ידועה קושיית התוספות (שבת כא ע"א-ע"ב ד"ה ומותר) כיצד מסיק רבא שמותר להשתמש לאור הנרות מדברי רב הונא, שאמר פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, "דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת". והתוספות מיישבים שאם כך לא היה צריך לומר "בין בחול בין בשבת, כיון דחד טעמא הוא".
תירוצם לא כל כך מתיישב על ליבי, שהרי אריכות הלשון עשויה להיות סגנונית ומסיבות נוספות (ובפרט שהדבר נצרך בשביל הדעות שלאחר מכן). ולכן חשבתי שאפשר לתרץ שבשבת, כיוון שלא יכול לחזור ולהדליק, הוא מקיים את המצווה אף אם כבתה גם למ"ד כבתה זקוק לה, ולכן דווקא האיסור להדליק בחול מלמד. (אבל הרי"ף כתב בהדיא להפך). אחד מהחברים זוכר מקור שהעלה כיוון דומה?