וזכורני שראיתי בזה ב' פתרונות, (יציינו המציינים או יקשרו המקשרים, ושכמ"ה), יש הסוברים לומר דאף "משהו" יש לו שיעור, אבל טיפת חמץ איננה אוסרת את הים הגדול.
ויש שתירצו ע"פ ד' הריטב"א בע"ז, (מז./עג.), ובזה רצוני לדון.
הנה ז"ל הריטב"א -
-ומכאן נראה לי דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים, דאי לא אף על גב דלקמיה בלחוד סגיד הא מיתסרי אידך משום תערובת ואדם אוסר אפילו דבר של אחרים על ידי תערובת, אלא ודאי כדאמרן, וכן הודה לי רבינו ז"ל ע"י מעשה שזרק הכומר מים המאררים לבאר של ישראל
-והא דקתני מים במים בכל שהוא. דוקא בתלושין דומיא דיין ביין, אבל במים מחוברים אינם נאסרין, וכן הורה רבינו ז"ל על גוי ששפך מים הידועים לבאר של ישראל
ומזה הולידו דין, דמחובר אינו נאסר ע"י משהו. (שמא מפני חשיבותו, או מטעם אחר, איני זוכר).
אבל הנה הדברים נמצאים גם בנמוק"י שם עג. בשם הרא"ה, וטעמם מבואר וכדלהלן, עד שיש לדון האם זה מתאים גם כלפי איסור חמץ. ז"ל -
מים במים. כתב הרא"ה ז"ל, נראין דברים במים שנאסרו מחמת ע"ז, שאם השליכום בנהר או בבור שמימיו נובעין או במקוה טהרה שיש בו ארבעים סאה שהותרו. שכשם שפקעה טומאתן בכך כך פקע איסורן. ואפשר שיש להחמיר מפני מראית העין, להוציא כדי מלואו שבאותה שעה, עכ"ל
והקורא רואה, שההיתר נלמד מענין השקה של טומאה וטהרה. וצ"ע מה שייך איסור לטומאה. ולכאו' יש כאן סברא צדדית, דמגו דאהני השקה לטומאת ע"ז, אהני נמי לענין האיסור. או סברות אחרות מעין זה.
וא"כ צ"ע האם היתרא ד"מחוברין" המבו' בריטב"א בשם הרא"ה, מתאים גם על איסור חמץ בפסח כשאוסר במשהו.
אשמח לישא וליתן בזה.
