פסק המחבר (תר"צ סט"ז) צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל הצדיקים וגם חרבונה זכור לטוב.
מקור הלכה זו הוא בטור בשם הירושלמי מגילה (פ"ג ה"ז), ובירושלמי רב אמר צריך לאמר ארור המן ארורים בניו, א"ר פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב.
ובירושלמי שם ובמפרשיו לא נאמר טעם חיוב האמירה, אולם מהמשך דברי הירושלמי ר' ברכיה וכו' כד הוה מטי להאי פסוקא אשר הגלה נבוכנדנצר, אמר נבוכדנצר שחיק עצמות וכו' ונראה שהאמירה הוא מטעם זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, וכן כ' הערוך השלחן. והטור הוסיף על דברי הירושלמי לפרט ולקלל את כל הרשעים שנזכרו במגילה כפי דברי רב על המן ובניו, וכן לברך את כל הצדיקים שנזכרו במגילה כפי דברי רב פנחס על חרבונה.
למה לא מצינו דין זה בכל הקריאות בתורה, או בקריאת הפטורות, פסק דין שצריך להוסיף אחר הגדש"פ ארור פרעה ברוך משה, ארור נבוכנדנצר ברוך ירמיהו, ארור סיסרא ברוך ברק וכו'?