במנהג הציבור לומר עשרת בני המן בנשימה אחת
איתא בגמ' מגילה (טז' ע"ב): 'עשרת בני המן ועשרת' צריך למימרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא? כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו. כלומר, אע"ג דתלאום זה אחר זה, מ"מ ע"פ ההשגחה נפחה רוחם כולם ברגע אחד, על דרך 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ד' הללוי' – ערוה"ש] כתב בספר חיי אדם (ח"ב כלל קנה'): הקורא צריך שיאמר עשרת בני המן ועשרת הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד, וכו'. ומה שנוהגין במקצת המקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן, אינו מנהג, אלא הקורא יאמרם לבד והקהל ישמעו, כמו כל המגילה (מובא במ"ב סי' תרצ' ס"ק נב'. וכ"כ בקיצשו"ע סי' קמא').
אמנם בהרבה קהילות, וכך המנהג כהיום ברוב המקומות שנוהגים לומר כל אחד לבדו עשרת בני המן בנשימה אחת, ולאחמ"כ אומר הבעל קורא בקול וכ"כ בספר נוהג כצאן יוסף (לרבי יוסף יוזפא קאשמן, מק"ק פרנקפורט. י"ל לראשונה בשנת תע"ח. עמ' ר') ועוד. ודלא כספר חיי אדם, ומדוע?
ויש לבאר דלכאו' הרי כל אחד חייב בקריאת המגילה, א"כ איך הבעל קורא מוציא אותנו ידי חובת קריאת המגילה? אלא שחידשו לנו חז"ל את הדין של 'שומע כעונה' (עי' גמ' סוכה לח' ע"ב), דהיינו שהציבור שומעים מה שאומר הבעל קורא, ומתכוונים לצאת וכן הבעל קורא מכוון להוציא את הציבור, בכהאי גוונא אמרינן ששומע כעונה, דהיינו השומע כאילו אומר מה שהבעל קורא אומר, כן הוא הדבר לגבי תפילה וקידוש וכו'. ממילא אומר הגאון מרוגוטשוב ז"ל, שהיות ובקריאת עשרת בני המן מבוא' בהלכה שצריך לקרותם בנשימה אחת, בזה אין הבעל קורא יכול להוציא את הקהל, מפני שכל מה שהבעל קורא יכול להוציא הקהל זהו דוקא בדיבור מדין שומע כעונה, אך לגבי הדין של נשימה אחת בזה אינו יכול להוציאם ולכן כל אחד קורא לעצמו קודם הבעל קורא בנשימה אחת, (במ"ב כתב שצריך שיהא לכל אחד [אם אין לו מגילה כשירה, שזה עדיף] מגילה מודפסת לפניו בעת קריאת המגילה, ויוצא בדיעבד במה שקורא לעצמו אם נחסרו ממנו שמיעת חלק מהתיבות במגילה).
בשו"ת הר צבי (לרבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים. או"ח ח"א סי' נז') כתב על כך, ראיתי בספר בית הלוי על התורה (סוף ח"א) שמשיג שם על חכם אחד שאמר לענין ברכת כהנים, דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושאר הכהנים ישמעו ושומע כעונה, והשיג עליו דשומע כעונה שייך רק בדבר שאין צריך בו אלא אמירה, אבל ברכת כהנים דצריך לאומרה 'קול רם' לא שייך שומע כעונה, דאת השמיעה בעצמה יכול להוציא בתורת שומע כעונה אבל לא את הקול רם. וכעין זה שמעתי בשם הגאון מרוגוטשוב ז"ל בענין שנהגו הצבור השומעים את המגילה מפי הקורא, שאומרים בעצמם את הפסוקים של עשרת בני המן, וכתב בזה טעם לדבר עפ"י מה שכתב הרמ"א (סימן תרצ' סעי' טו') דעשרת בני המן יש לומר בנשימה אחת, ומשום כך צריך לומר את עשרת בני המן הציבור בפה, ואין יוצאים ידי חובה בשמיעה מהחזן, דרק את הקריאה בעצמה אפשר להוציא מדין שומע כעונה, אבל לא את הנשימה אחת. ודברי שני גאונים אלו מתאימים הם עם דבריו של הגאון ר"י עמדין וכו'. אמנם לדעת הט"ז (סי' קמא') מבואר, שדין שומע כעונה הוא גם לענין קול רם ונשימה אחת, ע"ש.
בספר תשובות והנהגות (ח"ב סי' שנח') הביא את המנהג שנהוג כהיום שכל אחד אומר לעצמו עשרת בני המן בנשימה אחת ולא סומכין בזה על דין שומע כעונה, ולא מפני טעמו של הגאון מרוגוטשוב ז"ל, דהא שצריך נשימה אחת בקריאת עשרת בני המן, זהו דין בקריאה. וכשם שמוציא הבעל קורא את השומעים שאינם קורין את מהמגילה, כך מוציאם גם בדין נשימה אחת והיא אינה הלכה נפרדת באופן הקריאה וא"כ למה לא יוכל להוציא? אלא הטעם שהציבור אומרים לעצמם, הוא מפני שהש"ץ ממהר לומר עשרת בני המן בכדי לומר בנשימה אחת, ועלולים לחסר משהו כיון שממהרים כ"כ, ואין יוצאין, לכך המנהג הקדום הוא שיאמרו כולם בנשימה אחת ויוצאין בדיעבד במה שקראו בעצמם בנשימה אחת, ע"כ. ולמעשה כבר קדם לו הרבה בטעם זה בספר יסוד ושורש העבודה וז"ל: ואף מי שבכל המגילה שומע מש"ץ, מ"מ עשרת בני המן יקרא בעצמו כי מן הנמנע הוא להיות שומע מפי הקורא, לגודל מהירת הקורא לקראן בנשימה אחת,לכן יקרא בעצמו, וע"ש.
בספר קצות השולחן (לרבי חיים נאה, י"ל בירושלים בשנת תרפ"ו), הביא טעם אחר לאמירת עשרת בני המן ע"י הציבור קודם קריאת הבעל קורא וז"ל: דכירנא כד הויא טליא בעיר הקודש חברון ת"ו, כשהציבור היו אומרים עשרת בני המן לפני שהבעל קורא אומרם היו התינוקות מכים, ואחר כך אומרם הבעל קורא מתוך המגילה, ויש לומר דמשום זה זכו עשרת בני המן שהצבור יקרא אותם תחילה, כדי שיוכלו לספוג המכות, דבזמן שהקורא אומרם אי אפשר להכות כיון שצריך לאומרו בנשימה אחת, ע"כ.
(נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)
***********
אמר מי שאמר אם אמר, מגיע להם לרשעים הללו שיצאה נשמתם כאחת, עונש על מה שאנו מתאמצים לקרותם כך...