פורום אוצר החכמה

עוד הועילנו ר"י שחילק אותן לשלשה חלקים, דצ"ך עד"ש באח"ב כי כן היו. שלשה בידי אהרן שהיו בארץ דם צפרדע כנים ואהרן היה כחו בארץ. ושלשה על ידי הקב"ה שהם עד"ש שהיתה בהם הפלאה ולא בהן יד למשה ולאהרן אלא להקב"ה. ונכנס בהן שחין, שהיה ע"י שלשתן, פיח הכבשן שהוא מהארץ ע"י אהרן, וזרקו משה באויר שהיה שולכו באויר, והקב"ה שההפלאה שלו היה בישראל. ושלשה ע"י משה שהיה שולט באויר והם בא"ח. והאחרונה מכת בכורות שהיתה בה הפלאה ולא נמסר אלא להקב"ה .

בטעם סימן הזה כתב הרשב"ץ ז"ל וכו', ומ"ש הרב דגבי מכת ערוב ודבר ובכורות כתוב הפלאה, לאו למימרא דדוקא באלו היה ההבדל בין מצרים ובין ישראל, אבל שאר המכות גם ישראל לקו חלילה וחס, דהא ליתא דבודאי לא ניזוקו בני ישראל אפי' באצבע קטנה בשום מכה, שהרי במכת הברד כתיב רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד, ובמכת ברד כתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ומסתמא דהה"נ בשאר המכות, ואשכחן לרבותיו ז"ל שאמרו דממכת הדם העשירו ישראל שהמים שלהן נשארו מים כמות שהן. ונ"ל דבמכות שנזכר לשון הפלאה, היה שם פלא נוסף, דמלבד דבמושבת בני ישראל לא היתה המכה שולטת, אלא אפילו כשהיה א' מבני ישראל עומד בבית הגוי , ואוכל ושותה עמו ויושן בחדרו, דניתנה רשות למשחית להשחית באותו מקום להזיק המצרי, אעפ"כ בחמלת ה' היה ישראל ניצול, וכמשז"ל במכת בכורות. וזהו פי' הפלאה ענינו הבחנה, ולא שייך הבחנה להבדיל בין זה לזה אלא כשיהיו מעורבים ביחד במסיבה אחת. אבל שאר מכות לא היו ישראל ניצולים, אלא במקום שהוא מיוחד להם, ולא בהיותם בארץ אויביהם בבתי המצרים, עכ"ל

ואלו עשר מכות, פירשו בילמדנו [תנחומא וארא פרק יד ד"ה ויאמר], כי היו שלש על יד אהרן והם: דם, צפרדע, כנים, שהם במים ובארץ. והיה בזה די שיעשו על ידי אהרן בשליחותו של מקום. ושלש על יד משה והם: ברד, ארבה, חשך, שהיו באויר ולא היה בו כח לאהרן שיהיה שליח בהם ונעשו על ידי משה בשליחותו של מקום, ושלש על יד הקב"ה והם: ערוב, דבר, מכת בכורות, שבהם נכתב בפירוש הפלאה בין מצרים ובין ישראל, כי לפי שהן מכות יותר משולחות ומתפשטות משאר המכות, כמו שאנו רואים בחיות רעות ובמיתת מגפות, והיה הנס יותר גדול בהם משאר מכות שיהיו ישראל ניצולין מהם, לא היה כח ביד משה ולא ביד אהרן שיהיו שלוחים בדבר זה, ואחת על ידי כולם, והיא השחין. אהרן היה שליח בארץ, והוא פיח הכבשן שהוא מין עפר. משה היה שליח באויר, וזרקו משה השמימה, והיה השחין בכל ארץ מצרים, שהפיח זרקו בכל האויר. ולהפלות בין ישראל ובין, לא היתה מגעת שליחותן, ונעשה על ידי הקב"ה,

ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היה למצרים ולישראל אסור להאמין דבר זה כ"ש שהכתובים מורים הפך ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויחפרו כל מצרים סביבות היאור משמע אבל ישראל לא היו צריכים לזה כי היו שותים ממימי היאור. ובצפרדעים כתיב ובכה ובעמך וגו' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך וגו' משמע שלא היו בישראל. וכן הכנים וילמד סתום מן המפורש. ולא ידעתי אם המכה היתה גם לישראל מה ראיה יש בה לפרעה שישלח את ישראל מארצו ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בכיוצא בזה אלא שלא ליתן פתחון פה לדוברים עתק על דרז"ל

ר_חיים_הקטן כתב:איפה נמצאים דברי חיד"א בפני דוד?

מזקנים אתבונן דפרשו על פסוק פרשת בשלח (שמות טו כו) 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' וכו', כללות הדברים, שאין אדם מרגיש בצער של חבירו אלא אם כן עבר עליו אותו צער. כאמרם רבותינו ז"ל במדרש (דב"ר ו יג) דצעק משה בצרעת מרים, יען שעבר אותו צער עליו 'והנה ידו מצורעת כשלג' וכו' (שם ד ו). ואם כן הדעת נותן כשרוצה הקב"ה להביא יסורין לשונאי ישראל, שיתן מאותם יסורין קצת לישראל יום או יומיים כדי שיכירו כמה צער עומדים שונאיהם, ויקחו נחמה לעצמם עד כמה צער הקשה הגיעו אויביו. לכן לשלול זה, אמר 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך', כלומר 'לא אשים עליך' תחילה קודם שאביא אותן על אויביך כדי שתכיר שהגיע להם צער גדול ובהתמדה ותתנקם מהם, משום דמיהו אתה מצטער בהגיע לך מהרעה, ואיני חפץ לצערך אפילו רגע.

ישראל אליהו כתב:ולפי פי' זה דייק לשון הפסוק: וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך.

בקרו טלה כתב:ועי' עוד מה שכתב החיד"א בפרקי אבות [ובעיקר הרעיון כתב נמי בנחל קדומים פר' עקב]