מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

מאמר יסודי בהגדרת השמחה בפורים ובכלל

הלכות חג בחג, חקרי מנהג. מאמרים לעיון והורדה
.השוחט
הודעות: 477
הצטרף: א' פברואר 17, 2019 7:23 pm

מאמר יסודי בהגדרת השמחה בפורים ובכלל

הודעהעל ידי .השוחט » ה' מרץ 12, 2020 12:18 am

בבקשת מחילה מהגבאי. כבר נמצא במדור מאמרים בצורת קובץ.
רק ליום אחד אניחנו כאן ואח"כ אמחקנו בלי נדר אם אתבקש.
כי ראה ראיתי שאינו דומה כלל כמות המעיינים כשזה מונח על השולחן או כשצריך להוריד...

מרבין בשמחה

הגמרא אומרת (תענית כט.) כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. החלק הראשון נפסק בשו"ע הלכות תשעת הימים, אבל החלק השני לא מובא בשולחן ערוך. נאמרו על זה כל מיני דרכים. בכל אופן זו הלכה מדינא דגמרא שמוזכרת בפוסקים.

כמה שאלות וחקירות בענין השמחה

זו הזדמנות טובה עבורינו לברר מעט על קצה המזלג כמה יסודות בסוגיא זו של השמחה. יש ששגור על פיהם הפתגם "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". מסתבר שיש לזה מקור בספרי צדיקים (הראוני לליקו"מ תניינא סכ"ד), אבל כפי הנראה אין לזה שרש בדברי חז"ל והפוסקים.

ידוע שבתורה הקדושה בפרשת התוכחה שבכי תבוא (דברים פרק כח), נאמר בין שאר הסיבות לעונשים החמורים רח"ל, שהם באים "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". לא כתוב כאן שצריך לשמוח תמיד, אבל לכאורה כתוב כאן להדיא שעבודת ה' חייבת להיות מתוך שמחה, והתורה מרמזת שזה קשור לענין של "טוב לבב". והתורה רואה בזה ענין חשוב מאד שעל חסרונו נענשים מאד רח"ל כאמור.

אמנם לפי פשוטו של מקרא ניתן לפרש שכוונת הכתוב כמבואר שם לעיל, אם תשמע בקול ה' יהיה לך כל טוב, ואם לא תשמע ובאו עליך הקללות, ואז המצב יהיה שבמקום לעבוד את ה' בשמחה תיאלץ לעבוד את אויביך בחוסר כל, יעוי"ש. ולפי זה אין כאן מקור לחיוב שמחה אפילו לא בשעת עבודת ה', אלא נאמר כאן היסוד של "המבטל את התורה מעושר סופה לבטלה מעוני", וכך באמת זה מובא ברמב"ם בהל' ת"ת ג,יג. אמנם בהל' יו"ט ו,כ הר"מ כבר מביא מפסוק זה שיש חיוב לעבוד בשמחה, והגדיל לומר בהל' לולב ח,טו ונעתיק כאן חלק מלשונו: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.

באמת יש ליתן את הדעת על כמה שאלות בענין השמחה. נפרט מעט מהם.

א. האם השמחה היא ערך בפני עצמו כמו שאר מיני מידות טובות. דהיינו שיש ענין להיות אדם שמח כמו שיש ענין להיות עניו, אמיתי, סבלן וכדומה. או זה רק היכי תימצי ודבר נלווה למעלות אחרות.
ב. כמו כן יש לדעת מתי זו שמחה ומתי זו הוללות הפסולה (ראה ברמב"ם הל' יו"ט הנ"ל). האם זה הבדל כמותי בלבד או יש ביניהם הבדל מהותי.
ג. מצינו חילוק דומה בצד השני. עצבות היא דבר שנאמרו דברים רבים בגנותה, לעומת מרירות על המצב הרוחני הטעון חיזוק שמוזכרת כדבר נכון. מה גדר החילוק בזה.
ד. מה תועלת יש בשמחה, הן באופן כללי ובמיוחד בהקשר של עבודת ה'.
ה. איזה סכנות ישנן אם השמחה איננה כראוי.
ו. איך מגיעים למצב של שמחה, במיוחד אם לא הכל כל כך משמח.
ז. האם שמחה זה דבר שחייב להיות עם סיבה או זה יכול להתקיים "סתם ככה".

אפשר להמשיך כמובן עוד ועוד, אך דומה שבשאלות אלו כבר ניתן לראות שיש מה לעיין בסוגיא זו. בס"ד נאסוף לכאן כמה יסודות חשובים להבנת ענין השמחה.

תמיד יש סיבות לשמוח

דבר ראשון נעיין בשאלה האחרונה, שלכאורה מצינו איזו סתירה מהותית מאד בנושא השמחה. מצד אחד כמעט תמיד בתנ"ך כשנזכר שמחה, זה נזכר בתור שמחה במשהו. לא סתם שמחה. נגילה ונשמחה בך. נגילה ונשמחה בו. נגילה ונשמחה בישועתך. יש מאות רבות של פסוקים על דרך זו שמשמע מהם שאין כזה דבר שמחה סתם ככה. לשמחה יש תמיד סיבה. הנפש שמחה במשהו מסויים.

ומצד שני מבואר הרבה בספרים שיש מצב טבעי של שמחה. למשל יש רעיון מפורסם [שבכל אופן כדאי להביאו מפני שייכותו למאמרינו] על מטבע הברכה "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". וכך אומרים, שצעירים שאין להם בשלות של הבנה, שמחתם אינה עמוקה. לעומת זאת מבוגרים היו יכולים לשמוח, אבל הכשלונות שלהם בחיים, מה שכבר החמיצו, רגשות האשם, זה מעיב על האפשרות לשמוח שמחה שלימה. לכן הדוגמה לשמחה שלימה היא אדם וחוה קודם החטא. היתה להם הבשלות הכי גדולה שאפשרית, ומצד שני עדיין לא חטאו כלום. מעין זה מתקיים בכל חתן וכלה. הם כבר גדולים ובשלים, אבל כעת נמחלו להם כל עוונותיהם והם פותחים דף חדש לגמרי בחיים. לכן "שמח תשמח רעים האהובים", כלומר החתן והכלה שהם מבוגרים אבל נקיים מחטא, באותה הבחינה של "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". עכ"פ משמע שאילו לא היו לאדם חטאים הוא היה אמור להיות שמח בלי סיבה. ויש עוד הרבה ראיות לכאורה לכך.

המתבונן יראה שאין כאן שום סתירה. באמת אין שמחה סתם. צריך סיבה. אבל לא חסר סיבות. מה יתאונן אדם חי. דיו שהוא חי. זו כבר סיבה לשמוח בכך שהוא חי. מי שנולד יהודי, הרי זו סיבה לשמוח עד בלי די. איזו זכות. היו צדיקים שאמרו שיהודי שאומר בכוונה שלא עשני גוי לא שייך שתחסר אצלו שמחה. אפשר באמת גם לשמוח שלא עשני עבד, ושאני בריא ומתפקד בדרך כלל, ויש לי מה ללבוש ומה לאכול. שהקב"ה אוהב אותי ושאני יכול להיות קשור אליו כמה שאני רוצה. שיש לי אפשרות לעשות מצוות בקלות יחסית ולזכות בהם לחיי נצח. וכהנה רבות. לכן ככל שאדם נקי מחטאים, והמצפון שלו שקט, ובנוסף לכך הוא חזק באמונה וביטחון שהכל מיד ה' והכל לטובה, והדאגות ממילא לא מפריעות לו לשמוח, ממילא הוא באמת שמח בכל הדברים הטובים שיש לו וכנ"ל. זו הסיבה העיקרית שאנשים שמחים בדרך כלל כשהם שותים יין וכדומה, כי המשקאות מסיחים דעת מהדאגות, וממילא אדם משתחרר ממה שמפריע ואז ממילא הוא שמח בכל מה שיש לו לשמוח, שזה כמעט המצב הטבעי לשמוח ממה שיש. עכ"פ זה היסוד הראשון שרצינו לומר, שגם אם נניח שהשמחה איננה ממש מצב טבעי לנפש האדם, וצריך סיבה למסיבה, לכל אדם יש סיבות בשופי, אלא שלפעמים צריך התבוננות במה שיש לו, וחיזוק באמונה כדי להשתחרר מדאגות שמפריעות.

השמחה - צורך הנפש

נעבור ליסוד השני. באחד מספריו של בעל חובות התלמידים הוא מבאר באריכות שכמו שיש לגוף כל מיני צרכים שבלעדם הוא לא יוכל לתפקד, כמו אוכל ושינה ועוד. כן כמובן לנפש יש כל מיני צרכים שהיא צריכה כדי שהיא תוכל לתפקד, ואחד הצרכים החשובים זו השמחה. הנפש מוכרחת להיות מדי פעם בשמחה כדי לשרוד. אם זה לא בא מעצמו אף פעם, הנפש בסכנה וצריכים לחפש עצות ותחבולות כדי לגרום לה לשמוח מעט. אם כן כדאי לזכור שהשמחה נחוצה עד מאד גם לולא הענין של שמחה בעבודת ה', (ובזה מיושב קצת האימרה מצוה להיות בשמחה, היות שבאמת מצוה גדולה לשמור על בריאות הגוף והנפש), רק אשרי מי שזוכה לשמוח תמיד בעבודת ה', וממילא ירויח בכפליים, גם בריאותו תישמר וגם תיחשב לו למצוה. ובזה ענינו על חלק מהשאלה הרביעית, דהיינו מה התועלת הכללית בשמחה. (לגבי התועלת בעבודת ה' יבואר להלן בס"ד).

ויסוד זה כבר כתוב בספר החינוך בכמה מצוות, כמו בלולב ובשמחת המועדים, שהקב"ה רצה לזכות את ישראל, ולכן הוא הפך כמה דברים שעושים בלאו הכי, למצוות, כדי שיקבלו עליהם שכר. וכמו שבזמן סוכות, חג האסיף, כל הצומח אסוף ומוכן בבית לפני בוא החורף, זה ממילא משמח, וכדי שהשמחה לא תהא לריק ללא מצוה, ציותה התורה לשמוח בתקופה זו עם הד' מינים. ולקחתם לכם וגו' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם. כלומר השמחה הכרחית, והקב"ה כבר הטביע את זה בטבע, כמו כל צרכי האדם שהקב"ה סידר שזה יהא קיים כבר בטבע, אבל הקב"ה ברחמיו רצה לזכות את ישראל שאת מה שבלאו הכי עושים, יעשו לשם מצוה. והיות שצריך מדי פעם לשמוח בשביל בריאות הנפש, סידר הקב"ה את המועדים וציונו לשמוח בהם, שלא תהא שמחה בטילה.

יש כאן עומק נוסף. למען האמת משאר ענייני העולם בסופו של דבר אדם לא ישיג את השמחה האמיתית. כי הכל הבל, ובדרך כלל באיזשהו שלב אדם חש ומבין שכל מה שיש לו הכל הבל וריק, ומבין שכל חייו היה עבד כנעני משועבד להשגת שטויות, ויישאר רק עם התחושה האיומה של החמצת כל הזדמנויות החיים. לעומת מי שבוחר שחלקו בחיים יהיה עבודת ה', הוא באמת חפשי ומאושר. בנותן ענין להעתיק כאן את שירו הנפלא של רבי יהודה הלוי המדבר בעד עצמו וזה לשונו:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חפשי.
על כן בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה' אמרה נפשי".

השמחה החיצונית מעוררת את הפנימית

יסוד נוסף. מלבד שהשמחה היא צורך ורצה הקב"ה שנעשה זאת בזמנים מיוחדים ובמצוות מיוחדות ונרויח מצוה, ומלבד שמהאי טעמא לבד צריך לשמוח בכל מצוה ובכל עבודת ה'. עוד זאת כמובן השמחה היא גם סימן. כשאדם עושה משהו שאיננו חפץ בו, הוא עושה זאת כמי שכפאו שד, מה שאין כן כשהוא עושה מה שעושה "בטוב לבב" כלומר מתוך רצון ליבו הטוב, הוא עושה זאת בשמחה. לכן השמחה בעבודת ה' היא היכי תימצי לראות אם האדם באמת אוהב את ה' ועושה את רצונו ברצון גמור. אלא שעדיין יש לתמוה מה יכול האדם לעשות אם אינו מרגיש שמח בעבודת ה', וכי יעשה את עצמו כאילו, הצגה בעלמא, הרי זו לא שמחה באמת ומה הוא יכול לעשות.

התשובה כבר נתבארה אצל רבותינו ובעיקר בספר מסילת ישרים, שהתנועה החיצונית מעוררת את הפנימית. כלומר כמו שהתנועה הפנימית, התלהבות שבלב, מעוררת את התנועה החיצונית, דהיינו גורמת שהמעשים ייעשו בהתלהבות, כך זה עובד גם בכיוון ההפוך, שהמעשים החיצוניים יש להם השפעה על ההרגשה הפנימית. משתמשים בזה בטיפולים שונים שאין כאן המקום להרחיב בזה. אני בעצמי ראיתי פעם בחור אחד יושב אצל פסיכולוג והבחור ישב מכופף ושפוף באופן שביטא את ההרגשה הפנימית שלו, והרופא מדי פעם פקד עליו לשבת זקוף, והראה לו איך בכל פעם שהוא מזדקף, ממילא הרגשתו משתנה לרגע והוא מדבר מתוך תקוה גדולה יותר עד שהוא חוזר לשבת כנוע ומיואש. ידוע שאדם שיכריח את עצמו לרקוד, לא יצליח להישאר יותר מדי עצוב תוך כדי. והוא שאמר המס"י שכשאדם עושה מצוות מתוך הזדרזות, אע"פ שהזריזות היא סימן למה שהוא מרגיש, הרי הזריזות יכולה ליצור את ההרגשה החיובית. וכך גם לענייננו, כשאדם משתדל לעשות מצוות באופן שהוא נראה שמח, גם אם זה מעט חיצוני, זה יגרום לו להתחבר לרגש של השמחה ואז זה יבוא יותר באמת. זה נכון גם בלי קשר למצוות, אם אדם יתנהג כאילו הוא שמח, יש סיכוי שזה ישפיע עליו, אלא שכאמור חבל לעשות זאת סתם, עדיף לעשות זאת תוך כדי קיום חובותיו לבוראו.

וכמובן שכדי לזכות לשמחה, מלבד פעולות חיצוניות של שמחה, מועיל מאד כאמור לעיל, להתבונן במחשבות של אמונה וביטחון, ולהסיר דאגות מליבו, ולזכור שיש לו בהחלט סיבות לשמוח, ואז יזכה באמת לעבוד את ה' מתוך שמחה. ואז השמחה תהא גם סימן מובהק על רצונו הטהור בעבודת בוראו. ובזה ענינו על השאלה הששית, איך מגיעים למצב של שמחה.

השמחה – גורמת שהרוחניות תהא בת קיימא

לגבי השאלה (הראשונה) האם השמחה היא ערך בפני עצמו, ידוע שאצל החסידים עושים "עסק" גדול מענין שמחה, ורואים בזה ענין גדול, ומשקיעים הרבה כדי להרבות בזה בכל הזדמנות, ובכל זאת שגור משם כמה מגדולי החסידות (בעיקר זה מיוחס לרבי אהרן מקרלין מחבר הפיוט קה אכסוף) שאמרו "עצבות איננה עבירה לכשעצמה, אבל לאן שהעצבות יכולה לדרדר, שום עבירה לא יכולה, לעומת זה השמחה איננה מצוה בפני עצמה, אבל לאן שהשמחה יכולה לרומם את האדם שום מצוה לא יכולה". אולי צריך קצת למתן את החלק השני של המשפט, אבל ודאי ששמחה בעבודת ה' יכולה מאד לרומם את האדם לגמרי אחרת מאשר עשיית מצוות בלי שמחה. עכ"פ משמע שבאמת שמחה איננה מדה טובה מצד עצמה, רק מצד תועלתה העצומה לנפש בכלל ולעבודת ה' בפרט.

כאן מונח עוד יסוד. כשאדם עושה דברים בלי שמחה, הוא לא נקשר אליהם לאהבה אותם, ובמשך הזמן יקשה עליו יותר ויותר ובסופו של דבר יישבר. אם אדם רוצה להיות קשור בקשר אמיץ תמיד לעשיית רצון בוראו, הוא מוכרח לשמוח יחד עם זה, שרק אז הוא נקשר מבחינה רגשית לעבודת ה' וזה גורם לו לאהוב את זה ולהתגבר על כל מפריע. על כל קשיים תכסה אהבה. מי ששרוי בעצבות בסופו של דבר אם הוא לא מלאך הוא יזרוק הכל, ומי שמשתדל לקיים את המצוות בשמחה ממילא הוא תמיד יתרומם עוד ועוד ביתר שאת ויתר עז.

מסופר על יהודי בארה"ב שמסר נפשו על שמירת שבת קדש, ובכל זאת ילדיו סרו רח"ל מדרך הישר. הוא שאל את רבו מדוע חבירו שהיה באותו מצב זכה שילדיו ממשיכים בדרכו. ענה לו הרב, חבירך כל שבת אמר בבית המון פעמים איזו זכות לשמור שבת למרות הקשיים, ועוד דיבורים מסוג זה, וזה המסר שילדיו קלטו, ואילו אתה אמנם שמרת, אבל כל הזמן נאנחת עמוקות על הענין, ולכן את זה קלטו ילדיך.

אם כן נמצינו למדים שמלבד שהשמחה מוכרחת לבריאות הנפש, ומרויחים מצוה כשזה מצטרף למצוות, ושזה גם מהווה סימן על מצבו וכו', עוד זאת זה מוכרח כדי שיהיה שייך להתמיד בעבודת ה' לאורך ימים. וכמעט ניתן לומר שרוב מי שנופל מהדרך בצורה כזו או אחרת, לא הקשיים עצמם גרמו, אלא חסרון השמחה שבא בעקבות הקשיים. ובזה יש לנו את התשובה לחלק השני של השאלה (הרביעית) מה התועלת בשמחה לענין עבודת ה'. וממילא כיון שקבעו חז"ל שחדש אדר הוא זמן שקשור ומיועד לשמחה, הרי זה זמן מסוגל שקל לזכות בו בענין זה. כידוע שבכל זמן המוקדש לאיזה ענין, יש גם חלוקה של הכלים לקנות את אותו הענין. מי שיעבוד על זה בחודש זה בהתבוננות ובאימון עצמי, יוכל בס"ד לרכוש מדה טובה זו ביתר קלות מבשאר זמני השנה ויש לנצל את ההזדמנות.

שמחה - מול הוללות

הזכרנו (בשאלה השלישית) שיש עצבות פסולה ויש מרירות משובחת. נהוג לומר שהסימן זה איך מתנהלים אחר כך. אחרי עצבות אדם משותק ואחרי מרירות אדם מתעורר לפעול. ראיתי לא מזמן הגדרה יפה על זה, עצבות זה למה "כבר" החמצתי, ומרירות זה למה "עדיין" לא זכיתי. עצבות זה יאוש על העבר. זה רק מחליש. מרירות זה עם הפנים לעתיד.

קצת בדומה לזה השמחה המשובחת וההוללות הפסולה. זה אמנם גם ענין של כמות. כי שמחה יש בה פריצת גבול. כשאדם עם כובד ראש ועול, זה לא כל כך מאפשר לשמוח, כשהוא שמח הוא משתחרר ועלול קצת לפרוק עול. אבל עדיין יש אפשרות לשלב את השמחה עם קבלת עול. זו באמת אומנות שצריך להתאמן עליה. וכבר אמרו שמהאי טעמא שמחת בית השואבה היתה מסורה בדוקא לגדולי החכמים ולא להמון העם, כי הם אלו שאפשר לבטוח בהם שיפעלו באופן שהשמחה תישאר מאוזנת היטב עם עול מלכות שמים. אבל הוללות זו שמחה מופרזת שאז כבר לא ניתן להישאר במצב של עול מלכות שמים. לכן שלוחי בית דין היו סובבים במועדים בגינות ופרדסים כמו שמובא בשולחן ערוך סוף הלכות חול המועד כדי לשמור על העם שלא יעברו את הגבול ויבואו חלילה לידי חטא.

מי שרוצה ללמוד את הענין ביסודיות מומלץ לו לעיין בספר קהלת שעוסק הרבה בענין השמחה וההוללות עם המפרשים השונים. לא כאן המקום להאריך. רק נוסיף שלדברינו הנ"ל, ששמחה אמיתית היא בהכרח עם סיבה, יש גם הבדל מהותי בין שמחה להוללות, ההוללות היא שמחה ללא סיבה, סתם השתוללות ופריקת כל רסן. לכן זה מביא מיד לחטאים שונים. מה שאין כן שמחה זו עם סיבה, וכששמחים במשהו חיובי שנכון לשמוח בו, זו לא סיבה לפריקת רסן כלל. אדרבא זה עושה חשק להוסיף עוד ועוד בעבודת ה'. ובזה כלולה התשובה לשאלה (החמישית) מה הסכנות שבשמחה לא נכונה, ועל השאלה (השניה) מה ההבדל בין שמחה להוללות.

יהי רצון שנזכה בחודש זה לרכוש את מידת השמחה באופן הנכון שיסייע בידינו להתעלות כראוי בעבודת ה'.

(נאמר בס"ד בש"ק תצוה תשע"ו בישיבת שע"ת)

צביב
הודעות: 1554
הצטרף: א' מרץ 04, 2012 2:02 pm

Re: מאמר יסודי בהגדרת השמחה בפורים ובכלל

הודעהעל ידי צביב » ה' מרץ 12, 2020 2:13 am

אחר בקשת מחילה מכבוד הרב ,
אכתוב קצת באופן אחר

שמעתי שמצוה גדולה להיות בשמחה,
וביאור הדברים שתכלית המצוות לעמוד בשמחה לפני ה',
וכשיש ספק אם לעשות מעשה או לא, לעיין אם יביא לשמחה אמיתית,

יש כמה דרכים בחז''ל לבוא לשמחה,
א אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, משמע שזה בידי שמים.
וצריך שהכמות הדמחה ישפיעו על הנפש,

ב. לימוד התורה משמח,
וי''א גם הנחת תפילין,
ולכאורה ע''י תורה מתרוממת הנשמה, וכפי מעלת הנשמה כך שמח.

ואמרו הרופאים שחולים רבים יבריאו אם יהיו שמחים,
וצריך ביאור למה רוב החולים עצובים,
והענין שהנשמה מרגישה את חולשת הגוף,
וחולשת הנשמה ניכרת בחיסרון בשמחה,
( אולי באופן אחר, הגוף מרגיש את חולשת הנשמה , ולכן חולה)
ובחיזוק השמחה מתחזקת הנשמה ומתרפא,

ע''כ הרוב ממה שמעתי


חזור אל “פורים וארבע פרשיות”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 2 אורחים