באתי בזה בתשובה קצרה בענין בנין בית שני בגיל הזקנה. הנה פשוט להלכה דאעפ"י שקיים פ"ו בילדותו, וכבר עברו הימים דיהי' אפשר לקיים דין בערב אל תנח ידיך שיהי' לו בנים גם בימי זקנותו, מכ"מ איכא דין שלישי שלא יעמוד בלי אשה, ומשמע בהלכה דזה החיוב אינו פקע מן האדם לעולם, אב"א משום האי דר' נחמן ביבמות ס"א ע"ב דאעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים דאסור לעמוד בלא אשה והיינו משום חשש הרהור עבירה כמש"כ הרמב"ם פט"ו מאישות הלכה ט"ז, ואב"א משום דהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה בלא שמחה וכו' ביבמות שם ס"ב ע"ב וכמש"כ בתרומת הדשן סוס"י רס"ג.
וכ' בתרומת הדשן שם ופסקו הרמ"א ס"א ס"ח דדין זה דאסור לעמוד בלא אשה אינו נדחה גם משום חשש דשמא האשה אינה בת מדות טובות, דמכ"מ חשש הרהור עבירה עדיף מזה כמש"כ בבי"ש שם.
ובשו"ע ופוסקים אינו מוזכר גבול בזה ומשמע דגם בזקנה גבוהה ולמעלה משמונים שנה, ומכ"מ פשוט דאם האשה בת מדות רעות ובעלת קטטה כל כך דלפי טבעו לא יהי' יכול לסבול אותה ובטל טעם התורה דיהי' לו יותר בטול תורה מאשר לפני זה, וגם לא תועיל לו גם לענין הרהור עבירה דאי אפשר לחייבו גם לשיטת התה"ד והרמ"א.
או דלפי מצבו בימי הזקנה קשה לו לסבול ולקבל בת קטטה וכיו"ב, ורק נשמה יקרה שתהא עזר ושמחה לו בשנות הזקנה וכל הנשואים חוץ מזה אינם אלא רע בשבילו לא טובה כלל גם ברוחניות, שאין זה בכלל החיוב של לא יעמוד בלא אשה, לכן על פי הנזכר, אם מרגיש האדם בנפשו לפי תכונתו ולפי מצבו ומעמדו דאם לא אשה כשרה ונשמה יקרה ובעלת מדות יוצא מן הכלל, במקרה דילי' יצא שכרו בהפסדו כי תגרום לו ח"ו ירידה, וגם אבדון שמחה היפך המבוקש, א"כ אין בכחינו לחייבו בנשואין גם לדעת התה"ד ורמ"א, או אם יהי' חשש לנזק הגוף ח"ו.