פורום אוצר החכמה

גיסו של הסבא מנהוברדוק.
מי יעלה לנו להביא פרטים עליו ועל משפחתו.

היה גם דודו של רב פרץ תרשיש מח"ס‫ 'אישים וספרים ב"תוספות'‬

נדפס קונטרס לזכרו ולתולדות משפחתו: "ר' זעליג'ל קעלעמער - חייו ומשפחתו", מאת הרב ישראל מינצר. ניו יורק, תשמ"ה. בהו"ל "שמירת שבת פאבלישינג".

בנו רבי אברהם תרשיש מקוברין, היה דודו של הגרי"ש אלישיב, שכן אשתו רבקה בת רבי משה לווינזון, היתה אחות ר' אברהם אלישיב, אביו של הגרי"ש.

בתקופת מלחה"ע הראשונה החליף ר' אברהם תרשיש את שמו לברוידא, כדי להנצל מ"גזירת הגיוס", ואח"כ החליף ללווינזון. ילדיו לא ידעו עד לאחר פטירתו כי שמו האמיתי היה "תרשיש". יש לו צאצאים בארה"ב וברוסיה.

בשנת תרמ"א נפטר הג"ר שלמה זלמן הורביץ זצ"ל רבה של קורטיביאן, ובני המקום הציעו את ירושת הרבנות לבנו הג"ר יוזל (הסבא זי"ע), אולם הוא העדיף לדאוג לאחותו הצעירה שאביו לא זכה להשיאה, וחיזר אחר חתן ת"ח שיקח אותה לאישה וימלא גם את מקום אביהם ברבנות.
וכך ירחים אחדים לאחר פטירת אביהם חגגו בקורטיביאן את נישואי אחותו של הג"ר יוזל עם בחור מפורסם בתורה וביראה- הרב ר' זעליג תרשיש, בד בבד עם הכתרתו של החתן הטרי כרבה החדש של העיירה.
כשנפטרה רעייתו הצעירה של הג"ר יוזל והוא החליט לפרוש לגמרי מן העולם והסתגר במשך שנה ותשעה חודשים בחדר נעול בביתו של (חמיו לעתיד בזוו"ש) ר' שלמה הפחח, הוא שלח עובר להסתגרותו את בתו הבכורה לאחותו הרבנית תרשיש מקורטיביאן ע"מ שתגדלנה בינתיים.

הג"ר זעליג תרשיש זצ"ל מלבד שהתפרסם בשעתו כתלמיד חכם גדול וחיבר כמה ספרים של חידושי תורה, יצא לו גם שם ביראתו ובקנאותו. הוא פעל מעשים גדולים למען שמירת התורה וחיזוק הדת, וכמו"כ "יצא בתוכחות קשות אל העם מבלי משוא פנים לאיש, עמד בנסיונות גדולים במסירות נפש, עסק במעשי חסד מופלאים בנדיבות רבה, וכל ימיו הלך והתעלה במעלות היראה והמידות והדביקות הנפשית".
כיהן כרבה של קורטיביאן במשך תשע שנים. שנתיים נוספות כיהן כראש ישיבת ברדיצ'ב (מרשת ישיבות נובהרדוק), ובשאר שנותיו ישב על התורה ועל העבודה בערים סלובודקה וקעלם ושמו יצא כקדוש ליהודים ולנכרים בכל הסביבה.
חיבב מאד את אר"י ובסוף ימיו התיישב בירושלים. נלב"ע בשיבה טובה בשנת ת"ש.
ספרו של הג"ר זעליג זצ"ל: "עין תרשיש" ג' חלקים.

בנו - ר' פרץ תרשיש ז"ל היה למרבה הצער נכה אומלל בכל גופו מימי ילדותו. היה כלוא כל ימיו בד' אמותיו מחמת נכותו. הצטיין באמונתו הגדולה בדעתו הרחבה ובמידותיו הנאות, ושקד על התורה ועל העבודה בחסידות רבה. עם יסוריו ועוויותיו וקושי דיבורו, צהלו פניו תמיד ופיו הפיק רעיונות מופלאים. נלב"ע בירושלים בשנת תשי"ד.


(כל זה מ"תנועת המוסר" חלק ד' מאת הרב דב כ"ץ זצ"ל, עמ' 156-157 והערה 10)

חלמישצור כתב:https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2_%D7%96%D7%9C%D7%99%D7%92_%D7%AA%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%A9

הנני בתודה מראש למי שיוכל להעתיק את הנ"ל עבור החסומים.

הרב יהושע זליג תרשיש סג"ל מקלם (ר' זעליג'ל קֶלְמֶר; ~ה'תרכ"ב, 1862[1] - ט"ז בתשרי ה'ת"ש, 29 בספטמבר 1939) היה רב וראש ישיבה, למדן ודרשן ליטאי שהתפרסם בקרב יהודי ליטא כצדיק ופרוש.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהושע זליג, לעתים זליק, נולד בקובנה לרב ישעיה בינוש הלוי תרשיש. הוא נישא למרים בת של רבי שלמה זלמן זיו-הורביץ רבה של קורטביאן, גיסו הסבא מנובהרדוק בחר בו כחתן לאחותו היתומה והוא שימש בתקופת נישואיו הראשונה כרבה של קורטביאן על מקומו של חמיו כתשע שנים. הוא כיהן כרב בעיירות קטנות נוספות, אך בשלב מסוים בחר לעזוב את הרבנות[2].

ב-1890 נשלח ביוזמת גיסו על ידי רבי יצחק אלחנן ספקטור לייסד ישיבה בעיר ברדיצ'ב ולעמוד בראשה. פתיחת הישיבה, לימים אחד הסניפים הגדולים של ישיבת נובהרדוק, זכתה לתמיכתם ולסיועם של הדיינים המקומיים ר' יוזפא אפרתי ור' דוד אורטנברג[3].

התפרסם ביושרו המוסרי, וביחסו הלבבי לכל אדם, אלו הקנו לו בקרב האוכלוסייה היהודית והגויית בסביבת מגוריו שם של קדוש. בראשית דרכו התלהב מרעיונות חיבת ציון ונהג לעבור בין בתי הכנסת ולנאום למען הרעיון הציוני, בשלב מסוים למד כי הציונות מכילה גם תפיסת עולם תרבותית רחבה יותר מרעיון השיבה לארץ ישראל עצמו, והשתכנע מדעתם של רבנים חרדים נגד הציונות, הוא החל לנאום נגד התנועה הציונית. נראה כי בשבתו מאוחר יותר בקלם (אחרי 1894) שב ונעשה מתומכי הציונות ואף תרם מכספו לקק"ל.

בשנת ה'תרצ"ג, 1933, עלה לארץ ישראל עם משפחתו, והתגורר בשכונת אחווה בירושלים עד פטירתו ביומו השני של חג הסוכות ה'ת"ש, 29 בספטמבר 1939. נקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנו ר' אליעזר יהודה לייב היה רב בגרמניה בבחרותו ונמלט לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, אחר כך היגר לארצות הברית וכיהן כדיין בקהילת הרב ברויאר בוושינגטון הייטס
בנו ר' פרץ היה נכה כל ימיו ומרותק לכסאו, למרות נכותו עסק בתורה וחידש חידושים ורעיונות. הוא נפטר בירושלים בשנת ה'תשי"ד[4].
בנו משה צבי תרשיש נפטר בט' בסיוון ה'תשמ"ד ונקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים[5].
חתנו, הרב יעקב אבלסון רבה של לאצקאווע, נספה בשואה[6].
בתו בתיה נישאה לרב אפרים מיכאל גרבר, רבה של ארזווילקי. הוא עלה לארץ ישראל, התגורר בכרם אברהם בירושלים והיה חבר מכון הרי פישל בעיר. הוא חיבר את הספר "הגיון התלמוד"[7]. בסוף ימיו התגורר בקריית ישיבת פוניבז' בבני ברק, טבע למוות בזיכרון מאיר בשנת ה'תש"ד. בתיה עסקה במכירת יין.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עין תרשיש - חלק א, חידושים על הש"ס ועל הרמב"ם ושו"ע ודרושים, קובנה תרצ"ב
עין תרשיש - חלק ב, חידושים על יורה דעה, ירושלים: דפוס צוקרמן, תרצ"ז
עין תרשיש - חלק ג, ירושלים תפרי"ח (תרצ"ח)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל מינצר, ר' זעליג'ל קעלמער, חייו ומשפחתו, ברוקלין תשמ"ה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
'תרשיש, ר' זליג', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 104 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1302)
שמעון זאק, חמש שנים לחורבן יהדות ליטא, הצופה, 23 באוגוסט 1946
כרטיס הקבר של יהושע זליק תרשיש, באתר הר הזיתים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
[1] התאריך לפי ערכו ב"יהדות ליטא", להלן "קישורים חיצוניים". אך לפי ש"י זוין, סופרים וספרים, ח"ב, תל אביב תשי"ט, עמ' 364, היה בפטירתו בן למעלה מ-80 ויש להקדים את שנת הלידה ל-1859 לפחות.
[2] ראו על כך: מחנך לדורות, ח"א, בני ברק תשס"ו, עמ' 65–68.
[3] אברהם ראבינאוויטש, ברדיטשוב, הצפירה, 26 בפברואר 1890. במקור נכתב שמו של הרב אורטנברג, האכטינבארג.
[4] דב כ"ץ, תנועת המוסר, ח"ד, עמ' 186, הערה 10.
[5] כרטיס הקבר של משה צבי תרשיש, באתר הר הזיתים .
[6] עץ חיים: מתורתם של ג' דורות לבית אבלסון, חדרה-ירושלים, תשמ"ה. עמ' 16 הערה 2.
[7] אפרים מיכאל גרבר, ‏הגיון התלמוד, ירושלים: דפוס צוקרמן, תרצ"ו, באתר HebrewBooks.

כמדומה שבספר "משוש דור ודור" חלק א' כתוב גם עליו.

מחאתו נגד הציונים בסלדבודקה והמהומה שנוצרה התפרסמה באותו זמן בירחון 'הפלס' תרס"ב
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=579

כמדומני שגם בכתבי השרידי אש תלמיד ישיבת סלבודקה באותם ימים מופיע תיאור על המאורע, (ב'לפרקים' או ב'כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג').

על משפחת אחיו
viewtopic.php?p=44487#p44487

כמדומני שהיה לו חתן בשם הרב אברמסון. חתן הרב אברמסון היה הרב יעקב זאב פטרוף, אבי השבט הפטרופי (ביניהם יוסף, משבק"ו של ר' שמואל).

ברמן כתב:בנו רבי אברהם תרשיש מקוברין, היה דודו של הגרי"ש אלישיב, שכן אשתו רבקה בת רבי משה לווינזון, היתה אחות ר' אברהם אלישיב, אביו של הגרי"ש.

בתקופת מלחה"ע הראשונה החליף ר' אברהם תרשיש את שמו לברוידא, כדי להנצל מ"גזירת הגיוס", ואח"כ החליף ללווינזון. ילדיו לא ידעו עד לאחר פטירתו כי שמו האמיתי היה "תרשיש". יש לו צאצאים בארה"ב וברוסיה.

בנו זה אכן לא נזכר בויקי ופרטים עליו ועל אביו בספר משוש דור ודור ח"א עמ' 46,47
התחתן בתרס"ד ונפטר בתרפ"א בגיל ל"ז ואשתו נפטרה ג"כ כמה חודשים אחריו והשאירו ששה יתומים צעירים [בענין מש"כ על המשפחה קצ"ע אבל יכול להיות שבגלל היותם יתומים קטנים לא ידעו את משפחתם האמיתי אם כי יש צילום מההזמנה לחתונתם ושם מופיע השם תרשיש וגם שאר בני המשפחה היו בחיים ונשארו עם שם זה והגדולים א"כ ודאי ידעו]
וד"א איפה מוזכר שנקרא לוינזון?

פורסם היום במוסף קהילות של המבשר:

אפרקסתא דעניא כתב:כמדומני שהיה לו חתן בשם הרב אברמסון. חתן הרב אברמסון היה הרב יעקב זאב פטרוף, אבי השבט הפטרופי (ביניהם יוסף, משבק"ו של ר' שמואל).

אכן כן, כפי ששמעתי לא פעם ממו"ר זיע"א. לר' יוסף פטרוף אח בשם ר' יהושע המתגורר בבני ברק, ת"ח ואיש חמודות, הקרוי על שמו.

מסתמא "אבלסון", לא "אברמסון", האין זאת? (עיין לעיל).
יעקב זאב היה אביו של ר' יוסף פטרוף או סבו?

יש עליו ספר בשם ''רבי זעליג קעלעמער''
אני זקוק לו ממש בדחיפות, האם יש היודע איך אפשר להשיגו בהקדם?
ועליו תבוא ברכות טוב!!

סוקולקה כתב:היה גם דודו של רב פרץ תרשיש מח"ס‫ 'אישים וספרים ב"תוספות'‬

הרב פרץ תרשיש הנ"ל היה בנו של ר' יצחק הלוי תרשיש - אחיו של רבי זעליג קעלעמר זצ"ל.

ר' פרץ היגר לאמריקה בשנת תרנ"ה והתיישב בבולטימור שם שימש כמנהל בהת"ת למעלה מארבעים שנה והתפרסם כמחנך מסור לתורה וליהדות, מגדולי תלמידיו נודעים ילידי בולטימור הגאונים רבי אביגדור מיללער ורבי מרדכי גיפטר זצ"ל

ר' פרץ נפטר בשנת תש"א ומנו"כ בבולטימור

כיוון שצף ועלה:
הרי"א זסלנסקי, בספרו קובץ על יד על הרמב"ם (ח"ג), סיפר על 'תרשיש זליקל': "בצעירותו היה קנאי גדול – הוא הוא שהוריד בכוח מעל הבמה את הגרי"י ריינעס זצ"ל כשדרש בקובנא בדבר הציונות, וקרע את מעילו של הגאון הנ"ל. בסוף ימיו היה נוטה למזרחי".
דומני שלא נזכר כאן - או בכלל - ידיעה חדשה זו, שבסוף ימיו חזר קנאי זה ונטה למזרחי!