פורום אוצר החכמה

רעואל המדייני כתב:במטותא מנייכו, העלו נא עצות להרבות בשמחת הפורים בחדוותא שלימתא, בלא הוללות וסכלות.
בייחוד בסעודה אשר אין בה שיכור שירומם את האווירה.

שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. הא למדת שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

רעואל המדייני כתב:בייחוד בסעודה אשר אין בה שיכור שירומם את האווירה.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וגו' וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

דרומי כתב:ראיתי מצטטים מדברי רבינו אביגדור שהובאו בנטעי גבריאל - פורים פרק עג הערה א: "דחייב לבסומי גרסי' ולא גרסינן לאיבסומי, דאם הוא עצמו מבושם עד דלא ידע . . אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף. ואי גרסינן לבסומי, ניחא, שהוא שמחה לבעל הבית כשכולם לפניו מטורפים, והוא חכם ומשמח בדבר, לכן יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני ביתו".

דרומי כתב:ראיתי מצטטים מדברי רבינו אביגדור שהובאו בנטעי גבריאל - פורים פרק עג הערה א: "דחייב לבסומי גרסי' ולא גרסינן לאיבסומי, דאם הוא עצמו מבושם עד דלא ידע . . אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף. ואי גרסינן לבסומי, ניחא, שהוא שמחה לבעל הבית כשכולם לפניו מטורפים, והוא חכם ומשמח בדבר, לכן יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני ביתו".

[יתכן והציטוט כאן לא מדוייק לגמרי, לא בדקתי במקור].

סגי נהור כתב:

דרומי כתב:ראיתי מצטטים מדברי רבינו אביגדור שהובאו בנטעי גבריאל - פורים פרק עג הערה א: "דחייב לבסומי גרסי' ולא גרסינן לאיבסומי, דאם הוא עצמו מבושם עד דלא ידע . . אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף. ואי גרסינן לבסומי, ניחא, שהוא שמחה לבעל הבית כשכולם לפניו מטורפים, והוא חכם ומשמח בדבר, לכן יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני ביתו".

[יתכן והציטוט כאן לא מדוייק לגמרי, לא בדקתי במקור].

והם אינם מצווים על השמחה?

דרומי כתב:ראיתי מצטטים מדברי רבינו אביגדור שהובאו בנטעי גבריאל - פורים פרק עג הערה א: "דחייב לבסומי גרסי' ולא גרסינן לאיבסומי, דאם הוא עצמו מבושם עד דלא ידע . . אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף. ואי גרסינן לבסומי, ניחא, שהוא שמחה לבעל הבית כשכולם לפניו מטורפים, והוא חכם ומשמח בדבר, לכן יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני ביתו".

[יתכן והציטוט כאן לא מדוייק לגמרי, לא בדקתי במקור].

נוטר הכרמים כתב:כליטאי

והתני רב יוסף שמחה ומשתה וי"ט שמחה מלמד שאסורים בהספד משתה מלמד שאסור בתענית ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה

נוטר הכרמים כתב:משונה בעיני לקבוע מסמרות אם ראוי ונכון להשתכר בפורים. הרי אצל חלק מרבותינו זצוק"ל ויבלחט"א לא ראינו הנהגה אחידה וקבועה. היו כאלה שהשתכרו, היו שהתבסמו, והיו שקיימו עד דלא ידע בשינה, והיו שבכל שנה נהגו אחרת.

לענ"ד, 'ערום יעשה בדעת' להרבות השמחה לפי מצבו ומצב הסביבה, יש מי שהשכרות [בגבול] מוסיפה לו הרבה שמחה, ויש להיפך, יש מקומות שהשכרות מתאימה ויש שממש לא. אישית, אני כל שנה מחליט מחדש בשעת מעשה כיצד לנהוג.

נוטר הכרמים כתב:משונה בעיני לקבוע מסמרות אם ראוי ונכון להשתכר בפורים. הרי אצל חלק מרבותינו זצוק"ל ויבלחט"א לא ראינו הנהגה אחידה וקבועה. היו כאלה שהשתכרו, היו שהתבסמו, והיו שקיימו עד דלא ידע בשינה, והיו שבכל שנה נהגו אחרת.

לענ"ד, 'ערום יעשה בדעת' להרבות השמחה לפי מצבו ומצב הסביבה, יש מי שהשכרות [בגבול] מוסיפה לו הרבה שמחה, ויש להיפך, יש מקומות שהשכרות מתאימה ויש שממש לא. אישית, אני כל שנה מחליט מחדש בשעת מעשה כיצד לנהוג.

כליטאי, אני רוצה להציע, הצעה ראשונה לשמחת פורים שישנן לעצמו שבנוסף לכל המצוות של היום, ולכל הסדרים של פורים, ביום ובלילה, באשמורת ובחצות, וביני לביני, יש מצוה מרכזית של שמחה שמתקיימת ע"י משתה, וזו מצוה גמורה מדברי קבלה, ושמחה, מעבר להיותה 'קיום דין', היא מצב בלב ובנפש וברוח ובנשמה, והיא אמורה להיות פנימית ואמיתית ומפולשת מצד אל צד.

כיצד לשמוח, זה שאלה נוספת.

אצל כאו"א צריך להיות לכל-הפחות זמן מיוחד, עת רצון, שבו יפעל על עצמו להטביל את כל גופו ושערותיו באופן שאפילו שערה אחת לא תשאר מחוץ למים, היינו, לפעול ענין של ביטול – "טבילה" אותיות הביטל – בכל מציאותו, "פאַרלירן זיך אינגאַנצן";

וענין זה נוגע גם לזמנים שלאח"ז, על כל השנה כולה – שנעשה אצלו עילוי בכל עניניו, הן בענינים שכליים, והן בענינים פשוטים של מעשה בפועל.

ובפרטיות יותר:

ישנו ענין שנוגע לאדם בעיקר ובעיקר העיקרים – שתהי' אצלו לכל-הפחות רגע מיוחדה שיוכל להפשיט את עצמו ("זיך אויסטאָן") מכל הענינים הצדדיים, אפילו ענינים שנדמה לו שנוגעים בעבודה, ולחשוב ולזכור רק אודות הקב"ה בעצמו – כדברי אדמו"ר הזקן: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (כנ"ל סכ"א).

ולכאורה, הזמן המתאים לזה הוא יום כיפור, שבו בני ישראל הם דוגמת מלאכי השרת, שאינם אוכלים ואינם שותים כו', ועד שאפילו הלבושים שלהם הם לבושים לבנים, כמו מלאכים – "איש אחד לבוש בדים" (כדאיתא במדרש והובא בשו"ע).

אמנם, תורת החסידות מגלה ומבארת שיום הכיפורים אינו אלא כפורים (כנ"ל ס"ח), ובפורים יכולים לפעול ענין זה באופן נעלה יותר אפילו מאשר ביום הכפורים:

ביום הכפורים, כאשר יהודי עומד בתפלה, זועק ובוכה על חטא עון ופשע, ובשעת מעשה מנותק הוא מכל הענינים דלעו"ז – לא יודעים כיצד יהי' מעמדו ומצבו לאחרי שיחזור וירד לעניני עוה"ז, בכל הענינים שמתענה מהם ביוהכ"פ.

ולמעלה מזה הוא המעמד ומצב דימי הפורים, שאז צריך להיות "משלוח מנות איש לרעהו", בענינים של אכילה ושתי' דוקא (שלכן אין יוצאים ידי חובת משלוח מנות על ידי מעות, כי אם ע"י דבר מאכלהומשקה דוקא), ואעפ"כ, יכול יהודי לפעול על עצמו להיות במעמד ומצב כפי שהי' "בימים ההם", שכל בני ישראל "מנער ועד זקן טף ונשים", שכחו מכל עניניהם, וזכרו רק שהם "יהודים" – "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", ש"כל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה" – גם ביום חול ובהתעסקות בעניני חול, ובחוץ לארץ, שלא בסמיכות לבית המקדש.

ובזמן זה – בימי הפורים – יכול יהודי לפעול על עצמו ענין האמור, שעי"ז שמטביל שערה נוספת, ממשיך טהרה על השערות ועל כל הגוף כולו, שנעשה כולו טהור.

ובנוגע לפועל:

כאשר יהודים מתאספים יחדיו בעת רצון, ויכולים לנצל זאת להתקשר עם אלקות ולהמשיך זאת על כל השנה כולה – לא יכולים לפעול על עצמם שפלוני ישכח על "ערש-דוי" ("קראַנקן-בעט"), ופלוני ישכח על "טאַנסעלס" (ניתוח הסרת ה"שקדים"), והשלישי ישכח על הגרעון בתקציב, והרביעי ישכח באיזה שעה צריך לקום מחר משנתו, ובמילא צריך לישן בלילה שלפנ"ז, ובמילא צריך לחזור לביתו בזמן המתאים – לאחרי שיחשב גם את משך זמן הנסיעה באוטו, עם כל שאר החשבונות התלויים בזה.

מוטב אילו היו פועלים על עצמם לרגע קטן, בשעתא חדא וברגעא חדא, לשכוח על כל הענינים הגשמיים, ולשכוח אפילו על הענינים שנדמה שהם רוחניים, שמצד זה חושב פלוני אודות חתנו הנמצא במקום פלוני, ופלוני חושב על בנו שנמצא במקום פלוני, והשלישי רוצה שיתקנו את נפשו הבהמית על אתר ("דאָ אויפן אָרט"), שיראה בעיני בשר בשולחן זה ("אויף דעם טיש") כיצד נתהפך היצה"ר שהוא אדמוני ("אַ רויטשינקער") – כדברי ישעי' – כמו הלשון של זהורית שנתהפך ללבן, ואם לאו – הרי זה מבלבל אותו עד כדי כך שהפורים אינו פורים רח"ל, וכדי שיאמר "לחיים" צריכים להבטיח לו שיהי' "ונהפוך הוא", שכן, אם לא בשביל זה – לשם מה ישנו פורים בעולם?!...

אילו הי' שוכח על עצמו – הרי בדרך ממילא הי' מרויח גם טובה נוספת, שהי' שוכח גם על היצה"ר. ומה גם שכיון שנמצאים עוד כו"כ מישראל, הרי זה באופן שישנם ריבוי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת, כדברי אדמו"ר האמצעי.

וא"כ, למה לא לנצל עת רצון זו, ולטבול במי הדעת הטהור – טבילה אותיות הביטל – שכל אחד ישכח על עצמו, ובמילא, לא ידאג אודות הבעלי-בתים, אודות פרנסה, אודות בתו וחתנו ונכדיו,

– אמנם ע"פ תורה רחמי האב על הבן עד שלשה דורות, כפי שלמדים ממ"ש "לי ולניני ולנכדי" ש"עד כאן רחמי האב על הבן", אבל, כל ענינים אלו הם ענינים של חשבונות; אמנם חשבון של קדושה, אבל עדיין בסדר של חשבון, טעם ודעת.

הקב"ה נותן ליהודים יום מיוחד בשנה – פורים, אשר, אפילו ביוהכ"פ בעת נעילה אין חיוב ד"עד דלא ידע", וישנו רק יום אחד ויחיד בשנה, פורים שבו חייב יהודי להיות במעמד ומצב ד"עד דלא ידע", ואז נותן הקב"ה כל שמגיע עבור מעמד ומצב ד"עד דלא ידע";

ותמורת זה – מתקשר פלוני עם ענינים גשמיים, ופלוני מתקשר עם ענינים רוחניים, אבל ענינים הקשורים עם חשבון!

על כגון-דא נאמר "אולת אדם תסלף דרכו", ולאחרי כן, בשושן פורים או ביום שלמחרתו, "על הוי' יזעף לבו" – היתכן שחסר בעבודתו פרט זה, ובמילא, גם בקיום המצוות חסר לו פרט, ובמילא לאח"ז חסר פרט גם בענינים הגשמיים.

צריך לידע שנותנים ליהודי ברירה ואומרים לו: הקשב ("הער זיך אַיין"), אם תקיים את ה"לבסומי בפוריא עד דלא ידע", אזי לוקח הקב"ה את האחריות על עצמו, שלא זו בלבד שלא יזיק בגשמיות, ולא זו בלבד שלא יזיק ברוחניות, אלא היפך הדברים – "ונהפוך הוא" – שמטהרים גם את "בית המן", ועי"ז ממלאים את רצונו של הקב"ה באופן ד"עד דלא ידע", ואז נותנים לו את הכחות – אם רק יעמיד את עצמו במצב כזה – שיוכל להמשיך זאת על כל השנה כולה:

שתהי' לו הצלחה בגשמיות – בין אם יש לזה מקום בשכל בין אם לאו ח"ו,

ועד"ז בנוגע לעבודה רוחנית – שאע"פ שידע איניש מעמדו ומצבו, לאיזה ענינים יכול להגיע ואיזה ענינים הם שלא בערכו, מ"מ, כיון שבימי הפורים "קיימו מה שקיבלו כבר" [היינו, שהכחות לזה ניתנו אמנם במ"ת, אלא שנשאר בהעלם, ולאח"ז נמשך בגלוי ע"י כללות הענין דימי הפורים בימים ההם], ונמשך גם "בזמן הזה" ע"י הענין ד"עד דלא ידע" – יכולים להגיע לתכלית העילוי.

וזוהי בקשתו של הקב"ה: תפעלו על עצמכם רק דבר קטן ("מערניט ווי אַ קטנות"), שבמשך הכ"ד שעות דפורים (וכן משך הזמן שמוסיפים עליהם) יהיו לכל-הפחות רגעים אחדים שבהם תשכחו על עצמכם, ובמילא תשכחו על בני-הבית, ובמילא תשכחו על מה שחסר לכם בגשמיות ומה שחסר לכם ברוחניות, ודוקא באופן כזה תהי' אצלכם היציאה ("דאָס וועט אַייך אַרויסשלעפּן") מעומק תחת לעומק רום, ואז תהי' שמחה בלי גבול, ושמחה זו תומשך על כל השנה כולה.

רעואל המדייני כתב:במטותא מנייכו, העלו נא עצות להרבות בשמחת הפורים בחדוותא שלימתא, בלא הוללות וסכלות.
בייחוד בסעודה אשר אין בה שיכור שירומם את האווירה.