פורום אוצר החכמה

ממשפחות מיוחסות בישראל, אביו היה ר"מ בישיבת קול תורה
(גיסיו הגרא"ש קלרמן והרב עמרם הלוי קוך מחיפה ויבלח"א הגר"א ארלנגר והגר"צ וובר)
כמדומה שהיה מקבוצת הבחורים הראשונה שפתחו את ישיבת פונביז יחד עם 'הרב'

שמעתי מכלי ראשון - אחד מזקני ראשי הישיבות שבשנת תשי"א הגיע מחו"ל לישיבה הקדושה ודיבר עם אחד מבחירי ישיבת פונביז, שרצה קצת לתת לו מושגים, והראה לו על הגבעה שני בחורים שמדברים ושאל אותו מה הם מדברים? אמר מאיפה שאדע? ואמר לו: תדע לך שהם מדברים בלימוד! ואמר לי אותו אדם גדול, אתה יודע איך הוא ידע? כי זה היה ר' יעקב אדלשטין והרב יעקובוביץ! והוא ידע שכשהם מדברים - זה רק בלימוד!

כמדומה שהוא היה זקן הרבנים בארצנו הק', שימש ברבנות מיום חתונתו שהיה גם יום הכתרתו.
כמדומה שהחזו"א דאג למינויו, ושמעתי שהוא קרא לראש העיריה או שלח אליו שליח לדאוג שהוא ימונה לרב.

שמעתי ממנו על דברי המדרש תנחומא מטות שמשה שלח למלחמה אלף למטה וכו', ולמה צריך שיהיו שמה, שישבו בבית המדרש כאן? אלא שתפילה ותורה שם זה במצב אחר, כשרואים את המצב ומתפללים עליו זה תפילה מעומק הלב.

מהגר"א ארלנגר שמעתי (הוא אמר על גיסו אח אשתו וכנראה המדובר הוא עליו) שכשהיה בישיבת פונוביז' - כידוע שהיה אז תקופת צנע ובישיבה אכלו אז טיובות חלב - אבקת חלב נכרי ובשבת היו קציצות עוף שהגיע מחו"ל בשימורים, והוא התנזר משניהם והיה חלש בגלל זה, ואביו הלך לחזו"א, ואמר שעל העוף לא ללחוץ עליו שיאכל, אבל חלב שיאכל.

נתמנה לרב בן 23 ביום חתונתו, על מקום חותנו שנסתלק בין האירוסין לחתונה. החזו"א והרב מפוניבז' זצ"ל פעלו אצל ראש העיר דאז למינויו.

מפיו שמעתי כי מרן החזו"א היה לו דו"ד על כשרות המקוה עם חמיו, (למקוה היה נקב בתחתיתו להוצאת המים, שהיה סתום עם פקק, והחזו"א חשש שיגרם לזחילה). וחמיו ששימש ברבנות עוד ברוסיה, סרב לבקשת החזו"א.
למחרת החתונה השכם בבוקר, שמע דפיקות בדלת ביתו, וכשפתח מצא את מרן החזו"א עומד בפתח, כשבידו 'פומפה', ואמר לו, בוא עמדי לתקן עתה את המקוה, הם הלכו סתמו את החור באופן הראוי, והותירו את הפומפה לריקון המים בעתיד, ואז נחה דעתו של מרן החזו"א ושב לב"ב.
כשבא לעיר היתה שם קהילת יראים ושלמים, ובהם הגאון ר' יוסף שבדרון זצ"ל נכד המהרש"ם, והם (שחלקם היו יכולים להיות סבים שלו) קיבלוהו כמרא דאתרא והתכופפו לפניו לגמרי, כשהוא משיב בכל ענייני איסור והיתר, (באותם השנים היה כל יום שאלות על כשרות העופות, שהיו נשחטים בבית).
שימש כר"מ בישיבת השרון, במשך שנים רבות.
היה תקיף גדול שלא חת מפני איש, נלחם ומחה על חילולי השבת, גם כשראשי העיר איימו לפטרו בשל כך, לא הסכים לתת הכשר על היתר מכירה ונלחם ע"כ, עד שהרבנות הראשית נתנה לבדה את ההכשר ללא חתימת הרב המקומי.
עם השנים התדלדלה אוכלוסיית החרדים דשם, ושנים רבות ישב שם כמעט לבדו ועסק בתורה עם חברותות כבחור צעיר, אך ב15 השנים האחרונות היתה עדנה למקום ע"י קבוצות גדולות של בעלי תשובה, שקירבם והיה להם לאב ולרב.

כשהיה ר"מ בישיבת השרון, סירב לקחת "שכר בטלה", באומרו: הלא יש לי משכורת כרב העיר.

הוא לא היה ממשפחה חסידית.
אביו זצ"ל שהיה מראשי ישיבת קול תורה, הגיע בצעירותו מפולין לגרמניה (והוא היה ממשפחה חסידית), ואמו היתה ממשפחת פוזן ממשפחת דייני פרנקפורט,

ברוך דיין האמת.

זכיתי ללמוד במחיצתו בכולל הלכה שבראשותו - בבית הכנסת הגדול בהרצליה - במשך כמה שנים. הוא למד בחברותא עם ראש הכולל, יבלחט"א הגאון הצדיק רבי אהרן יהודה הלוי רוט שליט"א במשך כל שעות הבוקר, ונפלא היה לראות את הכבוד ואת הידידות ההדדיים ביניהם. הוא לא מסר שיעורים, אבל הקשה ותירץ הותיב ופירק, והיה לנו לאב רוחני זקן, דמות של רב טיפוסי מן הדורות הקודמים, מלא חמימות דקדושה ומרץ נעורים. היה ענוותן והילך בפשטות בצידי הדרכים, לא הלך בגדולות ובנפלאות וברח מן הפרסום והחיצוניות.

הרבה להתעטף בשתיקה, מילותיו באו תמיד לאחר מחשבה והתבוננות. אהב להתרפק על העבר, על החזו"א, על הרב מפוניבז', על ישיבת השרון, על ימי הייסוד של ה'פעילים', ובעצם היתה לנו ההרגשה כי אף שהינו חונה בק"ק הרצליה... הרי שמעולם לא יצא מד' אמותיה של ישיבת פוניבז' ולא נטש לרגע את חללו של בית הכנסת 'לדרמן'.

אנקוט כמה זכרונות שנחרטו בי עמוקות בזמנו, לפני כעשור.

האיכפתיות העמוקה לכל דבר שבקדושה. למרות שבחיצוניותו היה נראה כאדם מאוד מתון ורגוע, היתה בו תסיסה פנימית של איכפתיות לכל קודש. היה חי ונושם את מצב השבת המחולל, את הכשרות שהיה מופקד עליה, את המקוואות, ואת כל קדשי ישראל בכל הרמ"ח והשס"ה. לצד הסתגרותו בעולמו, ומיעוט מגעו עם כל הסובב המנוכר, כאב ודאב את הנעשה, והיה עושה כל שביכלתו להציל מה שניתן. לשם כך היה עונה לטלפון בכל עת, גם בעת שבתו בכולל, והיה מסור לסדר מיד כל הנחוץ. כשלעצמו לא סמך על הכשרות שבניהולו, מלבד מאפייה אחת הסמוכה אל ביתו, אבל עשה והפעיל שיהיה מה שאפשר, ודיבר רבות על כך שזכה שתהיה גם אספקה של סחורה ללא 'היתר מכירה'.

איכפתיות זו באה לידי ביטוי גם כלפי פנים. האבילות על החורבן בימי תשעת הימים היה ניכרת על פניו. היה נראה ממש מיוסר, ובימים אלו מסר שיחה רווית דמעות על החורבן. בשעת ההפסקה בצהרים היה עורך תיקון חצות ברגש רב על מדרגות ארון הקודש של ההיכל הגדול.

היא באה לידי ביטוי נוסף, כאשר אברך צעיר, מודרני מאוד, החליט לפתע לעזוב את הכולל ולהתגייס ל'שחר כחול'. הרב יעקובוביץ זצ"ל, שלא כהרגלו, פנה אליו ושוחח עמו בתחנונים בנסיונות נואשים להשיבו מתכניתו. דמעות נראו על לחייו מרוב צער.

האיכפתיות הזאת היתה גם במובן העליז, כאשר מצא איזה מציאה או איזה 'תשובה' היה שש ושמח כעל כל הון, ושואל בענוות חן את מי שנקרה ליד שולחנו, ראית את ....?

יהיו מילות אלו שנכתבו היישר מן הלב, ללא סדר ותכנון, כמשהו של הכרת טובה לאישיות הדגולה והצנועה הזאת, לאחר שלצערי נודעתי זה עתה על פטירתו ולא זכיתי לחלוק לו כבוד אחרון.

תנצב"ה.

פרנצויז כתב:הוא לא היה ממשפחה חסידית.
אביו זצ"ל שהיה מראשי ישיבת קול תורה, הגיע בצעירותו מפולין לגרמניה (והוא היה ממשפחה חסידית), ואמו היתה ממשפחת פוזן ממשפחת דייני פרנקפורט,

בפועל התפלל נוסח ספרד ושמר על הרבה הנהגות חסידיות.

בין האירוסין לחתונה כשהוחלט שיהיה רב, ישב במשך כמה חודשים עם הג"ר אליהו מישקובסקי זצ"ל, ולמדו ענייני הוראה כשמונה-עשר שעות ביום.

בסוף ס' "אור לישרים" מאמרי מוסר, בתולדות המחבר הג"ר אורי קלרמן זצ"ל ראש ישיבה בכפר חסידים, כתבו גם על חותנו הג"ר חיים יוסף יעקבוביץ זצ"ל מראשי ישיבת קול תורה, אביו של הגרי"י יעקובוביץ זצ"ל מהרצליה.

מכתב ממנו לש"ב הגר"י רוזנטל זצ"ל אב"ד חיפה.

זקן וישב בישיבה

זקן וישב בישיבה. כמדומה שזהו הכתר ההולם את ראשו של הרב יעקבוביץ זצ"ל וזהו התואר הממצה את אישיותו הזיוותנית הנחבאת אל הכלים.

'זקן' בא בימים ובפעלים מבורכים, מושבו במרום קרת, משמש כרב הראשי המופקד על חייה הרוחניים של העיר רבתי עם, הכרך הגדול. מאחוריו שנים של פעילות במישורים רבים: במכלול הנושאים הנוגעים לרבנות ולאחריות על כל שמירת הדת בכל האיזור, בשדה הרבצת תורה לצעירים בישיבת השרון, בתחום של הצלת נפשות וקירוב רחוקים במסגרת ה'פעילים' ועוד ארגונים. ולכל לראש, הקשר ארוך השנים והחיבור רב העבותות לרבותיו נוחם עדן.

ו'יושב בישיבה'. מידי בוקר בסמוך לשעה עשר מתייצב הרב על משמרתו בהיכל הכולל הממוקם בעזרת הנשים של בית הכנסת הגדול. פעמים רבות הוא עולה מבית המדרש למטה כאשר נרתיק הטלית הגדול (ממנו מציץ עיתון 'המודיע') תחת בית שחיו. מתיישב על מקומו, נפנה מכל עסקיו, וצולל בנבכי הסוגיות. עיניו מושפלות תדיר כלפי מטה, עיתים הוא נועצם במעמקי הספר שלמולו, פעמים שהוא מביט באיזו נקודה רחוקה ומתרכז, שקוע בעיונו, כולו מכונס ומרוכז בעצמו.

כי כזה היה, אדם שלא חיפש לעצמו מאומה ולא נטל ולא נהנה אף באצבע קטנה אף ממה שניתן לו בשפע. לא רק כבוד או ממון היו זרים ומנוכרים לדמותו המרוממת, אלא כל ה'אני' היה עליו למעמסה. הוא פסע בחשש שמא ידרוך על אי מי, דיבר בלחישה מפחד שמא יתבלט יתר על המידה, ומעולם לא ביקש דבר עבור עצמו.

ככלל, היה הרב זצ"ל ממעט באכילה ובשאר צרכי גופו, וכל מעייניו נתונים לכבוד שמים. אף שהיה מוצב בקרקעית טבורה של הרצליה, אשר כל הוייתה שיגה ושיחה של חולי חולין, מיום היווסדה ועד עתה, מהלך היה על כנפי רוחו ומתנשא אל 'שבילי דנהרדעא', בצילם של אבותיו ורבותיו הגדולים. לא שאף אל תוכו 'שמעק טבק' אחד מאוירת הסחי והמאוס הממלאת בדוחס את חללו של הכרך.

תחת חסותו של הרב עומד הכולל, שמקבץ בתוכו כשני מניינים של אברכים. אין לכולל הגדרה ואין ללומדיו איזה שהוא קו דמיון ומכנה משותף מעבר להזדמנם לפונדק זה ללמוד ולהתעלות בו. כאן אין בודקים בציציותיו של מישהו, מאין בא ומהי רמת כישוריו ומידת השיגיו. השערים פתוחים למבקשי תורה. אין לרב מרא דאתרא איזה דרישות או שאיפות כל שהן מעבר לכך שישבו וילמדו.

משים עצמו כשיריים. והיה מדי חודש בחדשו, חופן הרב זצ"ל ערימת צ'קים בין גלילי אצבעותיו, והאברך הראשון שנקרה היה בדרכו מקבל היה את כולם על מנת לחלקם. לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ולא ממתין לאיזה 'יישר כח'. נועץ באחרים מה ללמוד וכיצד ללמוד. לא מנהיג ולא מנתב. כשווה בין שוים.

כנהוג, היו מדווחים על 'שמירת סדרים'. היה נותן אימון מלא באברכים, אם אתה אומר שזה 'אונס' מה לו לחפש ולבדוק אחריך, ולו יהי זה פרוץ מרובה על העומד. אך אירע פעם, והסחתי לו לפי תומי, כי ההיעדרות היתה בשל שמחת ברית של אחיין. ואז הגיב בהשתוממות, אין זה אונס, וכי מחויבים להשתתף. ואז סיפר בלחישה על עצמו, כיצד בקושי השתתף בשמחות של קרוביו על חשבון סדריו. הטיתי אוזן לדברים שנאמרו כמעט בדומיה כאשר שמץ של התפארות או התנשאות לא היתה בהן.

ביום העצמאות היה נהוג כי הרב גולה ממקומו אל ה'כולל' שמעתיק את משכנו לבני ברק ליום אחד, כדי שלא לעורר דובים מרבצם.

היה קנאי מאוד בהשקפותיו נגד המדינה וכו', ושמענו ממנו לא פעם על המחאות וההפגנות בעבור קדשי ישראל בעירו ובשאר המקומות שהשתתף בהם.

====

אקוה שדבריי הדלים ימלאו במידת מה את החסר בהעמדת דמותו כמות שהיתה.

להוותי, במודעות קראתי על 'שפט את ישראל קרוב לשבעים שנה', כאשר אינני יודע במה המדובר, למיטב ידיעתי רוב השנים לא תיפקד בית דין מסודר בהרצליה, בודאי לא לשפוט את עם ישראל...

גם ההתייחסות המוגזמת לעובדה כי מרן החזו"א הוא זה שהעמידו לרבה של הרצליה, כאילו שיש לזה משמעות היסטורית מעבר לכך שהחזו"א דאג באותם שנים לאידישקייט בכל המקומות, וכביכול זהו שבחו וגדלותו של הרב זצ"ל במשך כל ששים וחמש השנים שעברו מאז, יש בה טעם לפגם.

נקוה שיופנו אלומות האור אל הפנים ואל המעמקים של אישיות נדירה ואצילית כזאת, ולא תקושט ותתעטר במיטב המחצלאות החיצוניות והנבובות שאין בהם ממש לשעה, ולא שום מסר ולימוד לדורות יבואו.

משוש דורים כתב:נתמנה לרב בן 23 ביום חתונתו, על מקום חותנו שנסתלק בין האירוסין לחתונה. החזו"א והרב מפוניבז' זצ"ל פעלו אצל ראש העיר דאז למינויו.

מפיו שמעתי כי מרן החזו"א היה לו דו"ד על כשרות המקוה עם חמיו, (למקוה היה נקב בתחתיתו להוצאת המים, שהיה סתום עם פקק, והחזו"א חשש שיגרם לזחילה). וחמיו ששימש ברבנות עוד ברוסיה, סרב לבקשת החזו"א.
למחרת החתונה השכם בבוקר, שמע דפיקות בדלת ביתו, וכשפתח מצא את מרן החזו"א עומד בפתח, כשבידו 'פומפה', ואמר לו, בוא עמדי לתקן עתה את המקוה, הם הלכו סתמו את החור באופן הראוי, והותירו את הפומפה לריקון המים בעתיד, ואז נחה דעתו של מרן החזו"א ושב לב"ב.
כשבא לעיר היתה שם קהילת יראים ושלמים, ובהם הגאון ר' יוסף שבדרון זצ"ל נכד המהרש"ם, והם (שחלקם היו יכולים להיות סבים שלו) קיבלוהו כמרא דאתרא והתכופפו לפניו לגמרי, כשהוא משיב בכל ענייני איסור והיתר, (באותם השנים היה כל יום שאלות על כשרות העופות, שהיו נשחטים בבית).
שימש כר"מ בישיבת השרון, במשך שנים רבות.
היה תקיף גדול שלא חת מפני איש, נלחם ומחה על חילולי השבת, גם כשראשי העיר איימו לפטרו בשל כך, לא הסכים לתת הכשר על היתר מכירה ונלחם ע"כ, עד שהרבנות הראשית נתנה לבדה את ההכשר ללא חתימת הרב המקומי.
עם השנים התדלדלה אוכלוסיית החרדים דשם, ושנים רבות ישב שם כמעט לבדו ועסק בתורה עם חברותות כבחור צעיר, אך ב15 השנים האחרונות היתה עדנה למקום ע"י קבוצות גדולות של בעלי תשובה, שקירבם והיה להם לאב ולרב.

דברים נכוחים.
רק אעיר, שנראה לי שהתיאור הזה 'כשבא לעיר היתה שם קהילת יראים ושלמים, ובהם הגאון ר' יוסף שבדרון זצ"ל נכד המהרש"ם' הינו מוגזם למדי. על ר"י שבדרון שמענו, והוא נזכר בהרחבה כאן בכמה אשכולות, כולל תמונת מצבתו המפוארת בבית העלמין לצד קבר המרא דאתרא הרב מובשוביץ זצ"ל, אבל 'קהילת יראים ושלמים'? קשה להתרשם כך מארונות הספרים הדלילים והמוזנחים של בית הכנסת, ומכל מה שידוע לי על עברה של הרצליה. איזו קהילה התגבשה לה בכרך חילוני זה?

אנחנו הכרנו למצער, יהודי נכבד בשם הרב זלץ, שהיה מקורב מאוד למרא דאתרא זצ"ל, ששימש ככלי קודש, שו"ב ועוד, נלב"ע לפני שנים מעטות והעמיד משפחה לתפארת. אגב, שמעתי מפיו של הרב זצ"ל יותר מפעם אחת, שאחד מבניו של הרב (כמדומני שמתגורר בירושלים) למד אצל מו"ר ר' שמואל הכ"מ ב'מעלות' והיה מקורב אליו, וזכינו שהשתתף עמנו כאן בשמחת ה'אויפרוף', ואז הוא התארח אצל זלץ...

בשנים הראשונות של כהונתו היו הרבה יהודים יראים ושלמים שעלו מן הגולה, לפני ואחרי המלחמה, והתיישבו גם בהרצליה, (כמו גם בשאר ערי הארץ), בבית הקברות של הרצליה יש חלקה ישנה כללית שהשורה הראשונה שבה היא של יראים, (שם קבורים המרא דאתרא ר"ב מובשוביץ ור' יוסף שבדרון), אך לצידה יש חלקת שומרי שבת חדשה יותר, בה טמונים יתר יראי הרצליה, ילדיהם מתגוררים כבר בערים החרדיות, האחרון שביניהם היה ר' יצחק זלץ, אבל היה שם ר' יחיאל כהן (אביו של ר' דוד יוסף מנהל ת"ת אור זורח), ר' אליעזר דבורץ (גיסו של ר' לייב פומרנצי'יק בעל ההערות וילך בתוך העמק), ר' יוסף יאקב, ר' בעריש טננבוים, הרב פרוביין, ועוד רבים ויקרים, כולם בעלי בתים מהדור הקודם יראים ושלמים ומדקדקים במצוות.
אכן, בנו של הרב ר' אברהם ישעי' למד במעלות, התגורר תקופה בירושלים, והיום מתגורר בב"ב ומשמש כר"מ בישיבת דרכי מרדכי.
מה שנבחר ע"י החזו"א, הוא גם בגלל האימון שהחזו"א נתן בו, אבל גם קיבל ממנו הוראות למעשה בתקופה הקצרה ששימש ברבנות בחיי מרן זי"ע (כשנה), לדוגמה, הורה לו כשמסדר קידושין בקיבוצים סביבות הרצליה, לפסול את העדים.

הרב נטוה"כ יש"כ על הדברים היפים. ובזה נקרא לחברינו ר' אברהם אשר אביו יבדלח"ט כיהן בראשות הכולל עם הגרי"י לכתוב מאשר איתו.

על אישי התורה שבהרצליה יש להזכיר את רגח"ה פישמן בעל מי החג וש"ס (חתנו של ר"א דושינצר) ואת ר"ד ולפרט (שעל אביו ומשפחתו יש אשכול מיוחד כאן).

משוש דורים כתב: לדוגמה, הורה לו כשמסדר קידושין בקיבוצים סביבות הרצליה, לפסול את העדים.

האם יש עוד מקורות שכך הייתה דעתו של מרן?

משוש דורים כתב:מפיו שמעתי כי מרן החזו"א היה לו דו"ד על כשרות המקוה עם חמיו, (למקוה היה נקב בתחתיתו להוצאת המים, שהיה סתום עם פקק, והחזו"א חשש שיגרם לזחילה). וחמיו ששימש ברבנות עוד ברוסיה, סרב לבקשת החזו"א.
למחרת החתונה השכם בבוקר, שמע דפיקות בדלת ביתו, וכשפתח מצא את מרן החזו"א עומד בפתח, כשבידו 'פומפה', ואמר לו, בוא עמדי לתקן עתה את המקוה, הם הלכו סתמו את החור באופן הראוי, והותירו את הפומפה לריקון המים בעתיד, ואז נחה דעתו של מרן החזו"א ושב לב"ב..

האם יש עוד מ"מ לנידון הנ"ל?
לפני כמה שנים רצו בירושלים לבנות מקוה עם השקה סגורה, והגרנ"ק אמר שיגידו בשמו שאם אכן כך הוא יוציא מכתב הקורא לציבור (הליטאי) שלא לטבול שם.
ואולי עיקר החשש שלהם לזחילה שאינה ניכרת, ויתכן שאחרים לא חששו לכך, ואכמ"ל.

היה מראשוני ה'פעילים' ביחד עם רש"ב ליפשיץ והרב קרול מחמ"ד, ופעלו במחנות העולים רבות להצלת נפשות.
מענין למה 'יתד' בעתון ' היום מחק שורה זו מהמודעה של הפעילים- יד לאחים. המודיע פירסם את כל המודעה.

משוש, יישר כח על ההרחבה.

נזכרתי בעוד דבר מעניין, לרב זצ"ל היתה חיבה מיוחדת לספרים חדשים, בעיקר בתחום הלכה למעשה. אברך בשם הרב סגל מבני ברק (חיבר ספר 'אמירה לנכרי') היה מופקד על קניית ספרים שכאלו ל'אוצר' הלא קטן של הכולל. הספרים ביומם הראשון היו ניצבים על שולחנם של החברותא, הרב זצ"ל וילחט"א הרב רוט, שהיו מעלעלים בו וחולקים יחד את רשמיהם. זכורני שהגיע הספר הראשון מסידרת 'דעת נוטה' - תשובות מרן ר' חיים קניבסקי שליט"א. הרב נשען לאחור ומדפדף שעה ארוכה אחת הנה ואחת הנה. לאחר מכן הפטיר, הכל טוב ויפה, אבל 80 עמודים על 'אשר יצר'....

בקשר למאמציו בתחום הכשרות, שמעתי ממנו שאינו מאשר לחנויות הבשר שבעירו העומדות תחת השגחת הרבנות, למכור בשר טחון, שכן מוצר זה הוא מועד לבעיות ותקלות.
שמעתי ממנו בארוכה על דודו (?) הרב משאפראן שלמרות מוצאו האשכנזי הפך לחסיד והיה מקובל וקנאי גדול, ועל שיחות שהיו לו עמו.

איש_ספר כתב:
שמעתי ממנו בארוכה על דודו (?) הרב משאפראן

אביו ר' חיים יוסף יעקובוביץ היה חתן משפחת פוזן היקית.
הרב משאפראן (ר' שמעון ישראל פאזען) היה אח אמו. כמו גם הדיין מלונדון ר' אליעזר פוזן, (אביו של ר' יעקב ישראל פוזן לרפו"ש, מבית הדין של הגרנ"ק).

קאצק כתב:היה מראשוני ה'פעילים' ביחד עם רש"ב ליפשיץ והרב קרול מחמ"ד, ופעלו במחנות העולים רבות להצלת נפשות.
מענין למה 'יתד' בעתון ' היום מחק שורה זו מהמודעה של הפעילים- יד לאחים. המודיע פירסם את כל המודעה.

שלשת הנזכרים היו למעשה מייסדי ארגון הפעילים, בעידודו של הרב מפוניבז' ומרן החזו"א, (לפני זמן התפרסם בעיתון משפחה ראיון עם ר' מנחם כהן, שסיפר דברים מופלאים על הימים ההם), אך אביו ר' חיים יוסף בא לצעוק בבית מרן החזו"א שמוציאים את בנו מהלימוד, והחזו"א קרא לו ואמר עוד יהיה לך זמן לפעול למען העם שבשדות, ועתה חזור לתלמודך, ונפלאים הדברים כשהתקיימו.
כנראה שבני המשפחה מרגישים שלא בנח עם תקופה זו, למרות שהוא עצמו לא בוש בה, וסיפר עליה לרבים.

בכתבה בהמודיע ביום הפטירה (שהוכנסה כנראה ע"י מקורבי המשפחה) רק הוזכר שנשלח ע"י הרב כהנמן לפעול ,היום בהמודיע יש מודעת תנחומים מטעם הפעילים והם מצאו לנכון להזכיר את שמו ושמם של ר' ש"ב והרב קרול, ביתד שמם של ר' ש"ב והרב קרול נמחק.

לפני כמה שנים שמעתי מגיסו הגר"א ארלנגר שלפני שנים רבות (תחילת שנות הל' כמדומה) התאמץ מאוד לעשות היכ"ת בחברת הטלפון איזה פטנט שעי"ז כל המתקשרים למרכזיה בשבת יעברו על איסור דרבנן ולא דאורייתא. הגר"א שליט"א היה בהשתאות גדולה מהמאמץ שהשקיע בזה.
מי יודע לספר מה היה בדיוק?

משוש דורים כתב:בבית הקברות של הרצליה יש חלקה ישנה כללית שהשורה הראשונה שבה היא של יראים, (שם קבורים המרא דאתרא ר"ב מובשוביץ ור' יוסף שבדרון), אך לצידה יש חלקת שומרי שבת חדשה יותר, בה טמונים יתר יראי הרצליה, ילדיהם מתגוררים כבר בערים החרדיות, האחרון שביניהם היה ר' יצחק זלץ, אבל היה שם ר' יחיאל כהן (אביו של ר' דוד יוסף מנהל ת"ת אור זורח), ר' אליעזר דבורץ (גיסו של ר' לייב פומרנצי'יק בעל ההערות וילך בתוך העמק), ר' יוסף יאקב, ר' בעריש טננבוים, הרב פרוביין, ועוד רבים ויקרים, כולם בעלי בתים מהדור הקודם יראים ושלמים ומדקדקים במצוות.

ר' יוסף יאקאב הנזכר כאן היה חבר המועצה מטעם המזרחי ואח"כ ראש המועצה הדתית. יהודי חסידי הונגרי מלא טעם וחן. אחר כך עבר לגבעת שאול.
הוא חיבר ספר על מוראות השואה שעברו עליו ועל חייו הציבוריים בהרצליה (אינו לפני ושכחתי שמו). שם הוא מצטט את הרב יעקובוביץ שהתבטא ביחס לשמיטה "על גבי חרשו חורשים". בהסכמה לספר של הרב אולמן חבר הבד"ץ ושכנו של ר' יוסף יאקאב הוא מתקיף את ההיתר המשתמע מהרב יעקובוביץ על השמיטה. התנהל מו"מ ביניהם ובהם הרב יעקובוביץ מבאר שלא התיר עבודה ע"ס היתר מכירה. יבואו היודעים ויאמרו האם זה מופיע בספר או שרק ראיתי את זה אצל ר' יוסף יאקאב או שמעתי ממנו.

בן ירושלים כתב:הוא חיבר ספר על מוראות השואה שעברו עליו ועל חייו הציבוריים בהרצליה (אינו לפני ושכחתי שמו).

דור לדור ישבח מעשיך : פרקי חיים ושיקום מעמק הבכא ועד הלום / יוסף יאקאב. ירושלים : יפה נוף, תשס"ו

הזמנה לטקס [או הטכס כפי המופיע בהזמנה] הכתרת הרב - א' ניסן תשי"ג

בן ירושלים כתב:ר' יוסף יאקאב הנזכר כאן היה חבר המועצה מטעם המזרחי ואח"כ ראש המועצה הדתית. יהודי חסידי הונגרי מלא טעם וחן. אחר כך עבר לגבעת שאול.
הוא חיבר ספר על מוראות השואה שעברו עליו ועל חייו הציבוריים בהרצליה (אינו לפני ושכחתי שמו). שם הוא מצטט את הרב יעקובוביץ שהתבטא ביחס לשמיטה "על גבי חרשו חורשים". בהסכמה לספר של הרב אולמן חבר הבד"ץ ושכנו של ר' יוסף יאקאב הוא מתקיף את ההיתר המשתמע מהרב יעקובוביץ על השמיטה. התנהל מו"מ ביניהם ובהם הרב יעקובוביץ מבאר שלא התיר עבודה ע"ס היתר מכירה. יבואו היודעים ויאמרו האם זה מופיע בספר או שרק ראיתי את זה אצל ר' יוסף יאקאב או שמעתי ממנו.

ר' יוסף יאקאב שלח את בנו לישיבה, ובסוף ימיו עבר להתגורר על ידו בירושלים. למרות שהיה חבר מועצה מטעם המזרחי, היה ירא וחרד ומסור לכל דבר שבקדושה, בספרו מופיעה ההתכתבות בין הרב אולמן והרב יעקובוביץ על ענין היתר המכירה, וכפי שנכתב כבר.

נהגתי מנהג זהירות בעלמא כאשר כתבתי שרוב השנים לא היה בי"ד בהרצליה, הנה מה שקיבלתי באישי:

שמעתי מפיו זצ"ל שהיה מדובר שיפתחו בית דין רבני בהרצליה, והוא עמד בנחרצות שזה לא יהיה, כמדו' שאז יסדו במקום הרצלי' את ביה"ד בנתניה.
ונימק, שהיה מתמנה לראב"ד, וכל התקלות שיתכנו לקרות [ואכמ"ל ודו"ק] יהיו תלויים על אחריותו.

הכותב טען שזה סוג של 'שפט',

הוא באמת שפט, בכלים שלו, בגישה שלו.
הוכיח במקום שיכל, ושתק במקומות אחרים.
המלחמה שלו נגד פתיחת בי"ד רבני שעלול להביא תקלות, זה גם סוג של שפט.
הרי הוא היה הרב האמיתי האחרון!!

ואני אומר, על מה ולמה לעקם עלינו את הכתובים, וכי חסרים היו תשבחות וקילוסין אחר מיטתו של הרב זצ"ל הרצוי לכל אחיו.

משוש דורים כתב:

בן ירושלים כתב:ר' יוסף יאקאב הנזכר כאן היה חבר המועצה מטעם המזרחי ואח"כ ראש המועצה הדתית. יהודי חסידי הונגרי מלא טעם וחן. אחר כך עבר לגבעת שאול.
הוא חיבר ספר על מוראות השואה שעברו עליו ועל חייו הציבוריים בהרצליה (אינו לפני ושכחתי שמו). שם הוא מצטט את הרב יעקובוביץ שהתבטא ביחס לשמיטה "על גבי חרשו חורשים". בהסכמה לספר של הרב אולמן חבר הבד"ץ ושכנו של ר' יוסף יאקאב הוא מתקיף את ההיתר המשתמע מהרב יעקובוביץ על השמיטה. התנהל מו"מ ביניהם ובהם הרב יעקובוביץ מבאר שלא התיר עבודה ע"ס היתר מכירה. יבואו היודעים ויאמרו האם זה מופיע בספר או שרק ראיתי את זה אצל ר' יוסף יאקאב או שמעתי ממנו.

ר' יוסף יאקאב שלח את בנו לישיבה, ובסוף ימיו עבר להתגורר על ידו בירושלים. למרות שהיה חבר מועצה מטעם המזרחי, היה ירא וחרד ומסור לכל דבר שבקדושה, בספרו מופיעה ההתכתבות בין הרב אולמן והרב יעקובוביץ על ענין היתר המכירה, וכפי שנכתב כבר.

אכן ר' יוסף יאקאב היה יהודי חסידי שרשי, וגם איש ספר . משפחתו מכילה את כל הפסיפס של היהדות שומרת התורה והמצוות מכל הגוונים, דבר שכלל אינו מצוי בזמננו. בנוסף לאגף החרדי של המשפחה שמכיל אברכים ובני תורה רבים, יש לו נכדים ונינים שהם מטובי הבנים של הציונות הדתית, וחלקם אברכים יראי שמים ששקועים בעבודת ה' ובלימוד.

אתמול הייתי בבית האבלים. תכננתי לבוא לנחם את אחד הבנים שאני מכיר, אולם נשאבתי לכמה שעות מרוממות על האב הדגול והצנוע. הי חסיד הי עניו, מתמיד עצום, דמות מיוחדת.

ושוב, כמו פעמים רבות, עולה השאלה הכאובה:היכן הייתי כשהייתה הדמות הזאת בחיים?
אודה למי שיכתוב לי באישי, אנשים חשובים שראוי להכירם וללמוד מאורחותיהם. צנועים ואף מפורסמים. אני מזכיר שניים שאני קרוב אליהם: רבי מרדכי ברים מירושלים, בהגר"ח, ורבי אברהם יעקב איצקוביץ מבני ברק חתן הגר"ש הלוי ואזנר

הכתבה המאלפת של הרב טוביה פריינד בהמודיע ערב שבת בשלח ע"ט.

יישר כח ל'לא ידען' על העלאת הכתבה היפה.

גם ב'לקראת שבת' מבית 'הפלס' היתה כתבה מקיפה על 'מלחמות השבת' של הרב זצ"ל לצד הרב של ראש העין רבי עזריה בסיס זצ"ל.

נוטר הכרמים כתב:יישר כח ל'לא ידען' על העלאת הכתבה היפה.

גם ב'לקראת שבת' מבית 'הפלס' היתה כתב מקיפה על 'מלחמות השבת' של הרב זצ"ל לצד הרב של ראש העין רבי עזריה בסיס זצ"ל.

תודה. אשמח אם תועלנה כתבות נוספות לזכר אישיות דגולה זו שחנתה בצידי דרכים, יחסית לפרסום המוגזם של ימינו.

אכן אאמו"ר יבלחט"א – שמכהן כראש הכולל דהגרי"י זצ"ל - למד עמו עשרות שנים בחברותא, יום אחרי יום. עד סוף ימיו ממש. שררה ביניהם אהבה גדולה וקשר-בל-ינתק. כמובן שממילא הוא היה חלק נכבד מנוף ילדותי, השתתף בכל השמחות, אפינו מצות בחבורתו, וכו' וכו'.

הרבה מהסיפורים ששמעתי מאאמו"ר כבר התפרסמו בכתבות המאלפות, וצריך לדלות מן הזכרון דברים נוספים. [שמעתי שבלוויה בהרצליה בהספידו של אאמו"ר הוא סיפר כמה סיפורים, ודיבר מאד מרגש (אני עצמי השתתפתי רק בירושלים), אולי יש למישהו הקלטה או רישום של ההספדים?]

לבינתיים אכתוב נידון הלכתי אחד, שמהווה דוגמא לדילמות הרבות שעמדו בפניו כדי למלא את תפקידו במאור פנים וקירוב לבבות ומאידך גיסא להקפיד על כל קוצו של יו"ד.

ומעשה שהיה כך היה:
בשנת תשס"ד החליטה הכנסת שכאשר יחול ד' אייר ביום ראשון ידחה יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ליום שני ה' באייר. זאת בשביל שלא להתחיל את יום הזכרון במוצאי שבת [בין השאר על מנת למנוע חילולי שבת בהכנות לטקסים וכו'].
אלא מאי? שהגרי"י זצ"ל מיד התעורר שבדחייה קלה זו של יום אחד בלבד, כבר נכנסנו לבעיה חמורה. שהרי אסור להספיד בתוך שלושים יום קודם הרגל, עי' או"ח תקמ"ז ויו"ד שמ"ז, וה' באייר הוא כבר בתוך שלושים יום קודם חג השבועות (שהרי אייר הוא חסר).

ואמנם על משאותיו שלו, לא חשש, כי אפשר לסגנן הדברים באופן שלא יהיה בהם חשש הספד אלא דברי זיכרון וכו'.
אבל החל להסתפק האם יהיה מותר לו לשבת בתוך הקהל בזמן שנואמים אחרים יספידו את החללים, או שעליו למהר ולצאת מיד לאחר נאומו באיזו אמתלא על מנת שלא להשתתף בהספד.
והעמיק לחקור עם אאמו"ר יבלחט"א האם בכלל האיסור להספיד בתוך שלושים יום הוא גם לשמוע את ההספד או שזהו רק איסור על המספיד עצמו. [ואמנם הטעם כדי שלא יבוא להצטער ברגל, אך אולי קבעו איסור זה על המספיד ולא על העם השומעים].

אינני זוכר מה היתה החלטתו לבסוף, רק זכורני שאאמו"ר שליט"א הוכיח שגם השתתפות בהספד נקראת 'להספיד', מן הפסוק 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' ותרגם אונקלוס 'למספדא דשרה', וביאר הקדמון יא"ר [הובא במעט צרי שם] הטעם ששינה אונקלוס שלא לתרגם כלשון התורה, משום שאין דרך האבלים להספיד בעצמם אלא אחרים מספידים לפניהם, ולכן שינה אונקלוס לתרגם כאילו כתוב 'ויבוא אברהם להספדה של שרה'.
הרי לפנינו שגם כאשר לא הספיד אברהם בעצמו כתבה התורה 'ויבוא אברהם לספוד לשרה', כי גם השתתפות בהספד נחשב 'לספוד'. וא"כ בכלל איסור לספוד תוך ל' יום הוא גם השתתפות בהספד. עכ"ד אאמו"ר יבלחט"א.

אברהם כתב: בשנת תשס"ד החליטה הכנסת שכאשר יחול ד' אייר ביום ראשון ידחה יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ליום שני ה' באייר. זאת בשביל שלא להתחיל את יום הזכרון במוצאי שבת [בין השאר על מנת למנוע חילולי שבת בהכנות לטקסים וכו'].
אלא מאי? שהגרי"י זצ"ל מיד התעורר שבדחייה קלה זו של יום אחד בלבד, כבר נכנסנו לבעיה חמורה. שהרי אסור להספיד בתוך שלושים יום קודם הרגל, עי' או"ח תקמ"ז ויו"ד שמ"ז, וה' באייר הוא כבר בתוך שלושים יום קודם חג השבועות (שהרי אייר הוא חסר).

כמדומה שבשנים הקודמות היו הרבה הספדים שנקבעו בבני ברק לליל ה' באייר, וההסבר שנאמר על זה היה שבחודש ניסן ובר"ח אייר אסור להספיד, והחל מיום ו' באייר מתחיל ל' יום לפני חג השבועות, ולכן אפשרות ההספד למי שנפטר בתקופה זו מאוד מצומצמת.
ולפי מה שכתבת, גם ליל ה' באייר הוא תוך ל' לרגל.

מישהו יודע אם יש הספד עליו בבני ברק ?

מחר ביום א' בערב בבימ"ד דרכי איש רח' האדמו"ר מגור.
יספידוהו הגאונים ר' נחום רוטשטיין, ר' צבי ובר, ר' חיים פרץ ברמן, ר' אהרן הלוי רוט, ועוד.

מאיר סובל כתב:מחר ביום א' בערב בבימ"ד דרכי איש רח' האדמו"ר מגור.
יספידוהו הגאונים ר' נחום רוטשטיין, ר' צבי ובר, ר' חיים פרץ ברמן, ר' אהרן הלוי רוט, ועוד.

לא זכיתי להיות בהספד.
מישהו יודע היכן אפשר לשמוע?

לא ידען כתב:ושוב, כמו פעמים רבות, עולה השאלה הכאובה:היכן הייתי כשהייתה הדמות הזאת בחיים?
אודה למי שיכתוב לי באישי, אנשים חשובים שראוי להכירם וללמוד מאורחותיהם. צנועים ואף מפורסמים. אני מזכיר שניים שאני קרוב אליהם: רבי מרדכי ברים מירושלים, בהגר"ח, ורבי אברהם יעקב איצקוביץ מבני ברק חתן הגר"ש הלוי ואזנר

האמת היא שמהאי טעמא היה ראוי שהנהלת הפורום תאפשר כתיבה על אנשים חיים.
אלא שהם חוששים מפני לשה"ר וביקורות לא ראויות שאנשים אינם נזהרים בהם ביחס לחים, אך נוהגים כבוד אחר במתים.
אך, אולי היה מקום לשקול בשנית ולאפשר כתיבה, אך תחת השגחה יותר קפדנית.

הכולל בהרצליה עורך הספד בבני ברק בבית הכנסת חסדי יעקב ברחוב חזון איש פינת רחוב רבינו תם, במוצאי ש"ק הקרוב.

ישאו דברים, ראש הכולל הגאון הצדיק רבי אהרן יהודה הלוי רוט
בנו הג"ר חיים יוסף שליט"א
תלמידיו בוגרי הכולל ר' צבי לבקוביץ ור' שלמה לוינשטיין, המגיד הנודע