פורום אוצר החכמה

במגילה המן מופיע ברוב הפעמים רק בשם 'המן'. אלא שכמה פעמים הוא מופיע עם תוספות. 'המן בן המדתא'. 'המן האגגי', או 'המן בן המדתא ההגגי'.

ניסיתי בכמה מהמקומות לבדוק במפרשים, לא מצאתי כלום על זה. (על התוספת 'צורר היהודים שמוזכר בכמה מקומות זה מצאנו במפרשים).

אני מניח שיש דברים בגו. (מעבר לתשובה הפורימית, שזה כדי לגרום שלא יאבדו ריכוז בשמיעת המגילה הארוכה, לכן גיוונו מידי פעם. זה טוב לפורים, לא ליום אחרי).

אודה למי שיודע להפנות בעניין הזה.

מענין לענין באותו ענין:
אצלנו בחב"ד נוהגים "להכות" בהמן רק במקומות שהוא מוזכר עם תואר - האגגי, הרע וכיו"ב, שהם בסה"כ 8 מקומות כנגד שמונה העיגולים שבפיקות....

בספר טעמא דקרא מדבר מזה.

דורש מבקש כתב:בספר טעמא דקרא מדבר מזה.

תודה רבה על ההפניה.

הוא אכן מדבר על 4 המקומות בהם כתוב 'המן בן המדתא'.

עדיין חסרה לנו התשובה על פרק ח' פסוק ג' שם כתוב 'המן האגגי.'

אולי יש לומר בצורה פשוטה:

כאשר באה אסתר לבקש את ביטול גזירת המן, רצתה להסביר למלך שלא מדובר בגזירה שאמורה להועיל לממלכה - כפי שהציג המן את הדברים - אלא בגזירה שכל כולה אינטרס אישי של המן בלבד והיא באה לו כהמשך להיותו 'אגגי', כלומר מזרע עמלק ואגג, ובמילא אין המלך צריך לחשוש מביטול גזירה זו שכל כולה ענין אישי של המן הצר והאויב.

ארגמן כתב:

דורש מבקש כתב:בספר טעמא דקרא מדבר מזה.

תודה רבה על ההפניה.
הוא אכן מדבר על 4 המקומות בהם כתוב 'המן בן המדתא'.
עדיין חסרה לנו התשובה על פרק ח' פסוק ג' שם כתוב 'המן האגגי.'

עי' שוב בדבריו

בקרו טלה כתב:

ארגמן כתב:

דורש מבקש כתב:בספר טעמא דקרא מדבר מזה.

תודה רבה על ההפניה.
הוא אכן מדבר על 4 המקומות בהם כתוב 'המן בן המדתא'.
עדיין חסרה לנו התשובה על פרק ח' פסוק ג' שם כתוב 'המן האגגי.'

עי' שוב בדבריו

יפה מאוד. ישר כח.

עזריאל ברגר כתב:מענין לענין באותו ענין:
אצלנו בחב"ד נוהגים "להכות" בהמן רק במקומות שהוא מוזכר עם תואר - האגגי, הרע וכיו"ב, שהם בסה"כ 8 מקומות כנגד שמונה העיגולים שבפיקות....

ראיתי בספר זיו המנהגים שכן היה גם מנהג רבותיו ואבותיו (שלא היו מחב"ד וחיו לפני המצאת הפיקקות)

כדכד כתב:

עזריאל ברגר כתב:מענין לענין באותו ענין:
אצלנו בחב"ד נוהגים "להכות" בהמן רק במקומות שהוא מוזכר עם תואר - האגגי, הרע וכיו"ב, שהם בסה"כ 8 מקומות כנגד שמונה העיגולים שבפיקות....

ראיתי בספר זיו המנהגים שכן היה גם מנהג רבותיו ואבותיו (שלא היו מחב"ד וחיו לפני המצאת הפיקקות)

יש בזה תוכן כמו שיש תוכן באלו שמכים בראשון ובאחרון. חיפשו לקיים את המנהג רק כמה פעמים ולא בכל אזכורי המן, ומצאו סימן לדבר. באותה המידה היו יכולים לומר אחד כן אחד לא. אלא שחששו שיהיו כאלו שיפספסו "המן" אחד וממילא אלו יכו בזה ואלו יכו בזה ומה הועילו חכמים.

בקרו טלה כתב:

ארגמן כתב:

דורש מבקש כתב:בספר טעמא דקרא מדבר מזה.

תודה רבה על ההפניה.
הוא אכן מדבר על 4 המקומות בהם כתוב 'המן בן המדתא'.
עדיין חסרה לנו התשובה על פרק ח' פסוק ג' שם כתוב 'המן האגגי.'

עי' שוב בדבריו

כתיב ד' פעמים המן בן המדתא האגגי, רצוני להתייחס רק לשם המלא הזה, ולא לשאר הצירופים כמו המן בן המדתא בלא אגג, או המן האגגי בלא המדתא

פרק ג פסוק א. אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי - זה כדי לדעת בבירור מי הוא, ועם מי יש לנו עסק, שהוא איש רם המעלה מיוחס וממלך אגג וכו'.

פרק ג פסוק י. ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צרר היהודים - זה משום שקיבל את הטבעת, ורק הראוי למלכות ראוי לטבעת המלך, ולכן ייחסו, שקודם כל הוא מיוחס, דזה שייך בעכו"ם עי' יבמות סב ע"א [ושם גם מיירי במלך גוי], ושנית לדעת שהוא מגיע מאגג שהוא גם היה מלך עמלק.

פרק ח פסוק ה. להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים - כאן מיירי כשאסתר מתחנן להעביר רוע הגזירה כבר אחרי המן מת, והרי לקח לה שבעים יום לשכנע את המלך [עי' ב"ר פר' ק סי' ו בטעם הדבר דע' יום]. והיינו משום כמש"כ שם פ"ח, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, ולכן הוצרך הפסוק להקדים דספרים שכתב המן היה להם תוקף דיני מלכות, כי הוא היה ראוי לטבעת וראוי לכתיבה, דאם היה אפשר להטיל דופי בספרים עצמם, היה דרך לאחשורוש להשיב הספרים באופן זה.

פרק ט פסוק כד. כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם וגו', זה הפעם היחיד שהמן מוזכר בחלק שהמגילה מתארת את הדינים על הדורות העתידים, ובתמצית כתיבת מרדכי וכו', ולכן חזרו לפרט מעלת המן, וכמו שנכתב בפעם הראשון במגילה.

לעומקו של דבר כתב:

כדכד כתב:

עזריאל ברגר כתב:מענין לענין באותו ענין:
אצלנו בחב"ד נוהגים "להכות" בהמן רק במקומות שהוא מוזכר עם תואר - האגגי, הרע וכיו"ב, שהם בסה"כ 8 מקומות כנגד שמונה העיגולים שבפיקות....

ראיתי בספר זיו המנהגים שכן היה גם מנהג רבותיו ואבותיו (שלא היו מחב"ד וחיו לפני המצאת הפיקקות)

יש בזה תוכן כמו שיש תוכן באלו שמכים בראשון ובאחרון. חיפשו לקיים את המנהג רק כמה פעמים ולא בכל אזכורי המן, ומצאו סימן לדבר. באותה המידה היו יכולים לומר אחד כן אחד לא. אלא שחששו שיהיו כאלו שיפספסו "המן" אחד וממילא אלו יכו בזה ואלו יכו בזה ומה הועילו חכמים.

אין נראה לומר כן לא על מנהג חב"ד ולא על מנהג רבותיו של זיו המנהגים שהיו מקפידים על מנהגיהם

כדכד כתב:אין נראה לומר כן לא על מנהג חב"ד ולא על מנהג רבותיו של זיו המנהגים שהיו מקפידים על מנהגיהם

בוודאי שמקפידים. דמקיימים בזה דין גמור דאורייתא בלי צחוק! "ואהבת" "לא תונו" בזה שלא מקשים על ישישים ו/או בעלי מיגרנה, וכן שלא להכביד על האנשים שעוד לא שברו את הצום.
אין הרבה מנהגים שבזכותם מקיימים דין דאורייתא.

חדי עין הבחינו שהאדמור מחבד מכה ברגלו מעט בכל 'המן' שהוא. ואכן מסתבר ש'מנהג חבד' וכן מנהג קהילות אחרות בנידון הוא ענין טכני כדי להקל על הציבור ולא מאיזה טעם קבלי או משהו בסגנון. ואם שגיתי ה' יכפר.

לעומקו של דבר כתב:

כדכד כתב:אין נראה לומר כן לא על מנהג חב"ד ולא על מנהג רבותיו של זיו המנהגים שהיו מקפידים על מנהגיהם

בוודאי שמקפידים. דמקיימים בזה דין גמור דאורייתא בלי צחוק! "ואהבת" "לא תונו" בזה שלא מקשים על ישישים ו/או בעלי מיגרנה, וכן שלא להכביד על האנשים שעוד לא שברו את הצום.
אין הרבה מנהגים שבזכותם מקיימים דין דאורייתא.

בפועל לא נראה שמקיימים דין דאורייתא, כי מכים באריכות יתירה ב"המנים" הבודדים שנותרו להם, וכמעט שיצא שכרם בהפסדם.

סגי נהור כתב:

לעומקו של דבר כתב:

כדכד כתב:אין נראה לומר כן לא על מנהג חב"ד ולא על מנהג רבותיו של זיו המנהגים שהיו מקפידים על מנהגיהם

בוודאי שמקפידים. דמקיימים בזה דין גמור דאורייתא בלי צחוק! "ואהבת" "לא תונו" בזה שלא מקשים על ישישים ו/או בעלי מיגרנה, וכן שלא להכביד על האנשים שעוד לא שברו את הצום.
אין הרבה מנהגים שבזכותם מקיימים דין דאורייתא.

בפועל לא נראה שמקיימים דין דאורייתא, כי מכים באריכות יתירה ב"המנים" הבודדים שנותרו להם, וכמעט שיצא שכרם בהפסדם.

זה ידעו רק אם שנה אחת יחליטו שדופקים בכל ההמנים, ואז ידעו האם לא מאריכים באריכות יתירה גם בכל ההמנים.
הבעיה בדברים אלו, שמספיק יחיד בכל בית הכנסת שמאריך בדפיקה, והקריאה מתעכבת.

כוונתי שמקפידים בדווקא על כך שמכים דווקא ש/ם ולא באחר ודלא כהרב לעומקו של דבר

דרומי כתב:ואכן מסתבר ש'מנהג חבד' וכן מנהג קהילות אחרות בנידון הוא ענין טכני כדי להקל על הציבור ולא מאיזה טעם קבלי או משהו בסגנון. ואם שגיתי ה' יכפר.

יש מקורות קדומים לנהוג להכות את המן רק בעת תואר וכדומה, כך שסביר להניח שאין זה רק "עניין טכני"...

ראה במ"ש הרב גדליה אוברלנדר בספרו 'מנהג אבותינו בידינו' (עמ' רלח-רנא) וב'אוצר' של מונדשיין.

הגיונות כתב:

דרומי כתב:ואכן מסתבר ש'מנהג חבד' וכן מנהג קהילות אחרות בנידון הוא ענין טכני כדי להקל על הציבור ולא מאיזה טעם קבלי או משהו בסגנון. ואם שגיתי ה' יכפר.

יש מקורות קדומים לנהוג להכות את המן רק בעת תואר וכדומה, כך שסביר להניח שאין זה רק "עניין טכני"...

ראה במ"ש הרב גדליה אוברלנדר בספרו 'מנהג אבותינו בידינו' (עמ' רלח-רנא) וב'אוצר' של מונדשיין.

זה שהדבר קדום לכשעצמו אינו מוכיח כלום. וכי פעם לא היה לאנשים מיגרנה?

לעומקו של דבר כתב:

הגיונות כתב:

דרומי כתב:ואכן מסתבר ש'מנהג חבד' וכן מנהג קהילות אחרות בנידון הוא ענין טכני כדי להקל על הציבור ולא מאיזה טעם קבלי או משהו בסגנון. ואם שגיתי ה' יכפר.

יש מקורות קדומים לנהוג להכות את המן רק בעת תואר וכדומה, כך שסביר להניח שאין זה רק "עניין טכני"...

ראה במ"ש הרב גדליה אוברלנדר בספרו 'מנהג אבותינו בידינו' (עמ' רלח-רנא) וב'אוצר' של מונדשיין.

זה שהדבר קדום לכשעצמו אינו מוכיח כלום. וכי פעם לא היה לאנשים מיגרנה?

וודאי שניתן לומר כן, אך לא ראיתי כל טעם או הכרח לכך (וזה שהאדמו"ר מחב"ד מחה בכל פעם שמזוכר 'המן' אינו אומר שמנהג חב"ד הוא רק "עניין טכני" כדברי 'דרומי').

מי שבקי במנהגי חב"ד או במהגי הקהילות שבעל זיו המנהגים למד אצלךם (הונגרים תלמידי החת"ס) יכול לשער שמנהגיהם נבעו מטעמים פנימיים יותר. איני אומר שלהקל על אנשים זה לא חשוב, אבל ההחלטה להכות דווקא בהמנים אלו היא קצת יותר רצינית