ועכ"פ לפי ב' הטעמים הנ"ל אין כאן תורת קריאה של קריאת התורה בעלמא, וכמו שקורין במועדים ובראשי חדשים מעין המאורע, אלא זה תורת קריאה בפנ"ע, או בתורת אזהרה או בתורת תפילה.
ובזה יתבארו דברי המשנה ברורה (שם ס"ק טו),
ופ' פרה אדומה - והרבה אחרונים כתבו שפרשה זו אינה מדאורייתא ועיין לעיל בסימן ס' סק"י במ"ב דאפילו במצוה דרבנן ג"כ צריך לכוין לצאת ידי המצוה.
ונראה מדבריו שאין די בכוונה לצאת ידי חובת קריאת התורה דעלמא, ולכן צריך כוונה מיוחדת לצאת ידי חובת התקנה של קריאת פרשת פרה.
ועוד יתבאר היטב לשון השולחן ערוך בהלכות קריאת ספר תורה (סימן קמו סעיף ב),
ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא.
ובמשנה ברורה (ס"ק יג) כתב וז"ל,
עיין בבאור הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן, מ"מ לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל.
וכבר קדמו השל"ה (מסכת מגילה פרק נר מצוה סי' ג) והרחיב את החידוש גם לפרשת שקלים ופרשת החודש, וז"ל,
ואפילו ההיתרים הנזכרים לעיל בדאיכא עשרה, כתב הבית יוסף שם סימן קמ"ו, וזה לשונו: וכל מיני היתרות אלו, שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה, אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה... דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא. עכ"ל. כלומר, דשם צריכים כל הצבור לשמוע. ולי נראה, אפילו בשאר פרשיות שהם דרבנן, גם כן הכי, והם עדיפי מפרשיות של כל השנה שיש בהם צד היתר, אבל לאלו אין צד היתר, כמו בפרשת זכור, דהא כל הארבע פרשיות בחדא מחתא מחתינהו (מגילה פ"ג מ"ד), וכל תיקון דרבנן בהם הוא כעין תיקון דאורייתא.
ומבואר היטב לפי האמור, שאף אם תקנת הקריאה אינה אלא מדרבנן, מ"מ היא חלוקה בגדרה מתקנת קריאת התורה בעלמא, דתקנת הקריאה בעלמא מוטלת על הציבור לקרוא, ואין חיוב גמור על כל יחיד ויחיד לשמוע, ומשא"כ בתקנת קריאה זו 'שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא'.
[הערות הגאון רבי זבולון שוב שליט"א בספרו שערי זבולון (או"ח ח"ו סי' ח)].