תורה של פורים:
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp? ... m_id=18615למען החסומים אביא את התגובה הראשונה וחלק מהשנייה (שאר התגובה השנייה לא שייכת לעניינינו) שבה דבר תורה על הקשר בין "ואחות לוטן תמנע" לפורים:
שלום לחברי'ה הקדושים
בפורים יצא לי לראות שכתבו כאן באחד מהאשכולות בשם ר' איציקל על אותו ליל פורים נשגב שזכה להיות במחיצת הרב'ה כשהוא הלך לתת 'משלוח מנות' לר' אהרון ואמר לו בזמנו 'תורה של פורים', וזכור לי ששמעתי איזה תורה כזאת ואולי זה מה שהרב'ה אמר, אז אכתוב אותה כאן, ואני כמובן מתנצל על האיחור רק פשוט לקח לי הרב'ה זמן להיזכר בזה ולהעלות את זה בכתב, ואלו הדברים.
במגילת אסתר (פרק ז) אמרה אסתר המלכה לאחשורוש במשתה היין, וז"ל, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שווה בנזק המלך, ע"כ, ולכאורה משמע מהדברים שנמכרה אסתר ועמה בשביל להרוג ולהשמיד ולאבד אחרים, שכך הוא הלשון, וא"כ צ"ב בשביל מה נמכרו לזאת ומה טענת אסתר,ואילו לעבדים וכו' החרשתי.
והנראה לבאר בזה בעזה"י דהנה מתבאר בראשונים שמצוות הייבום הייתה אף קודם מתן תורה (וכיעיין במאירי ריש מס'כ קידושין), וגם האומות העולם היו נוהגים בזה,וידיעה ההלכה שהאח שמייבם את אשת אחיו הוא זה שיורש את ממון האח המת, וכנפסק ברמב"ם (כיעויין בהלכות יבום פ"א הלכה א'), וא"כ אפשר לומר שהמן היה אחיו של אחשורוש, ועפ"י הדין המן הוא זה שראוי ליבם את אשתו, וממילא לירש את כל נכסיו, ולכן המן בהיותו חפץ בממון אחשורוש ובמלוכה קנה את אסתר המלכה ע"מ שתהרוג את אחשורוש, ושוב מהמת שאין לאחשורוש בנים יהיה דין יבום להמן, ויוכל לקחת את כספו.
וזה מה שטענה אסתר, שהם נמכרו ע"מ לקחת את כספי המלוכה ע"י הייבום, וזה כמובן דבר שלא יעשה, אולם המשיכה ואמרה,"ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", דהיינו שאם המן היה דורש שיגנבו חפצים וכסף מהמלך, שע"י זה אפשר שהם ימכרו מדין עבד עברי, כאמור אם אין לי ונמכר בגנבתי, שהרי אם יתפסו בגניבתם לא יהיה להם מה לשלם,כיוון שהכל יעבור להמן,ושוב ימכרו להיות עבדים עברים לאחשורוש, "החרשתי, כי אין הצר שווה בנזק המלך", משום שבייבום כל הכסף והמלוכה כולה עוברת להמן, משא"ב בגניבה יש חפצים שתוכל לגנוב ויש חפצים שלא תוכל לגנוב, ולכן אין בזה פסידא גדולה למלך.
ועל זה עלה חרון אחשורוש, וקם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן, והנה בזמן זה ראה המן ששוב אין מחשבתו תוכל להתקיים, ועל כן אמר לנקוט בדרך אחרת, והיא, דהנה הגמ' ביבמות (נד:) דנה במצוות ייבום אם שייכת אף בחיי הבעל, וכיעו"ש, וכך אמר המן לעצמו לעשות הלכה, שיש ייבום אף בחיי הבעל, וזהו האמור "והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה", שבא לקיים מצוות ייבום, ועל ידי זה יוכל לקחת את הכסף והמלוכה מאחשורוש, אולם באותו רגע נכנס אחשורוש וראה מעשי המן, והשיב, שכל הדין הנידון בגמ' שם שיש ייבום בחיי הבעל הוא רק באופן שגירשה הבעל, וכמו שכתב שם רש"י להדיא, ולכן כל זמן שהוא לא גירשה לא יוכל המן לייבמה, ולא יזכה בכסף ובמלוכה.
ובאופן זה אפשר להמשיך ולפרש האמור "ופני המן חפו", שר"ל, שהמן נזכר בדברי רש"י, והתבייש בעצמו איך יכל לחשוב ולעשות מעשה נגד דבריו של רש"י, שזוהי בושה נוראה לשכוח דברי רש"י, והבן, והתיישבו הדברים על מכונם בעזה"י.
וכמובן שהדברים הם 'תורת פורים' ואולי זה מה שאמר הרב'ה, מה דעתכם [הרב דופו אולי תשאל את ר' איציקל]?
ביפו, כמו בירושלים בהמשך, רבתה השמחה בפורים בבית הרב קוק. חסידי ברסלב שגם במשך כל השנה מצאו בבית הרב יחס חם, היו בהאי יומא רישי חדוותא. ר' מאיר אנשין ז"ל (שמדי יום ביומו, במשך שעה ארוכה היה לומד קבלה עם מרן הראי"ה) יחד עם חבריו היו רוקדים על השולחן, ולקול השירה והצהלה נמשכו רבים והגיעו לבית הרב. בין ניגון לניגון ובין ריקוד וריקוד, דרש הרב בפני הבאים מעניינו של יום, וכל פעם הפסיק ושתה 'לחיים', ושוב המשיך. כל שאלה וכל הערה זכתה מיד לתשובה מהירה, ולא עוד אלא שנמצא מיד הקשר לשמחת פורים ולכל פרשת גדולת היום. והנה נכנס ובא אחד מיוחד מיקירי יפו, בעל בית סוחר אמיד ורב פעלים, בעל טובה ובעל צדקה, הלא הוא רבי משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל, מייסד המוסד החינוכי "שערי תורה", אשר היה מראשי היוזמים להעלאת הרב מבויסק ליפו. ר' משה בצלאל סיים את סעודת פורים בביתו, ועתה הגיע אל שולחנו של הרב אשר עליו גאוותו. ומכיוון שר' משה בצלאל היה מבוסם במקצת, הרשה לעצמו לפנות אל הרב בנוסח פורימי, ולבקש מהרב להגיד דברי תורה על פסוק שלכאורה לא ניתן לומר שם כלום.
וכך עמד רמ"ב וקרא: רבי, יאמר נא לנו תורה על הפסוק "ואחות לוטן תמנע"! [בראשית לו, כב]. ידע רמ"ב שרב כוחו של הרב, ולא פחד כלל שמא יגרום חלישות דעת כלשהי, אלא שהיה סקרן לראות מה יהיה כאן, איך יפליא הרב לעשות בפסוק כזה? והנה זקף הרב עיניו ונעץ מבטו בקורא ואמר בחיוך רחב: ר' משה בצלאל, הלא פסוק זה כל כולו שייך לפורים, וממנו כל העניין מתחיל! תמה רמ"ב ושאל: הא כיצד? אפוא יש כאן רמז כלשהו לפורים? חזר הרב והשיב: הלא גמרא מפורשת היא במסכת סנהדרין [צט:] שבאה תמנע לידבק בבית אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. וממשיכה שם הגמרא להסביר שעל חטא שריחקוה מתחת כנפי השכינה "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל", שהיא היתה אמו של עמלק, סב סבו של המן האגגי צורר היהודים. ונעוצה אפוא האתחלתא של גזירת המן בזה שלא גיירו את סבתו, את אחות לוטן תמנע, והיה אחר כך התיקון של החטא הקדמון הזה, בימי מרדכי ואסתר ב"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שקבלו גרים מאנשי פרס ומדי והכניסו אותם תחת כנפי השכינה.
וכאן התחיל הרב מרחיב את הדיבור על קירוב ועל ריחוק, על אברהם אבינו שמצד אחד נאמר בו ובשרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" [בראשית י"ב, ה], ומצד שני אומר ר' יוחנן שחטא אברהם אבינו בזה שויתר על הנפש של אנשי מלך סדום, שהחזירם ולא גיירם [נדרים לב.] וכו' וכו'. עלה הרב הרים וירד בקעות, ונמשכו דבריו שעתים רצופות באגדה והלכה, כורך יחד זוהר ורמב"ם, ראשונים ואחרונים, והכל מבריק בחריפות ומתרחב בבקיאות, וכל היושבים ליד השולחן והמצטופפים סביבו משתאים למראה השפע הגדול הזה, המעין הנובע, המתגבר והולך, המתגבר ושוטף, וכשסוף סוף גמר הרב, קפץ ר' משה בצלאל ממקומו, תפס את הרב וחיבק אותו ופרץ בקריאה: "רבי, איך האב אייך ליעב!"=רבי, אני אוהב אותך!
('מועדי הראי"ה' עמ' רמ"ח, 'ספר מירון' עמ' 415)