המג"א אומר שאפשר לצאת עפ"י הדחק בקריאת פרשת "ויבוא עמלק" שקוראים בפורים לקיום מצות "זכור".
המשנ"ב בסימן תרפ"ה ס"ק ט"ז מקשה עליו, מדברי הרמב"ן פרשת כי תצא:"והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו."
ומבאר המשנ"ב כי בפרשת "ויבוא עמלק" חסר את: "אשר קרך" ואת "ויזנב בך" ואת "תמחה". כלומר העיקר של קיום מצות "זכור" חסר בפרשת "ויבוא עמלק", ולכך לא מהני קריאה זו כ"זכור".
כלומר המשנ"ב תופס את דברי הרמב"ן לעיכובא ב"צורת" ו"אופן" הקיום של מצוות "זכור".
והנה אם כך, יש בדברי רבינו הרמב"ן עוד חלק ב"צורת" ו"אופן" הקיום של "זכור", והוא: "ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם...".
א.) האם זה אומר, שיש עוד מצוה של "סיפור" דברים לדורות הבאים? כמו מצות "סיפור" יציאת מצרים בהגדה של פסח, שמצוותה בדרך "סיפור" לבנים.
ב.) האם צריך בדווקא לספר לבנים ולדורות הבאים? או שסגי לספר גם לחבירו, כב"הגדה" של פסח, אם אין עימו בנים?
ג.) ואולי אם כך, נמצא חידוש גדול, שצורת הקיום של קריאת "זכור" לפי הרמב"ן תהיה באופן שהבעל קורא קורא את הסיפור מספר התורה, ומספר לציבור אשר שומע ממנו את מעשה עמלק, ואין השומעים יוצאים מדין "שומע כעונה" אלא מדין שומעים את סיפורו של בעל הקורא. כלומר, כולם יחד משתתפים בקיום אחד של מצוה משותפת בין מספר לשומעים.