במחשכי תלמודה של בבל ונראה להרחיב מעט המכוון באור יקרות זה המאיר את המחשכים בלימוד התורה הקדושה.
הנה רש"י ועוד ראשונים, וכן נראה ריהטת פשטות הגמ' נראה שדרשו את בני בבל ואת תלמוד בבלי לגנאי, שהלימוד אינו ברור ומחוור להם.
אבל בדברי כמה קדמונים נראה שפירשו לשבח, יעויין ביד רמ"ה שם באחד הפירושים, "לפי שיש לו טעמים עלומים וצפונים כמים עמוקים", וזה לקוח מלה במלה מפירוש רבינו חננאל כאן, וראה עוד ברש"י חגיגה י, א שג"כ נתפרש להדיא שתלמוד בבלי הוא עמוק.
ובספר באר שבע (סנהדרין קט, א) על דברי הגמ' שם, בבל ובורסיף סימן רע לתורה כו', הרבה לתמוה מהרבה מאמרי חז"ל שנתפרש שבח חכמי בבל ותלמודם, ואח"כ מוסיף פליאה בזה"ל,
ועוד שהרי כל הגמרא מלא על כל גדותיו איך מעולם מימות עזרא ואילך נתגברה התורה בבבל, וכל שכן בימי רב, וכן בימי רב אשי דאמרינן (לעיל לו, א וגיטין נט, א) מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ובפרק קמא דגיטין (ו, א) נמי אמרינן דבבל כארץ ישראל לגיטין שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מפני שהן בקיאין בתורה
. ויעו"ש בכל דבריו שנדחק שבבל היינו העיר בבל דומיא דבורסיף ולא כל מדינת בבל.
וכן תמה בשל"ה הקדוש (תולדות אדם בית חכמה תניינא), "ולפום ריהטא מאד תמוה, כי היא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו, וקורא אותה 'מתי עולם'".
ופשר דבר מצינו בחידושי הריטב"א ביומא (נז, א) על דברי הגמ' שם, משום דדיירי בארעא דחשוכה אמרי שמעתתא דמחשכן. וז"ל,
פירש הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה דר' ירמיה לטעמיה דאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דא"י, ור' זירא נמי (ב"מ פה א) בעי דלשתכח לי' טעמי דבבלאי משום דלא נהירן ליה בתר דשמע טעמי דמערבא, דמנהגא דעלמא דמדכר איניש טפי מאי דגמר ברישא, מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פו א), ואמרינן נמי בפרק אלו טריפות (חולין מו א) ערקו רבה ורב יוסף ור' זירא קרי להו ערוקאי שהיו בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר' זירא שעם כל זה לא ישכחו דברי תורה, ואמרינן בפרק המנחות והנסכים (מנחות קג ב) והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה, כש"כ לשמדות שיש בו סכנת נפשות, וזהו טעמן של ר' זירא ור' ירמיה, אבל אח"כ נתגברה התורה בבבל כש"כ בימי רב אשי דאמרינן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ע"כ דברי רבינו ז"ל. וחיים הם למוצאיהם.
ובפי' הכותב לעין יעקב הובאו דברים אלו בשם הריטב"א משמיה דהרמב"ן, ברם תשובה זו מובאת בשו"ת הרמב"ם (סימן תלז), ובהערות שם נכתב שתשובה זו אינה לא לרמב"ם ולא לרמב"ן, אלא לר' מימון אבי הרמב"ם, והדפיסה פריימן ז"ל בתרביץ ש"ו ספר ג' עמ' ק.
ובספר עין אליהו על אגדות הש"ס להג"מ אליהו שיק ביאר על פי דברי המדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג), וז"ל,
לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
ונראה ש
המקובץ והעולה מכלל הדברים הוא שבארץ בבל היו עמלים ויגעים בתורה שבעל פה יותר מכל המקומות, ונחתו לעומקם של דברים הגנוזים והמוחבאים בפנימיותם יותר מכל המקומות, אך אליה וקוץ בה, שפעמים מתוך שלא היה להם הצילותא דשמעתתא כראוי מחמת הצרות והשמדות לא היו השמועות יוצאות מחוורות ומלובנות כראוי.
ולכן חשיב במחשכים לתלמוד של בבל, ובכל הזמנים היו מתחילה 'העם היושבים בחושך' בלימוד מתוך צער, ויעו"ש עוד בהמשך לשון התנחומא, "ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה", ובזמן רבינא ורב אשי שסידרו לנו התלמוד זכו המה ל'ראו אור גדול' שנתגברה התורה וראו נפלאות בבהירות אור התורה.