'א בריוו פון חברון', דאס ווארט, גליון כח באייר תרפ"ט.
[4] הכוונה לחובת הגיוס לצבא הליטאי, שחלה על הישיבה בשנת 1924 והייתה אחד הגורמים לעלייתה ארצה.
[5] הרב אפשטיין, לבוש מרדכי הקדמה.
[6] דבר, מיום 3.5.1927. על קהילת חב"ד במקום ראו בפרק הקודם, הערות 94–95.
[7] הארץ, 'מכתבים מחברון', גיליון 15.8.24.
[8] ראו עוד: הארץ, 'מכתבים מחברון' 29.10, 24. 'בישיבת סלבודקה', שם 2.12.24.
[9] מכתב מחודש אדר תרפ"ה, אוסף מעיני – ירושלים, תודה לרבקה מעיני-מנוביץ שהעמידה לרשותי את ארכיון אביה.
[10] השתתפות בני הישיבה בהדלקת ל"ג בעומר של הקהילה הספרדית ראויה לציון, כיוון שלדברי מעיני אירעה לאחר הזמנות רשמיות שהופנו להנהלת הישיבה להשתתף בהדלקה, אך היא סירבה בנימוק "שאינה מכירה בזה". בליטא לא הכירו את מנהג ההדלקה על כל צורותיו, אולם התלמידים לא ויתרו על הבילוי ועל החוויה, והצטרפו לחגיגה כשהם לומדים מן הספרדים את שיריהם, ומלמדים אותם משיריהם (מכתב מעיני, ג' בהר- בחוקותי תרפ"ה, אוסף מעיני, ירושלים).
[11] כך על פי סופר 'דבר', מתאריך 3.5.1927. בריאיון וידאו מאשר מר הרצל וולנסקי, מזכיר הישיבה לשעבר, את הדברים. לדבריו כמעט ולא התקיימו יחסים בין הישיבה ובין אנשי הקהילה, גם לא הקהילה האשכנזית. נדיר היה לראות מי מהם בשערי הישיבה או משתתף באירוע כלשהו (ריאיון וידאו עם הרצל וולנסקי [בן גרשום], עובד מזכירות הישיבה וחבר ה'הגנה', מראיין: ירון אדלר, קיץ תשנ"ט). גם הרב דוב כהן, תלמיד הישיבה, מאשר כי כמעט שום יהודי מחברון לא בא להתפלל בישיבה, וכן בחורי הישיבה לא הלכו להתפלל בבתי הכנסת בחברון (ריאיון וידאו עם הרב דוב כהן, קיץ תשנ"ט, מראיין: ירון אדלר, ארכיון היישוב היהודי בחברון).
[12] יחס של עליונות כלפי תושבי הקהילה שבקרבה שכנה הישיבה הליטאית אפיין גם ישיבות אחרות, כגון ישיבת וולוז'ין. ראו: מ' בר אילן, מוולוזין עד ירושלים, עמ' לא. וראו עוד: 'A Shtetl with a Yeshiva: The Case of Volozhin'," in Steven T. Katz, ed., The Shtetl: New Evaluations (New York and London: New York University Press, 2007), 39-52
[13] יעידו על כך תיאוריו של בנימין ברקאי, שכתב יומן מפורט מתקופת חברון. (בנימין ברקאי, נחלת בנימין, ירושלים תשס"ה). כמו כן קיימות תמונות רבות המעידות על ניסיונם של תלמידים להתלבש כמקומיים. שלמה יגל כותב מחברון לאביו: "פה בחברון אנו רואים את טיפוסו של הדור הכי קדום מלפני אלפי שנים שכמעט לא נשתנה. זהו מוזיאום חי של עתיקות במנהגים ובמלבושים, וכמה דברים במקומות הש"ס יכולים להבין רק פה". (ספר זיכרון לקדושי חברון, ירושלים תר"צ, עמ' 61).
[14] סופר 'דבר' החותם בשם י"י, 'חברון', דבר, מיום 3.5.1927.
[15] אירועים אלה אף לא עצרו את העלייה ארצה. ראו: י' סלוצקי, 'יהודים ערבים ובריטים', בתוך: אליאב, הישוב עמ' 15–33.
[16] הרב סרנא, זיכרונות, עמ' 4. המידע שנמסר לרב סרנא לא היה מדויק, שכן על פי עדות הרב סלונים בעצמו, בפסח 1920 התכוננו ערביי חברון לתקוף את היישוב היהודי. הרב סלונים עירב את מושל חברון מר צ'מפיון ששלח מיד שני אוטובוסים מלאים בחיילים בריטיים, והם פיזרו את ההמון ברגע האחרון (דין וחשבון ועדת החקירה לאירועי אוגוסט 1929, ספר שביעי, תל אביב תר"ץ, עמ' 76)
[17] ישראל זיסל דבורץ, תולדות הרב משה מרדכי עפשטיין, ירושלים תש"ד. בעמודי כת"י שלא נדפסו (תודות לנכדו נחמיה פיונטק שהמציא לי את כתב היד).
[18] הרצל וולנסקי, בריאיון הנזכר. כך גם הרב דוב כהן: "היחסים עם הערבים היו מצוינים, לפעמים אף הוזמנו לאירועים שלהם ולחתונות. אימא שלי הייתה מוזמנת לריקוד הנשים המיוחד בחתונה. כשאמרו שיהיו פרעות, לא האמנו" (ר' דוב כהן בריאיון מצולם בסיור בחברון, כ"ז בניסן תשנ"ט, מראיין: ירון אדלר, ארכיון הישוב היהודי בחברון). גם מנחם קופרמן מעיד על יחסים תקינים עם הערבים, ומספר על בעל המכולת איסמעיל שהיה מקיף לבחורי הישיבה, לעתים היה מגיע גם לישיבה עצמה ומאזין ללימוד המוסר, מרכין ראשו ונרדם. בזמן הפרעות הסתיר בביתו כמה תלמידים והגן עליהם עד שחלפו המאורעות. (ריאיון מצולם עם מר קופרמן, קיץ תשנ"ט, מראיינים ירון אדלר ונעם ארנון – ארכיון, שם).
[19] ברקאי, נחלת בנימין, עמ' 60.
[20] ברקאי שם, עמ' 77; מכתב מעיני, לעיל.
[21] "המשכתי את למודי פעמים אחדות בכל שבוע, בכלל הוא בעל מידות טובות ורציני והתרועעתי אתו היטב" (ברקאי, נחלת בנימין, עמ' 61–62).
[22] ח' קרלינסקי, 'פחד שוא' (קטעים מיומן שלא פורסם), היסוד, גליון י', יז באב תרצ"ב.
[23] קרלינסקי שם, המוסיף שבבוקר גיחך עליהם יהודי ספרדי מקומי, על שאינם מכירים מספיק את הערבים, ואינם יודעים שהתכונה הייתה קשורה ליום חג שלהם ולא לעניינים פוליטיים. הייתה זו 'חזרה' מדויקת למה שעתיד להתרחש כעבור שנתיים, שמר סלונים ניסה לגונן על הישיבה בת-חסותו וכינס בביתו את תלמידיה.
[24] יומן ברקאי, כ"י שלא פורסם (תודה למשפחה שהמציאה לידי את כתב היד). אירוע נוסף מספר התלמיד ר' מרדכי שולמן, לימים ראש ישיבת סלבודקה-בני ברק, כי בערב אחד קבוצת צעירים ערביים חזרה מהילולה כלשהי ובדרכה נטפלה לאכסניית התלמידים והלמה על התריסים בקריאות כי עוד יבוא היום והם ישחטו את היהודים. שולמן נחרד, ובא לשאול בעצת הרב פינקל. הלה ענה לו כי אם הוא פוחד בחברון, הוא רשאי לעזוב את המקום, ואף צייד אותו בהמלצה לישיבה אחרת. (ראובן גרוסמן, כי-אם..- לתולדות הרב מרדכי זאב שולמן, פתח תקוה תשמ"ג, עמ' 34).
[25] ברקאי מקדיש ביומנו פסקה מיוחדת תחת הכותרת 'הכנסת האורחים של הערבים', ובה הוא מספר על אירוח מיוחד שזכה לו באוהלי בני הכפרים כ'חכם' יהודי, ועל טיולים בצוותא בעזרת מורי דרך ערביים. (נחלת בנימין, עמ' 61, 79)
[26] ראו: בנימין אליאב, היישוב בימי הבית הלאומי, ירושלים 1976, עמ' 31 – 33.
[27] ספר ההגנה, כרך שני, תל אביב תש"ך, עמ' 320.
[28] ראו: עמיקם ישראל, ההתקפה, לקט קטעי עיתונות מאוגוסט 1929, חיפה, אלול תרפ"ט. אבישר, חברון; א"צ ברעזין, יזכור עם ישראל את קדושי אב תרפ"ט, ירושלים, אב תר"ץ; חברון, ספר זיכרון; דוח ועדת שו 1929, תרגום רשמי, הוגש ע"י מזכיר הממלכה לענייני המושבות לבית הנבחרים בפקודת הוד מלכותו − מרץ 1930, ירושלים 1930; זמירה מני, 'מה שראיתי בחברון', הארץ 12/9/1929, בתוך: ספר הארץ - השנה השבעים וחמש בעריכת יהושע קנז, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשנ"ו 1996, עמ' 33–34.
[29] ראו: אלידע, עוזי, 'בין סנסציה לפוליטיקה : העיתון "דואר היום" ומאורעות 1929',‫ קשר 34 (2006) עמ' 105–114; אבידר, יוסף,‫ 'מאורעות 1929: השלכות מדיניות ובטחוניות',‫ מערכות 272 (1980) עמ' 42–47;‬‬‬‬‬‬‬‬‬‫ איל, יגאל, 'מאורעות 1929 – נקודת מפנה בתפיסת הביטחון בארץ-ישראל',‫ קתדרה 83 (תשנז) עמ' 125–142. ראו גם:Kolinsky, M. Reorganization of the Palestine police after the riots of 1929, Studies in Zionism 10,2 (1989) p.p. 155-173‬‬‬‬‬‬
[30] דוח ועדת החקירה לאירועי אוגוסט 1929, מהדורה עברית, א-ז, תל אביב תר"ץ.
[31] יוסף לזרובסקי, ניצול חברון, איש פלמ"ח ומאוחר יותר איש ה'מוסד', בראיון עמי מיום 21.7.09.
[32] חשוב לשים לב להבדל החיצוני, בין יהודים ותיקים שהתלבשו בצורה מסורתית, לבין התלמידים שהתלבשו בצורה מודרנית, גילחו את זקנם וחבשו ברטים או מגבעות, ועל כן נראו לעיני הערבים כ"חלוצים". עיון בתמונות בני הישיבה מבהיר זאת היטב.
[33] דוח ועדת החקירה ספר שביעי, עמ' 89–90. בנוסח אחר מעיד התלמיד בנימין סוקולובסקי כי "שלושה ימים לפני הטבח שלח קצין המשטרה לרגל אותנו, את בחורי הישיבה... אם אנחנו מתאספים לאסֵפה ואם אנחנו מתכוננים לאיזה דבר. המושל עצמו הסתובב ביום חמישי בלילה מסביב לבית הרב אפשטין והסתכל בחלונות לראות את הנעשה בפנים הבית" – עמיקם, ההתקפה, עמ' 63.
[34] דוח ועדת החקירה שם, עמ' 73–74 מתוך עדותו של הרב סלונים שנמסרה לעיתונות לאחר שהוועדה סירבה לשומעה.
[35] עמיקם, ההתקפה, עמ' 45. גרסה דומה מספר הרב סלונים בעדותו, ומוסר שההצעה יצאה מפי 'מועצת המושלמים של אנשי העיר' − דוח ועדת החקירה, עמ' 74.
[36] ספר משפטי מאורעות אוגוסט 1929, תל אביב תר"ץ, משפט השיח' טאליב מאראקה, עמ' 47–50.
[37] שאלה שאין עליה מענה ברור היא: מדוע לא התארגנו התלמידים להגנה כלשהי, בהדרכת גורם חיצוני? ערב הפרעות הציעה ה'הגנה' סיוע לחברון, אך סלונים דחה אותה (ספר תולדות ההגנה, כרך שני, תל אביב תש"ך, עמ' 320). עוד נמסר שם על הקצין קאפראטה שהתפלא על בחורי הישיבה שאינם מתארגנים להגנה: "אי אפשר היה לדרוש מקצין משטרה מבית מדרשה של 'המשטרה האירית המיוחדת', שיבין את 'המאור שבתורה'. הוא ראה לפניו בחורים צעירים, מהם דוברי אנגלית צחה (בחורי הישיבה האמריקנים) שאינם מראים כל נכונות להגן על עצמם וסומכים עליו בלבד. והרי בירושלים תפסו 'בחורי ישיבה – סטודנטים לתיאולוגיה אנגלים – מקום בראש המגינים". (שם, עמ' 321).
[38] לדברי הרב סרנא, "הבין האנגלי וידע שאם יפגעו חלילה בחמי יתפרסם הדבר בעולם, וזה לא יהיה לפי כבודו, אז ירה ירייה אחת, וכולם ברחו" – סרנא, זיכרונות עמ' 13. על פי מקורות אחרים, בנותיו של הרב אפשטיין היו בידידות עם אשתו של הקצין, והיא שיצאה והשתדלה בעבורם.
[39] הרב סרנא, זיכרונות, עמ' 12. גם חמיו הרב אפשטיין התכונן לנסוע עמו, אך לאחר הפרעות הוא כבר לא היה מסוגל, כמפורט להלן.
[40] רשימת ההרוגים הופיעה בעיתונות, ועודכנה לאחר מכן בשני ספרי הזיכרון הרשמיים. תלמיד אחד, ראובן ויצל, נפטר מפצעיו רק כעבור שנתיים, והעלה את מניין קדושי הישיבה ל-25.
[41] התלמיד דב כ"ץ שהה בתל אביב לרגל שידוך, וכמוהו עוד כמה מחבריו (כ"ץ, זיכרונות עמ' 10). תלמידים שנסעו מן הארץ באותו קיץ ערב הפרעות, הם: מילבסקי, הוטנר, מעיני, שולמן, והיו כנראה נוספים.
[42] כיוון שהיציאה מחברון הייתה חפוזה ובחסות המשטרה, את חפציהם השאירו התלמידים בחברון. מפנקסי הישיבה אנו למדים כי התלמידים יצחק טוקר ופייבל אפשטיין התגייסו מאוחר יותר לטיפול בהבאת חפצי התלמידים וציוד הישיבה לירושלים. את תביעות הנזיקין של הנפגעים ריכז עורך הדין מרדכי בוקסבוים.
[43] מפי צבי קפלן, שכילד נלווה לדודו פייבל מלצר להשתתף באותן תפילות (ראיון עמי מיום 26.2.08).
[44] הרב סרנא, זיכרונות, עמ' 14. הרב דוב כ"ץ, זיכרונות עמ' 10, בדבר גיסו משה גולד.
[45] כגון דודי זקני, רבי משה טיקוצינסקי, וכן דוב מעיני ומרדכי טקטינר (שולמן).
[46] הרב סרנא, זיכרונות.
[47] כך במקור, ולא עלה בידי לברר את זהותו.
[48] ראו למשל: 'דאס ווארט' הווילנאי, גליונות 258–263 משנת תרפ"ט.
[49] פרטי פעולות הועד ראו אצל: אבישר, חברון עמ' 434–435; 440–442.
[50] אפשרות הקמתה בבני ברק הועלתה בידי יו"ר ועד המושבה יצחק גרשטנקורן. העתק מכתבו, מיום א' באלול תרפ"ט, מופיע בתוך: אזרחי, המשגיח עמ' 201.
[51] כך 'ההד' (ידיעה מאת ש' גשורי) ניסן תרץ, עמ' יא: "אנשי יישוב ישן נראו יותר במסדרונות ההנהלה הציונית ונוצר שיתוף פעולה, שכן היישוב החרדי היה הנפגע העיקרי במאורעות". באסיפת הכינון של הוועדה היו באי כוח הוועד הלאומי, הרב קוק, מנחם אוסישקין, דוד ילין, י"ל פרנק, פנחס רוטנברג, ד"ר יצחק לוי, וכן הרב דבורץ בשם בנק חברון. מדוע לא נראו פני באי כוח ה'אגודה' באסיפה זו? מדוע לא נשמע קולם? − שואל 'ההד', טבת תר"ץ, חוברת ד, עמ' ב. התשובה עולה מתוך העיתונות החרדית עצמה, שהיו לה טענות קשות כנגד "ועד העזרה ליהודי חברון". באלול תר"ץ מתלונן עיתון 'ההד' שעדיין לא נעשה דבר בעניין חברון. ראו עוד: נועם ארנון, 'התנגדות הממסד הציוני לחידוש היישוב היהודי בחברון לאחר פרעות תרפ"ט", בתוך: מחקרי יהודה ושומרון, יד (תשסה) עמ' 233–246.
[52] ערב הפרעות עוד היו עסוקים הרבנים אפשטיין וסרנא בהכנות לקראת נסיעתם לארה"ב, אך לאחר הפרעות שוב לא אזר הרב אפשטיין כוח לנסיעה שכזו. (הרב סרנא, זיכרונות, עמ' 13)
[53] דוגמה לכך: מכתבו המזעזע למשפחת הורוביץ, שבנם בנימין נהרג בחברון [מיום ר"ח חשון תר"צ – צילום תחת ידי, תודתי למשפחה שהמציאה לידי את המכתב]. בקרבתה הרעיונית לחוגי 'אגודת ישראל', הסתמכה הישיבה על הבטחותיהם של ראשי ה'אגודה' בירושלים, שהרגיעו את הרוחות בציבור היהודי וביישוב הישן, (בהסתמך על הבטחתו של מ"מ הנציב, מר לוק), וסירבו לקבל את הצעת ה'הגנה' לשלוח כוח מגן יהודי לחברון. משה פרוש מציין כי עד היום (שנת ת"ש) פרעות חברון רובצות על מצפונה של אגודת ישראל, בשל האחריות שקיבלה על עצמה ביחס לתלמידי הישיבה בחברון. (דבריו למפקד הצבא ביום 2.6.1940. אצ"מ מס' S25/4758, מובא אצל: מ' פרידמן, חברה ודת, ירושלים תשל"ח, עמ' 315 בהערה).
[54] הרב סרנא, זיכרונות שם, עמ' 14.
[55] על פי דב כ"ץ (זיכרונות, עמ' 11) הוא שהחל בארגון ועד בעלי בתים למען הישיבה, עוד בשהותו בתל אביב באותם ימי פגרה. מפנקסי חשבונות הישיבה אנו למדים, כי מיד לאחר האסון החלו לזרום תרומות מיוחדות מגופים בחו"ל, כמו גם הלוואות מבנקים בארץ. בין התורמים אנו מוצאים את הרב זוננפלד, ואת 'מרכז אגודת ישראל' – גורמים שהיו מזוהים לגמרי עם קנאי ירושלים. כמו כן גברת שולמית ברנשטיין, יצאה לארה"ב לשם הקמת 'ועד נשים' למען הישיבה.
[56] הרב סרנא, זיכרונות, עמ' 14.
[57] הרב סרנא שם, עמ' 23.

[עזריאל ברגר]

אשכול בענין "בין הזמנים":
viewtopic.php?t=1168

[לייטנר]

יעקב פראנק [נכדו של הגרצפ"פ] מספר כי לידתו הצילה אדם נוסף: ביום חמישי שלפני הברית יצא אביו [ר' תנחום פראנק] אל בית החולים, בכדי להביא לאם היולדת מלבוש חגיגי לכבוד הברית. בדרך קנה עוגות ויין, שכן קיווה עוד לברית שמחה ומרובת משתתפים. עם צאתו מהעיר העתיקה, ראה בשער יפו את האוטובוס המתעדת לנסוע לחברון. הוא הביט על האוטובוס והבחין בראש הישיבה החברונית, הרב יחזקאל סרנא, יושב כשפניו מועדות לחברון, לשבות שם עם משפחתו ותלמידיו. ר' תנחום ניגש לאוטובוס, הקיש על חלונו של הרב סרנא, והתחנן: "אל תיסע לחברון! אומרים שערביי חברון מסוכנים מאוד עכשיו... זו סכנת נפשות. הישאר בירושלים'. הרב סרנא לא שת ליבו לדברים בתחילה. אך ר' תנחום לא הרפה, עלה לאוטובוס והחל לשכנע אותו – עד שהצליח.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340, ... 79,00.html

(קטע מתוך ראיון. הראיון המלא מובא כאן: viewtopic.php?p=570349#p570349)

[חלמישצור]

בספר נסיך ממלכת התורה הוקדש פרק ארוך, עמ' 106-160, לטבח בחברון. זו הגרסה המופיעה שם לסיפור הצלת ר' יחזקאל, עמ' 157-8 (וכן הכהן הגדול מאחיו, עמ' 188-9, ושם גם מופיע מה שהזכיר הרב קאליסק כאן):

8.png (127.66 KiB) נצפה 13477 פעמים

*צ"ל כמובן סעמניצער [סמניצר].

והנה גרסה נוספת בספר עולמות של טוהר, עמ' 191-121:

8.png (188.59 KiB) נצפה 13463 פעמים

[נוטר הכרמים]

באגדות מעין אלו, כל הגירסאות יכולות להיות אמת,
כל אחד - קצת.

אגב, אני זכיתי להכיר מקרוב אחד הניצולים של הפרעות,
ר' [יצחק] מאיר שפירא זצ"ל, המחנך והמשגיח, אביו של ר' משה,
שכבר דובר ממנו בפורום,
היה אתו סיפור מאוד דומה למה שהתרחש עם אחרים, שכיבה מתחת לגופות.

[פרנצויז]

הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, המשגיח דישיבת סלבודקה בבני ברק, ניצל בנס בפרעות תרפ"ט. מספרים שהוא היה בחור עם כח רב, גבור, ובזמן שהפורעים הישמעאלים ניסו לפרוץ את הדלת במקום שהיה, מסר את נפשו להציל את חבריו, הוא אמר לשאר הבחורים שהוא יחזיק את הדלת בכל כחו שלא יוכלו לפרוץ אותה, ובינתים הבחורים יברחו מהצד השני, ואח"כ כשהצליחו הפורעים לשבור את הדלת, התנפלו עליו ונתנו לו מכת גרזן בעורף, והוא נפל מתבוסס בדמו וחשבו שהוא מת ועזבו אותו. וכך ניצל. וכל ימיו נשאר לו צלקת גדולה על העורף.

[שייף נפיק]

הרב זבולון גראז זצ"ל, אב"ד רחובות ת"ו, עשה עצמו כמת ושכב בין המתים כדי שלא יפגעו בו, אבל הרשעים תקעו סכין בגבו כדי לוודא את הריגתו וכל ימיו סבל מפציעה זו והיא נכרה אף בצורת הליכתו.

גם הרב יקותיאל עזריאלי רבה של זכרון יעקב ניצל ונדקר ברגלו ומפצע זה סבל כל ימיו. להבל''ח אאמו''ר שליט''א סיפר לי שפעם החליף לו תחבושת בסוף ימיו.

[ח''ל קאליסק]

בספר נסיך ממלכת התורה הוקדש פרק ארוך, עמ' 106-160, לטבח בחברון. זו הגרסה המופיעה שם לסיפור הצלת ר' יחזקאל, עמ' 157-8 (וכן הכהן הגדול מאחיו, עמ' 188-9, ושם גם מופיע מה שהזכיר הרב קאליסק כאן):

8.png

*צ"ל כמובן סעמניצער [סמניצר].

והנה גרסה נוספת בספר עולמות של טוהר, עמ' 191-121:

8.png

טוב לציין כי ישנם בורים המייחסים לו רק מעשי קנאות כגון הפאשקוויל ''מפני מה וכו' נגד האמרי אמת וכדו'.

[ח''ל קאליסק]

הרב זבולון גראז זצ"ל, אב"ד רחובות ת"ו, עשה עצמו כמת ושכב בין המתים כדי שלא יפגעו בו, אבל הרשעים תקעו סכין בגבו כדי לוודא את הריגתו וכל ימיו סבל מפציעה זו והיא נכרה אף בצורת הליכתו.

גם הרב יקותיאל עזריאלי רבה של זכרון יעקב ניצל ונדקר ברגלו ומפצע זה סבל כל ימיו. להבל''ח אאמו''ר שליט''א סיפר לי שפעם החליף לו תחבושת בסוף ימיו.

היה את הרב של זכרון יעקב הרב אורלנסקי שנרצח בעינויים.

[גביר]

הרב זבולון גראז זצ"ל, אב"ד רחובות ת"ו, עשה עצמו כמת ושכב בין המתים כדי שלא יפגעו בו, אבל הרשעים תקעו סכין בגבו כדי לוודא את הריגתו וכל ימיו סבל מפציעה זו והיא נכרה אף בצורת הליכתו.

גם הרב יקותיאל עזריאלי רבה של זכרון יעקב ניצל ונדקר ברגלו ומפצע זה סבל כל ימיו. להבל''ח אאמו''ר שליט''א סיפר לי שפעם החליף לו תחבושת בסוף ימיו.

היה את הרב של זכרון יעקב הרב אורלנסקי שנרצח בעינויים.

דומה שכדאי להזכיר שהרב יקותיאל עזריאלי זצ"ל [הראוי לאשכול בפני עצמו אם עדיין אין כזה, זכור לי בעיקר מביקוריו אצל בנו ברחובות] היה חתנו של הרב אברהם יעקב הכהן אורלנסקי זצ"ל הי"ד שהיה רבה של זכרון יעקב לפניו.
לפני שנים הרבה סיפר לי תח"א שסבו [איני זוכר את שמו] היה בדרכו לחברון באוטובוס ערבי, כנראה ביום שישי או חמישי, מכר ערבי שפגש אותו שם המליץ לו לרדת מהאוטובוס מיד ולחזור לירושלים וכך עשה וניצל.

[חלמישצור]

הרב קושלבסקי-עזריאלי היה מתלמידי הישיבה ובהיותו שם הציל בפרעות בבית משפחת סלונים את מינה (שהייתה אז כמדומה בת 16), בתו של הרב אורלנסקי, ממוות בטוח. הוריה, אחותה וגיסה נרצחו. ככל הזכור לי הרב עזריאלי סגר עליה דלת ארון וחירף נפשו לפורעים. שנה וחצי לאחר מכן הם נישאו וסמוך לכך מונה לרבה של זכרון יעקב, מאז ועד לפטירתו בתשנ"ג - 63 שנים.

רשימת הפצועים מהפרעות בחברון, כפי שפורסמה ברשימת כלל הפצועים בעיתון דואר היום, כ"ח אב תרפ"ט, עמ' 2.

בבית החולים "הדסה": 1. ‬אליהו קפילוטו - הגיל ‭35‬ פצוע ביד ורגל, המצב קל.

בבית החולים "בקור חולים": 2. שושנה אבושדיד - 22, בינוני. 3. צבי חיים הוטנר - 25, בינוני. 4. יוסף אבושדיד - 24, פצוע בגב וביד, בינוני. 5. ליבא סגל - 26 שנה, פצועה בראש וביד, בינוני. 6. חיה קיזלשטיין - 18 שנה, בינוני. 7. דוד וינצסטר - 28 שנה, קשה. 8. אלכס הורנר שוטר ירושלמי - נפצע בדרך. 9. פיה וידמן - 65 שנה, פצועה בראש וביד, בינוני. 10. משה פיבל מיטובסקי - 25 שנה, פצוע בחזה, ביד וברגל, מצבו קשה, מבני הישיבה. 11. מוסיה גולדשמיד - 5 שנה, פצוע בראש, בינוני. 12. צבי יוסף קיזלשטיין - 47 שנה, כתף ושוק, בינוני. 13. מינה גולדשמיד - 34 שנה, בינוני. 14. לאה גרודיזינסקי - 28 שנה, פצועה בראש, מצבה קשה. 15. ליבה לוין - 35 שנה, פצועה בכתף וביד, בינוני. 16. אהרן סלונים - 5 שנים, פצוע ביד ובראש, מצבו קשה. 17. ילדה - הובאה במצב קשה, מתה.

בבית החולים "שערי צדק": 18. ראובן דויטיציק - 24 שנה, די טוב. 19. ארי דוב מנקין - 23 שנה, בינוני. 20. משה טוקצינסקי - 19 שנה, בינוני. 21. ישעיהו קיזלשטיין - 17 שנה, בינוני. 22. אהרן לוי - 70 שנה, בינוני. 23. דוב טבנקין - 28 שנה, בינוני. 24. הרצל ואלנסקי - 22 שנה, בינוני. 25. צבי הלר - 15 שנה, מצבו קשה. 26. אליעזר ארבטר - 15 שנה, מצבו קשה, אזרח אמריקאי. 27. ילד ספרדי בלתי ידוע - 10 שנים, מצבו קשה. 28. אהרן שקוביצקי - 18 שנה, בינוני. 29. שמואל סנדס - 18 שנה, בינוני. 30. משה ארבטר - 24 שנה, 2 אצבעות חסרות, אזרח אמריקאי. 31. בעא לוי - 40 שנה, בינוני. 32. נחמה בורלון - 55 שנה, בינוני. 33. לאה אונגר - 25 שנה, מצבה קשה מאד, מתה בלילה.

בבית החולים האנגלי המסיונרי: 34. אלחנן טלוק - 23 שנה, מצבו קשה, הועבר לבי"ח יהודי. 35. יהודה מעיני - 24 שנה, בינוני. 36. יקותיאל קוטשילבסקי - 24 שנה, קל. 37. שבתי סובר - 18 שנה, קל. 38. ישעיהו ריזמן - 3 שנים, בינוני. 39. יוסף אקסלרוד - 22 שנה, בינוני. 40. יהודה אבושדיד - 11 שנה, בינוני. 41. יעקב לוי - 9 שנים, בינוני. 42. שמחה לוי - 35 שנה, מצבו קשה. 43. אביגיל לזרובסקי - 37 שנה, בינוני. 44. [מתותה?] לוי - 17 שנה, מצבו קשה. 45. סולטנה גוזלן - 43 שנה, בינוני. 46. וינציה אבושדיד - 40 שנה, בינוני. 47. שרה דרפקין - 58 שנה, בינוני. 48. פרידה חימסון - 65 שנה, מצבה קשה. 49. ריזה אימרמן - 27 שנה, בינוני. 50. תמר אימרמן - 9 שנים, פצועה בעין, מצב העין לא ברור. 51. זהבה גרשון - 34 שנה, בינוני. 52. יהודה גרשון - 5 שנים, בינוני. 53. חוה גרשון - 11 שנה, בינוני. 54. רחל ונטר מתל אביב - 44 שנה, מצבה קל, הלכה הביתה. 55. שלמה סלונים - 3 חודש, לקחו אותו למשפחה, אביו ואמו נהרגו. 56. ויקטוריה גוזלן - 14 שנה, מצב קל. 57. גמילה חסון - 60 שנה. 58. חנה קרלינסקי - 25 שנה, בינוני, הועברה לבי"ח.

[שייף נפיק]

הרב זבולון גראז זצ"ל, אב"ד רחובות ת"ו, עשה עצמו כמת ושכב בין המתים כדי שלא יפגעו בו, אבל הרשעים תקעו סכין בגבו כדי לוודא את הריגתו וכל ימיו סבל מפציעה זו והיא נכרה אף בצורת הליכתו.

גם הרב יקותיאל עזריאלי רבה של זכרון יעקב ניצל ונדקר ברגלו ומפצע זה סבל כל ימיו. להבל''ח אאמו''ר שליט''א סיפר לי שפעם החליף לו תחבושת בסוף ימיו.

היה את הרב של זכרון יעקב הרב אורלנסקי שנרצח בעינויים.

הוא היה חמיו. ונהיה לרב במקומו

[.השוחט]

עוד דמות שדומני שלא נזכרה כאן.

זקן זקני, הרב אלימלך זאב ליכטנשטיין זצ"ל.
היה יהודי חסידי ממוצא פולני, יליד העיר ראדזין בשנת תרל"א, צאצא לבעל הנוע"א.
רעייתו היתה נכדה או נינה של האדמו"ר הזקן מראדזימין.
בעת הפרעות שהה לבדו בעיר חברון, כשאשתו נמצאת באותה שבת בירושלים.

גם אז היתה זו תופעה לא שכיחה, יהודי בן 58 בערך שיושב בישיבה לצעירים כתלמיד מן המנין.
מדברי נכדו דלהלן למדתי שרוב ימיו בחו"ל עסק במסחר, וגם לאחר שעלה לארץ ודר בתחילה בירושלים, עסק בחייטות, ורק לאחר שישיבת סלבודקה, בה למד בבחרותו, קבעה משכנה בעיר חברון, עזב את מלאכתו וחזר לחבוש את ספסלי הישיבה. כנראה עברו אז מירושלים להתגורר בחברון.

אשתו נסעה כבר לירושלים ביום רביעי או חמישי לרגל שבת בר מצוה לנכדם יעקב לוי, והוא חפץ להישאר בישיבה עוד יום.
אלא שבסוף השבוע ההוא כבר היו בעיות עם התחבורה בגלל המצב, והוא נשאר על כרחו בחברון, למרות שבירושלים התקיימה באותה שבת חגיגת בר מצוה לנכדו.

כבר ביום ששי נקלע לסכנה וניצל.
הוא עוד הספיק לברך הגומל בשבת בבוקר... ואח"כ נרצח.

זוכרני שראיתי בספרייה של פוניבז' ספר מאב תר"צ שעיקרו תמונת הנרצחים.
כל תמונה עמוד כרומו, ובין הדפים נייר פרגמנט לשמירה.
ושם ראיתי תמונה מרשימה שלו. אולי היו גם קצת פרטים על כל נרצח.

אשתו מרת רחל חיתה עוד שנים רבות בירושלים, בבית בתה ביילה. נפטרה בתש"ט.
ביתו בירושלים עדיין קיים ויש כיתוב קטן על הבית ששם התגורר.

אני זוכר בן אחד שלו, יהושע, היינו מבקרים אותו במושב זקנים. היה אמן. "נאלצנו" מדי פעם לקבל איזו יצירת אמנות ולתלותה על הקיר בביתינו...
לבן של יהושע הזה, נהרגו 3 בנים במלחמות ישראל.
שנים במלחמת השחרור. א' בקסטל וא' בתלפיות. שמו מונצח בטיילת שרובר.
השלישי, אלימלך, ממשחררי חברון, נהרג כשנתיים לאחר ששת הימים, בתאונת דרכים בחזור מאימונים בגולן ליד מחלף קוקה קולה.
אני זוכר שלשמחות אצל בנו הרביעי משה היה מגיע משה דיין וכדומה.

היה לר' אלימלך עוד בן בשם יעקב שנפטר בבחרותו.
בת נוספת היתה מאשה שנישאה לרבינוביץ. יש ממנה משפחה מפוארת.

בת נוספת מרת ביילה, היתה נשואה לזקני ר' משה אליהו לעוי [בן ר' שמואל לעוי מייסד בית הכנסת זהרי חמה והכנסת האורחים, מול שוק מחנה יהודה עם שעוני השמש].
בנם היה ר' שמעון מאנשי הח"ק ומגבאי זכרו"מ. יש ממנו משפחה מפוארת, ביניהם חתנו הרב פנחס שיר רבה של כפר סבא.
הבן השני ר' אבא, אמן נחושת, ניהל את ביהכנ"ס הנ"ל. בעל משפחה ענפה.
[אני זוכר את בתו רוחמה שפירא. חרדלי"ם. דומני שבנה דוד הוא מפקד חטיבת חברון.
ובתו מנוחה נוריאל. בעלה היה מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה.
ובתו יהודית כהן. בנה היה איש שב,כ שנהרג על ידי המשת,פ שלו].

הבן השלישי היה זקני ר' יהושע לייב לוי שנפטר בכ"ז תמוז תש"א בגיל כ"ז, והותיר בן ר' מנדל לוי שנפטר בשבועות האחרון, ולהבחל"ח אמי מורתי שתליט"א.

עוד בן יעקב היה חי ברמת גן.
עוד בן אלימלך היה חי בארה"ב.
בת אחת, מרת חנה איטה, היתה אשתו של רבי זאב איידלמן זצ"ל. לא הותירו זש"ק.
ועוד בת מרת לאה, היתה נשואה לר' זעליג וולמן. נפטרה בימים אלו לפני כשנה. השריד האחרון למשפחה. הותירה משפחה מפוארת.

לפני עשור בדיוק נפשתי בירושלים, והצטרפתי עם משפחתי לנסיעה לחברון שאורגנה על ידי ישיבת חברון, למלאות 80 שנה לטבח.
ראיתי את מצבתו בקבר האחים.
ראינו שם עוד את שלמה סלונים, שהיה בן כמה חדשים בטבח. הניצול היחיד. אז בן 80 על כסא גלגלים.
ראיינו אותי ואת משפחתי לאיזה ערוץ טלביזיה, וסיפרתי על אלפי צאצאיו, שרובם הגדול הולכים בדרך ה'.

הי"ד עם דם כל הקדושים ויחיש גאולה לעמו.

[אהרון 37]

הרב השוחט.
מרגש מאוד.
המעניין בסיפור הזה, זה שקראתי סיפורים רבים על כאלו שבדיוק בגלל סיבה כלשהי לא היו בחברון בשבת זו, וניצלו, וכאן הסיפור הוא הפוך.

מעניין גם מבחינה הלכתית לדון קצת בברכת הגומל שבירך.
מב' פנים, א', לו יצוייר שהיה שייך שידע שלבסוף יהרג, האם היה עליו לברך הגומל, שהרי גם חיי שעה חיים הם, או לא.
והפן השני, האם באמת גם במצבו שכמובן לא ידע מה יהיה, האם היה עליו לברך, כי יש מקום לומר שכל שלא נפסקו הפרעות, זה דומה לחולה שלא נתרפא לגמרי, או למי שעדיין באמצע הדרך ולא הגיע למקום ישוב.
אם כי לא עיינתי מבחינה עובדתית איך היו הדברים. האם הייתה איזשהו הפסקה בין הפרעות, או שהכל היה במשך אחד.

[לייטנר]

ר' זאב אלימלך ליכטנשטיין נולד בשנת 1871 בעיירה רדזין שבפולין והתחנך על ברכי התורה והחסידות.
כאשר בגר מעט נשלח לישיבת סלבודקא המפוארת, מספינות הדגל של עולם התורה הליטאי ונמנה על תלמידיה המובהקים.
לאחר נישואיו החל לעסוק במסחר אך הקפיד תמיד להמשיך ולקבוע עיתים לתורה.
בהמשך עלה זאב-אלימלך לארץ ישראל, למד את מקצוע התפרות והעלה ארצה את אשתו וארבעת ילדיהם.
בתחילה השתקעו בירושלים אך בשנת 1925, כאשר עברה ישיבת סלובודקה וקבעה את מקום מושבה בחברון החליט זאב-אלימלך, כבר יהודי לא ממש צעיר, לחזור ולחבוש את ספסל הלימודים. הוא היה מראשוני המשכימים לישיבה ומהמאחרים לצאת ועד מהרה קנה לו מקום של קבע בבית המדרש.
שירת חייו נקטעה ביום י"ח באב תרפ"ט, 24.8.1929.
ר' זאב-אלימלך נרצח בידי פורעים ארורים בבית ראש הישיבה, לשם נמלט כדי לנסות ולמצוא מחסה.
הוא נטמן בקבר האחים של קדושי פרעות תרפ"ט בבית העלמין העתיק בחברון.

38 שנים עברו מאז.
כ"ט באייר תשכ"ז, 8.6.1967. החטיבה הירושלמית מסתערת קדימה ומשחררת את עיר האבות.
ערביי העיר שזוכרים היטב את שעוללו בתרפ"ט מצפים לנקמה קשה, כמיטב תרבות האיסלאם. הם אינם מעזים להתנגד, מניפים דגל לבן ונכנעים מיידית.
חברון משוחררת ללא יריה אחת.
קצין המבצעים באותה חטיבה ירושלמית, זו שמשחררת את העיר, עונה לשם סרן אלימלך (אלי) ליכטנשטיין. נכדו של ר' זאב-אלימלך שגם נקרא על שמו וזוכה לסגירת מעגל מצמררת.
סרן אלימלך ליכטנשטיין ז"ל נפל חודשים ספורים אחר כך בתאונת אימונים מצערת.

עוד 51 שנים חלפו [לפני שנה. לייטנר] ואביטל, דור חמישי לר' זאב-אלימלך ליכטנשטיין, זכתה להקים בית חדש ונאמן בישראל עם בחיר ליבה עוז, כשהחופה נערכה ברחבת מערת המכפלה.