גמ' שבת כג: אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו.
לכאו' לפי הטעם המבו' בגמ', וכמובא ברמב"ם "שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו", אין חילוק בין נר מצווה של שבת לנר רשות של יום חול, דאין הדבר תלוי אלא בשלום בית.
ואף הראש' והפוס' שהזכירו "שבת", י"ל דכוונתם על דרך המצוי, היות ובימי חול רגילים ללכת לישון מיד בחשיכה משא"כ בשבת, מה גם שבימי החול יכול להדליק כשנצרך ולכבות בגמר השימוש וחוזר חלילה, אבל בשבת צריך נר גדול שידלק ברציפות.
אלא דיש בראש' ובפוס' שהזכירו גם 'עונג שבת', ומשמע דבלא"ה אין להתיר משום שלום בית לחוד.
ובלא"ה נמי אולי יש לצדד, דשלום בית בסתמא אינו קודם למצוות נ"ח, אלא דמצווה שיש בה שלום בית קודמת לשאר מצוות.
וז"ל הלק"ט ב-קפא "מה שכתב הרמב"ם (פ"ה דשבת) דישאל על הפתחים להדליק נר של שבת שזה בכלל עונג שבת וכו' וכו' ואילו היה אומר הרמב"ם משום שלום הוה קשיא לן דטעמא דשלום בכל לילה איתיה לכך הניח טעמא דשלום דידוע והוסיף מדיליה דאיכא נמי עונג שבת וצ"ע אי אמרינן נר ביתו עדיף (שם כ"ג:) של כל לילה".
אבל כעת דקדקתי בריטב"א בשבת דס"ל דגם נר של יום חול קודם, ובהכי איירי בסתמא.
ז"ל "נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. פי' ואם אין לו שמן לשתיהם מדליק של ביתו, ואין צריך לומר כשבא להדליקם שתיהן מקדים להדליק נר ביתו ולא עוד אלא דהא הוי היכירא טפי ופרסומי ניסא, וכן בערב שבת מדליק של ביתו תחלה מן הטעם הזה, ואין לחוש ולומר כי לאחר שהדליק נר שבת אסור לו לעשות מלאכה ולהדליק נר, דהא בורכא כדמוכח לקמן בפרקין (ל"ה ב'), וסברא נמי הוא שאין קדושת שבת חלה בהדלקת הנר, אלא בקדושת היום עצמו בספק בין השמשות, או בשקבלו עליו משהתחילה השקיעה בקידוש או בתפלה וכדמוכח בברכות ובמסכת עירובין".
וצ"ע לדינא. גם צ"ע האם ענין קל של שלום בית ג"כ דוחה כל מצווה דרבנן.