הגה"צ רבי שריה דבליצקי זלל"ה

[פרי יהושע]

נשאלתי מה הייתה תגבובתו על כך שהרמ"א כתב שבשבתות נוהגין לאחר התפילה.

ובפשטות יש לומר שמיירי במי שבלאו הכי מאחר כשאר העם, ולדעת שו"ע רק אינו מצווה מן המובחר ולא בדיעבד כהרמב"ם, ומה שהביא מהרי"ל שהכהנים עצמן היו מאחרים (גם אם נסמוך על כך כמקור לרמ"א שלא הביא אלא את דברי המרדכי התמוהים מביום השבת דמיירי לעניין מוסף), הלא לא היו בעי אלא לאחר עלה"ש ולא זמן משיכיר ויכלו להגיד ק"ש מקודם לנץ והתמיד במקום תפילה בנץ .

[איש_ספר]

נשאלתי מה הייתה תגובתו על כך שהרמ"א כתב שבשבתות נוהגין לאחר התפילה.

הס"ק הקדיש לשאלה זו מאמר שלם בספרו י"ג מאמרות. רצ"ב

י''ג מאמרות.PDF

(545.25 KiB) הורד 158 פעמים

[ישראל אליהו]

ז"ל הרב חמ"י (הספר שהס"ק היה אדוק בו בכל נפשו) במוסרו לשבת תשובה

מצו"ב דבריו בשבח הספר בהתלהבות.
https://www.jumbomail.me/he/Downloads.a ... 3838673D3D

ע"פ זכרוני ההתלהבות שם היא מגנות המחלוקת, או בשבח השומע חרפתו ואינו משיב. משהו כזה..
וציטט דברים בשם החמ"י.

[אברך]

הורדתי את כל מה שלא נוגע לחמדת הימים, הרב מסביר בלהט כמה חשוב הספר חמדת ימים, וכמה חשוב ללמוד בו לפני כל חג שהוא מלהיט על כל פרט ופרט.
לפני ואחרי הוא אכן עסק בענינים אחרים.

[שמר]

האם בבית מדרשו אמרו האדרת והאמונה ביוה"כ\בש"ת (כמו מהרי"ל או כמעשה רב)?

[איש_ספר]

ביו"כ אמרו, בש"ת לא (א"י אם בדווקא).

[איש_ספר]

כעת עולה בזכרוני איך שהזהיר פעם כי לדעתו זמן קריאת שמו"ת דוזאת הברכה מסתיים אחר שהחלו לקרוא בפרשת בראשית ואעפ"י שהוא רק ממנהגא שלא יקטרג השטן, וסיים 'ואלו שקוראים אחרי כן לא יוצאים' כשעד הרגע אני נרעד להזכר באיזו חרדה ממש אמר זאת, ביטול דינא דגמרא!

כ"ה בכה"ח סי' רפה אות כו ממט"י (עיאש) שם ס"ק ד וכ"ה ברוח חיים (פלאג'י) ס"ק ד. והאריך בזה בבירור הלכה שם ס"ק לו, ושם מאי שנא משאר הקריאות שמ"מ אפשר עד יום ג.

שו"מ דברי הס"ק עשירים במקום אחר. בהסכמתו לספר אוצר שנים מקרא ואחד תרגום (לאופר)

ד. ובענין מתי הוא סוף זמן קריאת וזאת הברכה, הנה לאלה הסוברים שבעלמא הוא עד מנחה, כאן ישתנה הדין מדמתחילים מיד קריאת בראשית, אם כן נגמר הזמן של וזאת הברכה כבר אז, ואף שקריאה זו של בראשית אינה מדינא אלא ממנהגא, מ"מ מדמברכים עליה ולהגר"א במעשה רב אות רל"א אף עולה חתן בראשית למנין ה' קרואים, בודאי דנקרא זה שהתחילו בפרשה אחרת, ולדעה בשו"ע שם דאפשר בעלמא לסיים עד שמחת התורה מדאז מסיימין התורה, גם עבר זמנה מרגע שסיימו החתן תורה, אפילו אם לא התחילו עוד בחתן בראשית, דהרי כבר סיימו התורה.
לא נשאר להסתפק אלא לדעה שבעלמא אפשר עד כניסת רביעי בשבת, אולי סבירא לה לדעה זאת גם הדעה דעד שמחת תורה לחומרא, וממילא אין כאן הקולא דעד רביעי בשבת, ואף אם ת"ל דדעה זו דעד רביעי בשבת לא סבירא לה דעת דעד שמח"ת אפילו לחומרא, יש להסתפק אולי גם לעצמה סוברת דלגבי וזאת הברכה אין הקולא דעד רביעי בשבת, מדכל דין זה דעד רביעי בשבת יצא להם מדין ההבדלה שאפשר עד אז. ואם כן נהי דכל הפרשיות נתקנו לקרא בשבתות השנה אם כן יש לדמותן לדין ההבדלה, מה שאין כן בפרשה זו שעיקרה נתקן לקרותה ביום טוב ולא בשבת, ואף כשחל ש"ת באר"י בשבת וקוראים אותה בשבת, ואין זה מדין השבת, אלא מדין היום טוב, ואם כן כמו שליו"ט אין דין השלמה בהבדלה ג' ימים, כמו שכתבו האחרונים, ולכל היותר יש דין רק של יום אחד, דהיינו באסרו חג, אם כן ה"ה דגם פרשת ברכה לא יוכל להשלים אלא רק באסרו חג, וכבר כתבתי מעט אודות נושא זה בספרי "זה השלחן" ח"א סי' רפ"ה, וראיתי כעת ששם הגעתי למסקנות שונות מעט, עיי"ש.

[דורשי יחודך]

האם לפי דעת הגרש"ד, מיד שסיימו במנין שאני מתפלל, כבר אינני יוצא?
לכאורה הדבר מחודש, סוף סוף יש מקומות רבים שעוד לא סיימו, ומהכ"ת שתלוי כל אחד ואחד היכן מתפלל והאם שמע כבר את סיום התורה. ומדוע לא ייקרא עדיין שהוא משלים את פרשיותיו "עם הציבור" מאחר ואלפי יהודים עדיין עסוקים בקריאת פ' וזאת הברכה?

[איש_ספר]

הנה עוד קטע מאותה הסכמה, הקשורה לענין כולו

ג. ועוד יש להעיר, במה שאני רואה מכמה וכמה שקובעים סדר קריאת שמו"ת בשבת אחר הצהרים ויש מהם שהפריזו עוד ומתחילים בשבת בשעת קריאת התורה (וממילא אין שומעים גם קריאת התורה) וגומרים אם בשבת אחה"צ, ואם ביום א' ב' וג' לאחר השבת, והכל בקביעות גמורה של ימים ושנים. והנה הכל חפצים לקיים הכל עצהיות"ט אלא שלאו כו"ע דינא גמירי, ומהם שלא ראה מימיו דיני שמו"ת בשו"ע, ומהם מי שאינו יודע גם איה מקום כבודם בשו"ע. ולכן יש לעוררם על זה בשפה ברורה ובנעימה ודברי חכמים וכו'.

דראשית כל הרא"ש בפ"א דברכות אות ח' כתב דאם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה. ולא ביאר עד מתי אפשר, אך בנו הטור כבר כתב להדיא בסי' רפ"ה, דאחר מנחה כיון שמתחילין אחרת עבר זמנה של זו, וכן כתב להדיא בספר שבילי אמונה להר"מ אלדבי נכד הרא"ש, דאם התפלל מנחה ולא קרא הפרשה עליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון (בנתיב השביעי). ובודאי ימצא כן בעוד ראשונים אם יחפשו בהם. ויותר מזה דמפשטות דברי התר"י בברכות פ"א נראה דתיכף שהשלימו הקריאה בבוקר בביהכנ"ס כבר עבר זמנה, ולשיטה זו יתפרשו דברי המדרש שהובאו בסוף ב"י לסי' רפ"ה בצוואת רבי לבניו שלא יאכלו לחם בשבת עד שיקראו הפרשה, דר"ל שלא יאכלו לחם בליל שבת, ולא כאשר רגיל לפרש דר"ל בשבת בבקר. ולפי זה איך אפשר לקבוע הנהגה באופן קבוע לקרוא או לגמור הפרשה אחר תפילת מנחה, בשעה שלגדולי הראשונים לא יוצאים אז אפילו בדיעבד. ואף לשיטה שהובאה בב"י שם ומשם לשו"ע סעי' ד' בשם י"א דאפשר להשלים עד יום ד' (ולא עד בכלל) הלא הם בעצמם כתבו שאינו אלא בדיעבד (וכ"ה במ"ב שם ס"ק י"א), והרי קיי"ל בסימן תקי"ז סעיף ב' דבדבר של בדיעבד אם רגיל בכך אינו חשוב בדיעבד. וכן הוא במ"ב סי' נ"ח ס"ק י"ט.

והנה אנחנו אומרים בוידוי דרב ניסים גאון ביום כפור קטן, וגם עבירות רעות עשיתי, וקשה וכי יש עבירות טובות עד שהוצרך לומר רעות, ופירשתי, דאין הכי נמי דכל עבירות שיש עכ"פ הנאה גופנית בעשייתן, כגון שאוכל מאכלות אסורות או ביאות עריות וכיוצא, הם נקראים עבירות טובות, שעל כל פנים בשמים יצרפו בזה לזכותו אחד מני אלף שלא יכל לעמוד נגד יצרו והרי בשר ודם, אבל עבירות רעות הן עבירות שאין כל הנאה אפילו כל דהו בעשייתן, כגון לבישת השעטנז שיכול לעשות לו בדיוק כזה בגד שלא יהיה בו שעטנז בצווארו ואין לו שום הנאה מזה, וכן בעניננו שמא שקורא הפרשה לאחר שעבר זמנה וקורא אותה בתור השלמה באופן קבוע אין לו שום הנאה מזה, ובאותו זמן ממש הרי יכל לקרוא הפרשה של השבוע שקוראים כעת בשבת הבאה והיה מקיים מצוה לכתחילה כמצוותה, דהיינו לרוה"פ המתירים כבר לקרוא הפרשה הבאה, אחר מנחה. ואם כן הרי זו עבירה רעה ממש. ודי להעיר בענין זה.

[איש וילנא]

אולי מישהו יכתוב ממנהגי רבינו זת"ע בענין חג הסוכות וארבעת המינים ועניני דיומא, והיה לו ולנו לברכה.

[איש_ספר]

במוריה החדש: קונטרס "והוא באחד" על מצוות קריאת שמע.
רצ"ב

מוריה 23 מאמר דבליצקי.pdf

(244.7 KiB) הורד 235 פעמים

--------
פתיחה ממערכת הקובץ

Untitled Extract Pages_עמוד_1.jpg (260.54 KiB) נצפה 6317 פעמים

הקדמה קצרה מהמלבה"ד

Untitled Extract Pages_עמוד_2.jpg (203.59 KiB) נצפה 6317 פעמים

[בברכה המשולשת]

האם לפי דעת הגרש"ד, מיד שסיימו במנין שאני מתפלל, כבר אינני יוצא?
לכאורה הדבר מחודש, סוף סוף יש מקומות רבים שעוד לא סיימו, ומהכ"ת שתלוי כל אחד ואחד היכן מתפלל והאם שמע כבר את סיום התורה. ומדוע לא ייקרא עדיין שהוא משלים את פרשיותיו "עם הציבור" מאחר ואלפי יהודים עדיין עסוקים בקריאת פ' וזאת הברכה?

יעויין במאמרו של הרב שמואל ישמח בירחון האוצר תשרי תשע"ט שהאריך בסוגיא זו (כולל דעת מרן זצ"ל)
viewtopic.php?f=7&t=31425&p=487260&hilit=%D7%99%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%9F#p486216

[איש_ספר]

קבלתי עתה

רשימה מדברים שנשא בעל הקורא שבמנינו, הרב אהוד לב שליט"א אחר התפילה בש"ק


=========================================



בס"ד שבת קודש פרשת דברים ט' באב התשע"ח



היום הוא השביעי לשבעה, וביקשו שאגיד כמה דברים. אסור להספיד בשבת, אבל אני בכל מקרה לא יודע להספיד, רק אגיד רעיון על הפרשה וכמה נקודות שראיתי אצל הרב זצ"ל.

ספר דברים נפתח בדברי התוכחה של משה רבינו לכלל ישראל – "אלה הדברים", וכותב רש"י שהם דברי תוכחות. והנה רואים בתוכחה של משה כמה מקומות שמוזכרים דברים שהם היו דברים שמשה רבינו כביכול, לפי דרגתו, נכשל בהם. בפסוק י"ז, כשמשה רבינו מתאר את עניין מינוי שופטים, כתוב "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי", וכותב רש"י "על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד". דהיינו שמשה רבינו לפי דרגתו, לא היה צריך לומר שיקריבו לפניו את העניינים הקשים. וכן בפסוק כ"ג, כשמשה רבינו מזכיר את עניין המרגלים, כתוב "וייטב בעיניי הדבר" וכותב רש"י "בעיניי ולא בעיני המקום", דהיינו שמשה רבינו לא היה צריך לפי דעת המקום להסכים לשילוח המרגלים. וברור שרש"י לא בא רק לדייק מתוך הפסוקים עניינים ללמדנו, אלא כל זה היה חלק מהתוכחה של משה, שהזכיר בחטא המרגלים שהוא הסכים על אף שזה לא היה טוב בעיני המקום, והוא אמר בעת מינוי דיינים שיקריבו אליו את הדבר שיהיה קשה לשאר הדיינים, הכל נאמר בתוכחה.
עוד יש לשון מעניין ברש"י בתחילת הפרשה על המילה "וחצרות" בפסוק א', שמשה רבינו מרמז על מחלוקתו של קורח, וזה הלשון שם "דבר אחר, אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום". והלשון "ממה שעשיתי למרים" צריך ביאור מעט, למה לא אמר "היה לכם ללמוד ממה שאירע למרים" או לשון דומה. ואולי אפשר להגיד שמשה רבינו, בדקות ההרגשה שלו, הרגיש מעט שיש לו חלק במה שאירע למרים וחש בזה שהיה לו לנהוג אחרת כדי שזה לא יגיע למרים.
מכל זה אפשר אולי לומר, כי כמו כשהצדיקים הגדולים דורשים לפני הציבור, תמיד הם כוללים עצמם עם הציבור ומפנים התוכחה גם אל עצמם, ועוד מגדילים לעשות ולומר שבכל דברי התוכחה אני מדבר אל עצמי. כן היה אולי אצל משה, שבעת שהוכיח את עם ישראל הכליל גם את עצמו בתוכחה. וכל זה ודאי נובע מכך שמשה רבינו היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ומתוך ענוותו כלל עצמו בתוכחה.
הנה דיברו הרבה בשבוע האחרון על הספרים הרבים של רבינו בעייני הלכה, וההיקף הגדול שלהם שעסק בהלכות אבלות, מועדים, שאר ענייני אורח חיים ועוד. אבל הרב כתב כמה וכמה ספרי דרשות, דרוש דרש, עורי דבורה, לנפש תדרשנו, עת לדרוש. והספרים האלו היו חביבים עליו מאוד, וגם כותב שכדאי לקרוא בהם ארבעים יום לפני ראש השנה. ובכל פעם שהרב היה דורש, תמיד היה מקדים שהוא לא כדאי לדבר בפני הקהל והדברים מכוונים אל עצמו. כי ענוותנו של הרב, הפשטות בה נהג, זה היה דבר מבהיל.
לרב היה מנהג עליו שמר ממש עד לאחרונה, לפיו בימים שבין פסח לשבועות היה מסיים או את מסכת סוטה או את מסכת שבועות, שלשתיהן יש מ"ט דפים כמניין הימים שבין פסח לעצרת. ובכל פעם שהיה עושה סיום על מסכת סוטה, היו המתפללים מדברים על הקטע בסוף המסכת "משמת רבי בטלה ענווה, אמר רב יוסף לא תיתני ענווה דאיכא אנא". והיו תמהים וכי זו ענווה, ומתרצים זה בכה וזה בכה. הרב רק היה אומר, צריכים לדעת מה זו ענווה. והוא בוודאי ידע, לא שסבר שאין לו הישגים, אלא שכך נדרש ולא מגיע על זה שום מעמד או הרגשה מיוחדת בגלל זה.
זכורני כשרק התחלתי להתפלל במניין, בשנת תשנ"ג, והייתי אז בחור בן עשרים. ובאותו זמן היו במניין יהודים מבוגרים, יראים ושלמים, כדוגמת הרב הלברשטט, והרב ספקוינה, והרב משה פרידמן, והרב ציק, כולם זכרונם לברכה, ועוד צדיקים שברוך השם הם עדיין איתנו, והייתי הצעיר והקטן בחבורה. וכשהתקרב חג הפסח, דיברתי עם הרב על האפשרות שאעשה סיום בערב פסח מכיוון שאני בכור. והסכים שאעשה. ואירע שביום י"ג בניסן איחרתי לקום ולא הגעתי למניין נץ. בהמשך אותו בוקר, ישבתי במטבח בבית והטלפון צלצל. אמא תחי' הרימה את הטלפון ואמרה לי "יש כאן יהודי מבוגר שאומר שקוראים לו דבליצקי שמחפש אותך". נחרדתי לשמע הדברים; הרב יתקשר אליי? בפשטותו כשאמא ענתה לטלפון הוא אמר "מדבר דבליצקי, אהוד נמצא?", לקחתי את הטלפון בהתרגשות והרב פשוט שאל, מה קרה היום, האם הכל בסדר? שלא אשכח שמחר צריך להגיע, לעשות סיום במניין. ואני רק התנצלתי שקמתי מאוחר באותו יום. כך הייתה ענוותנו, מרגיש צורך להתקשר לבחור צעיר שלא הגיע יום אחד למניין. וזכורנו איך היה יושב עם מרדכי, היהודי הפגוע המסכן שמסתובב בשכונה, ומסביר לו על שמירת הלשון ולשון הרע, בפשטות מופלאה.
והענווה היא יסוד וכלי לקיום מצוות רבות, כגון ואהבת לרעך כמוך ומצוות תוכחה. זכורני כשעברתי דירה לרחוב חרל"פ, היה זה בין סוכות לחנוכה. והדירה שם הייתה בבניין ישן בו היו שתי דירות בקומת קרקע, ועליהן שתי דירות, ומדרגות חיצוניות, ברוחב הבניין, עולות לדירה בקומה העליונה, כשהמדרגות מתחילות קרוב לכניסה לרחוב ומגיעות עד לפתח הבית. והדירה שלנו הייתה בקומה העליונה. והתלבטתי היכן להניח החנוכיה. תיארתי בפני הרב את צורת הבניין והספק שלי, והרב ענה לי שרוצה לעיין בזה קצת וייתן לי תשובה למחרת. אחר כך שאל אותי עוד כמה שאלות על הדירה והקירבה למניין, ותוך כדי, בלי שארגיש בזה משהו חשוד, הוציא ממני את הכתובת של הבית. למחרת תיאר לי את המקום בו אני צריך להניח החנוכיה, תוך כדי שאני מבין שהוא עבר ברחוב כדי להיות בטוח. עברתי שם במקרה, הפטיר. איזה גדלות!
ומתוך מידה זו גם לא רצה שייגרם צער או בושה לאף אדם. כשהייתי קורא בתורה בשני וחמישי ובשבת במנחה את פרשת ויקהל, יש שם בעלייה של שלישי פעמים רבות את המילה "ואת", פעמים בסגול ופעמים בצירי. והרב כידוע היה עומד ליד בעל הקורא ומעלה את העולים לתורה. בקריאה הזו, בכל פעם שהיה "ואת" בצירי, היה נוגע בי בקלות בזרוע כדי שלא אטעה, הכל בלי שהקהל ישימו לב והכל כדי שלא יהיה לי צער ועגמת נפש אם אטעה ויחזירו אותי. וכן פעם אחת בשבת ישב על המרפסת של הבית שלו ולמד, ואני יצאתי מבית הכנסת עם ספר ביד וכנראה ראה אותי, למחרת ניגש אליי בפשטות האופיינית ואמר לי, אני חושב שלא כדאי שתטלטל בשבת. הכל מתוך פשטות וענווה אמיתית.
[ומתוך תכונה זו גם היה קל לו ליישם "אין חכמה ואין עיצה ואין תבונה לנגד השם". אני זוכר שהוא סיפר שהיה הולך לרופא, שהיה יושב במשרד עם המזכירה שלו והיה בין המשרד לבין חדר ההמתנה דלת נעולה שהייתה נפתחת עם זמזם שמופעל מבפנים על ידי המזכירה. בכל פעם שהרב היה יוצא ממנו, לא היה סוגר את הדלת, ואמר לי – אסור לי להכשיל אותם בייחוד. אני בטוח שהוא חושב שאני לא בסדר, שבכל פעם אני שוכח לסגור את הדלת, אבל מה אעשה? שיחשוב כך. להכשיל אותם אסור. וכן היה פעם שהגיע למניין כהן מבוגר שלא היה יכול לעמוד ולברך ברכת כהנים, וניגש לברך ברכת כהנים תוך כדי שנשען. והרב אחז שאסור לברך כך, והיה שם אותו כהן ועוד אחד. והרב לא רצה לומר "כהנים" לפני הברכה (על אף שזו הייתה קביעות שלו לומר "כהנים"), והקהל ממתין, והוא עושה את עצמו כשוכח עד שמישהו אחר מהמניין אמר "כהנים". ולא הפריע לו מה שיחשבו, העיקר לא לעבור על ההלכה ולא לבייש את אותו כהן. כמו כן סיפר לי פעם שהלך למקווה בשבת וראה במקווה שהחולצה שלו היא חדשה ויש לה כפתורים מיותרים המחוברים בקצה החולצה (שנועדו למקרה שיחסר כפתור אח"כ), והוא אחז שאסור לטלטל חולצה עם כפתורים כאלו. הרב השאיר את החולצה במקווה וחזר הביתה עם גופיה, טלית קטן, חליפה ועניבה. וסיפר את זה רק כי היה לו ספק האם לבישת עניבה בצורה הזו אולי נחשבת טלטול כי לא רגילים ללכת ככה.]
זו רק נקודה אחת קטנה כמובן מתוך דרכיו, שאנחנו יכולים ללמוד ממנו קצת, והחי ייתן אל ליבו.
עוד נקודה קטנה לסיום שאמר לי אברך יקר. כולנו מרגישים כעת באובדן ובחלל שהשאיר רבינו בהסתלקותו. והנה אנחנו נמצאים בימים של אבל על חורבן בית המקדש, וקשה לחלקנו, לפחות קשה לי, להרגיש את החיסרון של בית המקדש שאיננו. אבל אפשר לקחת את התחושה של האובדן מפטירת רבינו, ולהשתמש בו ככלי להבין כמה אובדן יש לנו בכך שאין לנו היום בית המקדש.
יהי רצון שנזכה בקרוב לבניין בית המקדש ולתחיית המתים בקרוב בימינו אמן.

[אברך]

נזכרתי בסיפור שסיפר פעם לאחר התפילה על ספר תורה שמצאו בו טעות, ולאחר הגהות חוזרות ונשנות לא מצאו את הטעות, ונתנו רמז שזה בפרשת בשלח, ועדיין לא מצאו הטעות, עד שגילו שהחליפו שם אדנות בשם הוי"ה בשירת "אז ישיר".
האם מישהו זוכר מדוייק? האם זה היה מעשה שהיה?

[לענין]

מספרים את זה על בעל מגיה תותח שהיה מסתובב באירופה, ואמרו עליו שתוך רבע שעה היה עובר על ספר תורה שלם, והיה מבטיח סכום אסטרונומי למי שימצא אחריו איזו טעות.
הסיפור היה אצל המנחת אלעזר. הרב המגיה הנ"ל היה בדרכו לארץ ישראל, והתבקש לעבור על הס"ת דמונקאטש, הוא טען שיש שם טעות ולא גילה מהי. עברו על כל הספר ולא מצאו. גילה שזה בחומש שמות, ולא מצאו. בפרשת בשלח, ולא מצאו. בשירת הים, ולא מצאו. עד שאמר.
כן הוא לפי זכרוני הדל, חיפוש באוצר יניב מסתמא תוצאה מדוייקת יותר.

[פרנקל תאומים]

במוריה החדש: קונטרס "והוא באחד" על מצוות קריאת שמע.
רצ"ב

מוריה 23 מאמר דבליצקי.pdf

--------
יש"כ גדול.

למרבה הצער, מצוות קר"ש עם הכוונות שהן לעיכובא (!), לכאו' מתקיימת ע"י מעטים ממש. ורובא דעלמא, לרבות בני תורה, קשה לומר, אבל לכאו' לא יוצאים יד"ח המצווה, ואם יוצאים, אזי בדוחק רב.. (אמנם סבך עוסק שם באריכות גדולה גם ביכולת לקיים אפי' את שאינו לעיכובא [לדעתו] בעניין מעלת "מאריכין לו ימיו ושנותיו").
הן אמת שקיום המצווה הזו כראוי איננו קל לאנשי דורינו, היות והוא מצריך ריכוז רב ודקדוק במחשבה ובדיבור, ורבים מאלו שכן נשאם ליבם לקיים את המצווה הזו המוטלת עלינו בשכבנו ובקומנו, נופלים בתומתם ל"נערווין" שאחריתו מי ישורנו.
מה רב הצורך, איפוא, להעמיד את המצווה על הלכותיה מחד, אך לדקדק שלא להפריז יותר מהמחוייב ממש מדינא, מאידך.



ברצוני לשאול:
מה ההבדל בין אישראל ובין ישראל? בעוניי לא ידעתי להבדיל ביניהם.

[סגי נהור]

ברצוני לשאול:
מה ההבדל בין אישראל ובין ישראל? בעוניי לא ידעתי להבדיל ביניהם.

כמו ההבדל בין האות יו"ד לאות או"ד.

[דרומי]

ראיתי מי שהעיר על המאמר של הגר"ש הנ"ל ומצו"ב [ובעניי לא הספקתי לקרוא בעצמי לא את המאמר המקורי ולא את התגובה]

[צבי וחמיד]

הגר''ש היה בעל המדה המאוזנת באופן נפלא, כפי שניתן לראות שוב ושוב בכל כתביו.

דוגמא א'- לא ממצה -מני אלף: ידוע הספק בהלל האם התיבות ''במרחב ק-ה'' תיבה אחת הם או ב'.

הגר''ש כותב -איני זוכר היכן- שביום שגומרים בו ההל, הוא חוזר ב''פ, פעם כתיבה א', ופעם כב' תיבות. ואילו ביום שאין גומרים בו אמר פ''א.

[פרנקל תאומים]

ברצוני לשאול:
מה ההבדל בין אישראל ובין ישראל? בעוניי לא ידעתי להבדיל ביניהם.

כמו ההבדל בין האות יו"ד לאות או"ד.

אה... תגידו, אני באמת היחיד שלא מבין?


מה ההבדל בין אי (אלף חרוקה) ובין י' חרוקה?

[סגי נהור]

ברצוני לשאול:
מה ההבדל בין אישראל ובין ישראל? בעוניי לא ידעתי להבדיל ביניהם.

כמו ההבדל בין האות יו"ד לאות או"ד.

אה... תגידו, אני באמת היחיד שלא מבין?


מה ההבדל בין אי (אלף חרוקה) ובין י' חרוקה?

אינני מצליח להבין למה זה נשמע לך אותו הדבר.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין מה אתה לא מבין. אתה מבחין בין אש ל יש (בצרי)? למה לא תבחין בין איש ליש (בחיריק)

[צבי וחמיד]

ראיתי מי שהעיר על המאמר של הגר"ש הנ"ל ומצו"ב [ובעניי לא הספקתי לקרוא בעצמי לא את המאמר המקורי ולא את התגובה]

כותב ההערה הנכבד בא להסביר את מקור ד' הגר''ז זי''ע מהמג''א שאפשר לכוון המלכתו ית' בד' רוחות גם בשתיקה אחר סיום אמירת התיבה לחלוטין.
הוא מסתמך על מה שכותב המג''א שצריך להטעים הד' יפה יפה ולא להדגיש וכו', ומאידך הוא כותב לכוון הכל באריכת הד' דאחד, ואיך שייך להאריך ולהטעים יפה? אלא שכוונתו להאריך בשתיקה אחר הסיום.

ואם כי נפשי חשקה להעמיד ד' הגר''ז זי''ע ולהבינם, אך לא בזאת יבוא צרי ותעלה ארוכה, שכן המג''א כותב מפורש להאריך בד' דאחד, וכי על השתיקה אחר תיבת אחד בשלימותה נוכל לומר אריכות בד' דייקא? אלא ודאי כוונתו כד' מקורו המפורש בתה''ד, לסיום ההברה של ד' דאחד.

ואם קשה ממקו''א שיש להטעים הד' כיאות ולא לנקדה בשווא או סגול, הרי שוברו בצידו - התזת הד' כמנהג בני תימן. ומצאנו מקור נוסף לד' הגרש''ד זצוק''ל.

עוד דברים שיש על המאמר, בעת אחרת.

[פרנקל תאומים]

אני לא מבין מה אתה לא מבין. אתה מבחין בין אש ל יש (בצרי)? למה לא תבחין בין איש ליש (בחיריק)

אני לא מבין את ההשוואות שלכם. כשאני כותב אישראל הרי שניקדתי את הא' בחיריק מלא, זה נשמע לכאו' כמו י' עם חיריק. נכון, בתנועות אחרות באמת אנו שומעים הבדל ברור בין א' וי', אבל בחיריק לכאו' איננו מבדילים ביניהן (אלא א"כ תבטא י' עם חיריק באופן מודגש, כמו העולים מרוסיה, לזה הכוונה?)

או אשאל כך: בצורת הדיבור היומיומית שלנו, אנחנו מבטאים "ישראל" בצורה נכונה או משובשת?

[אוצר החכמה]

אני לא יודע איך אתה מבטא. אני מבחין בדיבור בין ישראל מלידה לבין איסור גיורא. ואני מתכוון להברה הראשונה.

[פרנקל תאומים]

אני לא יודע איך אתה מבטא. אני מבחין בדיבור בין ישראל מלידה לבין איסור גיורא. ואני מתכוון להברה הראשונה.

אשריך, אולי תלמד אותי איך לעשות זאת? אני באמת לא יודע כיצד. הנה, כולנו מכירים את הצירוף "ישראל איסר" (רבינו משה איסר'ליש, היינו בן רבי ישראל), ממנו באמת נראה שלא הבחינו בין יש לאיס.

[סגי נהור]

אני לא מבין את ההשוואות שלכם. כשאני כותב אישראל הרי שניקדתי את הא' בחיריק מלא, זה נשמע לכאו' כמו י' עם חיריק.

זה לא אמור להישמע אותו הדבר. אלא שאי אפשר לבאר דבר זה במכתב אלא בהקלטה.

או אשאל כך: בצורת הדיבור היומיומית שלנו, אנחנו מבטאים "ישראל" בצורה נכונה או משובשת?

יש נטיה לבטא באופן משובש, כמדומני בעיקר אצל בני ירושלים.

[אוצר החכמה]

אני לא יודע איך אתה מבטא. אני מבחין בדיבור בין ישראל מלידה לבין איסור גיורא. ואני מתכוון להברה הראשונה.

אשריך, אולי תלמד אותי איך לעשות זאת? אני באמת לא יודע כיצד. הנה, כולנו מכירים את הצירוף "ישראל איסר" (רבינו משה איסר'ליש, היינו בן רבי ישראל), ממנו באמת נראה שלא הבחינו בין יש לאיס.

את הראיה איני מבין. שלמה זלמן הוא ראיה שלא הבחינו בין ש ל ז?

[שומע ומשמיע]

הרב פרנקל תאומים. אני מציע שתפנה לכמה אנשים בדיבור ולא בכתיבה, אחד בודאי יוכל להדגים לך.
אכן אנשים כיום לא מבטאים את זה, אבל ההבדל ברור.

[לייטנר]

צורת הביטוי הזו מצאה את מקומה גם בדברי הימים (א ב יג), שבו נקרא אביו של דוד - 'אישי'.

[לב האבן]

וע"ע viewtopic.php?f=45&t=29234#p489894
ומזכיר גם מה שכחצי בני א"י אינם יכולים לבטאות אות ס' על נכון (ולפעמים גם צ')

[דעת_האברך]

ראה גם כאן, התייחסות מפורשת לנושא המדובר של י' בחיריק:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... A7#p418570

בפרט מעניין מה שהובא בשם המאירי:
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 10#p418647

[פרנקל תאומים]

צורת הביטוי הזו מצאה את מקומה גם בדברי הימים (א ב יג), שבו נקרא אביו של דוד - 'אישי'.

הקלת מעט את מכאובי.



יש"כ גם להרב לב האבן ולהרב דעת האברך על המובאות.

תכלית, אינני יודע כיצד לבטא נכון.

במוריה החדש: קונטרס "והוא באחד" על מצוות קריאת שמע.
רצ"ב

מוריה 23 מאמר דבליצקי.pdf

אגב, מדוע הס"ק זצ"ל לא מבאר שם גם את כוונת פירוש המילים של בשכמל"ו? כמדומני שבזה אנשים נבוכים עוד יותר, אם כי כמובן ביאור כוונת הפס' 'שמע' גופיה קודם.

[עושה חדשות]

כיון שנזכר כאן,
אספר כי שאלתי פעם את הגרא"י צוקר שליט"א מה פירוש שם כבוד מלכותו,
והשיב לי "שמו כבודו ומלכותו", ותל"מ.

ולגבי כוונה אחרי סיום האמירה, ע"ע כאן.

[פרנקל תאומים]

כיון שנזכר כאן,
אספר כי שאלתי פעם את הגרא"י צוקר שליט"א מה פירוש שם כבוד מלכותו,
והשיב לי "שמו כבודו ומלכותו", ותל"מ.

ולגבי כוונה אחרי סיום האמירה, ע"ע כאן.

לא הבנתי... לכבוד שלו יש שם (שם כבוד)?

בשכמל"ו לכאו' פירושו: שיתפשט גילוי הכבוד של מלכותו על הכל לנצח.
'ברוך' הוא לשון התרבות והתפשטות. 'שם' הוא גילוי. (כמדומני שכן פירשו עה"פ "ויברכו שם כבודך").

[בן ראובן]

אני לא יודע איך אתה מבטא. אני מבחין בדיבור בין ישראל מלידה לבין איסור גיורא. ואני מתכוון להברה הראשונה.

אשריך, אולי תלמד אותי איך לעשות זאת? אני באמת לא יודע כיצד. הנה, כולנו מכירים את הצירוף "ישראל איסר" (רבינו משה איסר'ליש, היינו בן רבי ישראל), ממנו באמת נראה שלא הבחינו בין יש לאיס.

אולי אנסה לעזור קצת.

כשאתה הוגה "יַ" (יו"ד פתוחה) האם התוצאה זהה לאל"ף חרוקה ואחריה פתח? מן הסתם לא. תוכל להבחין שההגייה של יו"ד אינה זהה להגייה של חיריק. כשאתה הוגה יו"ד אתה מגביה את אחורי הלשון לכיוון החיך יותר מאשר בהגיית חיריק.

עכשיו הגבה את אחורי הלשון כנ"ל כאילו אתה עומד להגות יו"ד פתוחה, אבל במקום הפתח תהגה חיריק (כלומר: אחרי הגבהת אחורי הלשון, במקום להנמיכה לגמרי לתחתית הפה כבהגיית פתח, הנמך אותה רק במעט למקומה בעת הגיית חיריק). זה עתה הגית יו"ד חרוקה.

[ארזי ביתר]

אולי אנסה לעזור קצת.

כשאתה הוגה "יַ" (יו"ד פתוחה) האם התוצאה זהה לאל"ף חרוקה ואחריה פתח? מן הסתם לא. תוכל להבחין שההגייה של יו"ד אינה זהה להגייה של חיריק. כשאתה הוגה יו"ד אתה מגביה את אחורי הלשון לכיוון החיך יותר מאשר בהגיית חיריק.

עכשיו הגבה את אחורי הלשון כנ"ל כאילו אתה עומד להגות יו"ד פתוחה, אבל במקום הפתח תהגה חיריק (כלומר: אחרי הגבהת אחורי הלשון, במקום להנמיכה לגמרי לתחתית הפה כבהגיית פתח, הנמך אותה רק במעט למקומה בעת הגיית חיריק). זה עתה הגית יו"ד חרוקה.

יפה מאוד.

[מעט דבש]

אגב, מדוע הס"ק זצ"ל לא מבאר שם גם את כוונת פירוש המילים של בשכמל"ו? כמדומני שבזה אנשים נבוכים עוד יותר, אם כי כמובן ביאור כוונת הפס' 'שמע' גופיה קודם.

וכבר כתב הגר"מ שטרנבוך 'שרבים מתבלבלים בזה'.
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=390822#p390822

וראה כאן:
viewtopic.php?p=103502#p103502

[מעט דבש]

בשכמל"ו לכאו' פירושו: שיתפשט גילוי הכבוד של מלכותו על הכל לנצח.
'ברוך' הוא לשון התרבות והתפשטות. 'שם' הוא גילוי. (כמדומני שכן פירשו עה"פ "ויברכו שם כבודך").

ראה מכתב מאליהו ח"ה עמ' 438.

[פרנקל תאומים]

אני לא יודע איך אתה מבטא. אני מבחין בדיבור בין ישראל מלידה לבין איסור גיורא. ואני מתכוון להברה הראשונה.

אשריך, אולי תלמד אותי איך לעשות זאת? אני באמת לא יודע כיצד. הנה, כולנו מכירים את הצירוף "ישראל איסר" (רבינו משה איסר'ליש, היינו בן רבי ישראל), ממנו באמת נראה שלא הבחינו בין יש לאיס.

אולי אנסה לעזור קצת.

כשאתה הוגה "יַ" (יו"ד פתוחה) האם התוצאה זהה לאל"ף חרוקה ואחריה פתח? מן הסתם לא. תוכל להבחין שההגייה של יו"ד אינה זהה להגייה של חיריק. כשאתה הוגה יו"ד אתה מגביה את אחורי הלשון לכיוון החיך יותר מאשר בהגיית חיריק.

עכשיו הגבה את אחורי הלשון כנ"ל כאילו אתה עומד להגות יו"ד פתוחה, אבל במקום הפתח תהגה חיריק (כלומר: אחרי הגבהת אחורי הלשון, במקום להנמיכה לגמרי לתחתית הפה כבהגיית פתח, הנמך אותה רק במעט למקומה בעת הגיית חיריק). זה עתה הגית יו"ד חרוקה.

יאוש. ניסיתי כו"כ פעמים לפעול עפ"י ההנחיות שלך, ואינני מצליח, לא לבצע ולא להבין. מה יהיה?

בכל אופן, תודה גדולה על הניסיון.