הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

על חכמים ורבנים, צדיקים ויראים, אנשי השם אשר מעולם. לילך באורחות צדיקים ולדבוק במעשי ישרים.
גוראריה
הודעות: 1545
הצטרף: ב' אוגוסט 23, 2010 5:59 pm

הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי גוראריה » א' ספטמבר 11, 2011 1:01 am

היום יומא דהילולא (תקפ"ז) של הרב הקדוש הנשגב, רבם של ישראל, חכימא דיהודאי, אבי רוב החסידויות הפולניות אשר לאור דרכו צועדים קרוב למאתיים שנה, רבינו שמחה בונם בונהרד זי"ע מפשיסחא, בהרה"ק רבי צבי הירש מוואידיסלוב זי"ע, ותלמידו [בן גילו!!!] של רבינו היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע.

יבואו חכמי הפורום ויוסיפו, איש איש כיד ה' הטובה עליו.

בר ששת
הודעות: 669
הצטרף: ד' יוני 16, 2010 1:01 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי בר ששת » א' ספטמבר 11, 2011 2:21 am

לא רבים מודעים ללימודיו אצל מהר"ם בנעט בניקלשבורג, ואצל רבי ירמיה לעו ממאטרסדרוף.

בר ששת
הודעות: 669
הצטרף: ד' יוני 16, 2010 1:01 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי בר ששת » א' ספטמבר 11, 2011 11:08 am

כבר הביאו כאן בעבר (על אודות רבינו השפ"א) מרשימות נכדי רבי חיים יצחק שווירץ ז"ל,
ויש בנותן טעם להביא מעט דיבורים בנוגע ליום ההילולא י"ב אלול:


י"ב אלול [תקפ"ז] - יא"צ הרבי ר' בונים מפרשיסחא זי"ע
 שאלו את הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין זי"ע: ידוע שהרבי ר' בונים היה חכם נפלא, ומדוע בספרו 'קול שמחה' אין כל אחד רואה זאת? השיב הראדז'ימינ'ער, דאי' בגמ' שגירשו את שלמה המלך ממלכותו והסתובב ואמר 'אני שלמה' אך לא האמינו לו. לכאורה מדוע לא אמר דברי חכמה והיו מבינים מיד שהוא שלמה המלך? אלא ישנם דברי חכמה שכששומעים אותם נראים כדבר פשוט, ואין מבינים את עומקם, רק כשיודעים ששלמה המלך אמרם מתעמקים בדבר ומבינים עומק החכמה. כמו"כ רק מי שיודע את גדולת הרבי ר' בונים ועומק חכמתו, מבין ורואה בספרו חכמה גדולה! [אור פני יצחק].
ובספר 'חמדת צבי' (גלאזער) פר' תולדות [עמ' ק'], מביא ששמע מהרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל, שהרבי ר' בונים עצמו תמה בזה, מדוע לא אמר שלמה דברי חכמה, ותירץ, דכתיב 'וידבר שלשת אלפים משל', פי' על כל משל שאמר שלמה המלך, היו צריכים להתייגע מאוד להבינו עד שאמרו עליו שלשת אלפים משלים, ולכן אף שאמר להם עתה משלים לא הבינו כוונתו. אך קשה מדוע לא אמר להם משל שמובן ללא יגיעה?! אמר הרבי ר' בונים: 'שלמה המלך הסכים לקבל על עצמו עול גלות, ולילך עם מקל ותרמיל, העיקר שלא לזוז מדרכו'!!!
 ה'חידושי הרי"ם' הפליג מאוד בגדלותו של הרבי ר' בונים, ופעם התבטא באוזניו של ידידו הגאון רבי דב בער מייזליש זצ"ל, מגדולי הרבנים בוורשא: 'אם רבי יהונתן אייבשיץ היה חי בשלוה ולא היו עליו מחלוקות, היה יכול להגיע כמעט למדרגתו של הרבי ר' בונים!'
מענין לענין מסופר: שאלו את הרב דב בער מייזליש זצ"ל, אם הינך כה קרוב לחיהרי"ם מדוע אינך נעשה חסיד?! השיב הרב: 'דבוריו של החיהרי"ם על רבותיו אינם מן השפה ולחוץ, אלא ודאי שבפנימיות לבו מאמין הוא מאוד בגדולת רבותיו, וכיון שאני אינני בדרגה פנימית זו אינני יכול להמנות על עדת החסידים...' והבן.
 סיפר ישיש אחד שהיה בחור אצל הרבי ר' בונים זי"ע, וביקש ברכה מהרבי שימצא את זיווגו בעיר פרשיסחא כך שיוכל לדור בסמיכות לרבי... ענה לו הרבי ר' בונים בלשון הפסוק: 'החצי ממך והלאה...' (היינו, השידוך שלך - שהוא פלגא דגופא - נמצא רחוק ממך...). וכך הוה. ['שפתי צדיק' פר' חיי שרה אות כ"א].

הבונה
הודעות: 1131
הצטרף: ד' מרץ 09, 2011 6:05 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי הבונה » א' ספטמבר 11, 2011 1:38 pm

בר ששת כתב:לא רבים מודעים ללימודיו אצל מהר"ם בנעט בניקלשבורג, ואצל רבי ירמיה לעו ממאטרסדרוף.

בטוח שלמד אצל מהר"ם בנעט, או שלמד יחד עמו אצל ר' ירמיה לעוו הנ"ל כפי שמשמע מאחד הסיפורים (פגישת בנו הרה"ק אברהם משה עם מהר"ם בנט)?
אוסיף, שידוע שהיהודי הק' היה תלמיד הרמ"ל מסאסוב שקירבו לחסידות, זה אירע כאשר הרמ"ל בא לשכון באפט שם התגורר תחילה היהודי.
בס' שמחת ישראל מובא שהר"ר בונים היה תלמיד גם לרמ"ל מסאסוב. וזה לא מסתדר לי, כי לפי המסופר בתחילת דרכו בחסידות היה אצל המגיד מקוז'ניץ, אחר כך נאמר לו מפי המגיד או אחד מגדולי חסידיו (גירסאות שונות) כי מקומו בלובלין, נסע לשם והתקרב שם ליהודי גם כן. מתי אפוא הספיק להיות אצל הרמ"ל?

שיבר
הודעות: 709
הצטרף: ב' מאי 17, 2010 12:07 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי שיבר » א' ספטמבר 11, 2011 7:54 pm

י"ד אלול תשס"ז – רמת אביב
על ר' בונים מפשיסחא
סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א
נרשם על ידי איתיאל גלעדי. מאד לא מוגה.

א. כינוס ילדים
ערב טוב ילדים. היום נספר סיפורים על צדיק שההילולא שלו היתה ביום ראשון, י"ב אלול, רבי בונים מפרשיסחא. שמעתם כזה שם? בונים זה שם מאד יפה באידיש. הצדיק הזה, ההילולא שלו זה באותו יום שהרבי הרש"ב התחתן, וכשהרבי הרש"ב התחתן זה היה במוצאי שבת – זה גם משהו מאד מיוחד. הייתם פעם בחתונה במוצאי שבת? יותר מקובל לעשות חתונה בערב שבת, ואז הסעודה בסעודת ליל שבת, אבל קצת יותר נדיר שעושים חתונה במוצ"ש – כך היה אצל הרבי הרש"ב, כמו השנה, ששבת היתה י"א אלול ובמוצ"ש, י"ב אלול, הוא התחתן, בדיוק 48 שנים אחרי הסתלקות הצדיק הזה, רבי שמחה בונים מפרשיסחא.

רבי בונים היה תלמיד מובהק של היהודי הקדוש, ששניהם היו תלמידים של החוזה מלובלין. לגדולים נספר כל מיני דברים שמקשרים בינו לבין חסידות חב"ד. בכל אופן, הצדיק הזה היה מאד חכם. הרבי שלו, החוזה מלובלין, אמר עליו באידיש "ער איז מיינער חכם" – הוא החכם שלי. היו לחוזה מלובלין 120 צדיקים מאד גדולים, כולם תלמידים שלו, וכל אחד אחר כך היה רבי. היה משהו מאד מיוחד שמתוך כל הצדיקים הללו, שכל אחד אחר כך היה צדיק ורבי, הוא התבטא על החוזה שהוא החכם שלי. היה מאד חכם, והיה גם מאד שמח, כשמו "שמחה" (מי שהוא שמח הוא עשיר – איזה עשיר? השמח בחלקו – היה עשיר בדעת, מאד שמח ומאד חכם).

נספר סיפור אחד עליו. לכל צדיק יש הנהגות אחרות, מה שהוא עושה. לצדיק הזה היתה הנהגה שבליל הסדר מזמין אנשים. היו צדיקים שהזמינו הרבה אנשים והיו שפחות. אצל הרבי היו רק מעט, מי שהוא הזמין. כך גם אצל רבי בונים, רק התלמידים הכי מיוחדים היו מוזמנים לסעוד אצלו בסדר – מתי מעט, איזה מנין ולא יותר. היו באים לפשיסחא המון, אלפי חסידים, אבל היה אסור להם להכנס לסעודת ליל הסדר. אז הרבי עצמו דאג שלכל אחד מהאורחים, מהחסידים שלו, יהיה מקום מיוחד אצל משפחה לסעוד. כולם היו בחג, בתפלות היו כולם יחד, את התורות כולם שמעו יחד, אבל בליל הסדר הוא סדר שכל אחד יתארח באיזה בית, אצל איזה משפחה, אבל ח"ו, מי שלא מוזמן אסור לו לבוא אליו הביתה. אבל אחד החסידים הפשוטים, הלא מוזמנים לרבי, הגיע לאכסניא שהרבי שלח אותו, והמשפחה שם בכתה שאנו מאד רוצים להכניס אורח, אבל ממש אין לנו, ואפילו לליל הסדר יש לנו בקושי כזית לכל אחד, וממש לא יכולים להכניס אורח. מה הוא עשה? הוא חזר לרבי, ואמר שאין לו איפה להיות כי המשפחה לא יכולה לקבל אותו. הרבי אמר לו שאף על פי כן הוא לא מוזמן ולא יכול להכנס. זה כבר ליל הסדר, ואין לו איפה להיות. מה הוא עשה? הלך לאחד מגדולי גדולי התלמידים, הרבי מווארקי (שכבר ספרנו עליו, ממנו שושלת ווארקי ואמשינוב), ובכה לו שאין לו מקום להיות. רבי יצחק מווארקי אמר שאני אעשה לך טובה גדולה – אפילו שזה נשמע נגד רצון הרבי – אקח אותך איתי, ואכניס אותך לשולחן הרבי, ואתה תשב לידי ותשתתף בסדר, אבל רק בתנאי אחד, שאסור לך לומר שום דבר, אתה חייב לשתוק מתחלת הסדר עד הסוף. לא לפתוח את הפה מההתחלה עד שאתה הולך הביתה, לא לשאול שום שאלה וכו' – אם אתה מקבל תנאי זה אני מכניס אותך איתי לסדר. אין לו ברירה, כי אין לו מקום להיות, וזו גם הזדמנות שבהשגח"פ יכול להיות אצל הרבי, מה שזוכים לו רק המוזמנים. הוא נכנס, התחבא מאחורי ר"י מווארקי כאילו שלא ישב שם, והוא שתק. כך הלך הסדר, עד שמגיעים קרוב לסיום, לפיסקא של "שפוך חמתך". מה עושים אז? הולכים לפתוח את הדלת בשביל אליהו הנביא ואומרים "שפוך חמתך". הגיעו לחלק הזה של הסדר, ופתאום נכנס מישהו לדלת, שהוא נראה לכל דבר כמו איש מאד מאד פשוט, כפרי, איכר, איש פשוט לגמרי, והוא נגש לרבי והתחיל לדבר איתו, ועל מה דברו? על כל מיני דברים של גשמיות, של חולין, על התבואה, כל הדגן שגדל בשדות (חטים, שעורה וכו'). אחד כפרי נכנס, ומתחיל לדבר עם הרבי, וככה זה נמשך הרבה זמן – שיחת חולין לכל דבר, לכאורה, דברים בטלים. אף שאותו חסיד הבטיח שלא ישאל ולא יגיב למה שרואה, לא יכל להתאפק ופנה לר"י מווארקי ושואל מי זה האיש הזה שהרבי מדבר איתו שיחה חולין שעה ארוכה. אז גער בו ר"י מווארקי – הרי אתה יושב כאן בתנאי שאתה לא פוצה את הפה, שאתה לא שואל שום שאלה לגבי שום דבר שאתה רואה. בכל אופן, היות שאמרת מי זה האיש הזה, אני רק אומר לך דבר אחד – אתה רואה אדם אחד, ואני רואה מישהו אחר, ואילו הרבי (רבי שמחה בונם מפרשיסחא) רואה מישהו אחר לגמרי.

זה הסיפור וזה הווארט, ורק צריך קצת להתבונן בזה כדי להבין מה מלמד אותנו הסיפור הזה. רואים אחד כפרי, לבוש כמו אכר, עובד אדמה, הוא נכנס ומתחיל לשוחח עם הצדיק והצדיק מקבל אותו בספר פנים יפות. מי שרואה את האדם רואה מישהו פשוט, שום דבר, אבל התלמיד הגדול אומר שהוא רואה מישהו אחר, וכשהרבי מסתכל עליו הוא רואה מישהו אחר לגמרי. מה אפשר ללמוד מזה? שכל חבר, אז יש מישהו ששופט את החבר רק איך שהוא נראה בחיצוניות – הוא חושב שהבן אדם הזה, איך שהוא נראה בחיצוניות, זה כל האדם הזה. בעצם זה נקרא ששופט אותו לפי הגוף שלו, לפי הלבושים שלו. יש מישהו יותר, שיכול לראות את הנשמה שלו, וכשמדבר איתו לא מסתכל על הגוף אלא על הנשמה שלו, ואז רואה מישהו אחר לגמרי, לא הגוף אלא הנשמה. יש מישהו שלישי, רבי אמיתי, שלא רואה רק את הנשמה אלא את שורש הנשמה – לכל אחד יש שורש נשמה, "חלק אלוה ממעל ממש", איך הוא קשור בשרש, עד עצמות ה' ממש. זה "נשמתא לנשמתא", והוא לא רואה את הנשמה אלא את נשמת הנשמה. לא כתוב בסיפור מי זה היה, אבל מאד יכול להיות – לפי מתי שהופיע – שזה אליהו הנביא, מאד מסתבר. בכל אופן, לומדים שכאשר מסתכלים על מישהו לא להסתכל עליו איך שהוא נראה במבט ראשון, כי זה החיצוניות שלו שלא אומרת שום דבר, ואם תזכה ותלמד הרבה תורה תראה את נשמתו שזה משהו אחר. מי שיהיה רבי – והרבי שלנו אמר שבדור שלנו כל אחד יכול להיות רבי – יכול לראות דבר לגמרי לגמרי אחר, את שרש נשמתו. זה סיפור יפה על רבי בונים, וזה קשור למה שכתוב שהוא היה חכם מאד – הכי חכם מכל הצדיקים. מי שהוא חכם יש לו עינים לראות, אז יכול לראות לא רק את הפנימיות אלא את עצם הנשמה. חכם של הקליפה רק רואה ומבחין את הדברים החיצוניים, אבל מי שהוא חכם באמת, בתורה, אז הוא בעינים החכמות שלו חודר לתוך הבן אדם ורואה את נשמתו, ואפילו, מי שרבי, יכול לראות גם את שרש הנשמה שלו. זה הסיפור של רבי שמחה בונים, ואני מקוה שתזכרו את זה.

ב. התוועדות
היום אנחנו נכנסים ליום השנה של יסוד תומכי תמימים, יסוד כל ישיבות חב"ד (כולל הישיבה כאן) – ט"ו אלול, ה"סיהרא באשלמותא" של חדש הרחמים. עוד כמה ימים זה ח"י אלול, השנה זה בשבת, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, אבל ב'ציר' של החדש הזה נוסדה הישיבה (התחילו ללמוד בח"י אלול). אם כן, זה יום חשוב להתקשר ללימוד הנגלה והחסידות כמו שהרבי רש"ב ייסד זאת ולימד זאת, ובעצם מה שרצה מכולנו, שאנו תלמידי תומכי תמימים, שנהיה חילי בית דוד (שזה הפירוש היותר עדכני, מהרבי הרש"ב והלאה, של חב"ד, בנוסף על חכמה-בינה-דעת), שכל ענינים לחיות עם משיח ולהביא משיח. ואיך עושים זאת? על ידי שלומדים ומפיצים את המעינות חוצה. הזכרנו קודם שיום החתונה של הרבי הרש"ב, מייסד הישיבה, היה במוצ"ש אור לי"ב אלול (בדיוק כמו הקביעות בשנה זאת), ובאותו יום ממש שהרבי הרש"ב התחתן (שזה האדם השלם שלו, החסיד השלם שלו), זה ההילולא של אחד מגדולי החסידות הכללית, הרבי ר' שמחה-בונים מפרשיסחא, שהוא הרבי של האריות שמהם כל חסידי פולין עד היום הזה – הרבי של הקוצקער, של החידושי הרי"מ, של רבי יצחק מווארקי (שרש שושלות ווארקי ואמשינוב), של רבי מרדכי יוסף מאיזביץ' (איזביץ-ראזין, שהיה קשר מיוחד מאד עם הרבי הרש"ב), של הרבי מאלכסנדר וכו' וכו' הרבה מאד. אולי מזמן הבעל שם טוב או המגיד (לחוזה היה הרבה צדיקים סביבו, אבל) לא היה רבי שקבץ מסביבו כאלו צדיקים גדולים וגאוני תורה גם בנגלה כמו רבי שמחה בונים מפשיסחא, שעליו נספר.

קודם נאמר עוד משהו לגבי התאריך, י"ב, יום ההסתלקות של הרבי ר' בונים. הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, לא היה באותו זמן ממש של הרמב"ם, אבל לפי הקבלה הם בני זוג – הרמב"ן הוא הימין והרמב"ם הוא השמאל – וביום הסתלקות רבי בונים הוא חגג את יום הולדתו ה-632. כלומר, עוד לפני החסידות זה יום שמצוין בדברי ימי ישראל. הזכרנו פעם שאת ימי ההולדת של רוב הגדולים לא יודעים, ורק על צדיקים מיוחדים מאד יודעים. על הרמב"ם מפורסם שהוא עצמו כותב שנולד בערב פסח, י"ד ניסן, בשעה 1 אחר הצהרים. אבל אחד מגדולי גדולי ישראל שיודעים את יום ההולדת שלו זה הרמב"ן, בן הזוג הימני שלו, והוא נולד ב-י"ב אלול. לפי השנים, אם עושים את החשבון, הוא היה בן 632 ביום הסתלקות רבי בונים. מה זה אומר? אנו יודעים לפי מנהג הבעל שם טוב שקבל ממורו המובהק אחיה השילוני שיש בכל יום הולדת פרק תהלים מיוחד, והשנים ממשיכות גם בשמי רום, וכאשר גומרים את הספר מתחילים מחדש – כמו ספר תורה, כל דבר שגומרים מתחילים מחדש – ולפי זה הרמב"ן התחיל אז לומר פרק ל"ג בפעם החמישית. זה הפרק שאומרים כאשר משטחים על קבר של צדיק – "רננו צדיקים בהוי'" – ששני הצדיקים נפגשים ועולים למעלה לה' כדי להוריד גילוי של אור אין סוף מלמעלה למטה. זה רק שיהיה לנו סימן – באותו יום שהרמב"ן אומר "רננו צדיקים בהוי'" הוא באמת מתחבר עם רבי בונים מפשיסחא. הרבי ר' בונים אמר שיש לו קשר לכמה מהגדולים של הצדיקים של תקופת הראשונים, אחד מהם זה בעל "מבחר הפנינים" – שהרבי ר' בונים אמר אפילו שהוא גלגול שלו. קצת יותר מאוחר, מפרשיסחא בהלאה דבקו בספרי המהר"ל מפראג, ונזכיר זאת עוד בהמשך, היה קשר מאד מיוחד למהר"ל מפראג (שהוא אבי החסידות, וידוע שאדה"ז הוא בן אחר בן דור שמיני ממנו). כעת אנו מגלים שיש לו גם קשר מיוחד לרמב"ן. יש שורה של גדולי הראשונים שלומדים בישיבות עם גפ"ת – ר"ן ריטב"א רשב"א ורמב"ן, וכו' וכו' עם עוד ראשונים. הרמב"ם כתב ספר הלכות הלכות, ספר ה-יד, והמאירי מכנה אותו "גדול המחברים" – הוא חבר את כל ההלכות לחיבור אחד מסודר. אבל בתור 'לומדות' (מושג שבמשך הדורות, במיוחד בדורות האחרונים, זה המלה הכי חשובה בישיבות – מדברים על ישיבות, על יום יסוד תו"ת), מקובל שהכי הכי גדול – באין ערוך אפילו – זה הרמב"ן (כך מקובל בישיבות של לומדות, כבריסק וכו'). עד כדי כך שיש ווארט שאומרים בישיבות הליטאים, שר"ח בריסקער – ראש שושלת בריסק, השיטה הכי מעמיקה של לומדות במאה השנים האחרונות – אמר שמהרמב"ן ועד אלי אף אחד לא ידע ללמוד. היו בתקופה זו עוד כמה אנשים שאפשר לחשוב שידעו ללמוד, כמו הגר"א ועוד כמה, אבל הוא לא התבייש לומר שמהרמב"ן ועדי אף אחד לא ידע ללמוד. זה רק מאמר מוסגר שהרמב"ן, שגם היה מקובל, ובין כל המפרשים הללו הוא זה שכותב קבלה ממש (קורא לזה חכמת האמת), וגם היה מבריק בלמדנות שאין אחד שמתקרב אליו. לכן זה מאד חשוב, ויעזור לנו להבין בהמשך מי זה רבי בונים, שכפי שאמרנו חצרו הצטיינה לא רק בצדיקים אלא גם בלמדנים מהדרגה הכי גבוהה, שלא היה דומה לזה בחצר של אף רבי אחר אף פעם (קיבוץ של גדולים, שכל אחד התחיל אחר כך שושלת של חסידות בפולין, שהיחוד של כל השיטות האלה הוא שצריך ללמוד הרבה גמרא, הרבה לומדות). כל זה רק בשביל להכנס ליחוד של הרבי של היום, הרבי ר' בונים מפשיסחא. מחד אמרנו שהשרש שלו הוא הרמב"ן – וזה דבר שהתברר רק כאשר הוא הסתלק, ביום ההולדת שלו (בח"י אלול יש משהו הפוך, שהמהר"ל מפראג מסתלק והבעש"ט ואדה"ז נולדים – אחד עולה ושנים יורדים, "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"). בי"ב אלול, פחות משבוע קודם, יש אחד שנולד וכעבור 632 שנה יש אחד שמסתלק, וכעבור עוד 48 שנים יש אחד שמתחתן – יש גם יום הולדת, וגם יום הילולא, שלשון חתונה, וגם יום חתונה ממש. הרבי הרש"ב שהתחתן באותו יום הוא בכלל הרמב"ם של החסידות – אם יש אחד שיש לו 'לומדות' בחסידות זה הרבי הרש"ב, וייסד את הישיבה שהחידוש שלה הוא להתייחס לתורת החסידות באותו ראש של לומדות כמו שמתייחסים לתורת הנגלה, ללימוד הגמרא, זה החידוש הגדול של הרבי הרש"ב. אם כן, יש כאן שלוש תחנות עד לרש"ב, אבל היום מדברים על התחנה של רבי בונים מפשיסחא.

קודם נאמר את הווארט, ואחר כך נסביר את זה קצת. כל אור חדש שמאיר לעם ישראל, כנשמה חדשה שיורדת לעולם עם רשיון מהקב"ה לגלות ולפרסם ממד חדש של התורה, במיוחד של הנסתר של התורה, ככל שהגילוי הוא יותר גדול ויותר עצמי, אז עד שהדבר הזה מתפתח ומתבגר זה לוקח זמן, כמו שהתבגרות של ילד לוקחת שנים. להגיע למוחין, לשלמות הבגרות של התנועה, זה לוקח כמה וכמה דורות. ככלל זה לוקח ארבעה דורות, ש"דור רביעי ישובו הנה" – זה משלים את הבגרות של הגילוי החדש בעולם, ואחר כך זה ממשיך, כמו אחד שכבר התבגר, שהגיע לשלמות הגילוי של המוחין שלו, הוא לא מת ח"ו, אלא חי עד 120 וכל הזמן מתפתח, אבל לא באותם דילוגים שהיו עד שהגיע לבגרות. תורת החסידות של מורנו הבעל שם טוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, התבגרה לגמרי בדור של אדמו"ר האמצעי ושל רבי בונים מפשיסחא. לכן אפשר לנסח שהבעל שם טוב בא לעולם הזה בשביל שני הצדיקים האלו, שהיו מקבילים לגמרי בכל דבר – בשביל המיטעלע רבי ורבי שמחה בונים מפשיסחא, אחד זה חב"ד והשני זה המקביל לו בחסידות הכללית. כל מה שהיה עד שני אלה זה שלבי התבגרות, וכל מה שאחרי שני אלה זה המשך – אדם כבר מבוגר אז הוא ממשיך. כמובן שהוא מתפתח, אבל יש שלב, כמו בן אדם – אחד בגיל עשרים, אחד בגיל שלושים – שהוא הגיע לשלמות שלו, ועכשיו יש לו חיים שלמים בשביל לפתח את זה הלאה.

קודם כל, עכשיו אנחנו עושים קשר חדש בין הרבי ר' בונים לחב"ד, ואומרים שהוא קשור בעצם לאדמו"ר האמצעי. כמו שאדמו"ר האמצעי בחב"ד הוא שלמות הבגרות של חב"ד, הוא הגיע לשיא – עלה אפילו בדילוג לגבי אדמו"ר הזקן, ביכולת להרחיב את היריעה ולהעמיק ולגלות את ההעמקה שלו, בכתב ובעל פה, של תורת החסידות. אחר כך יש מאמרים, ויש לומדות – יש הצ"צ שהוא תושב"ע של החסידות, והרש"ב שהוא הרמב"ם של החסידות, עד הדור שלנו ועד הלאה. אבל אפילו הרבי התבטא שהעומק של חסידות חב"ד הגיע לשיא שלו אצל אדמו"ר האמצעי – זה השיא, זה הבגרות. אותו הדבר, חסידות פולין הגיעה לשיא שלה אצל הרבי ר' בונים מפשיסחא. אחר כך זה ממשיך, היו לו גדולים מאד – קוצק ממשיך זאת, גור ממשיך, אלכסנדר ממשיך, איזביצא ממשיך, אבל זה השיא. הקשר הזה בולט מאד – רבי בונים הסתלק ב-יב אלול תקפ"ז. כעבור 86 ימים (כמנין אלהים), ט' כסלו תקפ"ח, הסתלק עמיתו בחב"ד, אדמו"ר האמצעי. הרבי ר' בונים קבל את הנשיאות כאשר הסתלק היהודי הקדוש – ט' תשרי תקע"ד. אדמו"ר האמצעי קבל את הנשיאות כאשר הסתלק אביו ב-כ"ד טבת תקע"ג. כלומר, רבי בונים קבל הנשיאות בתוך אותה שנה שאדמו"ר האמצעי קבל הנשיאות, וההסתלקות באותו פרק זמן קצר. רבי בונים היה מבוגר בשמונה שנים, אבל בכל אופן – הנשיאות שלהם לגמרי מקבילה. בשביל הדבר הזה צריך גם 'חוש' וגם הרבה ידע בצדיקים ובתנועות החסידות בכלל כדי שמה שאמרנו עכשיו יתיישב טוב. בכל אופן, ניתן שני ווארטים של צדיקים כדי להמחיש זאת, וכשנספר סיפורי רבי בונים נבין זאת יותר טוב.

היה צדיק גדול מאד באותו דור, שקראו לו האפטער רב – רבי אברהם יהושע השל מאפטא – שהוא היה תלמיד קודם כל של המגיד מזלוטשוב, אחר כך של הרבי ר' אלימלך. היו ארבעה תלמידים הכי גדולים של רבי אלימלך, והוא אחד מהם. כל צדיקי אותו דור, עשרה-עשרים הכי גדולים, הסתלקו תוך כדי עשר שנים סביב אדה"ז, סביב שנת תקע"ג. רק הרבי מאפטא זכה להאריך ימים עד תקפ"ה. יש סיפורים למה זכה יותר משאר חבריו, מקובל שרבי אלימלך הוריש מח ולב ועינים ופה לארבעה תלמידיו, ואת הפה ירש ה"אוהב ישראל" מאפטא (זה כינויו, כך נקרא ספרו ורק זאת הרשה לכתוב על מצבתו). אחרי הסתלקות רבי ברוך ממעזיבוז (שישב על כסא סבו) הוא ראה עצמו כממשיך הכי גדול של הבעל שם טוב (גם בחיים הם היו מיודדים), והוא הלך למעזיבוז ושם המשיך נשיאותו עד הסתלקותו, הרבה שנים. בכל אופן, הוא עצמו אמר שיקרא על שם אפטא – הוא היה בכמה ערים, אבל בחר באפט (מענין שהצדיק בוחר על שם איזה עיר יקרא, וזה לא תמיד העיר האחרונה שיש בה). למה מדברים עליו? כי היו שני צדיקים מאד גדולים שהוא חלק עליהם, אז כנראה שיש קשר הדוק ביניהם – אדמו"ר האמצעי בחב"ד והרבי ר' בונים מפשיסחא. יש כמה סיפורים שנספר איך רבי בונים התייחס אליו, ויש גם בחב"ד כמה סיפורים – בפרט סיפור אחד מאד מפורסם – איך אדמו"ר האמצעי התייחס אליו. בכל אופן, יש פה אחד שלא סובל את חב"ד, כי זה יותר מדי עיוני, ולא סובל פשיסחא מאותה סיבה ממש, כי זה יותר מדי שכל, יותר מדי מוחין. זה עצמו סימן שהם מאד קשורים – חב"ד ברוסיה ופשיסחא מפולניה. למה לא סובל אותם? כי הוא שארית מהדור הקודם, הדור השלישי. היו צדיקים אחרי אדה"ז שאמרו שאותו מותר ללמוד, זה עוד לא יותר מדי שכל, אבל אדמו"ר האמצעי זה כבר יותר מדי. אמרנו שכל דבר לוקח כך וכך דורות עד שמתבגר לגמרי – עד שמגיע בעצם למה שהמייסד צפה (המייסד כאן זה הבעל שם טוב). האפטער רב היה שלב קודם.

אפשר לומר שהדור הראשון של כל תנועה זה הינקות של התנועה, הדור השני זה הילדות, הדור השלישי זה הנערות, והדור הרביעי זה כבר הבגרות. כל דבר, כל אור חדש, חייב לבוא לעולם, וזה תופס את העולם ומתחיל להופיע בו בינקות – אין ברירה, אי אפשר לומר שהאור מאד יכנס לעולם בבגרות. מי שמביא את האור לעולם, נשלח לכך מן השמים, הוא ודאי בתכלית הגדלות, אבל איך שהוא חותם את החותמת שלו על המציאות, זה חייב להתקבל בעולם בדרגה של ינקות ואחר כך לגדול משלב לשלב. היות שהאפטער רב עדיין מיצג דור קודם, ובשביל כל אחד הבחינה שלו הכי מוצאת חן בעיניו – חן מקום על יושביו וכו' – וקשה לו, לא מסוגל אפילו, להסכים שיש משהו אחרי זה, יותר מבוגר מזה. המחלוקת הזו בעצם התחילה בין היהודי הקדוש עצמו לחוזה מלובלין – האם החצר הוא על פי מוחין, או שעוד לא מוחין. היהודי הקדוש היה גם כן איש של מח, מה שאין כן השיטה של החוזה עם כל הצדיקים שהיו מסביב לו. אם כן, הרבי מאפט הוא עושה כאן חיבור בין אדמו"ר האמצעי לבין הרבי ר' בונים מפשיסחא – זה ברוסיה וזה בפולין.

נאמר עוד דבר להבין את זה לעומק: יש לפעמים דבר שמתחיל, או צדיק שבא לעולם ורוצה להתחיל משהו חדש, והוא לא זוכה. הוא צדיק גדול מאד, והוא ודאי מאיר איזה אור גדול בעולם, אבל התנועה היא נשארת בינקות, או שזה מגיע לילדות, או לנערות – אבל לבגרות זה לא מגיע. אחד מהסימנים – הבעל שם טוב אחרי ארבעה דורות כבר כבש את כל העולם, לא רק בכמות של היהודים באירופה, אלא גם במגוון של הצדיקים שהיה משהו עצום. הבעל שם טוב גם צפה הלאה, כשהוא צפה הלאה אז לפעמים זה יכול להיות יותר מדי, כמו שיש ווארטים מהבעל שם טוב, אבל כשזה מגיע לבגרות זה בדיוק כמו שצריך להיות, ומתוך הבעל שם טוב יוצאים ענפים ועוד ענפים של צדיקים גדולים ביותר (כאשר חוט השדרה של הכל, כפי שאנו מבינים זאת בחב"ד, הוא חב"ד – אבל בכל אופן יש אילן מגוון עם המון המון צדיקים מגוונים בכל עיר ועיר באירופה). מה הסימן כאשר מישהו מתחיל תנועה, שאפילו ממשיכה אבל לא מתפתחת (בלי לדעוך, שגם כאלו היו)? יש דוגמה, רבי נחמן מברסלב, שהוא נין של הבעל שם טוב אבל אומר שלא זה ענינו אלא שהוא משהו חדש – הדבר הזה מגיע כבר בדורו לשיא שלו, וגמרנו. הפלא באמת הוא שזה ממשיך, אבל זה הדוגמה להבין תנועה שלא מתבגרת – שממשיכה, אבל אין בזה התבגרות. זה מן השמים. אבל החסידות, שמתחילה מהבעל שם טוב, זה מתבגר – הדור השני, המגיד ממעזריטש, זה שלב של התבגרות לגבי הבעל שם טוב. אחר כך אדמו"ר הזקן עוד שלב אחר לגמרי של התבגרות, ושיא ההתבגרות זה אדמו"ר האמצעי, והמקביל אליו זה הרבי ר' בונים.

שיבר
הודעות: 709
הצטרף: ב' מאי 17, 2010 12:07 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי שיבר » א' ספטמבר 11, 2011 8:15 pm

המשך ["פרצוף" סיפורים על הרבי ר' בונים]:

כל זה הקדמה בשביל שנבין מי הוא – יש הרבה צדיקים, וכל שבוע מתייחסים ומתייחדים עם צדיק אחר, אבל במקרה שלנו השבוע יש מאד יחודי שלכן הקדמנו כל זה. נתחיל לספר את הסיפורים:

כתר:

הכתר, כמו תמיד, זה סיפורים שקשורים למשיח. יש שלושה ווארטים שלו, מזמנים אחרים, לגבי משיח.

פעם אחת רבו, החוזה מלובלין – שהיה מכנה אותו "מיינער חכם", וכפי שנסביר בהמשך – קרא לו, ואמר לו: בונים, מה תעשה כשיאמרו לך שמשיח עומד להגיע? הוא לא הסס, מיד הגיב, ואמר שאני מיד אכנס לשאנק (בית מרזח, באר) הכי קרוב, ואזמין כוס מעד (בירה), ואשתה כוס ועוד כוס עד שאני ארדם, וכשאני אקום זה כבר יהיה לאחר המעשה, משיח כבר יהיה.

דברי חכמים צריכים לימוד – הרבי שואל אותו מה תעשה (חוזר על זה, שנזכור את זה) כשיאמרו לך שמשיח עומד להגיע תיכף ומיד ממש, והוא עונה שאכנס לבאר הכי קרוב ואשקה עוד בירה ועוד בירה ועוד בירה עד שארדם, ואז כשאקום המשיח כבר יהיה.

איך אמר לו החוזה? בונים, איך האב מורא שלא יניחו לך לישון (אני פוחד שלא יניחו לך לישון). זו היתה התגובה.

לפני שנסביר זאת נאמר עוד שני סיפורים של משיח:

פעם אחת הוא יצא לחסידיו (הסיפור הראשון כשהוא עוד היה תלמיד) ואמר להם שכאשר משיח יבוא יתגלגלו מצחוק. למה? לרשב"י ער עז ניט געקומען, ולבונים הוא בא, לבונים הוא הגיע. ממילא כולם יתגלגלו מצחוק. בדורות האחרונים יותר, כשהיו חוזרים על הווארט הזה, היו מוסיפים הצדיקים שככל שהדורות עוברים הצחוק גדל (זה לא בטוח, כי גם צריך להבין את הווארט הזה שלו).

דבר שלישי, פעם אחת הוא אמר לחסידים – אני יכול עכשיו להביא את המשיח, אבל למה אני לא עושה את זה? בגלל שאני לא רוצה לבייש צדיקים גדולים יותר מבוגרים ממני בדור הזה, כגון הרבי מאפטא. אם אני עכשיו אביא משיח הוא ישב בראש השולחן, וכל הצדיקים, כל האדמו"רים ישבו סביב השולחן, ואני, בונים, אשב בסוף. ואז מישהו ישאל את המשיח – מי הביא אותך לכאן? ואז המשיח יצביע ישר עלי, בסוף השולחן, ויאמר "בונים, אתה הבאת אותי", ואז האפטער רב יתבייש, אז בשביל זה אני נמנע מלהביא את המשיח.

עד כאן שלושה ווארטים לגבי משיח. מה שאנו עכשיו נתבונן ששלושת הווארטים האלה כנגד ג' רישין שבכתר של הרבי ר' בונים: יש שתי פעמים בשנה ששותים הרבה – פעם אחת בפורים, עד דלא ידע, ופעם שניה זה בשמח"ת. ההבדל ביניהם, לפי החסידות, שבשמח"ת זה "יין משמח" (כשמו כן הוא, שמחת תורה, צריך לשמוח עם התורה ואנו מקוים שכך גם היא שמחה איתנו, וצריך לרקוד איתה). בשמחה תורה כששותים לא צריך ליפול שיכור על הרצפה ולישון עד שכאשר נקום זה כבר יהיה אחרי שמחה תורה, אבל פורים זה יותר גבוה משמחת תורה. בדרך כלל כתוב שהיין הוא באמא, ובפנימיות אמא יש יין משמח ובחיצוניות אמא, ש"מינה דינין מתערין", יש יין המשכר. אבל, השרש של היין המשכר הוא בפנימיות עתיק, כי זה היין של פורים, ש"חייב איניש לבסומי בפורים עד דלא ידע", עד שמסופר שבפורים באמת בסוף נופלים על המטה. לשתות עוד ועוד ועוד עד שנופלים זה בחינה של "עד דלא ידע". הוא אומר שברגע שאני שומע שמשיח עומד להגיע, כי הרבי אומר שמשיח עומד להגיע, אז כל אחד צריך להביא אותו מהשרש הכי גבוה של משיח בתוך נשמתו שלו. השרש הכי גבוה זה רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, ואיך מגיעים לשם כדי לעזור למשיח? נכנסים לבאר ומזמינים כוס מעד ועוד כוס מעד ועוד כוס מעד עד שנופלים, ואז כשקמים משיח כבר הגיע. איזה דוגמה יש בתורה להתנהלות הזו? שככה מביאים מישהו לעולם? זו התנהגות חזקיה מלך יהודה, שהיה ראוי להיות משיח, אם היה אומר שירה כאשר קם בבקר וה' עשה נס מופלא. בא סנחריב עם כל חילו העצום, שם את ירושלים במצור, ואין שום סיכוי על דרך הטבע להנצל – אז חזקיה הולך לישון, שה' כבר יטפל באויב. זה בטחון סביל, של הוד – עומק תחת, ששרשו ברדל"א – וכשהוא קם בבקר באמת היה נס משיחי, ואם רק היה חותם על הנס הזה באמירת שלו הוא עצמו היה נעשה המשיח, בזכות זה שהלך לישון. יש הרבה דברים שעושים בשינה, ואחד מהם זה להביא את המשיח. זה כוונה בכלל, כל ערב בק"ש על המטה – כל היום עבדתי קשה (הלואי), עשיתי תורה ומצוות והכל היה כפי שהרבי מלמד "להביא לימות המשיח", אבל בנתיים זה לא עבד. אז מה אני יכול לעשות? ללכת לישון, וכאשר אקום זה יהיה כבר לאחר מעשה. זה בחינה אחת, שמביאים את המשיח מהרדל"א שלי, מה"עד דלא ידע".

יש בחינה שניה, שמביאים את המשיח עם צחוק אחד גדול. אם מביאים את המשיח עם "צחוק אחד גדול" זה בא מרישא דאין, הראש השני של הכתר. ומה הצחוק? הצחוק זה שבשביל כל הצדיקים של הדורות משיח לא בא, ובשבילי משיח בא – "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי". הצחוק הזה הוא שרש ביאת המשיח ברישא דאין, בראש השני של הכתר – התענוג, או הצחוק, זה בחינת יצחק שבכתר. "צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי". על זה גם כתוב שהמשיח יבוא פתאום, שדברנו על זה הרבה לאחרונה (גם פה לפני שבוע) – "פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". דבר שבא פתאם הוא מחד מפחיד ומאידך מצחיק, ממש "פחד יצחק", "ופחד ורחב לבם", כמו שהמפרשים מסבירים שפחד יכול להיות תגובה ספונטאנית לכל תופעה פתאומית, גם הכי טובה. כמו שמודיעים למישהו שזכה בפיס במליארד דולר, קודם כל יש פחד וממנו בא צחוק של המרחב העצמי, רחבות אין סופית. "ופחד ורחב לבם" נאמר בישעיה על הגאולה של מלך המשיח, עליה כתוב במלאכי "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". העיקר שיתגלגלו מצחוק, וזה מאד מתאים לרבי בונים שכשמו כן הוא, שמחה, וכדלקמן.

הדבר השלישי זה רישא דאריך, הרצון, שמשיח תלוי ברצוני – שאם אני רוצה אני מביא את המשיח ברגע הזה. אבל ברצון, רישא דאריך, יש גם מוחא סתימאה – יש חישובים שמה, ואני צריך לשקול במו"ס שבתוך רצוני אם באמת אני רוצה עכשיו להביא את המשיח, או שמא, כדי לא לבייש את צדיקי הדור, אני לא אביא את המשיח, שמישהו אחר יביא את המשיח. זה המשיח ברצון של הרבי ר' בונים.

לא הסברנו עוד הווארט של החוזה, שאמר לו – "בונים, איך האב מורא שלא יניחו לך לישון". כלומר, אתה תשתדל באמת להגיע לשמה, אבל לא יתנו לך. החוזה גם מודה שאם יגיע לשם משיח יבוא מיד, אבל לא יניחו. או שיאמרו שצריכים אותך לפעילות אקטיבית בביאת המשיח. גם נצח וגם הוד מושרשים בפנימיות הכתר, אבל נצח זה פעיל והוד זה סביל. רבי בונים אומר שכאשר יאמרו שמשיח בא אני נכנס לשאנק ומתחיל לשתות, ואומר לו החוזה שאני פוחד שלא יתנו לך לישון – אפשר לפרש שצריכים את ההשתתפות האקטיבית שלך. אפילו שאומרים שמשיח כבר מגיע, בכל זאת צריך משהו לעשות כדי לגמור זאת בחיצוניות.

ככה הסברנו שלושה ווארטים לגבי משיח, שהכל קשור לכתר של הרבי ר' בונים.

חכמה:

אמרנו קודם שבין כל תלמידי החוזה, 120 צדיקים גדולים, כולם מנהיגי עדה לעתיד – החוזה אמר עליו דווקא ש"ער איז מיינער חכם", הוא החכם בין החבורה. גם סיפרנו סיפור לילידם, שחכם רואה אחרת – הוא רואה את המציאות, את האדם, אחרת. יש סיפור דומה לזה של הרבי הרש"ב, שאמר כי כמו שיש מישהו שיש לו חוש ביהלומים – יכול לראות כמה היהלום שוה, מה שאדם שאינו מקצוען לא יכול להאריך באמת – כך לו יש חוש ביהודים, וזה דבר נדיר ביותר. אמרנו שיש קשר, בתאריך י"ב אלול, בינו לבין הרש"ב. ספרנו קודם ונחזור בקיצור, שפתאום בליל הסדר ב"שפוך" כשפתחו את הדלת נכנס כפרי פשוט והתחיל לדבר עם הרבי בדברי חולין, וחסיד פשוט שאל מי זה, ורבי יצחק מווארקי (גדול התלמידים) אמר לו – אתה רואה מישהו, אני רואה מישהו אחר, והרבי רואה מישהו אחר לגמרי. הסברנו שככה זה לגבי כל יהודי, שאפשר לראות את החיצוניות שלו (שגם בה יש שלוש מדרגות – בסוד שנגל"ה, שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, מהסודות החשובים בכתבי האריז"ל- והחיצוניות זה גוף-לבוש-היכל), לדון אותו לפי ביתו או לפי לבושיו או לפי גופו (היינו לזהות אותו עם ביתו, בגדיו או פרצופו) – זה הכל חיצוניות. אבל יש אחד שרואה את הנשמה של היהודי, זה כבר משהו אחר, זה ר"י מווארקי כאן, שאומר "אתה רואה מישהו ואני רואה מישהו אחר". אבל הרבי רואה מישהו אחר לגמרי – הרבי רואה את שרש נשמתו, איך שהוא מושרש בנשמת אדה"ר, איך שמושרש בא"ק, איך מושרש באוא"ס, בעצמות, איך הוא "חלק אלוה ממעל ממש", עם כל מה שהיה אצלו וכל מה שיהיה אצלו. לראות את שרש נשמת כל יהודי זה החכמה הפנימית ביותר – פנימיות אבא.

אמרנו קודם שהרבי ר' בונים הצטיין בלמדנים שהיו אצלו – וזה מתחיל מהיהודי הקדוש, שהסתלק בחיי החוזה ורבי ר' בונים המשיך אותו (והוא שלב הבגרות הסופי) – והוא אומר שאני והחבריא שלי בדרגת בית הדין של הרי"ף שתקעו בשופר בר"ה שחל בשבת, וגם אנו היינו יכולים לתקוע בשופר בשבת, אם לא הייתי חושש מתגובות העולם.

עוד הפעם, אחרי בטול הסנהדרין ואחרי הש"ס ירושלמי כבר לא היה בית דין בישראל מוסמך לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת, עד ביאת ינון. אבל היה יוצא מן הכלל אחד, במשך כל הדורות (אומרים שהיו אולי עוד כמה, אבל אחד מפורסם), וזה הרי"ף, שפסק לעצמו שאני עם התלמידים שלי מספיק גדולים ומוסמכים כמו הסנהדרין של פעם, שאנחנו יכולים לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת. בתולדות החסידות מי שאמר את זה, וזה היה נכון שאפשר באמת לומר כך, שיש כאן בית מדרש וחבריא ברמה גם של צדיקות וגם של גאונות ולמדנות שניתן לתקוע בו בשופר בר"ה שחל להיות בשבת, זה בית המדרש של רבי בונים (בית מדרש עם ר"י מווארקי, הרבי מקוצק, האיז'ביצער, חידושי הרי"מ, ועוד ועוד ועוד). גם את הווארט הזה אנו שמים בחכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". יש כאן איזה יחוד של חכמתו הוא וחכמת החבריא קדישא שלו שאין כיוצא בזה. בשביל לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת צריך להיות בדרגת "פנימיות אבא פנימיות עתיק" כמבואר בחסידות.

עוד ווארט: אחד מגדולי התלמידים, החידושי הרי"מ, ראש חסידות גור [שאחרי הסתלקות רבי בונים יצא לשדה עם הרבי מקוצק, וכשחזרו הוא קבל עליו הנהגת הרבי מקוצק – כמו שיש סיפורים כאלו גם בגמרא על שני גדולים שלא ברור מי ימשיך – ורק אחרי הסתלקות רבי מענדל מקוצק (וידוע הווארט שלו ש"מענדל מענדל לגזירה שוה", שזה הקשר שלו עם הצ"צ) נעשה רבי, וגם לו היתה הו"א לבוא לצ"צ בגלל גזירה שוה זו, ולא אסתייע מילתא], אמר עליו – הוא היה רק פנימיות, בלי שום חיצוניות, וכל המעשים שלו נעשו מתוך הנקודה הפנימית שלו. עוד הפעם, זו שיטה של חסידות שאין בזה שום ענין חיצוני – אחרת לגמרי מרוב החצרות והזרמים של החסידות, שיש המון חיצוניות של תנועות ומחיאות כפים וכיו"ב. מי זה בחב"ד הרבי – יש רק אחד – שאין לו שום חיצוניות? שגם בתפלה הוא בלי שום זיז של תנועה, שכולו רק פנימיות ואין לו שום חיצוניות, אז מי שיודע בחב"ד זה אדמו"ר האמצעי. בדיוק אותו דבר אמר החידושי הרי"מ על הרבי ר' בונים. להיות כולו פנימיות, בלי שום חיצוניות, זה מוחין דגדלות. כפי שאדמו"ר הזקן אמר על בנו, שמה מעלת בני עלי? שכל חסיד צריך לומר "הלואי בינוני" ולהגיע ל"מח שליט על הלב", אבל אני "פנימיות הלב שליט על המח", ובני הוא "פנימיות המח שליט על הלב", ובכך הוא יותר גדול ממני. זה מתבטא בכך שהוא כולו פנימיות. החידושי הרי"מ אמר שלא רק שכולו פנימיות, אלא שמכך באים לו כל המעשים. "כולו פנימיות" זה חכמה – חכמה זה פנימיות. זה שהמעשים יכולים לנבוע מה"כולו פנימיות" זה פירוש פנימי מאד של הפסוק "כלם בחכמה עשית". ככה אומר החידושי הרי"מ על רבו, רבי בונים.

עוד דבר, פנימיות זה קשור לפנים. יש ווארט שמקובל בין חסידי פולין שכל מי (אולי אפילו לא יהודי) שראה את הפנים (בגשמיות) של הרבי ר' בונים לא מת בלי תשובה. יש דברים שנאמרים על עוד צדיקים, אבל כל כך ישר ולענין לא זכור לי כרגע לגבי צדיקי החסידות. יש מסורת שכל מי שטובל במקוה האר"י בצפת לא ימות בלי הרהור תשובה, אבל כאן הרבה יותר פשוט – כל מי שראה את הפנים של הרבי ר' בונים לא מת בלי תשובה. זאת אומרת שהקרין את כל חכמתו בפנים – "חכמת אדם תאיר פניו". לא כל חכם מסוגל (וגם רוצה) להקרין כל חכמתו בפנים, אך ככל שיותר חכם זה קורה בדרך ממילא – "חכמת אדם תאיר פניו". אבל התוצאה זה גם חידוש, שרק בגלל ראית הפנים לא ימות בלי תשובה. בלשון הקבלה זה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – תשובה זה אמא והפנים של הצדיק זה אבא ("חכמת אדם תאיר פניו"), אז אם יש כזה צדיק שכל מי שרואה את פניו לא ימות בלי תשובה (קשור גם לאבא וגם לאמא, שהרי "ימותו ולא בחכמה" ו"החכמה תחיה בעליה", ואחד הפירושים הוא ש"בעליה" זה בינה, והיינו החיות של עבודת התשובה, כמו חי אלול שהוא החיות של עבודת אלול), זה יחוד אבא ואמא.

בינה:

בינה זה שמחה. הרבי ר' בונים התחיל להנהיג עוד בחיי החוזה, ברגע שהסתלק היהודי הקדוש, והיהודי הקדוש התחיל להנהיג בחיי רבו. היתה מחלוקת חריפה בגלל אינשי דלא מעלי שעשו פלוגתא בין החוזה לתלמידו – בתחילה היהודי הקדוש קבל רשות מפורשת מרבו להנהיג עדה, אבל אחר כך בגלל לשון הרע החוזה הקפיד עליו ועל רבי דוד מלעלוב ושניהם מתו. אחר כך החוזה מאד התחרט על זה, אבל בכל אופן אנשי דלא מעלי הצליחו להפריד בין החוזה ליהודי הקדוש. כאשר היהודי הסתלק מיד התחיל להנהיג הרבי ר' בונים, ואז באו אותם בעלי לשון הרע ודברו סרה על רבי בונים שמתחיל להנהיג עדה בפני החוזה, אבל כאן הוא הגיב בצורה מיוחדת – "שמו שמחה, והוא ישפיע שמחה על העולם". שמחה זה בינה, וכן כל מושג ההשפעה לעולם שייך לבינה.

יש עוד תכונה של בינה – "מבין דבר מתוך דבר". חכמה זה הברקות ישירות, אבל ללמוד דבר מתוך דבר ולהבין דבר מתוך דבר זו הגדרה של הבינה. במדה מסוימת להיות "מבין" זה יותר קשה מלהיות חכם, ולכן כתוב "'נבונים' לא אשתכחו" בימי משה רבינו. לגבי חיי רבי בונים בכלל לא ספרנו עדיין הרבה. אביו היה רב חשוב, כתב כמה חיבורים חשובים. כשהרבי ר' בונים התחתן, כמנהג הימים ההם, השווער שלו החזיק אותו כמה שנים על קעסט. כל הילדות שלו – וזה דבר שעוד נרחיב עליו בהמשך – הוא התנהג בפשטות. כילד הוא הצטיין גם בפקחות שלו וגם בעליזות שלו – משחר הילדות שלו הוא ילד חכם עליז (גם איזה יחוד של חו"ב, או"א עילאין) – ובנוסף לכך (יש הרבה ילדים חכמים ושמחים, אבל כנראה זה היה מיוחד מאד) הוא הצטיין מהילדות ממש ב"הצנע לכת", היה מסתיר את מעשיו לחלוטין, שאף אחד לא יראה וידע מה שהוא עושה. זה רק כדי שנכיר אותו מהילדות. אמרנו קודם שכל הדור שלו, דור מאד מיוחד – השנים מ-ע"ג עד פ"ח, יהיו אפילו חוקרי החסידות, אנשים שלא מבינים לנכון את התפתחות החסידות, שיאמר שזה אפילו איזה מן חלל. אנו מסבירים שלא רק שזה לא חלל, אלא שדווקא שנים אלו – הדור של אדמו"ר האמצעי והרבי ר' בונים – החסידות הגיע לשיא שלה, לבגרות, ואחר כך זה ממשיך הלאה. תוך כדי הקעסט הוא נסע לרבי הראשון שלו, המגיד מקוזניץ, וכשהקעסט נגמר הוא שאל את הרבי מקוזניץ מה יעשה כעת – הוא היה הצנע לכת, ולא רצה שידעו שהוא יודע ללמוד וכיו"ב, רק שהוא טיפוס פקח ושמח. אז הרבי מקוזניץ שלח אותו עם פתק לוורשה, ואז היתה בוורשה המשפחה של זוג הגבירים הכי גדולים, שהאשה יותר מפורסמת מהבעל ושמה היה תמר'ל – מהנשים הכי דגולות וחשובות בתולדות החסידות – ור' דוב ברגסון. הם היו בעלי ההון הכי גדולים בוורשה, והרשת שלהם התפרסה על כל אירופה – על גרמניה ואיטליה – והרבי מקוזניץ שלח אברך צעיר זה לזוג המפורסם, שיכניס אותו לעסקים שלו. כמו שמפורסם על יוסף הצדיק, שגם היה חכם גדול מאד (ידוע ש-חכם גדול = פלא; חכם גדול מאד = יוסף), אז כעבור זמן מועט מאד עלה ועלה עד שנעשה המנכ"ל של כל העסקים של ר' דוב ברגסון, הבעל של תמר'ל המפורסמת. לצורך זה הוא גם למד כמה שפות, כמו גרמנית ופולנית ואיטלקית, כדי שיוכל לנהל את העסקים. כל התקופה הזאת היתה תקופה קצרה מאד, וכעבור שנה-שנתיים הוא החליט שלא בשבילי להיות המנכ"ל של האימפריה של משפחת ברגסון, וצריך מקצוע יותר צנוע – בחר לעצמו את מקצוע הרוקחות. הוא למד להיות רוקח, וגם אשתו התמחתה בזה, וגם כשהיה רבי המשיך בזה, ולפחות אשתו המשיכה. הוא היה רוקח – רוקח פקח ושמח, הרבי ר' בונים. כמובן שהיו דברים בגו, למה בחר דווקא את המקצוע הזה. היות שהוא היה רוקח.

כמו הרבה חכמים – מאז ומתמיד, כולל הרמב"ם והרמב"ן – הוא היה בקי מאד מאד ברפואה, הרבה לפני שהוא נעשה רבי. הוא היה אומר שהרופאים לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם – היה ממלא את הרצפטים והכל, אבל היה אומר שהרופאים לא יודעים כלום ברפואה. ואז היה מסביר את עצמו – שהאדם הוא עולם קטן, ובתוך העולם קטן של אדם יש את כל מה שיש בעולם הגדול, בכל העולמות ובכל היקום, כל הדצח"מ, הכל לפרטי פרטיו נמצא בתוך האדם. ממילא גם יש בתוך האדם את כל עשבי המרפא – השרש שלהם בתוך הגוף של עצמו – וכל מה שנחוץ בשביל שהאדם יוכל להתגבר ולרפא מחלות עצמו נמצא בתוך עצמו, אבל כדי להבין את זה צריך להיות "מבין דבר מתוך דבר", להכיר את כל מה שיש בעולם הגדול ולהבין דבר מתוך דבר איך כל פרט ופרט נמצא בתוך האדם. פעם אחרת הוא גם הסתמך על איזה סיפור שקרה אצל החוזה, שפעם אחת בא משוגע אחד לחוזה, כנראה משוגע מספיק שפוי שרצה להתרפאות משגעונו, והחוזה אמר לו שיתמיד לומר כל הזמן המשנה בפרקי אבות "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה... מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה וכו'" (אגב, זו המשנה שאומרים בלויות). הוא עשה זאת, ובמשך הזמן התרפא. רבי בונים הסביר עצה זו על אותו דרך, שהכל נמצא בתוך האדם עצמו, אבל אם יש לו גאוה – שרש כל השגעונות, לפי הבעל שם טוב – הוא בונה בגוף מחסום בינו לבין העשבי מרפא שנמצאים בתוך עצמו, וברגע שהוא מוריד את חומת הגאוה שלו אז באופן ממילא צומחות כל התרופות לכל המחלות (ממחלות נפש עד מחלות גוף), ואז האדם מתרפא מעצמו. בכל אופן, כאן יש ווארט שהרופאים לא מבינים כלום, ומשמע שאני כן מבין, ובשביל זה צריך להיות "מבין דבר מתוך דבר", להיות "נבון" – בינה עילאה, לא סתם בינה. בדרך כלל הבנת דבר מתוך דבר זה סוכ"ע מממכ"ע, בלי גבול מגבול, אבל כאן אחרת ואפילוהפוך – להבין את האדם הקטן מתוך הידע המושלם של האדם הגדול. קודם כל צריך להיות ידען ובקי בכל המדעים של העולם הגדול (זה גם חוזר למה שאנו מספרים כמעט כל שבוע משהו שקשור לתורה ומדע) ואחר כך מתוך זה למצוא, להבין דבר מתוך דבר, איך הכל נמצא באדם – ואז אתה יכול להיות רופא. אם לא ככה, אז אתה לא מבין כלום.

שדרך אגב, אם אמרנו את זה נאמר עוד משהו להשלים משהו שדברנו לפני שבוע, איך פעם היתה רעידת אדמה וכולם התעוררו בתשובה, ואילו רבי פינחס מקוריץ שחשב וידע שזה יקרה לא התפעל, אז הוא בא ובכה לבעש"ט שכולם חוזרים בתשובה בגלל אסון טבע שקרה, ואילו אני שחישבתי זאת קודם (כמו הדוגמה הכי מצויה היום של חישוב לקויים) לא מתפעל. הבעש"ט אמר לו שכל היצר הרע זה להלביש את כל ההשגחה בטבע, ואז ממילא אין לאדם התפעלות, ובמקום שיהיה לו חיות הוא חכם מת וקר – הוא מתייחס רק בקרירות לכל מה שמתרחש. אז אמרנו שצריך להסביר זאת באריכות, ולא צריך להשאיר כזו נקודה חשובה בלי הסבר כל שהוא. רק הפנינו לסיפור באור ישראל על הבעש"ט בענין של השגחה פרטית, אבל בכל אופן צריך לומר הווארט שכתוב שם בהסבר אותו סיפור. אפשר לדעת שמשהו יקרה מראש ואז באמת אין כל כך התפעלות מזה שזה קרה, כי ידעת שזה יקרה. אבל מה כן צריך לקרות? צריך להיות כעין דילוג קוואנטי, שההתפעלות היא שגם כאשר זה צפוי מראש, איך שזה קרה באותו רגע ובאותו מקום התוצאות לגבי הנשמות החיות מסביב היו כך וכך. זה משהו מאד פשוט – עיקר ההתפעלות זה איך ה' תכנן מששת ימי בראשית (גם ה' יודע לחשב מה שיהיה...) את כל מה שעתיד להיות בצורה כזאת, שזה יפול בדיוק באותו רגע, באותו מקום, ושזה יפעל פעולה חשובה מאד לגבי מליוני אנשים, כל פרט ופרט באופן אחר, ויביא כל אחד ואחד לתיקון שלו. זו ההתפעלות – זו דוגמה של בגרות בהתפעלות מפלאי ה' במעשה בראשית. אם לא יודעים את המדע כדי לקרר את ההתפעלות הראשונה, גם לא יגיעו להתפעלות העליונה יותר, המבוגרת יותר. זה משהו מאד חשוב שצריך לזכור ולצרף לסיפור הקודם. בכל אופן, גם מספרים על אחד שאומר שצריך לדעת הכל, אבל מאד שמח וחם (תנועה זה חום) – אבל הכל בלי שום שמץ חיצוניות, הכל פנימיות.

אמרנו שהחוזה קרא לו "מיינער חכם", אבל היהודי הקדוש – שהוא הרבי האחרון שלו, הרבי של שלמות הבגרות שלו (שהיה בן גילו) – היה קורא לו "נקודת לבי". כמו שאמרנו קודם לגבי אדה"ז ש"פנימית הלב שליט על המח" – אצל היהודי הוא "נקודת לבו", פנימיות הלב, ואצל החוזה הוא החכם שלו. חכם זה חכמה, אבל נקודת הלב זה פנימיות אמא (שלמעלה מחכמה, ושם – בנקודה הפנימית שבלב – שורה היחידה שבנפש).

הוא היה אומר על שלושה פירושים של ראשונים. אמרנו שצריך לקשר משהו שמקשר אותו באופן מיוחד לרמב"ן, אז יש ווארט אחד שלו שמדבר על רש"י ואב"ע והרמב"ן, שלושת פירושי הראשונים על התורה. לפי ההמשך נראה שיש לו הערכה מיוחדת מאד מאד לאבן עזרא, שגם שם אותו כחכם גדול. לפני שבוע אמרנו שרבי פינחס מקוריץ אמר שספרי הרמב"ם הם סגולה ליראת שמים, כולל המורה נבוכים. כדי להבין זאת נקפוץ למשהו דומה, שנשים תיכף בספירת הגבורה – הרבי ר' בונים התפעל "אני תמה איך הכתפים של האבן עזרא נשאו כל כך הרבה יראת שמים". זה בדיוק ההערכה ההפוכה ממה שרוב האנשים מתייחסים לאבן עזרא, זה ווארט שלא צריך להאריך בו. יש לו 'חוש' ביראה וזה קשור ליראה-גבורה. נחזור לווארט שאנו שמים בבינה, כי זה 'מבינות' לגבי שלושה ראשונים הכי חשובים בפירוש התורה (ידוע מרבי אייזיק מהומיל, שאף על פי שאתה לא בדרגה של צדיק, מי שזוכה, מי שהוא 'מבין', יכול לומר 'מבינות'). הוא אמר ווארט שנשמע כחידה, חידה מבדרת לפי דרכו בקדש – שרש"י כתב את הפירוש שלו כדי שיבינו, ובסוף לא מבינים. האבן עזרא כתב את הפירוש שלו כדי שלא יבינו, ובסוף מבינים. הרמב"ן כתב את הפירוש שלו כדי שלא יבינו, ובאמת לא מבינים. זה ווארט יפהפה של הרבי ר' בונים. היו צדיקים שפרשו את הווארט הזה שבמה שאמר על האבן עזרא כנראה התכוון לעצמו, שהוא מבין. אבל הרמב"ן כתב את הפירוש שלו שלא יבינו, ובאמת הצליח – שלא מבינים אותו.

מה זאת אומרת שמישהו כותב את הפירוש שיבינו או לא – צריך לנסות להבין למה מתכוון בזה. אפשר לפרש את זה באופן מקומי או באופן לא מקומי. אפשר לומר שמישהו כותב שכל אבל יש לו כוונה נסתרת – הרי כל אחד מהראשונים כותב ברוה"ק ויש לו סודות, והפשט שהוא כותב זה לבוש על גבי הסוד שהוא מתכוון, והלבוש מסתיר את הסוד. ככה אפשר לומר, שיש אחד שכותב על מנת שהסודות יתגלו – שיבינו את הכוונה הפנימית. כל אחד יכול לקרוא את המילים ולהתפלפל בהן בלי סוף, לכן יש מליון פירושים על רש"י כדי להבין את המילים, אבל ברור שלא על זה מדבר – מדבר על הבנת הכוונה הפנימית שאחרי המילים. בפירוש הוא חייב לכתוב מילים, זה הכלי היחיד שיש לו, ויש אחד שכותב מילים ובאמת רוצה שיבינו את הפנימיות, אבל בסוף לא תמיד מבינים (לפי הפירוש השני שנסביר זה יוצא יותר טוב). יש מי שרוצה להסתיר את הפנימיות – רוצה לכתוב זאת, כנראה שזה עושה תיקון בעולמות העליונים שכותבים סודות שאף אחד לא מבין, אבל לא רוצה שיבינו – אבל בסוף יש מישהו ששובר את הקוד. זה דווקא דבר שהיום מאד מאד מדברים עליו, עד כדי כך שיש כל מיני חוקרים למיניהם של היום שחושבים שכל מיני דברים עתיקים (אפילו התורה) זה קודים ודברים נסתרים שכולי האי ואולי מישהו בדור האחרון ישבור את הקוד. יש בזה המון המון שטויות, שאין כאן המקום להתייחס לזה, אבל בכל אופן זה צורה להסביר את מה שהוא אומר שמישהו כותב על מנת שלא יבינו, אבל בסוף מישהו בא ומבין. אבל יש מי שכותב על מנת שלא יבינו, אבל הקוד הוא כל כך נעול שאף אחד לא מבין. כל הפירוש הזה הוא מקומי, בינה מקומית ולא "מבין דבר מתוך דבר". יש פירוש הרבה יותר עמוק, משהו כללי. כאשר צדיק כותב הוא לא רק כותב שכל – יש שכל גלוי ויש שכל נסתר, אבל חוץ מזה יש לו אמונה, שקוראים לזה גם השקפה כללית. זה שרש"י וכל אחד מקדיש שנות חיים לכתוב פירוש על איזה ספר זה כנראה שמאמין בספר הזה, כדאי לו להשקיע בזה. בעומק הנשמה שלו יש לו השקפה מיוחדת לגבי הספר הזה. גם אמונה זה משהו מאד מאד מכוון, באיזה אופן, באיזה סגנון הוא מאמין בדבר הזה (אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד). כל יהודי מאמין בתורה, אבל למרבית הפלא גם בזה יש מגוון של צדיקים אמיתיים איך הם מאמינים בתורה (ואי אפשר בדיוק לומר זאת). למשל, הרמב"ם רצה לקבוע מסמרות איך צריך להאמין בתורה, אבל ידוע שרש"י והרמב"ם לא יסכימו על הרבה דברים לגבי אופי האמונה בתורה. זה דברים הכי עמוקים והכי קשים לומר אותם, ובעצם זה בלתי אפשרי לומר אותם. יש אחד שרוצה גם כן שהאמונה שלו תתגלה דרך המילים שהוא כותב. נאמר הרבה יותר פשוט – רוצה שההשקפה שלו ביחס לתורה כולה תתגלה. רש"י באמת רצה, כשכתב את הפירוש, שההשקפה שלו על התורה תתגלה – זה לא משהו פרטי, בפירוש אחד, אלא כולל כל פירושו מתחלה ועד הסוף, שמי שילמד פירושו מתחלה ועד סוף יצא עם ההשקפה הכללית של הנשמה הכללית של רש"י. רש"י באמת רצה להעביר זאת, אבל בסוף לא מבינים. האבן עזרא משחק איתנו, כשקוראים אותו חושבים שההשקפה שלו היא כך וכך, אבל זה בכלל לא כך וכך – ההשקפה שלו על כל התורה הזאת – אבל סוף יש מישהו שמבין אותו, שזה אני, ואחרי שאני מבין אותו אני יכול להעיד עליו שאין אחד כזה שיש כל כך הרבה יראת שמים על כתבפיו, שזה בחינת "אני בינה לי גבורה". אבל הרמב"ן לא רוצה שיבינו את ההשקפה שלו, ובאמת לא מבינים את ההשקפה שלו – זה גם קשור עם חכמת האמת שהוא מכניס לפירושו. זה בכלל לימוד מאד חשוב בפני עצמו, שתי צורות איך להבין את הווארט הזה של רבי בונים, שיש אחד שרוצה שיבינו וכו'.

יש סיפור נחמד שגם נכנס במקום הבינה: קודם דברנו על יין המשכר, שזה רדל"א, אבל יין המשמח זה פנימיות אמא – "אם הבנים שמחה". אחד מגדולי אותו דור זה רבי יחזקאל מקוזמיר, שהיה מיודד עם הרבי ר' בונים, ופעם אחת הוא חתן את בנו והזמין את רבי בונים לבוא לחתונה, והרבי ר' בונים לא יכול היה להגיע, אבל במקום זה שלח את גדולי תלמידיו לייצג אותו בשמחה. החסידים נסעו, ורצו לעשות שמח – פעם היו עושים הרבה יותר שמח אפילו מהיום בחתונות – ובשביל זה התלבשו כקוזקים, אבל עשו זאת טוב מאד, פיקס. נכנסו לתחום העירה ששם החתונה, והמשפחה המקומית – הגוים – שנאו את הקוזקים, שהיו אויב של הפולנים, שעצרו אותם (התחפשו כל כך טוב) ושמו אותם בבית הסהר. הם יושבים בכלא, לא יודעים בדיוק מה לעשות, עד נזכר שיש לו איזה בקבוק משקה בכיס האחורי, אז הוא הוציא את הבקבוק ונתן לכולם לשתות לחיים וכולם החלו לרקוד כמו חסידים. ברגע שהסוהרים ראו את הריקוד הבינו שזה לא קוזקים, אלא משהו אחר. קוזקים גם שמחים ושותים, אבל כנראה ש"נכנס יין יצא סוד" – הם לא רוקדים ושרים כמו קוזקים. הבינו שזה יהודים שהתחפשו (כמו שהם אמרו, שהולכים לחתונה ולכן התחפשו), אז שחררו אותם והלכו ושמחו וכו'. כשחזרו ספרו לרבי, והוא הגיב וקצת נאנח – כל כך קשה הייתי צריך לעבוד כדי שהתלמידים שלי יקחו קצת משקה וישתו לחיים. הייתי צריך שיתחפשו ולשים אותם בבית הסהר ובסוף אמרו לחיים ושמחו, שזו תכלית הכוונה. אם כן, רואים שכמו שהחוזה העיד עליו – שמו שמחה והוא ישפיע שמחה לעולם. בשביל להשפיע שמחה לעולם צריך לומר לחיים, לשתות, ולקום לרקוד גם בבית הסהר. כל הענין הוא הריקוד בבית הסהר, אבל כל כך קשה היה לי לעבוד עד שהצלחתי עד שהחבריא שלי יקחו א דרינק משקה. זה גם סיפור ששייך לבינה, שהיא שמחה.

עוד משהו: בינה זה גם תשובה, ואמרנו שכבר בצעירותו – כשהוא היה מנכ"ל של הנכסים של משפחת ברגזון – הוא נסע בכל העולם ולמד את כל השפות. גם אחר כך, כשהוא היה רבי – וזה קצת מקשר אותו לרבי המהר"ש – היה נוסע לגרמניה בהצנע, בהסתר פנים, על מנת להחזיר יהודים רחוקים רחוקים בתשובה. בין הסיפורים האלה, שיש המון כאלה, יש סיפור אחד שפעם נסע לדייטש-לאנד בשביל אחד, ואותו אחד נכנס לאיזה מקום שהוא לא היה יכול להכנס (מבארים ובתי מרזח הוא לא פחד, ולא פחד לשחק קלפים ושח – שזה גם אחד הדברים שהכי מהדרים את הציור שלו, איך נכנס לבאר ומשחק עם יהודים כדי לקרבם) – שאסור ממש להכנס – אז הוא עמד בחוץ והתחיל לפזם ניגון, פיזם עוד ועוד ועוד, עד שמכח הניגון שלו הוא משך את היהודי הזה החוצה והצליח להחזיר אותו בתשובה. שרש הנגינה הוא באמא, "ועבד הלוי הוא" – עבודת הלוים לארמא קלא במקדש – והעיקר שזה פעולה במס"נ להחזיר יהודי בתשובה. כתוב "בקש שלום ורדפהו" – צריך להיות מוכן ללכת רחוק רחוק כדי למצוא נשמה ולהחזיר בתשובה. צריך את הכלי מלאכה, שהכלי הכי חשוב זה ניגון – כח הנגינה. גם על אדמו"ר הזקן כתוב שהניגון "קול דודי" זה ניגון מיוחד כדי להחזיר יהודים בתשובה.

דעת:

בסוף ימיו הרבי ר' בונים אבד את חוש הראיה שלו, היה סגי נהור, וכמו שמסופר על עוד צדיקים (לאו דווקא סגי נהור, אלא שלפעמים הצדיק היה שוכב לו בספה או על המטה והתלמידים היו קוראים לפניו או לומדים לפניו דברי תורה – למשל אצל רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, אפילו כשהלך לישון כל לילה, אחד ישב ליד ראשו ולומד זהר ואחד לומד ליד רגליו ולומד משניות, בו זמנית), תלמידיו היו לומדים לפניו. כל חצרו זה חצר של תורה, ושלושת תלמידיו הגדולים זה ר"י מווארקי ור"מ מקוצק וחידושי הרי"מ, והם היו באים ולומדים בתורנות לפניו – ר"י מווארקי היה לומד מדרש, הקוצקער היה לומד זהר והחידושי הרי"מ היה לומד גמרא. ככה כל יום, היה לו שיעור במדרש מפי התלמיד הצדיק הווארקער, וזהר מפי הקוצקער וגמרא מפי הגערע-רבי הראשון לעתיד. בזמן שאחד משלושתם נעדר היה לו ממלא מקום – למשל, מ"מ של הקוצקער לזהר היה האיז'ביצער. אצל הווארקער, כשהיה רבי בעצמו, היה לו שיעור קבוע במדרש לכל החסידים בבית המדרש. המדרש, במדה מסוימת, הוא יותר פנימי וסודי אפילו מהזהר. הזהר, כמה שהוא נסתר, יש שם משהו שרוצה שיבינו שהוא נסתר. המדרש רוצה שלא יבינו אותו, רק שבסוף יש מי שכן מבין אותו. היחס בין אלה דומה מאד לחב"ד – המדרש הוא מצד החכמ,ה הזהר מצד אמא עילאה (כמפורש בזהר) והגמרא זה דעת (במיוחד הגבורות שבדעת, שעתיד להיות המלכות). האיזביצער, שמלא מקום הקוצקער, בסוף פרש מהקוצקער. אם נכוון ארבעת התלמידים האלו לשם הוי', כאשר רבי בונים הוא העצם, קוש"י, אז נאמר שהווארקער זה החכמה שלו, הקוצקער זה הבינה שלו, האיזביצער זה הפסיעה לבר (הז"א קשור לאמא, אבל אחר כך יש לו פסיעה לבר, כידוע לסופרי סת"ם) והחידושי הרי"מ הוא הגמרא. כל המכלול הזה, וכל הלימוד הזה, הוא דעת. למה צריך כל הזמן ללמוד תורה? כדי שלא לשכוח, שזה דעת. וכמובן, שכל רגע אצל צדיק אמיתי, גם כאשר לומד רק כדי לא לשכוח, יש לו נביעת האין סוף ומחדש חידושים. יש גם רמז וגימטריא מאד יפה ומיוחד – מדרש זהר גמרא = 1000, שאלו האלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, ובחטא העגל הסתלקו ממנו וחוזרים אליו כל שבת ("ישמח – אותיות משיח – משה במתנת חלקו). ר"ת לפי הסדר הזה, שמובא, הוא מזג = 50, שער הנון (וכל ה-1000 הוא 20 פעמים מזג). היום יסוד תו"ת, צריך לחשוב על לימוד תורה, ואצל רבי בונים הלימוד העיקרי זה מדרש זהר וגמרא. התוספת זה ספרי המהר"ל, שמסבירים שהם קשורים למה שהוא כולו פנימיות בלי חיצוניות (כנ"ל בחכמה) – משהו בצורת החשיבה של המהר"ל שזה הכל עצם אחד פנימי. מי שהוא פנימי בעצם נמשך לספרי המהר"ל מפראג. כמובן שבחב"ד יש לנו חסידות חב"ד. אחר כך בקוצק, הרבי מקוצק קבל מרבי בונים שצריך להיות רבי בעולם העליון ורבי בעולם הזה, והיה מקובל שהרבי למעלה זה המהר"ל מפראג. בכל אופן, עיקר הבשר של הלימוד זה המדרש והזהר והגמרא. היות שזה הכל לקנות דעת תורה, "דעת קנית מה חסרת", לכן שמים את הענין הזה בספירת הדעת.

יש עוד ווארט שהוא אמר (אותו הדבר ממש שנאמר אצל הרבי ר' זושא מאניפולי, שאמר על עצמו שכאשר אעלה לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו אלא למה לא הייתי זושא), שכאשר אעלה לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית אברהם (יש דברים בגו, שחשוב על מי לא ישאלו אותי), רק ישאלו אותי למה לא היית בונים. הווארט הזה, אם זה מר' זושא או מר' בונים, זה ווארט של דעת – יש גם בחינה של דע את עצמך, וגם דעת במובן של תהיה עצמך. למצוא את עצמך ולהתעצם עם עצמך עד הסוף זה תיקון הדעת בנפש. עוד טיפת שינוי, שרבי זושא התבטא "לא ישאלו אותי" והרבי ר' בונים התבטא "לא יענישו אותי וכו'". אפשר לומר שאצל רבי זושא זה יותר מצד החסדים שבדעת וכאן יותר מצד הגבורות שבדעת.

עוד משהו (גם ווארט שכמה צדיקים אמרו אותו דבר ממש, וגם) הוא אמר: בתחלה, כשהייתי צעיר, חשבתי שאני יכול לתקן את כל העולם. בסוף, כשנהייתי רבי, הבנתי שהלואי שאתקן את העירה הזאת. עוד יותר בסוף אמרתי – הלואי שאזכה לתקן את עצמי. זה גם כן דעת. זה ווארט שכמה צדיקים אמרו, ואפילו לא בחסידות – גם הח"ח אמר את זה.

יש עוד סיפור קצר: אמרנו שהוא היה רוקח. פעם אחת (לפני שהיה רבי) בא איזה פרופסור ושוחח איתו, וראה שהוא בקיא עצום ברפואה – הוא למד יותר מדי רפואה, למד רוקחות, אבל היה בקי ברפואה – והוא כל כך התפעל ממנו שנתן לו סכום גדול של כסף שיקנה כל ספרי הרפואה הכי מתקדמים שיש. יש לך חוש עצום ברפואה – כדי שתתמחה בזה עוד יותר. כתוב שהוא לקח את הכסף וקנה בזה סט חדש של ספר הזהר. קודם כל, זה מוסר השכל פשוט שכל אחד יכול ללמוד, מה עושים עם כסף – במיוחד כסף שנותנים לך בשביל משהו. זה דעת – צריך לדעת בשביל מה באמת צריך את הכסף. צריך את הכסף בשביל "אמת קנה ואל תמכור" – דברנו על זה גם לפני שבוע לגבי ר"פ מקוריץ.

חסד:

חסד זה אהבת ישראל. נספר סיפור שהוא סיפור של תשובה, ותשובה בדרך כלל אנו משייכים לבינה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"), אבל הסיפור הזה כל כך ספוג אהבה, ואהבה של אברהם אבינו, שלכן נשים זאת בספירת החסד: אחד מהחבריא [יש משהו דומה אצל המגיד, ה'נופל', חבר של אדמו"ר הזקן, מהכי גדולים אצל המגיד שנפל ממדרגותיו והגיע לאן שהגיע; כתוב שאצל המגיד היו רק שנים, מכל צדיקי תלמידיו, שיכלו להחזיק ראש עד סוף התורה (גם פה זה יכול להיות...) – כל אחד יצא מהכלים באיזה שלב, החל מר' זושא שמיד בתחלת הדיבור היו צריכים לגרור אותו החוצה – אדמו"ר הזקן והוולפער, שאחר כך היה הנופל (אז זה קצת מסוכן להחזיק עד הסוף, או שאתה אדמו"ר הזקן או משהו אחר)] נפל מהמדרגות. הוא לא פרש מהחבורה, אבל הוא ירד מבחינה רוחנית לגמרי, וכתוב שבחג שבועות, אחרי התיקון שעושים בלילה – בבקר, לפני התפלה – הוא בא לרבי והתלונן שהחבריא מרחיקים אותי. למה כולם מרחיקים אותי? הרבי אחר כך הסביר את זה, שאחד הסימנים – זה משהו פסיכולוגי מאד חשוב, גם היום (אולי במיוחד היום) – שמישהו נופל ברוחניות, הוא מפתח פרנויה שכולם מסתכלים עלי בעין לא יפה ומרחיקים אותי. ככה הסבירו את התופעה הזאת. אז אם באמת מישהו חושב שהחבורה מוציאה אותי, זה לא נכון, זה לא אובייקטיבי, זה בגלל שהוא בירידה – זה סימן של ירידה רוחנית, שנדמה שהוא נפלא מהחבורה. הסיפור הזה גם מזכיר לנו סיפור מפורסם של אדמו"ר הזקן על בנו, אדמו"ר האמצעי – סיפור מאד ידוע על התינוק של אדמו"ר האמצעי שבכה והוא היה כל כך בדבקות שלא שמע את התינוק בוכה עד שאדמו"ר הזקן היה צריך לרדת מהקומה העליונה ולהרים את התינוק ולהרגיע אותו, וכל הזמן אדמו"ר האמצעי לא שמע מאומה. כתוב שאחר כך – והדגש על זה שהיה אחר כך, בשעת רצון – אדמו"ר הזקן הוכיח את הבן שלו על זה, ואמר שבכל מצב, איפה שלא תהיה בעולמות העליונים, צריך לשמוע תינוק בוכה (קשור ליסוד הבעש"ט, שצריך להיות "אין וועלט אויס וועלט"). הדגש הוא שכאשר רוצים להעביר מוסר השכל לצדיק גדול, וכ"ש למי שאינו צדיק, צריך לחכות לרגע מתאים. רבי בונים חכה לתלמיד מחג שבועות בבקר עד ערב יום כיפור, ובערב יום כיפור הוא קרא לו באופן מיוחד ואמר לו באידיש מקרב לב "אני לא שוה כלום, וגם אתה לא שוה כלום, אז נעשה תשובה ביחד", וכך הוא הרים אותו. בסיפור של הוועלפער, אצל המגיד, הוא לא התרומם לגמרי – כאן זה סיפור שהצליח להרים אותו חזרה. הוא חכה לרגע הנכון, ואז הוא התחבר איתו – מתוך מכנה משותף, והמכנה המשותף של כולנו (כפי שאומרים ביום כיפור) הוא "איני כדאי" (זה המכנה המשותף של כל היהודים) – והיות ששנינו אותו דבר בא נעשה תשובה ביחד. כך הוא הציל את נשמתו. אמרנו שאף על פי שיכולנו לשייך זאת לבינה, כי זה תשובה, אבל זה סיפור כל כך ספוג באהבת ישראל, עם תכונת השפלות של אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר", שיכול באמת לומר שאני כולם ואתה כלום, אז בא נתקרב לה' ביחד.

גבורה:

אמרנו קודם שלגבורה שייך ענין היראת שמים של האבן עזרא.

יש עוד סיפור מאד יפה של גבורה. בסיפור של האבן-עזרא הווארט הוא התפעלות מהיראה של מישהו אחר. שבכלל, צריך לומר כלל גדול לגבי הדבר הזה – יש כמה וכמה פירושים בספירת העומר שעושים את ההתכללות בין המדות, כמו "חסד שבחסד", "גבורה שבחסד", ואחד הפירושים העמוקים (שמופיע דווקא בשיחות הרבי, ולא שגרתי), ש"גבורה שבחסד" זה יראה בפני התגלות של חסד (יראת כבוד), איך שמדה אחת מתפעלת מהמדה השניה. שוב, זה פירוש לגמרי לגמרי חדש מה זה ההתכללות בין הספירות. הדבר הזה מבואר אצלנו במאמר על ספירת העומר באריכות. כשאנחנו מספרים כאן סיפורי צדיקים יש הרבה סיפורים שמשייכים את הצדיק למדה מסוימת בגלל ההתפעלות שלו כלפי המדה – אם הוא מסוגל לראות מדה זו אצל מישהו אחר סימן שזה נמצא אצלו בשרש הכי גבוה של הנשמה, ביחידה שבנפש. כך, אם יש לו התפעלות מיר"ש של ראב"ע נשים זאת ביראה שלו. כמו כן, יש מה שהצדיק משפיע את המדה הזאת למישהו אחר – יש מה שמתפעל ממישהו אחר שמדגים את המדה ויש מה שהוא מסוגל להשפיע את המדה. אם הוא מסוגל להשפיע את זה מאד חזק וממילאי, ספונטאני, זה סימן שיש לו את המדה הזו בעצמותו עמוק מאד. זה הקדמה כדי להבין את הסיפור הבא:

פעם באו קבוצה של אפיקורסים להתווכח עם הרבי ר' בונים, היות שהרבי ר' בונים נודע כחכם הכי גדול רצו להתווכח איתו על עיקרי האמונה. הוא אמר להם – היום אין אפיקורסים. אתם מתפארים שאתם אפיקורסים, אתם כופרים, אתיאיסטים, לא מאמינים וכו', אבל אני אומר לכם שהיום אין כזה דבר. פעם היו אפיקורסים, בזמן פרעה מלך מצרים, שגם אחרי שה' נותן לו מכות קשות אחת אחרי השניה, הוא מתעקש "לא ידעתי את ה'". אבל היום, כך אומר רבי בונים לקבוצה זאת, רק שומעים רעם בשמים מיד שמים כיפה וצועקים "שמע ישראל". באותו שהוא אמר להם את המילים האלה כולם מיד שמו כפה על הראש וצעקו "שמע ישראל". כלומר, במלים שהוא אמר הוא כל כך הפחיד אותם ששמו כפה על הראש וצעקו שמע ישראל – זה צדיק שיש לו הרבה הרבה כח של פחד ויראה, להמשיך, להאיר ולהקרין זאת לזולת, גם מי שמחזיק את עצמו כופר.

יש משהו שיכולנו לשים או בבינה או בגבורה – בחינת הצחוק שהזכרנו. צחוק זה יצחק, יצחק זה גבורה, אבל השרש זה "צחוק עשה לי אלהים" שאומרת שרה, בינה, אמא, עולם הבא. אמרנו שהצחוק כאשר משיח יבוא זה רישא דאין של הכתר. בכל אופן, הווארקער ושאר תלמידים הגדולים העידו עליו שלא ראינו אותו אף פעם צוחק, אבל הוא היה מצחיק את כולם. הוא היה אומר ווארטים ותורות, וכולם היו מחייכים וצוחקים, והוא כל הזמן היה עם פנים ישרות. מי שמצחיק – וזה סגולת הבדרן הכי מוצלח בעולם – ולא רואים עליו שום צחוק, זאת אומרת שהוא עצם הצחוק. למה הדבר דומה? זה נקרא "כח המניע הבלתי מתנועע". כשקובעים מזוזה על הדלת מברכים באיאמהאקב"ו לקבוע מזוזה – הברכה היחידה שיש בה לשון קביעות. קובעים מזוזה, שהיא מלשון תזוזה, אבל יש שם מ – זה לשון מזיז. המזוזה מכוונת ומנהיגה תנועות הדיר, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" – גם שומר וגם מכוון ומורה דרך, לצאת ולחזור – ומי שמניע את כולם הוא "כח המניע הבלתי מתנועע". לעניננו, רבי בונים הוא "כח המצחיק הבלתי צוחק" – הוא עצם הצחוק, עצם בחינת יצחק. זה מחזק מה שאמרנו בחכמה שהוא כולו פנימיות, בלי שמץ של חיצוניות.

תפארת:

תפארת זה תיקון ההתפארות בנפש. התפארות בנפש הלא מתוקנת זה מה שאדם מתפעל ממה אומרות עליו הבריות, ומי שתקן את התפארת, ההתפעלות, אז בחב"ד קוראים לזה און-התפעלות ואצל הבעל שם טוב מדת ההשתוות – לא משנה לו מה אומרים עליו, לא לשבח ולא לגנאי, וזה תיקון מדת התפארת, מדת "אמת ליעקב". זה גם נקרא "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", כדלקמן. אמרנו שכבר כילד הוא הצטיין מאד, והרבי הראשון שלו היה המגיד מקאזניץ, כמו שספרנו קודם. ממש בפעמים הראשונות שהוא נסע אליו הוא נסע עם חברותא, והגיעו למגיד מקוזניץ לפני שבת, ושהו שם כל השבת, ובכל השבת, מקבלת שבת ועד מוצ"ש ומלוה מלכה, הרבי לא הסתכל על ר' בונים בכלל, אבל את החבר שלו הוא מאד קרב וכו' בכל מיני סימני קירוב. כאילו שכל השבת הרבי התייחס וממנו פשוט התעלם לחלוטין. אחר כך, אחרי השבת, הם באו להפרד מהרבי והרבי אמר שיוצא לקיים מצות לויה, שזה משהו לא נהוג בכלל – אין כזה דבר, שהרבי ילוה את החסיד החוצה או כברת דרך (אף שזו מצוה גדולה) – והוא לוה אותם כברת דרך. אחרי שהוא חוזר הרבי ר' בונים שואל את החבר שלו – את מי לווה הרבי, אותי או אותך? הרבי יצא מגדרו בליווי, אז רבי בונים שאל אל מי הוא התכוון. החבר אמר שודאי הוא התכוון אלי, הרי ראית שכל השבת קירב רק אותי ועליך לא הסתכל בכלל – אתה לא פונקציה, ובטח לא לוה אותך. אז הרבי ר' בונים אומר לו שהוא לווה אותי. התחילו להתווכח, אז הרבי ר' בונים אומר: נחזור לקוזניץ ונשאל אותו דוגרי – רבי, את מי לוית? החבר אומר שחבל על הזמן, אני מוותר לך, בא נתקדם הלאה ואל תשתגע. רבי בונים התעקש שלא מספיק שאתה אומר שאתה מוותר, אנו חוזרים לרבי ושואלים בפרצוף את מי לווה. אין ברירה, הוא התעקש, וחזרו לרבי ושאלו והרבי אמר "בונים, אותך לויתי". אחר כך הוא יוצא. הוא היה צריך לשמוע את זה? מה זה הסיפור הזה? אחר כך הוא הסביר את עצמו מה קרה כאן ומה הוא עשה כאן: כל השבת הרבי בחן אותי במדת השפלות של שקר, האם אפול ברוחי מתוך התפעלות שהוא התעלם ממני, אבל מי שיש לו לב ישר לא מתפעל משום דבר. אחר כך בסוף הוא רצה גם לבחון אותי במדת הגאוה, האם אני אתפעל מזה שהרבי יוצא מגדרו לגמרי ומלוה אותי החוצה, אבל מי שיש לו לב ישר זה לא עושה לו שום דבר. למה התעקשתי לחזור? בגלל שלא רציתי להכשיל את הרבי שיצא ממנו תקלה שאתה, החבר, תשאר עם רושם שהוא לווה אותך וזה יתן לך גאוה. לכן התעקשתי שצריכים לחזור ולשאול דוגרי את מי לוה, אבל אצלי זה בכלל לא משנה, וכל השבת ובמוצאי שבת הוא רק רצה לבחון אותי בשני קצוות ההתפעלות. מה הווארט? מי שיש לו לב ישר זה לא עושה לו שום דבר, לא זה ולא זה. הוא ממש אברך צעיר במעשה זה. מה זה לב ישר? "דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת מעושיה ותפארת לו מהאדם". כמו שאמרנו, שהתפארת הלא מתוקנת זה התפעלות משבח או מגנאי, והתיקון זה לא להתפעל.

עוד ווארט בשמו: יש שלוש מדות שהעולם משבח, בפרט כשרוצים לתאר בחור בשידוך – או שאומרים שיש לו לב טוב, או שמשבחים אותו שהוא מאד ירא שמים (שזה העיקר, כמו שהרבי כותב במכתבים), או שמשבחים אותו שהוא מאד חכם, מאד פקח. אלו שלושת השבחים בהם משבחים מישהו בדרך כלל – א גוטער, א פרומער, א קלוגער. רבי בונים אמר – נאר א גוטער איז א נואף, נאר א פרומער איז א גלח, נאר א קלוגער איז א גנב. רק טוב – נואף, רק ירא שמים – כומר, רק חכם – גנב.

זה ווארט מאד יפה וחשוב לזכור, שכל קצה הוא שלילי. לפי זה משמע שגוטער זה ודאי חסד ופרומער זה יראה, ומכאן משמע שפקח זה כנגד התפארת – זה באמצע – ובאמת לימוד תורה בא מהאמצע. בדרך כלל אפשר לחשוב שאצל מי שבאמצע אין סטיות – מאברהם יצא ישמעאל (נואף לפי זה) ומיצחק עשו (כומר לפי זה, אף שבדרך כלל חושבים שהוא רוצח) – אבל כאן יוצא שגם מהתפארת כפרט, תפארת דתהו, בלי התכללות, גם ממנו משתלשל דבר מאד לא טוב, גנב. לכן, למשל, בשבע מצוות בני נח ה"לא תגנוב" שלהם בתפארת, כמבואר באריכות במ"א. גם על יעקב עצמו כתוב "ויגנב" למעליותא, שגנב את לב לבן, וכו'. בכל אופן, כאן יוצא שכל מדה בפני עצמה, שלא מתכללת באחרות, תהו ולא תיקון, זה גרוע מאד .לכן באמת אפשר שיהיה מישהו מאד טוב לב, ובאמת הוא כך וכך, ומישהו הוא מאד חרדי ובאמת זה פולחן עצמי – כומר זה שעובד את עצמו – ומי שהוא חכם מאד, בסוף יצליח מאד בעסקים ויהיה גנב טוב (בפרט אם בתחילה היה ישיבה-בוחער, אז כל כך מפולפל וחכם שמאד יצליח בגניבות), לכן צריך את כולם יחד ורק אז האדם בשלמות הרצויה.

נצח:

יש סיפור יפהפה של נצח, שזה הרבה פעמים נצחון של צדיק על מישהו: פעם אחת חבורת חסידי פשיסחא נסעו לרבי (כפי שהיה נהוג גם בחב"ד ובכל החסידויות, לנסוע חבורות חבורות), ובדרך אחד החסידים שבק חיים לכל חי. זה היה באמצע הדרך, במקום שומם כזה, שאין שום סממן של נוכחות יהודית בכלל. אז החבריא לא ידעו מה לעשות – קוראים לזה מת מצוה, צריך לטהר אותו ולקבור אותו, ואין פה לא ישוב יהודי ובודאי שלא בית קברות יהודי, אז מה עושים? נגשו לכפר סמוך, של גוים, ובכל אופן אמרו שלא נפסיד שום דבר – דפקו על הדלת ויצא מישהו מבוגר, ושאלו אותו אם ידוע לו על בית קברות של יהודים באיזור (משהו מפעם). הגוי הזה עונה להם שידוע לי שבמקום פלוני, לא רחוק מכאן, יש משהו מאד ישן – מלפני מאות שנים – שהוא בית קברות של יהודים. מאד שמחו שיש כזה דבר, אז מיד הלכו איך שהוא כיוון אותם והגיעו למקום הזה, ובאמת מצאו תחת כל העשבים בית קברות של יהודים – חפשו מקום פנוי, חפרו, עשו טהרה וכל מה שצריך, וקברו את החבר שלהם. תוך כדי שהם מתרחקים מהמקום שמעו רעש גדול, מסתכלים אחורה, ורואים שגופת החבר שלהם מושלכת על הארץ – מישהו הוציא אותו מהקבר. זה משהו מוזר – סיפור. בכל אופן, הם חסידים, אמיצי לב, לא מתפעלים יותר מדי – חוזרים לשמה, ועוד הפעם קוברים אותו. מתרחקים קצת, ועוד הפעם שומעים רעש ומסתכלים אחורה ומוצאים שהגופה מושלכת מהקבר. הבינו שיש דברים בגו, אזחזרו לשם ואז אומרים כולם בקול גדול – לכל אלו ששוכבים בבית הקברות – שכאן יש מת מצוה, יהודי, וצריך לקבור אותו במקום הזה. אז שומעים מתוך האדמה קול גדול, קול של מקהלה, שאומרים שאנו כאן מלפני מאות שנים, כולנו כאן נהרגנו על קידוש ה', כל החלקה הזאת זה קדושים שאין שום בריה עומדת במחיצתם, לכן אנו לא מרשים שאף אחד יקבר כאן, גם לא אף יהודי, לכן כל פעם שתשימו אותו נזרוק אותו החוצה. הם חסידים, וחסידי פשיסחא לא מתפעלים יותר מדי, אז הם צועקים בחזרה שאנחנו חסידי פשיסחא, חסידים של הרבי ר' בונים, וזה חבר, גם חסיד של הרבי ר' בונים, הוא מת מצוה, ואנו מבקשים בכל בקשה שתרשו לנו לקבור אותו. עוד הפעם קברו אותו, והרעש נפסק, והוא נשאר. ממשיכיםאת המסע לפשיסחא, ומגיעים לרבי, ועוד לפני שהם מספיקים לדפוק ולהכנס לרבי ולספרלו מה שהיה, אז הרבי יצא אליהם ואמר להם – תדעו לכם כמה קשה היה לי לשכנע את הקדושים האלה שיסכימו לקבל את השכן החדש איתם ביחד.

קידוש ה', או שזה כתר או שזה נצח. כאן, כמו שאמרנו, כל סיפור שהרבי צריך להתגבר בו – כאן זה לנצח משהו בקדושה, לא משהו פסול – זה נצח. זה ויכוח, נצחנות, בשביל לקבור מת מצוה. גם החסידים יש להם נצח, בשביל לא להתפעל ולא להכנע, גם מטענה מיסטית מתוך האדמה – חסיד הוא אמיץ, לא מתפעל, וחסיד של רבי פקח גם הוא פקח, ויודעים להגיד שאנו חסידי הרבי ויש כאן מת מצוה שצריך לקבור. כל הסיפור הזה הוא סיפור של נצחנות חסידית אמיתית, שבסוף הצדיק גוזר והקב"ה מקיים וגם הנשמות הקדושות האלה עונות אמן אחרי בקשת הרבי, אם כי הוא אומר שזה בא לו קשה, ולא היה פשוט לנצח אותם.

עוד ווארט נחמד: הרי נצח זה נקרא "ברא כרעא דאבוה" – זה המשך הדורות, מה שהבן הוא הירך של אביו. פעם אחת באו לרבי ר' בונים משפחה של שלושה דורות, סבא ואבא ונכד, כולם נכנסו יחד לרבי. אחרי היחידות, מה שדברו, הרבי הסתכל על שלושתם ואמר לסבא – כל מה שעשית בחיים היה בשביל הבן שלך (האבא). אחר כך פונה לאבא – כל מה שעשית בחיים זה בשביל הנכד. אחר כך אומר לנכד – כל מה שהסבא והאבא עשו, ואיפה אתה נמצא? איכה?

זה ווארט של סוד הירושה. שאם מקבלים כחות, וכל מה שההורים עושים זה בשביל הילדים, שהילדים ידעו גם להעריך את זה וגם לקבל את זה נכון על מנת ליישם את זה נכון.

הוד:

יש ווארט, סיפור נחמד, שפעם אחת הרבי ר' בונים אומר לחסידים שלו – "אני מקנא בזה שרץ" (איך בין מקנא דער לויפערער). מי זה זה שרץ? יש יהודי שקם בבקר מוקדם, חוטף תפלת שחרית בכמה דקות, אחר כך חוטף איזה ביס של ארוחת בקר, ואז מיד רץ לביזנעס, וכך כל היום הוא רץ. הוא חוזר הביתה, והולך לישון, ועוד הפעם למחרת אותו סדר יום, דבר יום ביומו, חוטף תפלה, חוטף קצת אכילה ורץ. קוראים לו "לויפערער" – רץ – אני מקנא בו שיש לו חיים טובים ומסודרים (לרוץ זה גם בריא, זה התעמלות טובה). אבל מה אני אעשה? ה' ברא אותי עם מח, ואני חייב לנצל את זה.

מי שיש לו מח לא יכול לחיות חיים של לויפערער, הוא חייב לעבוד את ה' עם גדלות מוחין. לרוץ ולהשיג את פת הלחם, דבר יום ביומו, זה קשור לספירת ההוד, שחוש ההליכה והריצה שייך לרגל שמאל, רגל ההוד, המנהיגה הליכה וריצה. במיוחד שהריצה היא אחרי הפרנסה, שהיא גם בחינת הוד בקבלה. אבל מי שיש לו מוחין צריך להודות לה' באופן אחר, בצורה אחרת, בעבודה. זה גם דומה לווארט מפורסם של הרבי הקודם שכתוב ביום יום, שמי שיודע ללטש אבנים יקרות ומסתפק בכך שהוא אופה לחם, אפילו שהעולם יותר צריך לחם מיהלומים (שהם מותרות), אז הוא מפספס את היעוד שלו בחיים, בשביל מה שה' ברא אותו. הוד כאן זה גם להכיר את הכיוון שלך. יש בכך גם ממד של דעת – דע מי אתה, ובאיזה כחות ה' חנן אותך, כדי לכוון את חייך בהתאם. אבל הווארט כאן זה קנאה במי שחי חיים טבעיים, בתמימות, שזה מדת ההוד – פשוט אצלו שקמים בבקר, מתפללים חמש דקות, אוכלים קצת, ומתחילים לרוץ.

עוד סיפור נחמד: הוא הרי היה רוקח, ואמרנו שעד סוף ימיו אשתו המשיכה לעבוד ברקחות והם היו יודעים כמומחים הכי גדולים באיזור בתרופות. אז גם הגוים, ולא סתם הגוים אלא הפריץ, היה שולח אליו כשצריך תרופה. פעם הפריץ שלח עם רצפט לתרופה שהיא אחוז אחד סם המות ותשעים ותשע אחוז דברים אחרים, אז אשתו טעתה והרכיבה את זה הפוך – שמה תשעים ותשע אחוז שם המות ואחוז אחד של השאר, ושלחה את זה עם השליח בחזרה. אחרי שהשליח כבר היה בדרך, ואין להשיבו, היא תפסה מה שעשתה ונבהלה נורא, וצעקה לרבי שכך וכך קרה ואי אפשר להשיב. היה אפשר לומר שישמחו במה שיקרה לפריץ, אבל כנראה לא היה כדאי להם שמהתרופה הזאת הוא ילך לעולמו. בכל אופן, הוא הרגיע אותה – ונספר תיכף כמה סיפורים יפים על היחס ביניהם – שהכל יהיה בסדר. כעבור כמה דקות דפק בדלת השליח, ששברתי את הצנצנת עם התרופה בדרך ואני מוכן להחזיר את הנזק. רבי בונים אמר שלא רוצה את הכסף – הוא ישר מאד, גם כלפי גוים. בכל אופן, או ש"הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה", או שלהיפך, שהרבי כן יכול להחזיר היפוך זה בכך ששובר זאת אי שם. מספרים על אנשים שיכולים לשבור דברים – הוא יכול לשבור את הזכוכית גם מרחוק. זה מופת של ספירת ההוד בקבלה.

יסוד:

הדבר הראשון ביסוד זה מה שאמרנו קודם, שהצטיין מאז ילדותו במדת "הצנע לכת" – הצנע לכת זה תיקון הברית, ספירת היסוד. השתוות אמרנו שזה תפארת, "און התפעלות", מה שהוא כנה "לב ישר" – וכאן זה המשך אחד. מי שהוא צנוע בעצם הוא רוכש לעצמו לב ישר, אבל תיקון ההתפארות זה יעקב ותיקון הברית זה יוסף, "אלא תולדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חד חשבינן".

בתור סיפור של שמירת הברית (וסיפור זה יחבר גם כן את החסד עם היסוד, ככתוב שהברית מקבץ את כל החסדים): אמרנו שהוא היה נוסע הרבה למקומות רחוקים ונכנס למקומות לא דתיים לכל מיני מטרות. פעם אחת הוא התארח באיזו אכסניא, והיתה שם בעלת ה'מוטל' שלא הכי צנועה בעולם (בלשון המעטה). הוא בא ומבקש כוס תה, אז היא הכינה כוס תה ובאה להגיש לו את הכוס, ובמקום לשים את זה על השולחן היא עושה סימן וגם אחר כך אומרת בפה מלא שרוצה לתת לו את הכוס מיד ליד. הוא כמובן מתנגד, והסביר לה שתשים על השולחן. כמובן, לא רוצה לומר למה, אלא סתם אומר לשים על השולחן. היא לא מסכימה – חייבת לתת לו מיד ליד. באיזה שלב הוא לא התאפק, ואמר – אני חסיד! (לא אמר שרבי). אני חסיד, ואסור לי לקבל את הכוס מידך. ברגע שאמר זאת עם התוקף הפנימי, אני חסיד וזה לא מתאים, היא נפלה על הארץ וכוס התה נשברה. אחר כך הוא פירש, לפי סיפור זה, את הפסוק בתהלים שאומר דוד מלך ישראל חי וקים, נעים זמירות ישראל, "שמרה נפשי כי חסיד אני" – לפעמים בשביל לשמור את הנפש צריך לומר שאני חסיד, כמה שזה קשה, כי מי שיש לו מדת הצניעות לא אומר על עצמו שום דבר. גם, אם נחזור לדברינו בתחלת הערב, שאצל רבי בונים (במקביל לאדמו"ר האמצעי) החסידות הגיע לשלמות המוחין, סימן לכך הוא צניעות ולא לדבר על עצמך. אדמו"רי חב"ד לא מדברים על עצמם, אך בכלל בגדלות לא מדברים על עצמם. מי שמשבח את עצמו זה יכול להיות סימן של אורות גדולים, אבל זה סימן מובהק של ינקות (בהמשך למה שאמרנו קודם). מחד יש כאן להיות חסיד, ואפילו לומר זאת, אבל הנקודה כאן זה שמירת הברית.

מלכות:

פעם אחת הגיעה לתלמיד של הרבי ר' בונים, הרבה שנים אחרי כך, כשהוא היה רבי, הרבי מאיזביצא בעל מי השילוח, אשה שהתלוננה שהיא חשוכת ילדים ורוצה ברכה לזחו"ק. הרבי מאיזביצא הסתכל על האשה ואמר לה שהוא מאד מצטער – רואה שהיא עקרה בדרך הטבע, ולא יכולה ללדת. כמובן שבדמעות בעינים האשה הזאת יצאה מהצדיק – כנראה שהגיעו זוג, בעל ואשה, ויצאו בנפילת הלב – וכעבור שנה בדיוק חוזרים לרבי שמחים, באנו לבשר לרבי שנולד לנו בן. מביאים דורון יפה, מנחה לרבי, שנולד בן. הרבי אמר להם שלא יכולים להוליד, אז הוא התחיל לחקור אותם מה קרה כאן. הוא בקש שישחזרו – דבר עם הבעל – כל מה שקרה אחרי שהוא עזב אותו לפני שנה. הבעל מתאר כך וכך כל מיני דברים, ואחד הדברים שמספר שהוא הלך לאיזה מקום ושם פרץ בבכי ומעומק לבו התפלל להקב"ה שיעשה נס וירחם עליו. הרבי מאיזביצא אמר לו לתאר בדיוק היכן זה היה, והוא התחיל לתאר את המקום ויוצא שזה היה ליד איזה עץ, באיזה חורשה, ותאר לו בדיוק. אמר לו הרבי מאיזביצא שכעת מבין מה קרה – באותו מקום שעמדת, ליד אותו עץ, שם התפלל הרבי שלי, הרבי ר' בונים, ביום החתונה שלו. ולמה היה צריך להתפלל שם? כי לפני החופה הכלה שלו, אשתו לעתיד, התחרטה על השידוך והלכה לבטל את הכל (ביום החופה). אז החתן הלך ושפך את לבו שם, מתחת העץ, בתפלה שהכלה תתחרט בחזרה ותסכים להתחתן – תפלתו התקבלה, וכך היה, היא חזרה בה והקימו ביחד את הבית הנאמן בישראל (זו אותה אשה שהחליפה לפריץ את הסם, אבל חיו חיים מאד טובים כנראה – ליהודי הקדוש היו צרות צרורות מאשתו). עגמת הנפש של החתן, שהתפלל לה' שהיא תחזור בה, עשתה רושם כל כך אדיר גם במקום הפיזי, שכל מי שמתפלל באותו מקום מקרב לב ה' עונה לתפלתו. לכן, אף על פי שראיתי בצדק שאתם עקרים ואין לכם סיכוי ללדת, היות שהגעת לשם בהשגח"פ והתפללת ה' הושיע אתכם. זה סיפור של כח התפלה של הצדיק, "ואני תפלה" זה מלכות, ובפרט שזה תפלה להשפיע על הכלה שתחזור בה ותסכים להתחתן, ודאי יש כאן תיקון המלכות.

זה היה תחלת הקשר ביניהם. בהמשך, לקראת סוף ימיו – הוא חי בערך כבעש"ט, 62 שנה (הסתלק בשנת תקפ"ז, כנ"ל) – כאשר הוא חלה אשתו מאד בכתה, כשראתה שסופו מתקרב. הוא אמר לה – מה את בוכה? כל עבודתי כל החיים היתה לדעת איך למות, אז מה את מצטערת? זה ווארט מובהק של מלכות, גם בכך שזה מענה לאשתו (לא יודע אם זה הרגיע אותה יותר מדי...), וגם עצם הווארט זה המשכת דעת למלכות, בה כתוב "רגליה יורדות מות". זה שכל העבודה זה לדעת איך למות, זה בעצם בנין המלכות. אם יש דעת היא גם לא כל כך תבכה, כי דעת יודעת לקבל כל דבר מתוך אמונה.

יש עוד ווארט נחמד, שיש ווארט דומה לו אצל הבעל שם טוב עצמו: בפנימיות המלכות זה שפלות. פעם אחת בדורו של הרבי ר' בונים ספרו על איזה כומר אחד שהיה ענו ושפל למופת – כל כך ענו שזה עורר דינים קשים על עם ישראל, איך יתכן כומר שענו ושפל יותר מכל היהודים. זה עורר קטרוג בשמים נגד עם ישראל, אז הרבי ר' בונים שקבל את המסר הזה מהשמים, שלח קבוצה מתלמידיו הטובים שיתארחו אצלו ויתהו על קנקנו. התלמידים הגיעו, ורק דופקים בדלת והכומר פותח, ואומרים שאנו תלמידים שבאנו מהצדיק הזה, הוא מיד נופל על פניו בפניהם ומתחיל לצחצח להם את הנעלים ולרחוץ את הרגלים שלהם, וכל מיני מעשה שפלות מופרזה שרק כומר ענו יכול לעשות. רחץ להם רגלים והלאה בשיא ההכנעה והשפלות והענוה, וככה זה נמשך כמה ימים, וכל יום הוא מגדיל לעשות בעניני שפלות וענוה – אז הם לא יודעים מה לעשות. הרבי שלח אותם רק לתהות על קנקנו, ואין להם יותר מה לעשות, אז עומדים לצאת מהבית שלו, ואז הכומר אומר להם – אל תשכחו לספר לרבי שלכם מה שראיתם פה. באותה שניה הם תפסו שהכל היה שקר מוחלט, הכל היה בשביל להתפאר איך הוא מתנהג, ובאותו רגע בטלו את הקטרוג בשמים.

יש הרבה הרבה דברים חשובים מאד ללמוד מהסיפור הזה. קודם כל, סיפור זה הוא משהו מובהק מתוך החסידות – האצילות זה ענוה ושפלות, אבל יש שם קליפה, של המלכות דאצילות, שנקראת ראומה. ראומה זה תראו את המה שלי, תראו כמה אני בטל (מה זה בטול). זה סיפור מובהק ששרש אותו כומר זה ראומה. אי אפשר לרמות את הקב"ה – איך יכול להיות שהקב"ה לא ידע שהכל זה למראית עין? סיפור דומה אצל הבעש"ט, כדלקמן, וגם שם השאלה – אפשר לרמות את ה'? שיחשוב שהכומר טוב מכל היהודים? צריך לומר שמי שמעורר את הקטרוג זה מלאכים, זה פשוט לפי הסוד, ומלאכים הם לא כל כך פקחים – מלאכים הם בעולם היצירה, והם מתפעלים מחיצוניות. זה כלל גדול, מלאכים רוחניים מתפעלים מחיצוניות, וזה ההבדל בינם לבין אצילות. בגלל שהם מתפעלים מחיצוניות זה יכול לעורר בשמים קטרוג נגד עם ישראל. תפקיד הצדיק הוא להמשיך גדלות למוחין דקטנות – עולם היצירה זה "נער הייתי", קטנות מוחין – לפקוח את העינים (כמו שהרבי אומר). צריך להיות פקח ומסוגל לפקוח את העינים, וזה מה שהוא עשה כאן. לפני שנמשיך נספר סיפור דומה מזמן הבעש"ט, יותר חריף – הבעש"ט קבל מסר מהשמים שיש איזה כומר שכל כך שומר את הברית שלו שזה מעורר קטרוג עצום על עם ישראל, שאף יהודי לא שומר את הברית כמוהו. שמירת הברית זה בעצמו משהו מעשי – שאין אצלו זרע לבטלה, זה משהו אובייקטיבי (לא אם הוא באמת ענו או שהכל ראומה) – והמלאכים ידעו את המציאות, שהוא באמת כומר זקן שאף פעם לא ראה קרי. זה מעורר קטרוג, למה יהודים לא שומרים על עצמם כאן, ולזה כנראה צריך כח הבעש"ט עצמו ולא רק תלמידים. הבעש"ט כתת רגליו לאותו מקום, נכנס לבית הכומר והחל לשוחח איתו ולשאול אותו למה הוא לא מתחתן ולהסביר לו כמה טוב להתחתן וכמה נשים יפות יש בעולם, וכל כך עורר לו את היצר עד שהוא קרי על המקום, ובזה בטל את הקטרוג. יש דמיון בין הסיפורים, אבל יש הבדל. אם אותו כומר עשה מאמץ נפשי לשמור על עצמו זה גם היה חיצוני, הכל היה "ראומה", שרצה להצטיין במעשה טוב. גם זה שהבעל שם טוב הכשיל אותו בכוונה כדי להסיר את הקטרוג הוא מגלה את האמת לאמיתה. שני סיפורים אלו על אותו משקל, שאנו מכירים כרגע, זה תיקון המלכות – שקליפת ראומה לא תאחז במלכות דאצילות, שהיא תוכל להבנות בטהרה ובשלמותה.

אמרנו קודם שרבי בונים היה נוהג לשחק שאח. אצל הרבי הקודם שיחק פעם בשנה, בליל ניטל, כי לפי המנהג לא לומדים תורה באותו זמן. רבי בונים יותר שחק שאח, ובמקום אחר גם כתוב שהיה נכנס ל'שאנקים' ומשחק קלפים וכל דבר בשביל לקרב יהודים, ובמשחק שלו היו שומעים אותו צועק (כמו שמאדמו"ר הזקן היו ווארטים קבועים שנשמעו ספונטאנית, כמו "איני רוצה דבר וכו'") "למעלה – במובן של קדימה – לא יכולים ללכת ואחורה אסור ללכת". אנו באיזה משבר, שקדימה אי אפשר ללכת ואחורה אי אפשר ללכת. כך היה צועק באמצע המשחק, ומה זה אומר? שמכל דבר – גם משחק שאח (ויש כמה סיפורים בחב"ד גם על זה) – צדיק לוקח מוסר השכל עמוק מאד ממילי דעלמא. היות שגם כן מכיר את עצמו, שהוא ראוי לכך, מותר לו להכניס עצמו לסיטואציות של מילי דעלמא כמו משחק שאח, תוך כדי שצופה מראש שהוא יעבוד ה' בזה – הוא צופה את ההתפעלות שתהיה לו, והוא יוכל להפנות את ההתפעלות הזאת כלפי מעלה, ובכך הוא מעלה את כל המילין דעלמא, כולל משחק שאח. זה ענין של מלכות, שיורדת לעולמות התחתונים כדי להעלות הכל לקדושה. הסיפור הקודם היה שבתוך המלכות צריך כח להפריד את קליפת ראומה מהמלכות, וכאן המלכות יורדת כדי להעלות את דברי החולין. איך היא מעלה? על ידי צעקה כזאת, שבאה דווקא כאשר משחק שאח ולא בהזדמנות אחרת, שקדימה אי אפשר ללכת ואחורה אסור ללכת.

אחרון אחרון חביב: כשאנו לומדים את סוד מערכות הגוף הפיזיולוגיות לומדים שמערכת האכילה זה מלכות, מאותה סיבה שהמלכות יורדת ואוכלת מהדרגות הנמוכות של הטבע כדי להעלות ולהכליל הכל בקדושה. אכילה זה לשון הכללה – להכליל את התחתון בעליון. רבי בונים פעם אמר לתלמידיו שישבו בסעודה – וזה מוסר השכל שכל אחד יכול לאמץ לעצמו (זה ממש נחמד, היינו צריכים לומר זאת קודם לילדים) – שלפני ששמים משהו בתוך הפה צריך לבקש מה' (בלב) שלושה דברים: א) שלא יהיה באוכל הזה שום איסור, מדאורייתא או מדרבנן, שיהיה כשר מאה אחוז (כנראה שאמר זאת גם כשיש על זה חותמת הבד"ץ – החותמת לא מבטלת תפלה זאת). ב) שלא יזיק לו שום נזק גשמי (כי אוכל עלול להזיק, "סכנתא חמירא מאיסורא"). ג) שלא יגשם אותי (מתוך אוכל האדם מתגשם, ער ווערט גראב – זה לא נקרא להזיק, שהכוונה לנזק פיזי ניכר, אבל לגשם זה תוצאה מצטברת שלא ניכרת מיד). תוך כדי זה תלמיד אחד לקח פרוסת לחם ליד, ופתאום זה התפורר והיתה מחט בפנים – זה קשור לבקשה השניה, שזה לא יזיק. בכל אופן, זה ווארט של מלכות – תיקון האכילה. המלכות היא בסכנה – סכנת איסור, סכנה פיזית וסכנת הגשמה – הכל יכול להיות שם, הכל קשור למלכות, והיא צריכה להיות מודעת ונזהרת ומתפללת. העיקר כאן זה תפלה, כמו הסיפור שספרנו על רבי פינחס מקוריץ – אתה לא יכול לשמור את עצמך, רק צריך להתפלל. הכי טוב שאתה יכול לעשות זה לקנות עם הכשר בד"ץ, אבל זה לא סימן שזה כשר – אתה צריך להתפלל לה' שיהיה כשר. תפלה זה מלכות. אתה צריך להתפלל לה' שזה לא יזיק – שלא תהיה מחט, וכל אוכל יכול להזיק. הדבר השלישי הוא הכי עיקרי – שזה לא יגשם אותי, שאני אזדכך מהאוכל בזכות זה שאני מזכך אותו, בכך שאני מכוון לעבוד בו את ה' וכן שזה בעצמו "בכל דרכיך דעהו" ויש בזה יחוד.

בזה סיימנו את הפרצוף של הרבי ר' בונים, וכמו שאמרנו בהתחלה – העיקר כאן זה להרגיש בו את השיא של חסידות פולין, במקביל לשיא של חסידות חב"ד שזה אדמו"ר האמצעי, במובן של הבגרות של התפתחות החסידות. זכותם, זכות כל הצדיקים, יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, ונזכה להתגלותו של מלך המשיח תיכף ומיד ממש.



מקור: http://www.odyosefchai.org.il/index.php ... Itemid=304

סמל אישי של המשתמש
איש_ספר
מנהל האתר
הודעות: 11002
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 11:46 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי איש_ספר » ב' ספטמבר 12, 2011 1:46 am

אמר אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרבי ר"ב זצ"ל מפרשיסחא שצריכין לייגע עצמו בהו"א שבגמ', שכל הו"א שבגמרא הוא קיום העוה"ז שהוא ג"כ רק הו"א, ואמר שבתלמוד בבלי יש הרבה הו"א ובירושלמי אין הרבה, וזה שאיתא בגמרא במחשכים הושביני וכו' זה תלמוד בבלי, שכל קיום הגלות הוא רק משום הו"א שבגמ'.

(שפתי צדיק בראשית עמ' יד)
כמדומה שיש עוד משמו על ענין ההו"א שבגמ'

הבונה
הודעות: 1131
הצטרף: ד' מרץ 09, 2011 6:05 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי הבונה » ב' ספטמבר 12, 2011 11:22 am

איש_ספר כתב:אמר אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרבי ר"ב זצ"ל מפרשיסחא שצריכין לייגע עצמו בהו"א שבגמ', שכל הו"א שבגמרא הוא קיום העוה"ז שהוא ג"כ רק הו"א, ואמר שבתלמוד בבלי יש הרבה הו"א ובירושלמי אין הרבה, וזה שאיתא בגמרא במחשכים הושביני וכו' זה תלמוד בבלי, שכל קיום הגלות הוא רק משום הו"א שבגמ'.

(שפתי צדיק בראשית עמ' יד)
כמדומה שיש עוד משמו על ענין ההו"א שבגמ'


קטע זה בסגנון שונה קצת, מובא בספר אחר (אולי שמחת ישראל), ורבים טעו לחשוב לפי הלשון שם, שכונתו שע"י הירושלמי יש קיום בגלות, וכך מופיע בפרסומים של מכונים שונים בענין הירושלמי, והיו שטענו כי טעות בידם והכונה שם שהקיום ע"י הבבלי, עד שמישהו שם לב לקטע זה בשפת"צ, והוכח שהצדק עם המערערים.

בר ששת
הודעות: 669
הצטרף: ד' יוני 16, 2010 1:01 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי בר ששת » ב' ספטמבר 12, 2011 11:39 am

הבונה כתב:
בר ששת כתב:לא רבים מודעים ללימודיו אצל מהר"ם בנעט בניקלשבורג, ואצל רבי ירמיה לעו ממאטרסדרוף.

בטוח שלמד אצל מהר"ם בנעט, או שלמד יחד עמו אצל ר' ירמיה לעוו הנ"ל כפי שמשמע מאחד הסיפורים (פגישת בנו הרה"ק אברהם משה עם מהר"ם בנט)?
אוסיף, שידוע שהיהודי הק' היה תלמיד הרמ"ל מסאסוב שקירבו לחסידות, זה אירע כאשר הרמ"ל בא לשכון באפט שם התגורר תחילה היהודי.
בס' שמחת ישראל מובא שהר"ר בונים היה תלמיד גם לרמ"ל מסאסוב. וזה לא מסתדר לי, כי לפי המסופר בתחילת דרכו בחסידות היה אצל המגיד מקוז'ניץ, אחר כך נאמר לו מפי המגיד או אחד מגדולי חסידיו (גירסאות שונות) כי מקומו בלובלין, נסע לשם והתקרב שם ליהודי גם כן. מתי אפוא הספיק להיות אצל הרמ"ל?


עובדת לימודיו אצל הגר"מ בנט הוזכרה ברמתים צופים, בשורה קטנה שעליה בנה צ"מ רבינוביץ הררים, (שהגר"מ היה הדמות שממנה שאב הרר"ב את דרכו הייחודית, כמו ידיעת שפות ומדעים וכדו'), אלא שהקושיות עולות ואין הדבר מסתדר כ"כ בסדר השנים, כאשר הקשה הרב הבונה. החפץ להרחיב, ימצא קטע ארוך בספרו של י"מ בוים על הרר"ב (קשה מעט להשגה...) שבו מתפלמס בנושא ומגיע להחלטות כדרכו. סביר להניח כדבריו - וכדברי הבונה חברן - שלא למד אצלו, אלא פגש בו אצל ר"י במטארסדרוף (למרות שאין עד שהגר"מ למד אז שם).

בוים מבסס את דבריו - בצדק, יש לומר - גם על עובדת הפגישה בין הגר"מ ובין בנו רא"מ. מדיבור הגר"מ אודות הרר"ב, הסיק שלא היה תלמידו, ואף לא למד עמו בקביעות, אלא פגש בו פעם או שנים.

הבונה
הודעות: 1131
הצטרף: ד' מרץ 09, 2011 6:05 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי הבונה » ב' ספטמבר 12, 2011 11:51 am

אכן מופיע בשמחת ישראל (מתוך רמתיים צופים), אינני זוכר כיצד רצו המערערים הנ"ל לבאר דבריו, אבל לענ"ד פשוט בקטע זה חסרות כמה מילים (גם ברמ"צ) במקום שציינתי, שם הופיע שבירושלמי אין בד"כ הו"א ומסקנה, ואח"כ חוזר לבבלי בו יש ס"ד ומסקנא, ומבאר שהכל אמת, כך נראה גם מסברא וגם לאור מה שמופיע בשפתי צדיק הנ"ל.

תמונה.JPG
תמונה.JPG (40.26 KiB) נצפה 4324 פעמים


אמנם כעת ראיתי במהד' בוים שמציין לקונטרס ענף עץ אבות שבחדושי מהרא"ך (דף ט:) ושם הנוסח: אבל התלמוד ירושלמי הוא אמת לקיום העולם ובלתי זה לא היינו יכולים להיות בגלות וכו'. משמע בדומה לגירסה שברמ"צ (ובאמת לא כותב שבירו' יש ס"ד ומסקנה), אך יתכן שהושפע מהגירסה שברמ"צ, אליה מציין בסוף.

נטיעות
הודעות: 386
הצטרף: א' פברואר 09, 2014 11:38 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי נטיעות » ג' מאי 03, 2016 10:35 pm

בר ששת כתב:לא רבים מודעים ללימודיו אצל מהר"ם בנעט בניקלשבורג, ואצל רבי ירמיה לעו ממאטרסדרוף.

למיטב זכרוני יש איזה פולמוס בנידון בספרי ר' יהודה מנחם בוים ז"ל

מתפעל
הודעות: 3439
הצטרף: ב' דצמבר 06, 2010 12:35 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי מתפעל » ד' מאי 04, 2016 10:38 am

"הרמב"ם כתב ספר הלכות , ספר ה-יד, והמאירי מכנה אותו "גדול המחברים" – הוא חבר את כל ההלכות לחיבור אחד מסודר. אבל בתור 'לומדות' (מושג שבמשך הדורות, במיוחד בדורות האחרונים, זה המלה הכי חשובה בישיבות – מדברים על ישיבות, על יום יסוד תו"ת), מקובל שהכי הכי גדול – באין ערוך אפילו – זה הרמב"ן (כך מקובל בישיבות של לומדות, כבריסק וכו'). עד כדי כך שיש ווארט שאומרים בישיבות הליטאים, שר"ח בריסקער – ראש שושלת בריסק, השיטה הכי מעמיקה של לומדות במאה השנים האחרונות – אמר שמהרמב"ן ועד אלי אף אחד לא ידע ללמוד".

כך אמר הגר"ח?
נשמע לי מופרך.
וכיצד לא יודע הרב גינזבורג שראש השושלת הוא הבית הלוי ולא הגר"ח?
אתמהא.

צביב
הודעות: 1142
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי צביב » ד' מאי 04, 2016 11:35 am

איש_ספר כתב:אמר אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרבי ר"ב זצ"ל מפרשיסחא שצריכין לייגע עצמו בהו"א שבגמ', שכל הו"א שבגמרא הוא קיום העוה"ז שהוא ג"כ רק הו"א, ואמר שבתלמוד בבלי יש הרבה הו"א ובירושלמי אין הרבה, וזה שאיתא בגמרא במחשכים הושביני וכו' זה תלמוד בבלי, שכל קיום הגלות הוא רק משום הו"א שבגמ'.

(שפתי צדיק בראשית עמ' יד)
כמדומה שיש עוד משמו על ענין ההו"א שבגמ'

לא זכיתי ללמוד הרבה ירושלמי
אבל נדמה לי שלומר שאין הרבה הו''א הירושלמי
זה אומר שפירש את הירושלמי בדרך מסוימת
ואשאל חכמים כאן אם כן פשוט שאין הו''א הירושלמי
או שנכתב ההו''א בלישנא קלילא

(בבקשת מחילה על הסירבול כאן שלא כתבתי בלישנא קלילא)

מוסדות ליזענסק
הודעות: 27
הצטרף: ג' יולי 04, 2017 3:28 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי מוסדות ליזענסק » ה' אוגוסט 31, 2017 4:36 pm

אסיפת עובדות מתוך גליון "דברי תורה ליזענסק"
קבצים מצורפים
פרשיסחא.pdf
(303.64 KiB) הורד 139 פעמים

להודות ולהלל
הודעות: 170
הצטרף: ה' ספטמבר 01, 2016 5:54 pm

רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל

הודעהעל ידי להודות ולהלל » א' אוקטובר 01, 2017 10:50 am

שמעתי שיש תמונה ידועה של הרבי ר בונים על גילוף של עץ של צייר גוי שראהו, ותוך כדי כך גילף על העץ את דמות דיוקנו.
האם יש למאן דהו את התמונה?

מוסדות ליזענסק
הודעות: 27
הצטרף: ג' יולי 04, 2017 3:28 pm

Re: רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל

הודעהעל ידי מוסדות ליזענסק » א' אוקטובר 01, 2017 11:00 am

זאת תמונת התחריט
קבצים מצורפים
פשיסחא.jpg
פשיסחא.jpg (210.66 KiB) נצפה 2499 פעמים

ציפורן
הודעות: 313
הצטרף: ש' אוקטובר 17, 2015 10:38 pm

Re: רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל

הודעהעל ידי ציפורן » א' אוקטובר 01, 2017 11:22 am

כאן נכתב שהוא מעיזבונה של הנגידה תמריל:
(וע"ע בשש"ק בערכו)
קבצים מצורפים
רבי בונים.png
רבי בונים.png (109.78 KiB) נצפה 2492 פעמים

אליעזר בלוי
הודעות: 250
הצטרף: ד' מרץ 01, 2017 10:16 am
מיקום: גבעת זאב
שם מלא: אליעזר בלוי

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי אליעזר בלוי » ב' אוקטובר 02, 2017 10:28 pm

התמונה של האור לשמים קימת?
האם מישהו יכול להורידו אלינו?

ברוז
הודעות: 915
הצטרף: ו' מאי 12, 2017 12:10 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי ברוז » ג' אוקטובר 03, 2017 1:00 am

בקרב החוקרים מפקפקים באמינות תמונה זו.
אך כעת מתברר שיש לכך כיסוי כל שהוא.
(מהספה"ל אוסף אברהם שבדרון)
קבצים מצורפים
האור לשמים.jpg
האור לשמים.jpg (172.93 KiB) נצפה 2401 פעמים

להודות ולהלל
הודעות: 170
הצטרף: ה' ספטמבר 01, 2016 5:54 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי להודות ולהלל » ג' אוקטובר 03, 2017 7:33 pm

ברוז כתב:בקרב החוקרים מפקפקים באמינות תמונה זו.
אך כעת מתברר שיש לכך כיסוי כל שהוא.
(מהספה"ל אוסף אברהם שבדרון)


הרי כתוב על התמונה מאיר אב"ד אפטא?
איך זה מגיע לפשיסחא?

ציפורן
הודעות: 313
הצטרף: ש' אוקטובר 17, 2015 10:38 pm

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי ציפורן » ג' אוקטובר 03, 2017 8:48 pm

להודות ולהלל כתב:
ברוז כתב:בקרב החוקרים מפקפקים באמינות תמונה זו.
אך כעת מתברר שיש לכך כיסוי כל שהוא.
(מהספה"ל אוסף אברהם שבדרון)


הרי כתוב על התמונה מאיר אב"ד אפטא?
איך זה מגיע לפשיסחא?

כמפורסם, רבי מאיר מאפטא והרר"ב זיע"א, היו חברים בוועדה המכונה "וועדת הדת והאמונה הישנה",
ועמדו יחד בקשרים מול ממשלת פולין.
וכן, לימים כאשר הוועדה הממשלתית בפלוצק אסרה את התפילה בשטיבלעך,
עמד אז בראש קהילת וורשה יעקב ברגסון (בנם של תמריל וברקו) שסייע רבות להסיר את האיסור. וממילא נזדמנו ב' קדושים אלו לפונדק אחד
(כמתואר בכרמנו שצירפתי)

מנדעל
הודעות: 136
הצטרף: ג' יולי 05, 2016 2:46 am

מכתב מהגרעק"א להרר"ב מפשיסחא???

הודעהעל ידי מנדעל » ג' יוני 19, 2018 12:37 am

מישהו יודע להפנות אותי אל מכתב כזה?
שמעתי שהתפרסם פעם ב'מוריה' או ב'ישורון', אני לא יודע אם זה נכון ואימתי. המכיר והמשיב יבא על הברכה.

מתעמק
הודעות: 519
הצטרף: ג' יוני 08, 2010 5:58 am

Re: מכתב מהגרעק"א להרר"ב מפשיסחא???

הודעהעל ידי מתעמק » ג' יוני 19, 2018 1:30 am

הגם שלא שמענו אינה ראיה, אך דבר כזה היה צריך להיות לה הדים בכ"מ
יתכן שהכוונה למכתבו של הג' רבי אפרים אליעזר צבי חרל"פ ממעזריטש בעמח"ס עטרת צבי להר' רבי בונם מפשיחה, שנדפסה ב'ישורון' כ"ו עמוד תת"ז-תתל"ב.
(או שבשמועות מפה לאוזן הוחלף הר' רבי בונם מפשיסחה עם הג' רבי בונם איגר ממטרסדורף אחיו של הג' רבי עקיבא איגר, שבקובצי מוריה נדפס התכתבות ביניהם)

מקדש מלך
הודעות: 688
הצטרף: ג' ינואר 31, 2017 9:16 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי מקדש מלך » ה' אוגוסט 23, 2018 12:57 pm

הקפצה ליומא דהילולא החל היום.

ברוז
הודעות: 915
הצטרף: ו' מאי 12, 2017 12:10 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי ברוז » ה' אוקטובר 18, 2018 11:29 pm

על נכדו (דור שמיני) שמחה בונים שייביץ.
https://amhasefer.wordpress.com/2018/10 ... %9C%D7%9A/
יש היודע כיצד היחוס ?

מקדש מלך
הודעות: 688
הצטרף: ג' ינואר 31, 2017 9:16 am

Re: הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: י"ב אלול, יומא דהילולא.

הודעהעל ידי מקדש מלך » ה' אוקטובר 18, 2018 11:50 pm

בר ששת כתב:לא רבים מודעים ללימודיו אצל מהר"ם בנעט בניקלשבורג, ואצל רבי ירמיה לעו ממאטרסדרוף.


בספר על הרבי ר' בונם מהרב יהודה מנחם בוים ז"ל מפקפק על כך. שו"ר שכבר הזכירו זאת.


חזור אל “משפחות סופרים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: דרומי, האמת והשלום, שבתי, שייף נפיק ו־ 33 אורחים