פורום אוצר החכמה

אוצר החכמה כתב:זה תמוה שהרי אנו מברכים בכל פעם שאוכלים בפסח המוציא לחם מן הארץ

עזריאל ברגר כתב:סקירה על מנהג זה בחצרות חסידיות - ניתן למצוא ב"אוצר מנהגי חב"ד" מאת הרב יהושע מונדשיין ע"ה, ומסתמא גם בנטעי גבריאל ושאר המלקטים בני דורנו.

הי' זהיר שלא להזכיר בפסח ברויט או חלה.

באר בשדה כתב:בס' מנהגי מהריי"ו (אות תד בסופה):

הי' זהיר שלא להזכיר בפסח ברויט או חלה.

כולל יונגערמאן כתב:

באר בשדה כתב:בס' מנהגי מהריי"ו (אות תד בסופה):

הי' זהיר שלא להזכיר בפסח ברויט או חלה.

כמעט קט היה נראה שהמדובר במהר"י ווייל. מזל שהוספת לינק...

אבל מה אעשה שכל הקופסאות של מצה שלי כתוב עליהם עם קידוש לבנה אותיות 'חלה גענומען'. הרי הזכירו השם חלה על המצב שמורה משעת קצירה...

ובספר המנהגים שלי כתוב לאמר, כאשר שאלו התינוקות הקטנים ל'חלה' אצל סעודות היו"ט, ענה להם ש'המצות הם החלות של פסח' בנוי ומיוסד על הכיתוב הנ"ל שע"ג הקופסאות

אוצר החכמה כתב:זה תמוה שהרי אנו מברכים בכל פעם שאוכלים בפסח המוציא לחם מן הארץ

סגי נהור כתב:המצה עצמה היא לחם. אלא של"לחם" ו"חלה" בלשוננו משמשים גם כשמות לסוגים מסוימים של לחמי חמץ, ובמובן זה משתדלים (ע"פ המנהג היפה) שלא להזכירם בפסח.

סגי נהור כתב:כמו עוד ביטויים ומושגים שיהודים משתדלים להמנע מלהזכירם אף שבדרך לימוד וכדומה מזכירים.
כך בעניננו, ישנם מי שעבורם החמץ בפסח הוא מאוס ודחוי עד שאין להעלותו על דל שפתיים. מי שאינו מרגיש כך בהחלט אינו חייב לנהוג במנהג זה.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:זה הזכרה לצורך מצוה.

בן אדם כתב:

סגי נהור כתב:כמו עוד ביטויים ומושגים שיהודים משתדלים להמנע מלהזכירם אף שבדרך לימוד וכדומה מזכירים.
כך בעניננו, ישנם מי שעבורם החמץ בפסח הוא מאוס ודחוי עד שאין להעלותו על דל שפתיים. מי שאינו מרגיש כך בהחלט אינו חייב לנהוג במנהג זה.

ישנו הבדל גדול במהותו
ישנם דברים שהאיסור שלהם נובע מחמת מאיסותו ותיעובו, לעומת זאת חמץ אינו בכלל דברים אלה, בשום מקום לא מופיע בקרא לשון זה או הדומה לזה ביחס לחמץ.
אבל מי יבוא אחר המלך להתווכח עם רגשות לבם של בני ישראל...

סגי נהור כתב:

בן אדם כתב:

סגי נהור כתב:כמו עוד ביטויים ומושגים שיהודים משתדלים להמנע מלהזכירם אף שבדרך לימוד וכדומה מזכירים.
כך בעניננו, ישנם מי שעבורם החמץ בפסח הוא מאוס ודחוי עד שאין להעלותו על דל שפתיים. מי שאינו מרגיש כך בהחלט אינו חייב לנהוג במנהג זה.

ישנו הבדל גדול במהותו
ישנם דברים שהאיסור שלהם נובע מחמת מאיסותו ותיעובו, לעומת זאת חמץ אינו בכלל דברים אלה, בשום מקום לא מופיע בקרא לשון זה או הדומה לזה ביחס לחמץ.
אבל מי יבוא אחר המלך להתווכח עם רגשות לבם של בני ישראל...

יפה שכבר גלשנו לטעמי המצוות... עכ"פ יחס התיעוב לחמץ מובן ע"פ המבואר בספרי דרוש ופנימיות בסוד ביעור החמץ, וכפי שמופיע בנוסח יהי רצון שאחר שריפת חמץ, וישנם מי שעבורם אלה דברים אמיתיים ומוחשיים. אכן מי שדברים אלה אינם חלק מעולמו לא יבין זאת, היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:כבר הזהר שאל את שאלתך למה לא אוכלים מצה כל השנה.

בן אדם כתב:אנחנו עדיין רחוקים מלעסוק בטעמי המצוות
אני הבאתי בסך הכל מה התורה אומרת לנו, ביחס לשקצים ודברים טמאים התורה אומרת לנו להתרחק מהם כי הם מאוסים וטמאים
לעומת זאת במצה התורה אומרת לנו טעם ספציפי, בלי להכניס אותו במסגרת של תיעוב

שאלת ממני: אודיעך דעתי, מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה - שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו, ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואסרוהו בכל שהוא, ואינו מתבטל כלל. וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה, דאי משום דאית בי' כרת - הרי חלב ודם; ואי משום דאסור בהנאה - הרי כלאי הכרם, ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כ"כ; ואי משום דלא בדילי מיני' כולי שתא - הרי יין לנזיר דלא בדיל מיני', והחדש דלא בדילי מן התבואה כולה שתא, ולא חמירא כולי האי:

תשובה. שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה: אחת, שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו בו כל ג' תנאים הללו - שהוא איסורי הנאה, והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיני' כולה שתא - אלא חמץ בלבד; וכיון שיש בו החומרות הללו, החמירה עליו תורה חומרות אחרות, ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות כמו שעשתה התורה. ותו, דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין, שהרי איסורו תלוי בזמן ואחר ימי הפסח יהי' החמץ מותר; ואע"פ שזה החמץ שהוא מבער אי אפשר שיהיה לו היתר, אלא א"כ יעבור בבל יראה ובל ימצא, סוף סוף הא איכא חמץ שיהי' מותר לו, דהיינו אותו שלא עבר עליו.
וקשה ל'ן עלי' דהאי טעמא - נהי דסגי האי טעמא לענין דאפילו באלף לא בטל, כדבר שיש מתירין, דאמרינן דאפילו באלף לא בטיל; אבל לחפש אחריו ולשרפו ולשרשו ולהוציא מרשותו - לא ידענו למה. גם על הטעם הראשון יש לי קצת גמגום, ומי עדיף מע"ז - דאמרה תורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה - ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול, אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחרי' עד שנאבד אותה מארצנו; אבל בח"ל אין אנו מצווין לרדוף אחרי', אלא כל מקום שנכבוש אותו - נאבד את כל ע"ז שבו. עכ"ל הרמב"ם ז"ל [הל' ע"ז רפ"ז]. מ"מ, הרי אתה רואה - שלא החמירה תורה בע"ז כמו בחמץ; הילכך עדיין צריך טעם.
ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר, והוא שאור שבעיסה; ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. והנלע"ד כתבתי:

טברייני כתב:כעין מנהג זה נהגו בעדת הטוניסאים שאינם אוכלים בפסח חומוס, משום שנקרא בערבית 'חאמאס' והוא נשמע כמו 'חמץ' בהגיית הצד"י' הטוניסיאית, וק"ו שלא להשתמש בחומץ.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:יישר כחך . וספר התשבי אינו ס' חסידי.