במאמר הזה יבוארו הנושאים הבאים
א. מה גדר של עמלק וכן בחידוש של הגר"ח שכל אומה המתנכלת לישראל נחשבת כ"זכר עמלק".
ב. מצוות זכירת מעשה עמלק
ג. מצוות מחיית עמלק.
ד. גדר מלכות ישראל ומלכות בית דוד ושעמלק אינו נופל אלא בידי בניה של רחל.
ה. מלחמת שאול בעמלק
"ענף א". מה הטעם הגיע עמלק לילחם ומהו רשעו.
שמות פרק י"ז פסוק ז' ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין.
וכתב "העמק דבר" ד"ה היש ה' בקרבנו [שמות פרק י"ז פסוק ז'] וז"ל הדבר פלא איך נסתפקו אחרי רואם עמוד אש וענן ועוד הרבה ניסים דכו"ע ידעי דלא עביד אלא קוב"ה וכו' אמנם יש ע"ז שני אופנים צודקים חדא שידעו היטב שכעת ה' הולך עמם ועושה ניסים, אבל כל זה אינו אלא בעוד משה חי וקים והקב"ה מוליך לימין משה זרוע תפארתו, אבל לא לעולם חוסן משה קיים בישראל, ואנו מחויבין להאמין שגם בלי ניסים נגלים הקב"ה והשגחתו שורה בקרבנו, ועל דבר זה נסתפקו אם יש ה' בקרבנו בלי כח משה, ומשגיח עלינו בהליכות הטבע, ובשביל חסרון אמונה זה בא מלחמת עמלק ביחוד.
שנית נסתפקו אם יודע ה' מה שבקרבם אם צמאים המה או לא, וכו' ובאמת שני האופנים הללו תלוים זה בזה אם הקב"ה יודע מחסור כל אדם ממילא מובן שיכול לתקנו בהשגחתו אע"ג שאינו ראוי לנס נגלה.
וכן מובא בחובת הלבבות [שער הבטחון פרק רביעי מהדורת קפאח] וז"ל כן אינו רשאי להמציא עצמו לסכנות מתוך בטחון על גזרת השם יתעלה, וישתה את הרעלים ויסכן את עצמו בהתגרות באריות וחיות טרף ללא סיבה או ישליך את עצמו לים או לאש וכל הדומה לכך, ממה שאין בטחון לאדם שלא יאבד ויסכן את נפשו, וכבר הזהרנו הכתוב [דברים פרק ו' פסוק ט"ז] "לא תנסו את ה' אלקיכם". עכ"ד.
מבואר בדבריו שבני ישראל הסתפקו האם בחוקי הטבע הקב"ה משגיח.
וזה באמת עומק דברי רש"י [שמות פרק י"ז פסוק ח'] וז"ל ויבא עמלק וגו' סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים אם יש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני, משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו וכן שנייה וכן שלישית פגעו אדם אחר, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
המלבי"ם פי' [שמות פרק י"ז פסוק ח'] וז"ל שמלחמת עמלק לא היתה לה שום סיבה מן הסיבות שבעבורה ילחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, שכל עורכי המלחמות יהיו לאחד מחמש סיבות וכו' ורק היסבה העצמית למלחמה זו היתה, מצד הכפירה באלה-ים וכו' רצה להראות לכל יושבי תבל שאין ביכולת ה' להושיעם מידו.
וכעין זה כתב הרש"ר הירש שמות פרק י"ז פסוק ח', וז"ל כח אלים זה המבקש תהילה הוא הראשון והאחרון בין אויבי אושרו של אדם ומלכות שמים עלי אדמות, עוצמת פרעה המבקשת את טובת עצמה, יש לה עוד ענין לקיים בחיים את עובדי הפרך, המשועבדים לה והיא אף עשויה להיות שוחרת חירות, אם זו משרתת את ענינה, חרבו של עמלק המבקש תהילה אין לה מנוחה כל עוד פועם ליבה של נפש אחת בת חורין שלא הכניעה את עצמה לפניה עכ"ד.
עוד כתב בפסוק ט"ו, גדולתו של עמלק היא בכח ההרס שליחותו של ישראל היא בכח הבנייה. עכ"ד.
מבואר בדבריהם שכל מהותו של עמלק זה לשלוט אדם אחר, ורוצה להראות שאין ביכולת ה' להושיעם וזה משום שהוא נסמך על חוקי הטבע כלומר על חרבו.
ולפי"ז נבין דברי הרמב"ן שמות [פרק י"ז, פסוק י'] ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו [ע"ז ב':] שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו נושע לעולם כאשר אמר [עובדיה פרק א' פסוק כ"א] ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה, והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר. עכ"ד.
שמבואר שהגלות האחרון באה משנאת חנם שיש בזה רק את גאוות ותאוות הניצוח שהוי ממש כמו עשו ועמלק וע"כ אנו בידם.
סיכום: אין בין רבותינו מחלוקת משום שהכל שורש אחד שעמלק סבר שחוקי הטבע הם ללא השגחת ה' ולכן סבר שבחוזק חרבו ינצח את ישראל, ושנא את ישראל דווקא מצד הסיבה שהם סוברים שחוקי הטבע משועבדים להקב"ה כמו העבד לאדון, ובאמת שעמלק הגיע רק מצה מה שעם ישראל שאל אם יש ה' בקרבו בחוקי הטבע אם לאו. [ולפי"ז יובן מש"כ באות ב' שעיקר המלחמה כנגד עמלק היא דווקא בדרך הטבע, ולא בצורה ניסית, כדי שעי"ז עם ישראל יראה שהטבע גם משועבד לבורא עולם והם גם משעבדים אותו לבורא עולם בזה שהם נלחמים אתו (וכמו שיבואר לקמן אות ג') מול הרשעים והכופרים דהיינו עמלק.]
"ענף ב". מצוות זכירת מעשה עמלק. [ד' שיטות]
א. שיטת ספר החינוך
כתב החינוך [מצווה תר"ג] שנצטוינו לזכר מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם השם במצרים, והעמלקים ברע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האמות, וכענין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא רבתי פרשה יב תנחומא כאן) משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכלה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים, ועל זכירת ענינם זה נאמר (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.
משרשי המצוה לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צוונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה.
מדיני המצוה. וכו' ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטווינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא, עקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכר הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו "מעולם" מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא לא תשכח'', כמו שנכתב בלאוין [מצוה תרד] בעזרת השם.
והנה החינוך מאמצע דבריו נשמע שסגי בזכירה כל דהו וכן נראה מסוף דבריו שכתב וז"ל והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו "מעולם" מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה.
וזאת משום שכל ענין הזכירה כתב החינוך אינו אלא רק כדי לזכור לעשות מלחמה ולכן סגי בזכירה כל דהו, ולכן גם נשים פטורות מכיון שאינם בנות מלחמה.
[ובמאמר המוסגר, יש להתבונן ולראות שאמנם שנאתו של עמלק הייתה לכל כלל ישראל בין זכרים בין נקבות, אך בעיקר שנאתו ומלחמתו הייתה כנגד הזכרים שהם כח המלחמה נגד אויבים וכן הם נלחמים במלחמתה של תורה שזה עיקר המגן על ישראל מפני וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירשלים וכו' כמבואר ברש"י [דברים פרק כ"ה פסוק י"ח] אשר קרך בדרך ד"א לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור ועי"ש בגור אריה, עוד כתב ויזנב בך מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה, וכן נראה ממה שאמר שמואל בשעה ששיסף את אגג [שמואל א' פרק ט"ז פסוק ל"ג] "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, ופי' רש"י כאשר שכלה נשים חרבך, להושיבם אלמנות מבעליהם, שהייתם חותכים זנבי בחורי ישראל. [וכן גבי צקלג שמואל א' פרק ל' פסוק ב' שהעמלקי רק שבה את הנשים], א"כ מבואר שעיקר שנאתו של עמלק היא כנגד הזכרים ואולי לכן ס"ל לחינוך שעיקר המצווה מחייה על הזכרים, וכן ס"ל שעל כל יחיד ויחיד ולאו דווקא על מלך או כלל הציבור, שהרי אין כאן שנאה כ"כ כנגד הנקבות אלא בעיקר כנגד הזכרים שרק אם היה שנאתו גם כלפי הנשים היה אפשר לומר שעמלק בא על כל כלל ישראל. וצ"ע וה' יאיר עיני.]
[ומש"כ החינוך משרשי המצוה לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צוונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה. עכ"ד.
אין זה טעם על מצוות "זכירת מעשה עמלק" אלא עיקר הטעם הזה הוא על מצוות "מחיית עמלק" וכמו שהביא במצווה הבאה תר"ד שטעמה מבואר במצווה לעיל, אלא שמכיון שס"ל שמצוות זכירת עמלק הוא מחמת מצוות מחיית עמלק ע"כ הקדים וכתב כבר את טעם מצוות מחיית עמלק, במצוות זכירת מעשה עמלק. ודו"ק.]
והקשה בשו"ת מהרי"ל דיסקין [קו"א סימן ה' אות ק"ג] שהרי במלחמת מצווה כולם יוצאים א"כ גם נשים בכלל.
ונראה ליישב לפי מש"כ המלבי"ם [שמות פרק י"ז פסוק ט'] הנה במלחמת סיחון ועוג נלחם משה בעצמו כי היתה המלחמה ע"י ה' בניסים גלוים, וכו' כי אז היו ראוים אל הנס, לא כן עתה שה' הסתיר פניו מהם והיו צריכים למלחמה טבעית שזה לא היה בכוחו של משה, שכל ענינו היה מעשה ניסים, ולכן הוצרך שתהיה המלחמה ע"י יהושע שהוא היה מוכן לרשת את הארץ ע"י מלחמה טבעית בעזר אלקי בנסים נסתרים כפי הזכות וההכנה לכן צוה אל יהושע.
וכן כתב בהרחב דבר [שמות פרק י"ז פסוק י'] והנה לא ראינו שנהג כן משה במלחמת סיחון ועוג אף שהיו גיבורים מעמלק, וכו' אבל בזה המקום שהיה צורך השעה להיות מלחמה טבעית, ע"כ עשה משה כמו שכל ישראל ינהגו לדורות וכו' עי"ש.
מבואר בדבריהם שהמלחמה מול עמלק צריכה להיות מלחמה טבעית בניסים נסתרים, ולא בצורה נסית מעל הטבע,
ולפי"ז נראה שדווקא האנשים מצווים במחיית עמלק מצד שהאיש בטבעו חזק, ולא הנשים שמטבען חלושות והמלחמה צריכה להיות בצורה כמה שיותר טבעית ולהאמין שהשגחת הבורא התעלה היא גם באיתני ובכוחות הטבע החזקים ביותר.
ולכן ס"ל לספר החינוך שבמלחמת עמלק נשים פטורות מכיון שלא מתקיים ע"י מספיק מלחמה טבעית. [וע"ע במרחשת מהגרח"ה אייגש סימן כ"ב, והובא דברים גם במרגליות הים בסנהדרין דף כ': אות י"ג]
עוד הקשה המנחת חינוך וז"ל וגם מי עמד בסוד ה' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה, דאפשר גזירת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין אנו יודעים, וכו'
ונראה לפי הנ"ל ליישב נמי להך קושיה, שהרי בתורה ישנם משפטים שמובנים בשכל אנושי, וישנם חוקים שאינם מובנים בשכל אנושי אלא שכך גזרה חכמתו התברך, והנה קיום חוקי התורה זה בחינה של עשייה מעל הטבע, ואילו קיום משפטי התורה זה עשייה בטבע, והנראה לפי הנ"ל שבמצוות זכירת מעשה עמלק ע"כ צריך לקיים לפי צד המשפט ולא לפי צד החק, מכיון שצריך לקיים זאת בצורה טבעית, וע"כ מחויבים אנו להבין ולקיים את המצווה לפי טעמה איך שנראה לנו ובזה להראות שהבורא משגיח גם בטבע שהרי זה מלחמה בעמלק אשר מכחיש השגחת ה' בטבע, ולכן שפיר אזלינן ופסקינן לפי מה שנראה בשכל אנושי טעמה של המצווה ודו"ק.
והשתא נראה לענ"ד לחדש שכמו שמצינו שיש מצוות שצריך לקיימן ולכוון בטעמן כגון סוכה שצריך לכוון על ענני הכבוד [וכן בתפילין] ה"ה במחיית עמלק יש דין בדווקא לקיים מחיית עמלק ולכוון בטעם המצווה כדי ש"המצווה תעשה בצורה טבעית", ולא כגזירת מלך שאין לך רשות לערער אחריה. וכדפירשנו. [ובאמת שיש קשר בין "מצוות סוכה למחיית עמלק" שבשניהם צריך לכוין את טעמה של המצווה שהרי מבואר בחומש במדבר [סוף פרק כ' ותחילת פרק כ"א] שבשעה שמת אהרון והסתלקו ענני הכבוד בא הכנעני מלך ערד יושב הנגב לילחם בישראל וישב ממנו שבי, וכתב רש"י שמלך ערד זהו עמלק והוא בא מחמת ששמע שמת אהרון והסתלקו ענני הכבוד, וסוכה היא כנגד ענני הכבוד, וזה עמוק ואכמ"ל.]
ב. שיטת הרמב"ם
כתב בספר המצוות [עשה קפ"ט] שצוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן, וכו' אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות, וכו' הלא תראה שמואל הנביא כשהתחיל לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחילה מעשהו הרע ואחרי כן צוה להרגם והוא אמרו יתעלה [שמואל א' פרק ט"ו] פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים.
מבואר ברמב"ם שיש מצווה בכל עת ועת לזכור מעשה הלבבות וכל הזמן לעורר על זה וכל המרבה הרי זה משובח.
ונראה משום שס"ל שעיקר צורת קיום המצווה זה דווקא מתוך זכירה ושנאה וכמו שהביא בסוף משמואל הנביא שלפני ששלח את שאול לקיים את המצווה זכר תחילה מעשהו הרע של "עמלק" אע"פ שהוא עצמו לא יצא לילחם. והטעם הוא כי בזה שמעורר הלבבות הוא מגביר את חוזק העם לילחם, והוי עוד השתדלות בדרכי הטבע כדי לנצח במלחמה, ובמלחמה כנגד עמלק כל המרבה בהשתדלות הרי זה משובח.
והנה מהא דלא הזכיר הרמב"ם לחלק בין זכרים לנקבות נראה שס"ל שהחיוב זכירה על כולם בין זכרים בין נקבות וכדי להרבות בעם ישראל שנאה לעמלק, ואע"פ שבפשטות ומסתימת הלשון נראה שס"ל לרמב"ם שגם נשים חייבות לצאת למלחמה, אבל גם אי לא סבר כן והיו נשים פטורות לצאת למלחמה מכיון שאין זה טבעי שאשה תילחם שאשה לאו בנות מלחמה נינהו ובעינן מלחמה טבעית כנגד עמלק וכמו שפירשנו לעיל בשיטת החינוך, עכ"פ היו הנשים חייבות במצוות זכירת מעשה עמלק, שהרי בודאי כאשר כל הלבבות בעם בין אנשים בין נשים שונאים לעמלק כוחו של העם גדול יותר במלחמה מולו. ולכן בלו יצוייר היה אפשר לחייב נשים בזכירת מעשה עמלק ואפ"ה לפטור נשים ממלחמת עמלק
ויש בדבריו עוד שני דינים.
א. שאין החיוב רק על אדם עצמו לזכור אלא שיש מצווה גם שיעורר את האחרים ויזכירם לשנוא את "עמלק".
ב. שאין צריך לזכור דווקא ע"י קריאת פרשיות "עמלק" שכתובות בתורה ומתוך התורה כגון בפרשיות "בשלח, ובכי תצא" אלא אפשר לומר סתם מאמרים בעלמא לעורר הלבבות לשנאת עמלק כמו שמצינו שאמר שמואל הנביא.
ג. שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן [דברים פרק כ"ה, פסוק י"ז] וז"ל ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה "בשניה זכור" [מגילה כ"ט.] ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה.
והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו. עכ"ד.
מבואר בדבריו שני דינים.
א. שאפשר שבקריאת מגילת אסתר מקיימים מצוות זכירת מעשה עמלק.
ב. שיש ציווי על כל אדם לספר לבניו ולדורותיו מה עשה לנו הרשע עמלק, ואין זה חיוב גרידא רק על האדם עצמו.
עוד כתב [שמות פרק י"ז פסוק י"ד] וז"ל יאמר כתוב זאת זכרון בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, "כי מחה אמחה את זכרו", ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל וזו היא המצווה שכתוב לנו במשנה תורה [דברים כ"ה, י"ז] זכור את אשר עשה לך עמלק.
מבואר ברמב"ן בטעם המצווה שחוץ ממה שצריך לזכור מה שעשה אותו רשע ולדעת שהוא רשע, זה לתת תקוה לעם ישראל ושיזכרו שהקב"ה הבטיח שיבוא יום וה' יתן נקמתו ביד עמו ישראל.
ולפי"ז מובן מדוע בקריאת מגילת אסתר יוצאים ידי חובת "זכירת מעשה עמלק" משום ששם רואים את רשעו, ובעיקר רואים גם שהקב"ה נתן כח נקמה לעמו ישראל להרוג את עמלק.
ולפי"ז נמי מובן מדוע יש מצווה לספר לבניו ולדורותיו, שהרי לכאורה את עצם מעשה עמלק הם יודעים מהתורה, אלא מכיון שיש כאן גם ענין שלחזק את האמונה בגלות שאנו שרויים בה ולדעת שיבוא עת שיתן הקב"ה נקמתו בעמלק ובאדום ביד עמו ישראל, אז בזה שמספר האב לבניו, הבנים רואים דוגמה אישית מהאב ומסיפורו את חוזק מבטחו בה' וחוץ מהסיפור גרידא הם למדים ורואים באב את חוזק אמונתו וזה עצמו מחזק אותם עוד יותר. ודו"ק.
ד. שיטת העמק דבר, והרש"ר הירש
כתב ה"עמק דבר" [דברים פרק כ"ה, פסוק י"ט] ד"ה לא תשכח, אפילו בשעה שאין בידינו להגיע מצוה זו לידי מעשה, מ"מ אסור לשכוח עם עמלק, והמצוה כדי שנזכור להתחזק באמונה בהשגחת ה' גם בהליכות עולם בטבע. [וע"ע שמות פרק י"ז פסוק ט"ז]
וכן כתב הרש"ר הירש [דברים פרק כ"ה, פסוק י"ט] וז"ל ד"ה לא תשכח, אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה, ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות.
אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות, אל תקנא בזרי דפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות, זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. וכו' עי"ש.
מבואר בדבריהם שעיקר פרשת זכור זה לשמור על טוהר עם ישראל שלא ייהפכו בהתנהגותם לעמלקים ובמצוות זכירת מעשה עמלק נאמר שיש מצווה למחות את תורתו ורוחו ורשעו של עמלק.
ה. כתב האשר"י מסכת ברכות פרק ז' [סימן כ'] דעשה דאורייתא לקראות פרשת זכור בעשרה.
ויש להתבונן מה הטעם שצריך לקרוא דווקא בעשרה.
ונראה לבאר לפי "ספר חינוך" שכתב במצווה תר"ד וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כלן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ, ב), שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו בטל עשה זה. עכ"ד.
מבואר בדבריו שלכתחילה עיקר מצוות מחיית עמלק הוא חיוב על הציבור בדיעבד גם יחידים חייבים בה [ואולי יש חילוק שעל הציבור יש חיוב לפתוח במלחמה משא"כ על היחיד רק אם נקלע עמלק לידו חייב להורגו אבל ודאי שיחיד לבד לא יכול ולא חייב לפתוח במלחמה. ואכמ"ל.] ע"כ גם חובת הקריאה הוא לכתחילה על הציבור. כ"כ המהר"ם שיק והקרן אורה ברכות דף ה' עמוד א'.
לפי "הרמב"ם" מכיון שיש דין על כל אחד לעורר את הנפשות, ע"כ בזה שקוראים בציבור נמצא שכל אחד חשיב שמעורר את הציבור וכמו שמבואר ב"משך חכמה" [הפטרת דברים] וז"ל ומצאנו שאמרו פיזור לרשעים נאה להן ונאה לעולם הרי שהאגודה מוסיף חיזוק לעושי רשעה, וכן מצאנו שאמרו כל בי עשרה שכינתא שריא. וכו' עכ"ד. עי"ש. מבואר שעצם האגודה מוסיף חיזוק לעושי רשעה וכן להיפך מוסיף חיזוק ליראי ה' ולכן שכינתא שריא בי עשרה ע"כ בזה שמצטרף לשמוע בציבור נמצא שמעורר ומחזק את הציבור.
לפי "הרמב"ן" יש דין קריאה בציבור ולא התברר לי הטעם כ"כ, ואולי כמו שיש דין לקרוא את מגילת אסתר בציבור ה"ה קריאת פרשת זכור שהרי הרמב"ן דימה קריאת פרשת זכור לקריאת מגילת אסתר.
ולפי "האחרונים הנצי"ב והרש"ר הירש" נראה הביאור שמכיוון שמקיימים בקריאה הזאת מחיית "תורת עמלק" א"כ מתקדש שם שמים, וכל דבר שבקדושה לא יהיה אלא בעשרה, ודו"ק..
[ולענ"ד נראה שיש להוסיף עוד בטעם הדבר, הוא משום שהרי כוחו של עמלק היה בכח הפירוד בין כלל ישראל וכן היה מתנגד את התורה הקדושה ולכן כאשר אנו קוראים על מחיית עמלק צריך להיות בי עשרה כדי שיהיה אחדות הציבור, וכן צריך דווקא מתוך ספר תורה שהוא כוחנו נגד עמלק. וצ"ע. וה' יאיר עיני]
[עוד נראה לענ"ד להוסיף שכאן בעמלק שיש מצווה להרוג כל "זכר" אז יש עוד מצווה להוסיף בזכרון כנגדו שזה חלק מהשמדת זכרו. וכן מצינו בעיר הנדחת שיש דין להשמיד הכל אז יש דין לעשות תל עולם לא תבנה עוד דהיינו שיהיה לזה זכרון וכן גבי ביריחו, ושם זה כנגד מקום וקרקע, אבל בעמלק זה כנגד האנשים ע"כ צריך לעשות זכרון של אנשים ע"י קריאת פרשת עמלק. ודו"ק.]
"ענף ג". נקדים לבאר ענין מלכות ישראל ועוד נבאר מהות מלכות שאול ומלכות דוד. [כדי שנבין מצוות מחיית עמלק]
ונקדים לענין את מש"כ המלבי"ם [דברים פרק ל"ג פסוק י"ג בתורה אור] וז"ל וירם קרן משיחו [תהילים פרק פ"ט פסוק י"ח] ותרם כראים קרני [שם קל"ב] שם אצמיח קרן לדוד, ומליצת קרן אחת היא כי הטבעים כתבו שהחיה בעלת קרן אחת לא תנגח בו רק אל העומד נגדה בקו ישר ורק אחרי שתמדוד ותכוין אליו, כאשר יכוין מושך בקשת למרכז המטרה, ואז תרוץ אליו ותשב קרנה בו, ואם העומד נגדה יטה מעט לא תזיקנו, כן ענין מלכות בית דוד שלא גברו במלחמותיהם רק למי שיתגר בם ועמד לנגדם ורק אחרי ההכנה בשאלת פי ה' והרבות אליו הבקשה, וכו'.
אבל לזרעו של יוסף המה המנהיגים והמלכים שעמדו מאפרים ומנשה ניתן ההדר ולא ההוד, [ואף ביהושע שהיה מאפרים אמר ה' למשה ונתתה מהודך עליו שלא היה בו ההוד מעצמו.] ועינינו שראו והכירו בהם השלימות, אבל לא תבא בלבם אהבה אליהם ויראת הכבוד מפניהם, לכן תתעורר אליהם הקנאה והשנאה, ולעומת זאת ניתן להם העוז והגבורה והם הקרנים כמו שנאמר כאן וקרני ראם קרניו כבעלי החיים שלהם שני קרנים שיוכלו לנגח בכל צד ובלי הכנה, ולכן מסוגלים המה למלחמות ולכבוש ארצות וכשבא עמלק בחר משה ביהושע, כתיב ויחלוש יהושע, וכשבאו לארץ והצריכו ללחום עם ל"א מלכים בחר ה' ביהושע,
ולכן אחרי שחטא שלמה, וראה ה' שבסיבת החטא לא יהיה ההוד וההדר על מלכי בית דוד על צד השלימות, ויוכרחו לילחם באויביהם, ולכן חלק ה' את מלכות ישראל ועל עשרה שבטים המליך את ירבעם מזרע אפרים שילחם עם האויבים ויפיל פחדו עליהם. וכו' עי"ש.
ונראה להוכיח מכמה וכמה פסוקים שעיקר שמינויו של שאול למלך לא היה רק ע"י שמואל הנביא אלא בעיקר ודווקא היה ע"י העם כאשר מינוי ע"י העם זה מינוי טבעי שבא ברצון העם, משא"כ מינוי ע"י נביא נחשב מינוי מעל הטבע שבא בכפייה על העם ע"י נביא כשאר החוקים שכתובים בספר התורה.
א. שמואל א' פרק ח' "בקשת המלוכה ע"י העם דווקא".
פסוק ה' ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים.
פסוק ז' ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם.
פסוק כ"ב ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם והמלכת להם מלך, וגו'.
ב. שמואל א' פרק י' "צורת מינויו של שאול".
פסוק א' "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד".
פסוק ט"ז "ויאמר שאול אל דודו הגד הגיד לנו כי נמצאו האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל".
פסוק כ"א "ויקרב את שבט בנימן למשפחתו ותלכד משפחת המטרי וילכד שאול בן קיש ויבקשהו ולא נמצא".
כתב רש"י אע"פ שלא היה שם, נפל הגורל עליו שהיו כתובין שמם באיגרות ונתונין בקופסה, והנביא מכניס ידו ונוטל איגרת אחת.
פסוק כ"ד "ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם ויריעו כל העם ויאמרו יחי המלך".
פסוק כ"ז "ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש"
שם פרק י"ב פסוק י"ב "ויאמר העם אל שמואל מי האמר שאול ימלך עלינו תנו האנשים ונמיתם"
פסוק י"ג "ויאמר שאול לא יומת איש ביום הזה כי היום עשה ה' תשועה בישראל"
פסוק י"ד "ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה"
פסוק ט"ו "וילכו כל העם הגלגל וימלכו שם את שאול לפני ה' בגלגל ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל מאד"
שם פרק י"ד פסוק מ"ז "ושאול לכד את המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל איביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובא ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע".
ופי' הרלב"ג [וכן מבואר בעוד מפרשים] כי באלו התשועות הנפלאות שנעשו על ידו בהלחמו בכל אויביו לכד המלוכה על ישראל בשייראו ממנו כל העם יראה עצומה ונכנעו לעשות מצוותו וגזרתו בלא עיכוב. עכ"ד.
העולה מכל הפסוקים הנ"ל שמלכות שאול באה בעיקר מחמת העם ולא ע"י נביא, ואפילו שנמשח שאול ע"י שמואל הנביא עדיין לא נעשה מלך אלא היה צריך גם גורל, וכן מבואר שעיקר יבחרו זה מצד שאין כמוהו בכל העם, כלומר ביחס לכל העם הוא הכי טוב, ומכיון שעיקר שלטונו בא מחמת העם, ע"כ חלות המלוכה דווקא חלה ע"י שנחל שאול בחוזקו הצלחה בכל מלחמותיו, וזה היה סיבה מאת עם ישראל להמליכו למלך לגמרי כמבואר בפסוקים הנ"ל.
והנה אחר ששאול המלך לא קיים את ציווי ה' להחרים את עמלק לגמרי, כתוב [שם פרק ט"ו פסוק י' י"א] ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר, נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. וגו' עוד כתוב [שם פסוקים כ"ז, כ"ח] ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע, ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך.
ויש לעיין האם לשאול נשאר דין מלך או לא, וביותר יש לעיין האם גם אחר מה שכתוב [שם פרק ט"ז פסוק י"ג] ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך רמתה, נשאר שאול להיות מלך.
ונביא ג' ראיות ששאול נשאר להיות מלך.
א. מגילה דף י"ד. בסוף העמוד אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה, אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם אמר לה ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבא בדמים.
מבואר שמכיון שעדיין לא יצא טבעו דהיינו העם לא קיבל את דוד למלך לא חשיב מורד במלכות משום שדוד לא נחשב מלך.
ב. תענית ה: א"ל רב נחמן לרב יצחק מאי דכתיב ויהי כאשר זקן שמואל, ומי סיב שמואל כולי האי והא בר נ"ב הוה דאמר מר מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי א"ל הכי אמר ר' יוחנן זקנה קפצה עליו דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול, אמר לפנוי רבש"ע שקלתני כמשה ואהרון דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטל מעשי ידי בחיי, אמר הקב"ה היכי אעביד לימות שאול לא קא שביק שמואל, לימות שמואל אדזוטר מרנני אבתרי, לא לימות שאול ולא לימות שמואל כבר הגיעה מלכות דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
מבואר שכל עוד שהיה שמואל הנביא קיים לא התבטל מלכות שאול שהיו מעשי ידיו.
ג. בכמה מקומות מכנה דוד המלך את עצמו אחרי שנמשח בשמן המשחה ככלב וכפרעוש, ולעומת זאת את שאול המלך הוא מכנה "משיח ה'" [שהכוונה שהוא משוח בשמן למלכות.]
א. כאשר דוד מתחבא במערה והגיע לשם שאול, ואנשיו של דוד משדלים אותו להרוג את שאול כתוב שם פרק כ"ד פסוק ז' ויאמר לאנשיו חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה' לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא.
ובפסוק י"א וגו' ואמר לא אשלח ידי באדני כי משיח ה' הוא.
ובפסוק ט"ו אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רדף, אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד.
ב. שמואל פרק כ"ו פסוקים ט', י' , י"א, ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה, ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה, חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה' וגו' [וכן בפסוק ט"ז]
ג. וגם בשעה שכבר נהרג שאול במלחמה כמבואר בסוף שמואל א' מכנה דוד המלך את שאול משיח ה' שנאמר בשמואל ב' פרק א' פסוקים י"ד ט"ו ט"ז "ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה', ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע וימת, ויאמר אליו דוד דמיך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה'".
והנראה לענ"ד לבאר עפ"ד הנ"ל שמלכות שאול היא מלכות טבעית ע"י העם מחמת שהצליח במלחמות ומחמת הגורל ולכן סבר שאול שהוא לא הפסיד את המלוכה אפילו שכבר נמשח דוד מכיון שהרבה מן העם הלך אתו ולא עם דוד שהרי עם דוד הלכו רק קומץ קטן מן העם וכמו שאמרה אביגיל לדוד.
מלכות בית דוד
מבחינה טבעית הם היו יותר חלשים וכמו שפי' המלבי"ם שלכן הם נמשלים לבעל חי בעל קרן אחת לעומת זאת מלכות שאול משבט בנימין היו יותר חזקים מבחינה טבעית וכמו שמצינו בברכת יעקב שבנימין מכונה "זאב יטרוף" [ועי"ש אבן עזרא], וכן המלכות היתה יותר חלשה מצד הטבע מכיון שהיא לא באה מהעם אלא באה בנבואה, וכמו שמצינו שהעם לא היה עם דוד המלך אלא עם שאול, ודוד קיבל את המלוכה רק כאשר נספה שאול במלחמה.
ולפי"ז נמי נראה לבאר שאצל שאול שאפילו שהוא נמשח הוא לא פרסם מלכותו ואפילו חלק מהעם ביזה אותו, ולא רצה להרגם מדין מורד במלכות מכיון שרצה שתבוא מלכותו באופן טבעי בהסכמת וברצון העם ע"י ניצחונותיו במלחמות, משא"כ אצל דוד שכבר אחרי המשיחה מיד רצה להרוג את "נבל הכרמלי" מדין מורד במלכות, והטעם הוא מכיון שדוד לא כ"כ היה אכפת לו מרצון העם אלא מרצון ה' ואחרי שנמשח ע"י הנביא שליח ה' ממילא יש לו דין מלך והוא מצווה להרוג כל מורד במלכות שהוי כאילו מורד במלכות שמים. [וע"ז אמרה לו אביגיל שסוף סוף צריך שיהיה העם אתו בין ברצון בין בכפייה, וכאשר העם לא אתו אין כאן מלכות, משום שאין מלך בלא עם]
ומכיון שמלכות בית דוד היו חלשים בטבעם, וגם מצד שמלכותם לא היתה בהסכמת העם כ"כ ע"כ הם התנהגו בצורה מעל הטבע ועם הרבה תפילות.
וכמו שאנו רואים מצורת המלחמה ומהדו שיח שהיה בין דוד לגלית הפלשתי.
פרק י"ז פסוקים מ"ב מ"ג ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמני עם יפה מראה ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו
ובפסוקים מ"ה מ"ו מ"ז, ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אל-הי מערכות ישראל אשר חרפת, היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתך והסרתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלה-ים לישראל, וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו.
מבואר שם כי אצל גלית הפלשתי היה חוזק טבעי שכל העם ואפילו שאול המלך שהיה משבט בנימין שנמשל לזאב פחד, ויחד עם זאת הוא גם חירף שם ה' צבא-ות אל-הי מערכות ישראל, ולכן כאן צורת המלחמה בדווקא הייתה ע"י דוד שהייתה על טבעית וכמו שמצינו שהגיע עם כמה אבנים בודדות ובצורה ניסית הרגו,
וזה אכן מה שלימדה המלחמה כמבואר בפסוקים הנ"ל שאין הקב"ה צריך להושיע בחרב ובחנית ובכלי מלחמה אלא סגי בכמה אבנים בודדות. ודו"ק.
ואולי זה הסיבה שלא לקח דוד המלך את המלוכה בחוזקה מיד שאול מכיון שמיעט בהשתדלות ובמלחמה, ורצה לקבל את המלוכה בצורה על טבעית מידי הקב"ה ורק ע"י תפילות שיהיו במקום עשיית השתדלות, והבין שאם שאול קיים אז מוכח שעדיין לא הגיע זמנו לגמרי [ביחס לשאול ולא ביחס לעם וכמו שמצינו גבי נבל הכרמלי שרצה להורגו.] ובזמן ששאול רדף אחריו להורגו רק רצה לינצל ולא להרוג, וכמו שאמר [שם פרק כ"ו פסוק י"א] ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה, חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה' וגו'.
סיכום: מלכות שאול באה בדרך טבעית ע"י העם שרצה בו מחמת שניצח במלחמות ע"י כוחו שהיה רב שהרי נמשל בברכת יעקב לזאב, ודווקא בצורה הטבעית ובכוחות הטבע היה כוחו של שאול רב להראות שגם הטבעיים משועבדים להקב"ה, היפך עמלק.
מלכות בית דוד באה בדרך על טבעית שלא ברצון העם וצורת מלחמותיהם הם יותר בדרך על טבעית ובמקום לעשות השתדלות הם מרבים בתפילות, והם מראים שבכוחו של ה' לעשות נפלאות שלא בדרך הטבע ואינו צריך להושיע בחרב ובחנית.
וכתב היערות דבש לפי"ז שעיקר מחיית עמלק זה דווקא ע"י זרע רחל דהיינו מלכי ישראל שאול המלך ומשיח בן יוסף ואילו מלכי בית דוד הם הורגים ומכניעים את שאר האומות ולכן אחר שנהרג שאול ספד אותו דוד ואמר "ללמד את בני יהודה קשת הלא הם כתובים על ספר דברי הישר" שאחר שעשה שאול מלחמה עם עמלק לא נשאר אלא להכניע את שאר האומות וע"כ צריך ללמד דווקא ורק את בני יהודה קשת. ולא את בני רחל.
[ובמאמר המוסגר, יש להוסיף ולהתבונן שני דברים א. שמלכות שאול באה ע"י גורל שהוי משהו בטבע, וכמו שמצינו שהמן ניסה להשמיד ולהרוג את עם ישראל בצורה טבעית כדרך עמלק ועשה זאת ע"י גורל.
ב. שכל ההתחייבות של עם ישראל למלכותו כתוב שכתבו בספר שנאמר[שמואל א' פרק י' פסוק כ"ה] "וידבר שמואל אל העם את משפט המלכה ויכתב בספר וינח לפני ה'", וכן על מחיית עמלק כתוב כתוב זאת זכרון בספר, ומכיון שמלכות שאול כנגד עמלק אז כמו שלזכרון מעשה עמלק צריך ספר ה"ה למלכותו של שאול צריך ספר. ואולי גם יש להוסיף את הגמ' ע"ז שכתוב שם שמלכות עשו בזויה וקטנה על מה שאין להם כתב ולשון ודו"ק ואכמ"ל.]
עוד יש חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, שמלכי בית דוד דן ודנין אותם דכתיב בית דוד דינו לבקר משפט, אבל מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותו, ושהטעם שמלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם מבואר במלבי"ם [שמואל א' פרק ח' פסוק ח'] ד"ה אך כי העד תעיד בהם, רצה לומר אחר שרוצים שהמלך לא ייכנע אל משפטי ה' רק ימשול וינהג כפי חפצו באין מעצור וכו' עי"ש המשך הפסוקים שמבואר שמכיוון שהם רוצים מלך ככל הגוים שישלוט בהם א"כ הם מקבלים על עצמם גם שיעשה משפטי המלוכה כגון שיקח את בניהם להיות פרשים ואת בנותיכם לרקחות וכו' עי"ש. [וע"ע מלבי"ם שמואל א' פרק י"ב פסוק י"ג]
מבואר שמכיוון שמלכות ישראל באה מהעם א"כ כוחו ושלטונו של המלך רב יותר כי העם משעבד את עצמו יותר וע"כ לא דנים אותם, משא"כ מלכות בית דוד שבאה ברצון ה' ולא מחמת העם ומתנהגת יותר מעל הטבע א"כ גם יכולים לדון אותם מכיון שהם גם כפופים לכל הדינים שהרי זה לא ברצון העם והעם לא שעבד את עצמו כדפירשנו. ואכמ"ל.
"ענף ד". מתי חייבים למחות ולערוך מלחמה עם עמלק. ועל מי החיוב.
שמות [פרק י"ז פסוק ט"ז] ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר.
דברים [פרק כ"ה פסוק י"ט] והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.
שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן [שמות שם י"ד] וירמוז כי אחריי שירשו את הארץ ימחו אותו, כי מצווה עליהם תחלה להכרית שבעת הגוים וינחלו הארץ, זהו שנאמר שם והיה בהניח ה' אלוקיך לך וגו', ואם היה בימי יהושע בן נון כן היה מזהירם למחות אותו, אבל נשאר הארץ לרשתה בימיו הרבה מאד [יהושע פרק י"ג פסוק א'] ולא הגיע זמנה עד מלוך שאול.
עוד כתב [שם ט"ז] ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק, וכן תהיה מדור דור, והענין כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו.
מבואר בדבריו שצריך קודם לכבוש את ארץ ישראל ולהכרית שבעה עממים ואח"כ יש חיוב על כל מלך בישראל למחות את זכר עמלק [וגם ליהושע היה דין מלך ואם היה כובש את כל ארץ ישראל היה חייב למחות את עמלק.
שיטת האבן עזרא
כתב האבן עזרא [דברים פרק כ"ה פסוק י"ט] בהניח ה' אלקיך הטעם כי המצווה תלויה אחר שירשו את הארץ ושקטה הארץ ממלחמה מכל סביבותיה כי כל זמן שיתעסקו עם מלחמות הקרובים אליהם אינם חייבים להלחם בעמלק.
מבואר בדבריו שאין דין כלל לכבוש קודם את ארץ ישראל ולהרוג שבעה עממין, אלא שזה פטור שכל עוד שלא סיימו לכבוש ולא באו למנוחה אינם חייבים לטרוח ולעשות עוד מלחמה עם עמלק.
שיטת הרמב"ם
ממה שלא הזכיר רבינו ענין זמן החיוב של מחיית עמלק בספר המצוות [מצווה קפ"ח] ובמשנה תורה [הלכות מלכים פרק ה' הלכה ה'] אלא כתב סתם, נראה שס"ל שיש מצווה בכל זמן ומש"כ בתורה הנ"ל אינם אלא בגדר שהכתוב ירמוז מתי יהיה המחייה והכוונה לשאול המלך שזה היה אחרי שנכבשה הארץ, אבל אין בכתוב זמן החיוב כלל.
ועל מי החיוב כתב בספר המצוות [סוף העשין] וכשתסתכל כל אלו המצוות שקדם זכרם הנה תמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור, לא לכל איש ואיש כגון בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק. עכ"ד.
מבואר בדבריו שהוי מצווה על כלל הציבור. [ואולי הרמב"ם כאן אזיל לשיטתו שכמו שבמצוות זכירה החיוב על הציבור, כך גם במצוות מחייה החיוב על הציבור. וצ"ע.]
שיטת ספר החינוך
כתב בספר החינוך [מצווה תר"ד] ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו בטל עשה זה.
מבואר שסובר כמו רבינו הרמב"ם שהחיוב למחות זכר עמלק בכל זמן ובכל מקום. אך פליג על הרמב"ם וס"ל שהמצווה על כל יחיד ויחיד.
ויש להתבונן מה המחלוקת בין הרמב"ם שס"ל שיש חיוב על הצבור לרמב"ן שיש חיוב על המלך.
ונראה שהרמב"ם [מצוה קפ"ט] כתב שהסיבה הוא מפני שהוא בא להרע לעם ישראל, אז א"כ ממילא יש חיוב על הציבור לנקום למי שבא להרע להם כאשר הם ציבור. [וכנראה שהכוונה לכח הפירוד שיש בעמלק. ואכמ"ל.] אבל הרמב"ן [שמות פרק י"ז פסוק ט"ז] כתב הטעם משום שבא כמתגבר על השם התברך, א"כ צורת הנקמה בדווקא זה מתי שיש כסא ה' דהיינו אחר כיבוש ארץ ישראל והעמדת מלך.
[עוד יש להוסיף שגם ציבור וגם מלך, אלו שני דברים שעוזרים במלחמה מבחינה טבעית וכמו שפירשנו לעיל שבמלחמת עמלק צריך לעשות מלחמה בטבע, ודו"ק.]
אך שיטת החינוך שכתב שהחיוב על כל יחיד ויחיד צ"ע.
ועוד קשה שמפשטות הכתובים בשמואל א' משמע שזה ציווי על המלך או על הציבור, ולא סתם על היחידים, שרק אחר שהומלך שאול היה ציווי לצאת לנקום בעמלק, וה' יאיר עיני.
והנראה לענ"ד שבמקום שהמלחמה בעמלק מתחילה מעם ישראל שיוצאים לנקום בעמלק על מה שעשה לעם ישראל בדרך בצאתם ממצרים כמו שנאמר גבי שאול "כה אמר ה' צבא-ות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים".אז פשוט שבעינן שיהיה או מלך או ציבור.
אבל במקום שמזדמן ליד איש ישראל להרוג עמלק, או באיזה היכי תמצי שלא הוי מלחמת נקמה אז אין דין דווקא על מלך וציבור ואז החיוב מוטל על כל יחיד ויחיד. [ועי' לקמן אות ה' מש"כ לפרש עוד בשיטת החינוך]
ענף ה'. מלחמת שאול בעמלק.
כה אמר ה' צבא-ות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים.
ויתפש את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב [פסוק ח']
ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו.
ויש לעיין מדוע חמל שאול על אגג, והעם על מיטב הצאן והבקר, הרי נצטוו במפורש לך והחרמתה את עמלק.
ונראה לענ"ד לפי מש"כ הרמב"ן [פרק מ"ט, פסוק י'] ואמר לא יסור לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר כי' ה' אלה-י ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו,
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקב"ה, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי, שנתנו לו שלא ברצונו ולכן לקחו בעברתו שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. עכ"ד.
[וכן מבואר בשמואל א' פרק י' ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד, ועי"ש במלבי"ם וברמב"ם הלכות מלכים פרק א' הלכה ט', י', י"א נ.ב. ויש מחלוקת במפרשים האם שאול נמשח בשמן המשחה או לא ועי' במלבי"ם, וכס"מ שם]
והנה איתא בגמ' בע"ז דף י'. ומי מוקמי מלכא בר מלכא והתני ר' יוסף הנה קטן נתתיך בגוים, שאין מושיבין מלך בן מלך בזוי אתה מאד שאין להן לא כתב ולא לשון, וכו' ואי קשיא לך דלא מוקמי מלכא בר מלכא ע"י שאלה מוקמי.
וכתב רש"י ד"ה ע"י שאלה, נוטלין רשות מהשרים ומבקש האב מהן להעמיד בנו תחתיו.
מבואר שמינוי של מלך שאינו גם לזרעו אחריו, חסר בעצם המלכות, ולכן מלכות אדום נחשב בזויה שזה מוכיח שגם מלכותו עצמו אינה גמורה ותלויה בעם ואינו יכול לעשות כל אשר יחפוץ.
ולפי"ז במלכות שאול היה חיסרון בעצם המלוכה, שהרי לא היה במינוי המלוכה גם לזרעו אחריו כמבואר לעיל ברמב"ן, וגם שכל עיקר מלכותו באה דווקא מכח העם וכמו שפירשנו לעיל.
ולפי"ז נבין היטב שכמו שלשאול לא היתה מלכות גמורה אלא מלכות זמנית הן מצד עצמו הן מצד שהיה תלוי בדעת העם ע"כ כל חיובו לא היה אלא להרוג מלכות עמלק באופן זמני וע"כ לא הרג את אגג אלא רק לקחו בשבי שעי"ז ביטל מלכותו בצורה זמנית. ועל מה שחמל העם על הצאן לא היה לו חיוב מכיון שכל מלכותו מהעם נמצא שחלק ממלכותו זה העם ואם העם לא רצה להרוג את הצאן אין הוא חייב לעשות דהוא לבד ללא העם אינו מלך וגם שצריך דווקא מלחמה טבעית במלחמת עמלק דהיינו ע"י העם. וכדפירשנו.
[וגם לפי הרמב"ם שמצוות מחיית עמלק היא חובה על הציבור עכ"פ כתב בהלכות מלכים פרק א' הלכה ב' וז"ל מנוי מלך קודם למלחמת עמלק וכו' עי"ש וא"כ כפי שיעור מלכותו של המלך כך החיוב בהכרתת זרע עמלק וכמו שפירשנו לפי הרמב"ן כך גם לפי הרמב"ם.]
והשתא נראה לחדש שכל התביעה על שאול המלך זה רק מדוע לא מיחה בעם והיה צריך לנסות לדבר אל ליבם שיהרגו את הצאן והרכוש של עמלק, וממה שלא עשה זאת לכן מובא בפסוקים ובחז"ל שגם בשאול עצמו היה פגם שבזה מוכח שגם הוא גם לא הלך בתמימות עם מה שה' ציווה אלא עשה חשבונות, כי אם היה הולך בתמימות הוא גם היה מוחה בהם כדרך שמלך מוכיח בעם.
ויש להוכיח זאת דהנה כתב בספר מגילת סתרים [ר' יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט] על מגילת אסתר [פרק ב' פסוק ה'] בן שמעי ובן קיש לרמז כי על ידו לא נהרג שמעי, מחמת שהיה עתיד מרדכי לצאת ממנו לא הרג דוד לשמעי, וגם מרדכי תיקן החטא של שאול שהחיה לאגג ומזרעו נולד המן, ובצדקתו נתלה המן ותיקן חטא שאול שהיה בן קיש והא שלא הזכיר בן שאול, היות שהיה שאול גורם להמן שיבוא לעולם לכך לא נזכר שמו על העונש הרע שבא מחמתו וכו' עי"ש.
ויש להתבונן מדוע נתקן חטאו של שאול במה שמרדכי הרג את המן הרי סוף סוף נשאר עדיין מזרע עמלק בעולם, ועוד שהרי גם לא הרג את מיטב הצאן ומדוע הריגת המן בלבד תכפר ע"ז.
ולכן נראה להוכיח שכל התביעה על שאול היא רק מדוע לא הרג את אגג שהיה מלך עמלק שזה היה מוטל עליו ומדוע רק לקחו בשבי שהגם שהציווי היה רק לבטל מלכות עמלק זמנית כמו שלשאול היה רק מלכות זמנית אבל זה היה צריך להיות ע"י הריגה ולא בשבי, אבל במה שנשאר ממיטב הצאן לא היתה עליו תביעה מכיון שזה העם חמל, ואם העם חמל הוא אינו צריך להרוג וכמו שפירשנו. [כלומר על מלך ישראל מוטל להרוג את מלך עמלק, ועל העם מוטל להרוג את השאר דהיינו הצאן והבקר וכדו'.]
וכן מה שנגרם שנשאר זרע עמלק בעולם לא איכפת לן מכיון שהיה עליו חיוב רק לבטל את מלכות עמלק זמנית ולא להשמיד את כל זרע עמלק.
ובאמת שהמעלה של מרדכי זה מה שאיגד את כל עם ישראל יחדיו וחיזקם והוכיחם וע"י כן גברו על המן העמלקי, ולכן באלו המעשים תיקן מרדכי לשאול, ולפי"ז עולה שתיקן שלעמלק לא יהיה מלך אע"פ שעם עמלק נשאר. [ואולי זה התיקון הוא לעולם.]
ולפי"ז נראה לבאר מה שכתוב [פרק ט"ז פסוק ל"ג] וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל.
שבדווקא שמואל הרגו מכיון שלשמואל היה דין מלך גמור שלא תלוי בעם כמו שליהושע היה דין מלך [כמבואר במלבי"ם שמואל א' פרק ח' פסוק ו', וכן ברמב"ן שכתב שאם יהושע היה כובש את כל א"י היה עליו חיוב להכרית זרע עמלק, ואע"פ שבעינן מלך, ע"כ שליהושע יש דין מלך.] אז לכן היה עליו להרוג את אגג מלך עמלק, ועל מלך ישראל החיוב להרוג מלך עמלק, בשונה משאול שמלכותו לא היתה מושלמת והייתה תלויה בעם, וגם שכבר הודיע ה' לשמואל שקרע משאול את המלכות, אך אם שאול והעם היו מקיימים את דבר ה' ממילא לשאול היה דין מלך גמור ואז גם היה יכול להרוג את אגג ודו"ק.
ולפי"ז נמי נראה לבאר מדוע הרגו בדווקא בסייף מכיון שכתב הרמב"ם [הלכות מלכים פרק ג' הלכה ח'] ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, עכ"ד. מבואר שמיתה שבאה מצד המלכות היא רק בסייף ולהרוג את מלך עמלק זה גם מיתה שבאה רק מצד המלכות. ודו"ק.[והנה כבר כתבנו שדווקא שאול משבט בנימין היה ראוי לילחם בעמלק, ולכאורה כאן נראה ששמואל הרג בסוף את אגג ושמואל אינו משבט בנימין, ונראה שבאמת בזה ששאול תפסו לאגג ושמו בשבי נעקר ממנו שם מלך, וכבר נמחה עיקר שם עמלק, וההריגה בסוף זה היה כבר שלב אחרון וזה אפשר שיהיה גם בידי אדם שאינו משבט בנימין אחר שאת עיקר המלחמה עשו הגיבורים מזרע רחל. ודו"ק.]
"ענף ו'". עוד בגדר עמלק.
כתב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ה' הלכה ד' מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו הרי עובר בלא תעשה.
הלכה ה' וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק.
והביא בספר "הררי קדם" [ומובא בעוד ספרים] בשם רבן של ישראל רבינו חיים הלוי שכל אומה שמתנכלת לישראל ורוצה להשמידה נחשבת כמו עמלק וע"כ לא כתב הרמב"ם שאבד זכרה כמו שכתב בשבעה עממין שאבד זכרם מכיון שכבר בא סנחריב ובלבל את האומות.
ונראה לי פשוט שלא התכוון רבינו חיים הלוי לומר שהוי ממש "עמלק" אלא ס"ל שהוי בגדר "זכר עמלק" ונביא לזה כמה הוכחות.
א. מדקדוק לשון הרמב"ם עצמו שהוה ליה למימר ואבד זכרם, ומהך יש להוכיח שלא אבד זכרם, אך לא כתוב שהוי עמלק גמור אלא יש להוכיח שחשיב רק "זכר עמלק".
ב. אם נחשיב אותו עמלק גמור א"כ גם זרעו יהיה נחשב זרע עמלק וחייבים להורגו, ואפילו שזרעו אוהב ישראל, וזה לא מסתבר שהאב רק מצד מחשבותיו חשיב עמלק ובנו שאין לו מחשבות רעות והוא אומב ישראל ישאר עליו שם עמלק מחמת אביו.
ג. מבואר במכילתא [פרשת בשלח] ר' אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו, שאם יבוא אחד מכל האומות להתגייר שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו שנאמר וכו' עי"ש. שלא מקבלים גרים מעמלק, ואי נימא שכל ענין עמלק זה רק מי שרוצה בהשמדת ישראל א"כ כשבא להתגייר הרי ודאי שבלבו הוא אוהב ישראל ואמאי לא נגיירו.
אלא מוכח מכל הנ"ל שעמלק חשיב דווקא מי שמבני בניו על עמלק, וחידש הגר"ח שמי שבלבו ורצונו להרוג את ישראל נחשב רק "זכר עמלק".
ונראה לבאר את עומק דברי רבינו הגר"ח שמכיון שעמלק לא בא מצד איזו סיבה וכמו שהבאנו לעיל אות א' מהמלבי"ם, וגם לא משום שישב על קרקע מסוימת הוא בא אלא רק מצד שאינו ירא אלו-הים, א"כ מה לי הכא מה לי התם, גם היום כאשר הגוי בא על ה' ייחשב "זכר עמלק" ואינו נחשב "עמלק גמור" מכיון שהיום אין גילוי שכינה כמו שהיה במדבר, אבל ודאי שהוא ממשיך את מעשהו של עמלק ולכן נחשב "זכר עמלק".
ואכתוב בעז"ה שני חידושים בגדר עמלק
א. ונראה לענ"ד לומר שגוי שעושה מעשה גמור של עמלק אע"פ שאינו מזרע עמלק נחשב עמלק דלא גרע מהעמלק הראשון שבא לילחם על כלל ישראל ועל ה', וה"ה בימים אלו אם גוי יעשה מעשה גמור של עמלק הוא מחיל על עצמו שם עמלק על כל הדינים. [וזה על דרך דברי הגר"ח הלוי הנ"ל]
ונראה להביא הוכחה שכאשר שמואל שיסף את אגג הוא אמר לו כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך [שמואל א' פרק ט"ז פסוק ל"ג, ועי"ש ברש"י] וקשה הא הוה ליה למימר משום שהוא מזרע עמלק ולא משום שהוא רוצח.
ולפי"ד מיושב שפיר שמכיון שהיה רוצח ומשכל נשים כלומר היה מתנהג כמו עמלק ע"כ היא גופא הסיבה להורגו גם לולא זה שהוא מבני בניו של עמלק. ודו"ק.
והשתא נראה לומר שגוי שעושה מעשה עמלק וחל עליו שם עמלק מצד עצמו על כל אחד יש מצווה להורגו ולא צריך לפי הרמב"ן מלך ולפי הרמב"ם ציבור. שאלו הגדרים נאמרו רק כאשר יוצאים למלחמת נקמה בעמלק על מה שעשה לעם ישראל במדבר, ולא כאשר הורגים אותו מדין עמלק על מה שעושה עכשיו ודו"ק.
וויש להוכיח קצת ממה שידוע שמרן החת"ס זכה להרוג עמלק, אע"פ שלא הוי ע"י מלך או ציבור, אלא כמו שפירשנו שבעמלק עצמו יש חיוב על כל יחיד ויחיד כמו גבי שמואל הנביא ואגג, ולא בעינן מלך וציבור.
ב. עוד נראה לחדש שכל מה שיש מצווה להרוג גבר שהוא מזרע עמלק, זה רק משום "זכר עמלק" ולולא דין "זכר עמלק" אלא רק דין "עמלק" לא היה דין להורגו כמבואר בלשונו של הרמב"ם [הלכות מלכים פרק ה' הלכה ה'] וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק. [וכן יש להוכיח ממה שהתורה אמרה להחרים את זרע עמלק מדין זכר עמלק.]
והשתא נראה לבאר ששיטת "החינוך" שס"ל שמצווה על כל יחיד ויחיד להרוג מזרע עמלק, ופליג על הרמב"ן והרמב"ם שסוברים שצריך מלך או ציבור, זה משום שס"ל שאת זרע עמלק לא הורגים מצד "זכר עמלק" אלא מצד עמלק ממש ולכן החיוב על כל יחיד ויחיד ובאמת שכאשר יוצאים לילחם כנגד "עמלק" וגם כנגד "זכר עמלק" כגון צאן ובקר וכדו' כמו שהיה אצל שאול אז גם החינוך יסבור שבעינן מלך או ציבור. ודו"ק. אך הרמב"ם והרמב"ן ס"ל שזרע עמלק הורגים רק משום "זכר עמלק" כמו צאן ובקר ולכן צריך בדווקא מלך או ציבור ואין החיוב מוטל על היחידים. [שחיוב להשמיד "זכר עמלק" הוא רק מצד מה שעמלק בא על עם ישראל במדבר. ולכן בימי מרדכי ואסתר שלא הייתה כאן מלחמה בעמלק על מה שבא במדבר, ע"כ לא היה דין להשמיד כל "זכר עמלק" דהיינו את כל הביזה אלא כתוב שרק לא שלחו ידם בביזה. וכן קצת משמע מהרמב"ם שלא כתב שיש להשמיד את הרכוש ואכמ"ל.]
סיכום: ישנם שלוש דרגות א. עושה מעשה עמלק שאז מצווה על כל יחיד ויחיד ב. זרע עמלק הוא מחלוקת החינוך ס"ל שהוי עמלק, והרמב"ם והרמב"ן ס"ל שהוי זכר עמלק ג. אומה המתנכלת לישראל [ואולי כנגד זה יש לנו פרשת זכור. ואכמ"ל יותר.]
"ענף ז'".
והנה התבאר לעיל מדברי רבותינו האחרונים היערות דבש המלבי"ם העמק דבר, שבדווקא מלכי ישראל כיהושע ושאול ומרדכי שהם מזרע רחל הם ראויים להילחם בעמלק כמבואר באות ב' וכן מבואר בפרק יש נוחלין בבב"ב[דף קכ"ג :] אין זרעו של עשו נופל אלא בידי זרעו של רחל, אך מהראשונים הרמב"ם הרמב"ן והחינוך לא הזכירו כלל את הענין הזה ומשמע מדבריהם שבכל זמן יש חיוב למחות גם כשמולכים מלכים מבית דוד, [וביותר שהרמב"ן עצמו בסוף פרשת בשלח הזכיר שלעתיד לבא מי שינצח את עמלק ואדום זה אליהו ומשיח בן יוסף, ולא הזכיר כלל משיח בן דוד]
וביותר דהנה כתב הרמב"ן בפרשת בשלח וז"ל והענין כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' ילחם בעמלק, והוא רמז לשאול המלך הראשון, וכן מדר דר, לאמר כי "כל מלך" בישראל חייב לילחם בהם עד שימחו.
וא"כ צ"ע מדוע רק שאול המלך נצטווה על מחיית עמלק ולא שאר מלכי בית דוד.
ובפסוק ט' כתב ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה, כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו, וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו [מסכת ע"ז דף ב' :] שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו ממנה נושע לעולם, וכו'.
והנראה לחדש "בשיטת הרמב"ן" שיש שני מלחמות בעשו וזרעו א. כנגד עמלק והמצווה להורגו לגמרי. ב. כנגד אדום שהמצווה רק להחליש אותם ואין דין להורגם, וכן משמע מלשונו של הרמב"ן שכתב "וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא", שמה שכתב ינוצח זה כנגד "עמלק" ומה שכתב "ויחלש" זה כנגד אדום.
והשתא נראה לבאר שזרע רחל כיהושע ושאול נצטוו על מחיית עמלק ושלא יהיה לו שם ושארית, ואילו מצוות מחיית עמלק שמוטל על מלכי בית דוד זה רק להחליש את אדום בכללותה.
וזה מוכח ממה שכתב הרמב"ן וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו, מפני פחד ה' ומהדר גאונו ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם ולכך אמר בו ולא יירא אלוקים. ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו עובר מתעבר על ריב לא לו.
ונראה שמה שכתב הרמב"ן שני הטעמים, משום שהטעם הראשון הוא כנגד עמלק עצמו וע"ז אמרינן ולא ירא אלוקים וע"כ מצווה למחות את מתחת השמים, ואילו על שאר אדום כתב את הטעם השני שהוא קרוב לנו מתעבר על ריב לא לו, וע"ז כתב שמצווה רק להחלישו.
[ואפשר להוסיף שגם בעצם המלחמה עם עמלק הצטרפו אליו עוד עם שכתוב י"ז י"ג ויחלש יהושע את עמלק ו"את עמו" לפי חרב, ועי' באבן עזרא ובספורנו שהיה איתו עוד עם, וא"כ אפשר שהיו אתו גם מאדום עצמה רק הוא היה הראש ע"כ דווקא עליו נצטווינו למחות את שמו מתחת השמים.]
ובאמת שמלכי בית דוד החלישו את אדום שכתוב שדוד המלך שם נציבים באדום ועשה אותה עבדים. ודו"ק.
שיטת הרמב"ם
כתב ב"מורה נבוכים" פרק נ' וז"ל אבל תאור שבטי בני שעיר ויחוסם האישי הוא בגלל מצווה אחת והיא שהוא יתעלה צוה להשמיד זרע עמלק בלבד, ועמלק הוא בן אליפז מתמנע אחות לוטן אבל יתר בני עשו לא צוה להרגם, והרי עשו התחתן עם בני שעיר כפי שבאר הכתוב והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ונעשת כל ארץ שעיר ואותם השבטים מתייחסים לשבט הכובש שהם בני עשו, ובפרט זרע עמלק שהוא היה המוצלח שבהם, ואלו לא נתבארו היחוסים הללו ופירוטיהן היו כולם נהרגים בשגגה, לפיכך באר הכתוב שבטיהם, ואמר כי אלה אשר אתם רואים אותם היום בשעיר ומלכות עמלק, אינם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני, אבל נתיחסו לעמלק מפני שאמו מהם כל זה צדק מלפני ה' כדי שלא יהרג שבט בכלל שבט אחר, כי הגזרה לא היתה אלא על זרע עמלק בלבד.
וכן מבואר [בשמואל ב' פרק ח' פסוק י"ד] וישם באדום נצבים בכל אדום שם נצבים ויהי כל אדום עבדים לדוד ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך.
ולפי הרמב"ם נראה ליישב שהדין מחייה זה על כל הציבור, ואפשר שרק במלכות שאול כל העם היה מאוחד לגמרי שהרי הסכימו למנותו למלך אפילו שהשתעבד בהם בחוזקה כדין מלכי ישראל, שהרי ניצח במלחמות וכמו שכתוב בכל אשר יפנה ירשיע. [וכן בימי מרדכי, שהוא הצליח לאחד את כל העם, ולכן נקרא מרי דכי משום שהיה בבחינת קטורת שזה אחדות עם ישראל. ואכמ"ל]
שיטת החינוך
שמצוות מחייה זה על כל יחיד ויחיד משום שס"ל שמה שהורגים זרע עמלק אינו מדין "זכר עמלק" אלא מדין "עמלק" בעצמו, וע"כ זה מצווה גם על היחידים וכמו שפירשנו לעיל גבי שמואל הנביא באות ה'. ונראה עוד לומר שלפי החינוך אין דין על היחיד להרוג גם "זכר עמלק" כגון צאן ובקר וכל חיובו זה רק על עמלק גמור .ודו"ק. [ולפי"ז מיושב מה שהקשה המשך חכמה דברים פרק כ"ה פסוק י"ט. וצ"ע.]
ובמקום שיוצאים לילחם ולהשמיד גם זכר עמלק כמו בימי שאול בענין מלך או וציבור. ודו"ק.
נכתב בעזרת אבינו שבשמים, ויהי רצון שהתקיים בנו במהרה "ועלו מושיעים בהר לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ."
אשמח על כל הערה והוספה
בברכת פורים שמח "וטוב לב, משתה תמיד".