בשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות.
ושמעתי לבאר צירוף שלשת הפסוקים הללו שאינם במקום אחד, הפס' הראשון במשלי, והשני בישעיה, ואף השלישי בישעיה, כי פסוקים אלו מוסבים כנגד מלחמות עמלק בעם ישראל.
הפעם הראשונה, מתוארת בפרשת בשלח ובפרשת כי תצא, ומודגש הענין שבא בהיותם בדרך (שמואל א טו, ב), ובא וצינן את האמבטיה, כאשר כל העמים רגזו וחיל אחזם, ובמכילתא פרשת יתרו עה"פ ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך, 'בדרך' זו ביאת עמלק.
ועל זה נסוב הפסוק הראשון, אל תירא מפחד פתאום.
הפעם השנית, מתוארת בפרשת חוקת (כא, א) וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי.
ופירש"י, יושב הנגב - זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי.
כנגד עצה ומזימה מרושעת זו נסוב הפסוק השני, עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א'ל.
הפעם השלישית היה עם המן הרשע, ומחשבתו הרעה של המן מבוארת באסתר רבה (פרשה ז פיסקא יג), מיד אמר לון המן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האומות, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, שנא' ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל וכו'.
וע"ז נסוב הפסוק השלישי, ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'.
-----
אגב, בט"ז אורח חיים (סימן קלב ס"ק ב) מופיע המנהג לומר תמיד פסוקים אלו, לא כמקובל ונדפס בסידורים לאחר תפילת עלינו לשבח, אלא 'בשעה שאומר הש"ץ שים שלום', וז"ל, עוד אני נוהג לומר בכל יום בשעה שאומר הש"ץ שים שלום ג' פסוקי' אלו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. דאית' במדרש שמרדכי שאל לתינוקות של בית רבן במה עסקו א"ל כל א' פסוק א' מאלו הפסוקים ושמח בדבר. ומצאתי שבפרובינצא אומרים אותם בכל יום.