פרנקל תאומים כתב:יעקל כתב:חידוש של מר שושני: ויך את המצרי וימטנהו בחול . המצרי גמטריא משה מכאן שמשה היכה את המצרי שבו וטמן אותו בחולין.
חסידישע ווארט.
יעקל כתב:חידוש של מר שושני: ויך את המצרי וימטנהו בחול . המצרי גמטריא משה מכאן שמשה היכה את המצרי שבו וטמן אותו בחולין.
שם - פרשת קרח תורה אור:ונמצא כי 'והחכמה מאין תמצא' רומז למשה רבינו ע"ה, נתקיים 'יהיב חכמתא לחכימין', כי הוא מוכן לחכמה, כי הוא הבל, הבל של תורה שאין בו חטא, והוא שת ממנו הושתת העולם, כי קיום העולם על התורה. ונתדבק ליתרו שבו חלק נשמת קין, ומשה הרג את המצרי שהוא גלגול חלק נפש קין. ורמז לדבר 'ויך את המצרי' (שם ב, יב), 'המצרי' בגימטריא 'משה', 'ויך' עם התיבה בגימטריא 'הבל'. אחר כך ברח ונתדבק ליתרו.
קרח היה לץ והיה מתלוצץ מענין עבודת האדמה, ואחר כך היה מתלוצץ מענין הצאן כדאיתא במדרש דלעיל (אות ו). ומצינו בבריאת עולם שקין הביא מפרי האדמה, והבל הביא מהצאן, וקין הביא פשתן, וצמר בא מן הצאן, ויש הבדל גדול ביניהם, על כן צמר ופשתים ביחד הם כלאים (תנחומא, בראשית ט), ... וכבר נודע מה שאמרו המקובלים (ספר לקוטי תורה, פרשת קרח), כי קרח הוא גלגול קין, כי נתגלגל קין שלש פעמים מצד נפש רוח ונשמה. והיינו במצרי שהרג משה, ויתרו חותן משה, כמו שנאמר (שופטים ד, יא) 'וחבר הקיני נפרד מקין', ואחר כך בקרח. ומשה הוא גלגול של הבל, ועשה בו נקמה שלש פעמים. שהרג את המצרי, וכן רמז 'ויך את המצרי' (שמות ב, יב), 'ויך' עם המלה בגימטריא 'הבל', 'המצרי' בגימטריא 'משה'. ויתרו עשה לו הכנעה ונתן לו את צפורה בתו, שהיא היתה התאומה היתירה שבעבורה הרג קין את הבל. ועתה קרח שעשה מחלוקת הגדול וחזר לסורו, אז הרגו משה ונתקיים 'שפך דם האדם באדם דמו ישפך' (בראשית ט, ו), כלומר, אותו האדם עצמו שנהרג, הוא הרג את הורגו, וכן משה שהוא הבל הרג את קרח שהוא קין. ומיתתו היתה בבליעה מדה כנגד מדה, כי פצתה הארץ את פיה לבלוע דם הבל. כן כתב הציוני (פרשת קרח).
איו כתב:קטע אודות "חכם שושני" מתוך ספר על ר' שמשון גוטליב - (בין היתר שימש כשגריר אורוגוואי בישראל) העומד לצאת לאור אי"ה.
איקטורין כתב:ערוץ 7
"החידה של המאה ה-20": מי אתה מר שושני?
סרט דוקומנטרי חדש מנסה להתחקות אחרי חידתו של מי שאיש לא ידע את שמו האמיתי, אלא רק את כינויו ואת המיתוס שנרקם סביבו.
'חידת שושני'
מר שושני הוא אחת החידות הגדולות של המאה ה-20, כשיש אפילו הטוענים שלא היה אלא אגדה. אבל גדולי עולם שאותם לימד, בהם פילוסופים כעמנואל לוינס, חוקרים, רבנים כרבי מלובביץ' וסופרים כאלי ויזל, מספרים שהוא שינה את חייהם.
סרט דוקומנטרי חדש מנסה להתחקות אחרי חידתו של האיש שאיש לא ידע את שמו האמיתי, אלא רק את כינויו - "מר שושני". נווד נצחי, גאון ואולי מטורף, בעל זיכרון פנומנלי, שידע אלפי ספרים בע"פ, עילוי במתמטיקה, פיזיקה, תלמוד ופילוסופיה ושלט בכ-30 שפות. כיצד רכש את הידע האינסופי שלו? ולמה הסתיר את זהותו? בלי משפחה ובלי חברים, ללא קורת גג, מרושל ומחליף שמות וזהויות, הוא הפך למיתוס.
בסרט, שנקרא 'חידת שושני' ויעלה ב'כאן 11' אחרי פורים, מנסה הבמאי מיכאל גרינשפן, במשך 10 שנים, לפצח את החידה ולפזר את ענן המסתורין המקיף את האיש, דרך מסע בלשי חוצה יבשות שעובר, בין השאר, בישראל, ארה"ב ואורוגוואי, וכולל מפגשים וראיונות עם תלמידיו הבולטים, ביניהם אלי ויזל, מעריצו הגדול.
במהלך הסרט, בחלקם של סיפורי המרואיינים על מר שושני, הם נראים כאילו הם מספרים דברים תמוהים ולא אמינים. כמה מהם אומרים שהוא גאון צנוע, אחרים אומרים שהוא אדם גס רוח ושחצן. יש שראו בו צדיק מקובל ויש שראו בו התגלמות השטן.
יש הטוענים ששושני נולד בליטא, אחרים משוכנעים שהוא בכלל ממרוקו. הוא חי בישראל, שוויץ, אלג'יריה, הודו, ארה"ב, אורוגוואי וצרפת, ויש הטוענים שראו אותו בו זמנית בשני מקומות. עדים אחדים ראו אותו מתהלך עם התיקים הכבדים שלו ברחובות ירושלים, מרקש, ניו יורק ופאריס.
בשיאו של הסרט, שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב בשנת 2023 על ידי פורום מבקרי ומבקרות הקולנוע בישראל, הבמאי שכבר כמעט נואש מלפענח את דמותו של שושני, מגלה בכספת סודית באחת מסמטאות ירושלים אוצר שהיה חבוי מהעולם במשך חמישים שנה, תגלית מרגשת והוכחה לכך שהגאון האניגמטי אכן היה קיים.
אתמול הרבה אנשים בכל רחבי הארץ חיכו בכיליון עיניים מול מסך הטלוויזיה של כאן11 כדי לצפות בסרט שלנו "חידת שושני". בגלל החדשות שהתארכו, רבים כעסו והתאכזבו. שידור הסרט נדחה ליום אחר.
אני אומר לכולם: אל תתאכזבו, הכל לטובה, כולם יצפו בסרט בסוף והוא ימשיך את דרכו בארץ ובעולם.
לאחר יותר מ 10 שנים של עבודה על הסרט המיוחד הזה שום דבר לא מפתיע אותי יותר.
כנראה שמר שושני התערב ולא רצה שידור באותו ערב. הם יודיעו היום על מועד השידור החדש.
סבלנות, חברים!
שחיילנו ינצחו ויחזרו בריאים ושלמים, וכמובן שישחררו את החטופים שלנו וגם - למה לא -שיהיה שלום.
הגאון המיסתורי: סרט חדש מציע פיצוח אחר ל"חידת שושני"
הסרט "חידת שושני" מנסה לפזר את הערפל סביב הגאון המסתורי שהשפיע עמוקות על שורה של אנשי רוח יהודים במאה העשרים, אך הסתובב בעולם כנווד והסתיר בקנאות את שמו וזהותו. היוצר, מיכאל גרינשפן, מספר כיצד נשאב אל הדמות, מציע לה זיהוי אחרמן המקובל, אבל גם מסביר מדוע בסופושל דבר זה לא באמת חשוב
מאת יאיר שלג כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד (02/04/2024 14:41)
11שנים עבד מיכאל גרינשפן על סרטו "חידת שושני", שכשמו כן הוא: עוסק בחידת זהותו של אחד מאנשי המסתורין הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית של העת החדשה; האיש שכונה בפי כול "מר שושני", אבל אף אחד מתלמידיו הרבים, ומהאנשים שפגש בכל רחבי העולם, לא ידע בוודאות גמורה את זהותו האמיתית. שושני אפילו סירב בעקביות לעלות לתורה, רק כדי שלא יצטרך לחשוף את שמו. פעם אחת, כשתלמידו־ידידו אלי ויזל הפתיע אותו ובכל זאת העלה אותו לתורה, אמר שושני ששמו מרדכי, שם שאף אחד ממכריו לא הכיר, וגם היום הם לא בטוחים שאמר את האמת.
לא רק שמו, גם תולדות חייו ואישיותו היו אפופי מסתורין: "מר שושני" התהלך בימי חייו באינסוף פינות של העולם. גם המקום שבו נולד, וממילא גם שמו האמיתי, נתונים בוויכוח גדול, כפי שיפורט בהמשך. מה שאין עליו ויכוח הוא הגאוניות שלו. מצויד בזיכרון צילומי מדהים, זכר מר שושני כל ספר שקרא, וכאדם שמעולם לא התחתן ולא הוליד ילדים, זה מה שעשה כל ימיו: לקרוא ספרים. "מבחן הסיכה" המפורסם שעורכים לתלמידי־חכמים גאונים – כאשר נועצים סיכה בכריכת הספר, והנשאל מתבקש לומר מה כתוב בדף מסוים בתוך הספר במקום זה – נחשב במקרה שלו כעניין של מה בכך.
על שושני סיפרו שזכר בעל פה גם ספרים שמעולם לא קרא. זו כמובן הייתה אגדה אורבנית מוגזמת, אבל הסיפור הבא יעיד שהיא לא הייתה רחוקה מהאמת. גרינשפן מביא בסרט עדות של הרב ישראל בונדהיים, שסיפר לו על מפגש עם שושני בזמן מלחמת העולם השנייה בחנות ספרים יהודית בשווייץ. בעל החנות סיפר לשושני על ספר חדש שהגיע אליו. כאשר שושני בירר על איזה ספר מדובר, הוא התחיל לומר בעל פה את תוכן הספר. המוכר נדהם: הרי זה ספר חדש! ושושני הסביר שיום קודם לכן היה בתחנת הרכבת וראה שם כמה עותקים פגומים של הספר, שהוחזרו מהחנויות. הוא נטל אחד מהם והתחיל לקרוא בו, ולמחרת כבר זכר אותו בעל פה.
עדויות ברורות על מהלכיו יש רק משנות הארבעים לחייו, קצת לפני מלחמת העולם השנייה. הוא הסתובב אז בצרפת, בעיקר בשטרסבורג, ואחרי כיבושה על ידי הנאצים ברח לשווייץ הניטרלית. עם תום המלחמה חזר לצרפת, שם הפך למורה הרוחני של רבים וטובים, בהם הסופר אלי ויזל והפילוסוף עמנואל לוינס. כמה שנים אחר כך הוא בא למדינת ישראל הצעירה, הסתובב בין כמה קיבוצים דתיים, ושוב נדד – הפעם לדרום אמריקה. את שנותיו האחרונות עשה באורוגוואי, שם התוודע אליו תלמידו החשוב האחרון, פרופ' שלום רוזנברג המנוח. הוא נפטר בפתאומיות, מהתקף לב, ב־1968 (בגיל 73), בעיצומו של סמינר לחניכי בני־עקיבא, כשרוזנברג שוהה לצידו ברגעיו האחרונים.
"למה שאנשים ירצו לצפות?"
לדמותו של שושני הגיע גרינשפן, במאי דוקומנטרי, די במקרה. בקהילה היהודית בפריז, שבה גדל, רבים הכירו את שמו המיתולוגי של שושני. לימים, כשהחל ללמוד קולנוע, חשב גרינשפן שאולי זו דמות מתאימה לסרט, אבל דחה את הרעיון: "חשבתי שלא יהיו לי חומרים. הרי האיש עצמו נפטר, אין לו קרובי משפחה, הוא היה נווד מאוד לא מרשים במראהו. אז מה כבר אוכל לעשות עם הדמות הזו? לספר שהוא לימד את ויזל ולוינס?"
הוא שינה את עמדתו בעקבות ביקור אצל אחותו בקיבוץ שדה־אליהו. הוא פגש אז את אחד מזקני הקיבוץ, אברהם אורן, שעוד הספיק ללמוד אצל שושני כשזה הסתובב בארץ. גרינשפן: "אורן סיפר על שושני דברים מופלאים, ומצד שני זקנים אחרים בקיבוץ אמרו עליו דברים קשים. אמרו שבוודאי היה גאון, אבל גם איש קשה וגס רוח. זה כבר התחיל לסקרן אותי. אמרתי לעצמי שגם אם יהיה לי מחסור בחומרים ויזואליים, עצם העובדה שמדובר בדמות כל כך שנויה במחלוקת, כבר יכולה לעשות את הסיפור".
וכך יצא גרינשפן למסע ארוך, מסע שהוא עצמו לא האמין עד כמה יישאב אליו. 11 שנות עבודה על סרט, בוודאי כשמדובר בסרט תיעודי שמטבעו קל יותר להפקה מסרט עלילתי, מעידות על אובססיה. ואמנם, גרינשפן הוא הראשון שיודה בכך. במהלך העבודה על הסרט הוא הקים אפילו אתר אינטרנט כדי לאסוף עדויות ודיווחים מכל רחבי העולם על שושני; כמה מן העדויות האלה אכן מצאו את מקומן בסרט. דף הבית של האתר נראה כמו עמוד של משוגע לדבר: הוא עמוס באינספור עותקים של התמונות הבודדות של שושני שגרינשפן הצליח לשים עליהן את ידו.
גרינשפן גם השקיע בסרט הרבה מאוד מחסכונותיו וכספו הפרטי: "את שכרם של האנשים שעבדו איתי שילמתי מכספי הקרנות שתרמו להפקת הסרט, אבל השכר שאני קיבלתי מהן הספיק רק לשנת עבודה אחת. כך שאת כל שאר שנות העבודה נאלצתי לממן בכספי. אחרי שנתיים עבודה רבתי עם המפיק שלי, והחלטתי להפיק את הסרט בעצמי. חלק מהקרנות שפניתי אליהן למימון אמרו לי: 'זה לא יעניין אף אחד. מדובר באדם מוזר, שגם לא השאיר אחריו שום יצירות. למה שאנשים ירצו לצפות בסרט הזה?'. המשפחה והחברים גם אמרו לי לאורך השנים 'די עם האובססיה הזו', אבל לא הייתי מסוגל להפסיק. אם לסרט דוקומנטרי מראיינים בדרך כלל בסביבות עשרה אנשים, לסרט הזה ראיינתי מאות אנשים. למעשה, את כל מי שיכולתי למצוא בין מכריו של שושני ושעוד היה בחיים. אמרתי לעצמי: יש כאן אנשים זקנים שעוד כמה שנים כבר לא נוכל לראיין אותם, אני חייב לגבות עדויות מכולם".
התוצאה היא 87 דקות של סרט מרתק, שכותרת המשנה שלו מגלה טפח על דמותו המוזרה־מופלאה של האיש: "הנווד שידע הכול". הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה. מאז הוקרן עוד כמה פעמים בסינמטקים, ובכל ההקרנות הייתה תפוסה מלאה והתרגשות עצומה של הקהל. הסרט שחלק מהקרנות לא רצו להשקיע בו, זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב בשנת 2023 על ידי פורום מבקרי ומבקרות הקולנוע בישראל. מחר (מוצ"ש) בשעה 22:00, הוא יוקרן לראשונה בטלוויזיה בכאן 11, אחד הגופים שגם השקיעו בהפקת הסרט.
כאשר גרינשפן הביא כמה ממחברות שושני לפרופ' משה אידל, הוא נדהם: "הוא אמר שראה הרבה כתבי יד עתיקים של מקובלים, אבל לא ראה כתב יד כזה. כתב היד שונה בין המחברות ובין הנושאים השונים שהוא עוסק בהם, ובאותו דף אתה יכול למצוא עיסוק בגמרא, מתמטיקה, פיזיקה או קבלה. הרבה מחשבות אסוציאטיביות"
משהו מן האובססיה ניכר גם בסרט עצמו. גרינשפן נראה בו מנסה נואשות להגיע אל הסופר אלי ויזל, מתלמידיו הידועים של שושני. אבל מזכירותיו של ויזל, שבעשורים האחרונים לחייו הפך לכוכב בינלאומי, מסננות אותו, והוא לא מצליח ליצור קשר ישיר עם האיש. ואז גרינשפן מגלה איזה אירוע פומבי בניו־יורק שוויזל יופיע בו. הוא מחליט לטוס מישראל לניו־יורק, מבלי שנקבעה לו פגישה עם ויזל, ולנסות לתפוס אותו לשיחת מסדרון חטופה באירוע, בתקווה שאולי השיחה הזו תוביל לראיון ארוך יותר. כך אכן קרה; המצלמה מלווה את גרינשפן נדחף לאירוע שלא הוזמן אליו ואף לקוקטייל הפרטי שלאחר מכן, ובחוצפה ישראלית מצליח לתפוס את ויזל לשני משפטים. בעקבותיהם הוא קובע איתו שיחה ממושכת יותר, שגם היא נקטעת בסופו של דבר על ידי עוזריו של ויזל.
הסיפור הזה מבטא היבט משמעותי של הסרט: הוא לא מספר רק על שושני עצמו, אלא גם על המסע והמרוץ של גרינשפן בעקבות שושני. זוהי בחירה לגיטימית כמובן, לא ראשונה מסוגה בתולדות הקולנוע, ואולי אפילו מובנת על רקע אופיו של גיבור הסרט, המעט שידוע עליו והסקרנות הרבה שעורר, וגם על רקע המאמץ והאובססיה שהשקיע גרינשפן במרדף. עם זאת, יש כאלה שלא אהבו אותה, וייחסו לגרינשפן עיסוק בעצמו לא פחות מבגיבורו.
המחברות שנשמרו בכספת
מי שרוצה להשאיר את חוויית הגילוי החשוב ביותר של הסרט לצפייה עצמה, מוזמן לדלג על הפסקאות הבאות: אחרי מסע ארוך ברחבי העולם גרינשפן מגלה ששושני, שנחשב כל השנים למר "תורה שבעל פה", ושלימד את תלמידיו רק דרך ידע אנציקלופדי בעל פה, דווקא השאיר אחריו כתבים, ואפילו הרבה. מדובר באוצר של כ־150 מחברות ששושני כתב כל חייו, ושתלמידיו מצאו אחרי מותו בביתו שבאורוגוואי. המחברות הללו היו מלאות ברישומים צפופים, בכתב יד קטנטן, של עשרות הערות קצרות בכל עמוד, חלקן ברישומים ובמספרים; כאילו פחד שושני שהנייר בעולם עומד לאזול, והוא חייב להספיק לכתוב את חידושיו על מעט הנייר שעוד נשאר.
המחברות נמצאו בתוך כספת בביתו של יהודי חרדי מבוגר בשם משה שוויבר, אחד מתלמידיו הוותיקים של שושני, שהתלמידים הפקידו בידיו את האוצר. גם עבור הקוראים שכן החליטו לקרוא את הפסקאות הללו, מבקש גרינשפן להשאיר בסוד את הדרך שבה התגלתה לו הכספת, כדי שבכל זאת תישמר להם איזושהי חוויית גילוי לסרט עצמו. מכל מקום, הוא מספר, "הסיכום בין התלמידים היה שכל תלמיד שרוצה לעיין במחברות יכול לבקש אותן משוויבר, אבל הן יינתנו רק במעמד של שני תלמידים לפחות, כדי שאף אחד לא ייקח אותן לעצמו, וכעבור זמן יוחזרו לכספת".
ואולם שוויבר והתלמידים לא תמיד שמרו בקפדנות על ההסדר שנקבע, וכך קרה שגרינשפן איתר אצל שוויבר 80 מחברות, כמחצית ממספרן המקורי. מחברות רבות אחרות מסתובבות להערכתו ברחבי העולם: "היה איזה רב ששאל 10 מחברות. הוא לא חשב שצריך להחזיר אותן, ובסופו של דבר נכדיו מכרו שש מהן במכירה פומבית, תמורת 20 אלף דולר. עד היום לא ברור לי לאן נעלמו ארבע האחרות. כששאלתי את אותו רב למה לא החזיר את המחברות, הוא אמר לי שלא הבין כלום מהמחברות וחשב שאין להן ערך, אבל איכשהו נכדיו דווקא הבינו שיש להן ערך גדול. אני יודע שיש עוד כמה מחברות שמסתובבות ברחבי העולם ואנשים לא רוצים להחזיר אותן. אפילו פגשתי כמה אנשים שהתגאו בפניי שהם מחזיקים דפים בודדים מכתביו של שושני".
הכתבים שמצא גרינשפן עוררו את סקרנותם של רבים. כשהביא כמה מן הדפים לעיונו של פרופ' משה אידל, מגדולי חוקרי הקבלה כיום, גם הוא נדהם: "הוא אמר לי שהוא רגיל לקבל הרבה כתבי יד של מקובלים מזמנים עתיקים, אבל עדיין לא ראה כתב יד כזה. קודם כול, כתב היד שונה בין המחברות ובין הנושאים השונים שהוא עוסק בהם. גם אין משפטים ברורים, ובאותו דף אתה יכול למצוא עיסוק בגמרא, מתמטיקה, פיזיקה או קבלה. הרבה מאוד מחשבות אסוציאטיביות".
80 המחברות שמצא גרינשפן הועברו בתהליך מורכב לספרייה הלאומית, כדי שיישמרו שם בתנאים נאותים לאורך שנים. וכך, בשנים האחרונות נמצא לפחות החלק הזה מן האוצר של שושני לא רק בשמירה קפדנית יותר אלא גם במבצע פענוח, בהובלת ד"ר דוד לנג.
20 הדקות האחרונות של הסרט מוקדשות למחברות ולפענוחן. לא מדובר בפרויקט פשוט, שכן שושני כתב את הטקסטים שלו בצופן שיצר בעצמו. המאמץ הראשוני התמקד אפוא בפענוח הצופן. גרינשפן: "חלק מן הצופן הם סימנים מתמטיים מוכרים. למשל, שלוש נקודות מסמנות את המילה 'ולכן', ושתי נקודות אנכיות הן סימן לציטוט. אבל יש גם סימנים פחות מוכרים, למשל סימן עם שפיץ למטה אומר 'מכיוון ש'. צריך לפענח את הסימנים בסבלנות, מתוך ניסוי וטעייה, ולראות מה מסתדר. יתר על כן: הוא גם כותב הרבה בראשי תיבות. חלקם ידועים, אבל לפעמים הוא מצטט פסוקים שלמים בראשי תיבות, ולך תדע לאיזה פסוק הוא מתייחס". כאן באה לעזרתם של החוקרים הטכנולוגיה העכשווית: מנועי החיפוש של העשורים האחרונים מצליחים לסייע רבות באיתור הקודים של שושני, וגם בהבנת ראשי התיבות שהוא משתמש בהם.
היו גם רבים שלא אהבו את הדמות המחוספסת והביקורתית של שושני. גרינשפן: "ראיינתי שני אחים שלמדו אצלו בילדותם בצרפת. האחד, פרופ' ז'אק גולדברג, העריץ אותו, והשני, מישל גולדברג, לא סבל אותו והתרחק ממנו. אגב, ז'אק גולדברג סיפר לי ששושני עזר לו מאוד גם בתחום עיסוקו המקצועי, פיזיקה גרעינית"
גרינשפן מצטט כמה מהמשפטים שעשו עליו רושם במחברות. למשל, ציטוט על ההבדל בין חכם לטיפש: "בדרך כלל חושבים שהחכם יודע המון, והטיפש לא יודע כלום. שושני אומר: לא נכון. גם הטיפש יודע כמה דברים, וגם החכם לא יודע הכול. ההבדל הוא ביחס לידע. הטיפש מסתפק במה שהוא יודע, ואילו החכם רוצה להעמיק במה שהוא יודע ובעיקר ללמוד את מה שהוא לא יודע. שושני מצטט בהקשר הזה את סוקרטס, שאמר 'אני יודע שאני לא יודע', ומביא גרסה משלו: 'אני יודע שאני לא יודע שאני לא יודע'. כלומר, אני אפילו לא יודע מה שאני לא יודע".
גרינשפן עצמו עשה שימוש מעניין במחברות. מן הכתבים שפענח בעצמו אחרי שהבין את הצופן, או כאלה שפוענחו בידי אחרים, הוא הביא צילומים כמתנה לתלמידיו השונים של שושני. כל אחד מהם קיבל ציטוט שהתאים לביוגרפיה או לעיסוק שלו. "לחנן גולן מקיבוץ סעד הבאתי קטע ששושני כתב על הקיבוצניקים. הוא כותב שהוא מאוד מעריך אותם, גם אם הם לא כל כך באים ללמוד משום שהם עובדים כל כך קשה, ורואה בהם צעירים ערכיים שיישוב הארץ חשוב להם מאוד. הוא אומר עליהם ש'עבודתם היא הלימוד'".
לאלי ויזל הוא הביא ציטוט משושני, המדבר על מה שאמור להיות בעיניו עיקר החיים: "אל תאמין בשטויות. אל תאמין בגורל או במקרה. תעבוד, תפעל לפי חשבון דעת [כלומר, באופן רציונלי], אבל אל תתגאה בדעתך. צריך אתה להאמין אם ליבך נכון וידיך נקיות. ועל ידי זה זכות תגולגל על ידך'. זה מאוד מעניין, כי הוא עובר כאן מרציונלי ללא רציונלי". ואילו לפרופ' רוזנברג הוא הביא ציטוט העוסק בשאלת הרוע בעולם, נושא שרוזנברג עסק בו רבות.
התחזה למוסלמי וניצל מהנאצים
האובססיה של גרינשפן ניתנת להבנה לאור דמותו המסקרנת באמת של שושני. סביר שאילו תסריטאי כלשהו היה כותב תסריט דמיוני על דמות כזו, היו אומרים לו שהדמיון שלו פרוע מדי. לא במקרה, כמעט כל מי שעסק בסיפורו או שהכיר אותו נשאב עמוקות לדמותו. המסתורין מתחיל מהעובדה שכאמור עד היום, גם אחרי הסרט של גרינשפן, לא ברור מה היה שמו האמיתי של שושני, או היכן נולד וגדל. הדעה המקובלת כיום על ידי רוב העוסקים בנושא, בהם פרופ' רוזנברג המנוח, היא ששושני אינו אלא הלל פרלמן, עילוי שהיה בין תלמידי הראי"ה קוק בירושלים בשנות העשרים של המאה הקודמת, ולימים ירד לארה"ב. הרב קוק אף מזכיר אותו בכמה ממכתביו, ועם צאתו לארה"ב אף נתן בידיו המלצות לגדולי התורה שם. הזיהוי הזה מוצא חן בעיני מעריציו של שושני, משום שפרלמן הוא תלמיד חכם ידוע, אפילו בעל תואר רב, ולא "סתם" תמהוני בעל זיכרון צילומי.
אבל גרינשפן מציע בסרט זיהוי אחר לגמרי. הוא גילה שלשושני הייתה תעודת זהות על שם ויקטור סושון, יהודי שנולד במרקש שבמרוקו וממנה התחיל את גלגוליו בעולם. לפני השואה הגיע כאמור לצרפת. לפי סיפור מפורסם עליו, שמצוטט גם בסרט, כאשר כבשו הנאצים את פריז נתפס שושני ונמצא נימול, מה שכמובן החשיד אותו כיהודי. שושני לא התבלבל ואמר לחוקריו שהוא מוסלמי (כידוע גם הם נימולים). הם לא ויתרו והביאו אותו לשיחה עם האימאם של פריז, כדי שיבדוק את מידת האותנטיות של זהותו המוסלמית. כעבור כמה שעות שיחה יצא האימאם מהחדר ואמר לאנשי הגסטפו: שחררו אותו, האיש הזה הוא מוסלמי קדוש.
שושני ידע שמזלו עלול שלא לשחק לו בפעם הבאה, ומיהר לחצות את הגבול לשווייץ. השלטונות השווייצריים ערכו לו בדיקה רפואית מקיפה, שכן יהודים בריאים וללא ילדים נשלחו חזרה לצרפת, אל מותם, ושושני היה ערירי כל ימיו. לפי עדותו של פרופ' שלום רוזנברג, שושני סיפר לו שניצל משום שהצליח "לשחק לשווייצרים דמות של חולה נפש". ואכן בתיק הרפואי שלו, שאותר על ידי גרינשפן, נאמר שהוא לוקה במחלת נפש חריפה,
אחרי השואה חזר שושני לצרפת, והתפרנס כמורה ששמעו יצא למרחוק. את אחד מתלמידיו המפורסמים, אלי ויזל, פגש במקרה. שניהם נסעו ברכבת לבית היתומים בטברני, כדי ללמד שם את היתומים היהודים. שושני שאל את ויזל מה ילַמד, וזה השיב שהוא הולך ללמד את ספר איוב. תוך דקות ספורות הוכיח שושני לוויזל שאינו מבין דבר וחצי דבר בסיפורו של איוב. לזכותו של ויזל ייאמר שהוא אמנם נפגע, אבל החליט ש"מורה כזה אני צריך". האפיזודה הזו הפכה אותו לתלמיד נאמן של שושני.
נהנה להביך אינטלקטואלים
ההתרסה כלפי ויזל מדגימה מאפיין ידוע וקבוע של שושני: היצר הפרובוקטיבי להביך אנשים כנגד יומרתם להיות אינטלקטואלים או סתם "מביני עניין". זו הסיבה שרבים כל כך נעלבו ממנו וכעסו עליו, בהם גם אישים ידועים. גרינשפן, שסרטו הקודם עסק בדמותו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), מספר שבין השניים שררו יחסים קשים. יש מי שתלה אותם בדמותו האנרכיסטית של שושני, שלא שמר על מראהו החיצוני ולא הקפיד להחליף בגדים ולהתרחץ לעיתים קרובות. גרינשפן מצא גם עדות אחרת: "פרופ' אנרי אטלן, שלמד אצל מניטו ופרש ממנו, טוען שמניטו החל לסלוד משושני לאחר שבהרצאה אחת של מניטו הגיע שושני ועשה ממנו צחוק".
גרינשפן מספר על מקרה דומה אחר, שבו יהודי צרפתי בורגני התריס כלפי שושני אם יוכל למצוא לו פירוש למלים הפשוטות לכאורה "וידבר ה' אל משה לאמר". שושני, שלא אהב את ההתרסה, התחיל לומר לאיש ההמום 120 פירושים שונים, שרק אחד מהם מצא את מקומו בכתביו של לוינס. זה פירוש שדרש את המילה "לאמר" כהיפוכה: לא אמר. כלומר, הסוד של דברי ה' למשה היה דווקא במה שלא אמר.
מטבע הדברים, היו רבים שלא אהבו את הדמות המחוספסת, הצינית והביקורתית, של שושני. גרינשפן מספר שלא רק בקיבוץ שדה־אליהו מצא דעות חלוקות עליו: "ראיינתי שני אחים שלמדו אצלו בילדותם שיעורים פרטיים בצרפת. האחד, פרופ' ז'אק גולדברג, היה מעריץ שלו, והשני, מישל גולדברג, לא סבל אותו והתרחק ממנו. אגב, ז'אק גולדברג סיפר לי ששושני עזר לו מאוד גם בתחום עיסוקו המקצועי, פיזיקה גרעינית". רוצה לומר, שושני היה גאון לא רק בתחומי היהדות אלא פחות או יותר בכל תחום של ידע אנושי.
דמותו המוזרה של שושני הרתיעה תחילה גם את עמנואל לוינס, כשהוצע לו להיפגש עם הנווד הגאון. לוינס, יליד ליטא שאת השכלתו הפילוסופית רכש בגרמניה, היה אדם שהעריך סדר וניקיון, שני ערכים ששושני בז להם בגלוי. כשלוינס השתכנע בכל זאת לקיים את הפגישה, הוא לא הצטער על כך. השניים התיידדו, ולוינס אמר לימים ש"כל מה שלמדתי בענייני יהדות למדתי משושני". גרינשפן טוען ששושני השפיע על לוינס לא רק בתחום היהודי, "שבו לא הייתה לו שום השכלה עד שפגש את שושני", אלא גם בפילוסופיה: "ממנו הוא למד את הצורך לשים במרכז את 'האחר', תחום שלא היה קיים בפילוסופיה הגרמנית שאותה למד".
אחרי קום המדינה הגיע שושני גם לארץ. הוא התיישב כאן בקיבוץ בארות־יצחק ולימד שיעורים קבועים. ותיקי הקיבוץ סיפרו לגרינשפן שגם שם שמר על המסתורין והבדידות שלו: מעולם לא אכל עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל, והלך תמיד בבגדי הנווד המלוכלכים שלו. אבל שיעוריו היו גאוניים. הוא הגיע גם לכמה קיבוצים דתיים אחרים, בהם שדה־אליהו ויבנה, עד שהחליט שהספיק לו, ונדד שוב – הפעם לאורוגוואי שבדרום אמריקה, שם בילה כאמור את שנות חייו האחרונות.
אגב, גרינשפן גילה שבאורוגוואי חי אדם מסתורי שדואג לקברו של שושני ומקפיד לטפח אותו. כשחקר את העניין גילה לתדהמתו שמדובר ביהודי מתבולל מצרפת בשם ז'ורז' ז'אנקו, שההיכרות שלו עם שושני הסתכמה בכך ששושני לימד אותו בילדותו כמה שיעורי הכנה לבר־מצווה. אבל כשהאיש שמע ששושני נקבר ערירי באורוגוואי, הוא החליט לעקור לאורוגוואי ולקבוע בה את חייו, כדי לשמור על קברו של המורה הנערץ. גרינשפן קבע איתו ראיון, אבל עד שהגיע לאורוגוואי האיש כבר מת. אז התברר שהוא גם קנה לעצמו חלקת קבר ליד קברו של שושני.
השפעתה של טראומת הילדות
אחת השאלות המרכזיות שהסרט מעורר היא מדוע שמר שושני בקנאות כזו על זהותו האמיתית, ומדוע נדד ברחבי העולם תוך שהוא נראה כהומלס מלוכלך, בשעה שבזכות ידיעותיו והשיעורים שהעביר יכול היה להרשות לעצמו חיים מכובדים יותר. גרינשפן מודה שלא הצליח לפענח לחלוטין את החידה הזו, אבל מציע לה פתרון אפשרי: "לפי סיפור שחוזר על עצמו ביחס לשושני, בילדותו אביו הסתובב איתו ברחבי העולם כדי להרוויח כסף באמצעות הידע המדהים שלו. אומרים ששושני מאוד לא אהב את ההתייחסות אל הידע שלו כשעשוע לסיפוק תאוות בצע, והטראומה הזו יכולה להסביר מדוע כל כך הקפיד על אלמוניות ועל רצון שלא להתהדר בידע שלו". גם אם הסיפור נכון, הרי שבאופן פרדוקסלי, כמו שקורה פעמים רבות לבנים שמורדים בהוריהם, הוא בעצם מימש בבגרותו את הסיוט של ילדותו: מסתובב ברחבי העולם ומפגין את ידיעותיו.
גרינשפן אומר שגילוי הכתבים גרם לו עצמו למהפך ביחס לסיפורו של שושני: "עד הגילוי הזה התמקדתי, כמו כולם, בחיפוש אחרי זהותו של האיש. כשגיליתי את הכתבים ומה שיש בהם הבנתי שמה ששושני ביקש לומר לנו במסתורין שלו, זה שהזהות האישית והסיפור הביוגרפי בכלל לא חשובים. גם לא השם האמיתי שלו. מה שחשוב זה מה שיש לך להגיד. להבדיל, זה כמו שהקב"ה אומר למשה ששמו הוא 'אהיה אשר אהיה'. לא חשוב השם, חשוב התוכן".
חיזוק לתובנה הזו אפשר לראות בעדותו של אדריכל יהודי־צרפתי בשם ז'ורז' פולטן, שלמד עם לוינס אצל שושני. כאשר גרינשפן תהה באוזניו מדוע תלמידיו של שושני לא שאלו אותו לשמו האמיתי, הוא השיב: 'חס ושלום. לא רק שהוא לא היה עונה, זה גם היה מוכיח לו שאנחנו בכלל לא מבינים את המסר שלו".
לדברי גרינשפן, הוא גילה הבדל ברור בין שושני שבעל פה לזה שבכתב: "בדיאלוג בעל־פה שלו עם אנשים הוא ניסה כל הזמן לערער את ביטחונם העצמי. להיות מין 'איפכא מסתברא' נצחי, ולהראות להם שתמיד אפשריים גם פירושים אחרים. סוג של פוסט־מודרניסט עוד לפני שגילו את הפוסט־מודרניזם. אבל בכתבים הוא דווקא כותב מאוד בחדות, כאילו יש בעולמו רק אמת אחת. הוא אפילו כותב במקום מסוים שהמשפט 'כל הדרכים מובילות לרומא' נובע מכך שאותיות רומא באות משורש רמאות, אבל לאמת יש רק דרך אחת".
שושני עצמו מן הסתם לא היה אוהב את החיפוש האינטנסיבי אחרי זהותו, כפי שעושה הסרט. "סרט צריך דרמה, והמרוץ אחרי הזהות מספק יותר דרמה מאשר הכתבים", אומר גרינשפן. "אבל אני מוכרח לומר שלאורך הפקת הסרט נתקלתי בהמון בעיות, ואנשים אמרו לי שהן נובעות מכך ששושני עצמו לא אוהב את הניסיון להתחקות אחרי זהותו. אפילו כשראיינתי את שלום רוזנברג פתאום נכבה הסאונד, והוא אמר לי שזו כנראה דרכו של שושני להביע מורת רוח מהעיסוק בזהותו".
בעקבות ההבנה שהזהות אינה הדבר החשוב בסיפורו של שושני, ואולי גם בעקבות הביקורת על הזיהוי הספציפי שלו את שושני כוויקטור סושון, אומר גרינשפן: "אני לא מציע זיהוי ודאי ומוחלט, אלא עוד אפשרות שאחרים לא העלו. אבל באמת, זה בכלל לא חשוב אם שושני היה הלל פרלמן, ויקטור סושון, או אולי מרדכי בן־שושן, כפי שיש אחרים שגורסים. מה שחשוב באמת אלו התורות שלו".
מקובלים כתב:קיבלתי בפרטי:
סיפורו המלא של הגאון המשוגע 'מר שושני' - הלל פרלמן. משה נחמני וספי גלדצהלר
עלה לאוויר הסיפור המלא של הלל פרלמן-שושני. אז מה הבאנו כאן?
הרבה חידושים כולל מסמכים תמונות רישומים כתבי יד וארכיונים שנחשפים כאן לראשונה.
אנחנו נוגעים בעיקר ב5 הנקודות הבאות:
1. מיהו מר שושני ומה החשיבות בפיצוח זהותו?
2. מה הוא עשה בתקופת הילדות שלו בירושלים?
3. מה היה הקשר שלו לרב קוק ומה סוד המסתורין של ישיבת הרב קוק ביפו?
4. איזה עוד בוגרי ישיבת יפו החליפו את שמות משפחתם? ולמי באמת היה שייך ביפו השם 'מר שושני'?
5. הראיות לזיהוי שושני כפרלמן.
https://www.youtube.com/watch?v=DBu_TTB2P-4
מיללער כתב:https://www.familysearch.org/ark:/61903/3:1:33SQ-GBRB-DQ4?i=4958&cc=1968530&personaUrl=%2Fark%3A%2F61903%2F1%3A1%3AKZJK-7PN
Name Hillel Perlman
Sex Male
Birth Date 12 Jan 1891
Birthplace Jerusalem, , Palestine
Citizenship Place Turkey
Race Turkish
Event Type Draft Registration
Event Date from 1917 to 1918
Event Place Jersey City, Hudson, New Jersey, United States
Affiliate Publication Number M1509
Affiliate Publication Title World War I Selective Service System Draft Registration Cards
על המסמך נרשם שמשמש כ'רב'
יעל כתב:את המסמך הזה גיליתי לראשונה עוד בשנת תשע"ה, ופרסמתי את המידע הכלול בו במאמר שיצא לאור בתשרי תשע"ו "תעלומת שושני: הפיתרון". לא היה מקום לשים את התמונה, לטובת פרסום תמונות אביו ואחותו של הלל שניספו בשואה. מאמר שמאז התקבל במחקר - הוא מאשש את הזיהוי בין שושני לפרלמן.
עתניאל בן קנז כתב:יעל כתב:את המסמך הזה גיליתי לראשונה עוד בשנת תשע"ה, ופרסמתי את המידע הכלול בו במאמר שיצא לאור בתשרי תשע"ו "תעלומת שושני: הפיתרון". לא היה מקום לשים את התמונה, לטובת פרסום תמונות אביו ואחותו של הלל שניספו בשואה. מאמר שמאז התקבל במחקר - הוא מאשש את הזיהוי בין שושני לפרלמן.
כאן מופיע שמקום לידתו הוא בפלסטינה.
האם זה תואם את הידוע לנו שנולד בליטא?
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 129 אורחים
