עושה חדשות כתב:מי שסבור שהדלקת הנרות היא לע"נ מתיתיהו ובניו, או כהדלקת משואה לכבוד גבורתם וכיו"ב, דודאי לא יצא יד"ח, ואפי' שכיון "לשם מצוות נר חנוכה".
שלח כתב:שהדלקתי נרות, האם יש עניין להגיד לכמה שיותר אנשים שיסתכלו בחנוכיה שלי? האם כל יהודי שמסתכל בחנוכיה שלי מקיים מצוה פרסומי ניסא? והאם אני מקיים יותר פרסומי ניסא שיותר ויותר אנשים מסתכלים בחנוכיה שלי? או ברגע שהדלקתי במקום טוב קיימתי המצוה ואין שום מעלה ויתרון בדבר, וזה רק בזבוז זמן שלי ושל אחרים?
הנה בעיקר מה שמקיים את חובתו במעשה הדלקה יש בזה חידוש, שלכאורה אין ההדלקה אלא ההכשר מצווה למה שדולק הנר אח"כ. ובאמת בתרה"ד [סימן קב] כותב שהמדליק בע"ש בעוד היום גדול מכיוון שא"א בעניין אחר הרי הכשר מצווה כמצווה כמבואר ביבמות ז., ולכן גם אם כבתה אין זקוק לה כי כבר קיים את המצווה. וזה צ"ב כנ"ל שמה בכך שהכשר מצווה כמצווה, כל מה שדין זה אומר הוא שעשה מעשה מצווה, אבל עדיין יש את גופה של מצווה. וחזינן שלעניין נר חנוכה סגי בזה גופא שעשה מעשה מצווה.
ונראה שיש כאן גדר מיוחד במצוות נר חנוכה. שהרי מציאותו של הנר הוא מציאות לעצמה שהנר דולק וממשיך לדלוק מעצמו. אמנם מה שרצו חכמים במצווה הוא שהאדם יעשה מעשה מצווה וזה שייך רק במעשה הדלקה, ולכן חייבוהו חכמים במעשה.
ולהבין למה שיהיה גדר משונה כזה שהמצווה שונה מעצם מציאות הנר, נראה שצריכים אנו בזה לדברי אגדה. ונראה שבמציאות הנר חנוכה עצמו יש שני חלקים. הנר עצמו הוא פרסומי ניסא. אמנם המצוות הדלקה אינה בשביל לפרסם את הנס, אלא כדי שהאדם יודה לאלוקיו על הנס, אלא שהצורה להודות היא על ידי שמעמיד את הפרסומי ניסא [וקרא כתיב: אודה ה' מאד בפי בתוך רבים אהללנו, וכיו"ב עוד מקראות].
ובזה יבואר שמצאנו בפוסקים הידורים בנר שיהיה דומיא דמקדש. אמנם בגופה של מצווה אין דין שמגיע מדימוי למקדש. ואדרבה מקשים בזה בנידון דידן שהרי במקדש בודאי דאי כבתה זקוק לה.
ולהנ"ל הוא מבואר, שהנר מצד עצמו הוא זכר למה שהיה במקדש, אבל מעשה ההדלקה שהוא גופה של מצווה כלל אינו זכר למקדש, אלא איך שהגברא עושה את המעשה שמצידו.
ובאמת בדין אחד מצינו שחלק מהראשונים ביארוהו מצד הדימוי למקדש, והוא האיסור הנאה. וזה בגלל שזה דין בגופו של נר, ולא במעשה מצווה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 39 אורחים