עושה חדשות כתב:דרך אגב,
מצינו דין למשחה גם במצות אכילה בשבת,
וכאשר יסד הפייט "על כן יתן האדם לנפשו עונג וגם שמחה בהם למשחה".
לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד סו ענין א -
והוא אומר בשם רבו מהר"ר אהרן זצק"ל שאם אחד רוצה לשנות צלי של שבת שקו' שרטביל לאכול שלוק במקום צלי הרשות בידו, אם נהנה יותר, או טוב לו יותר מצלי. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק או מבשל יאכל צלי שהוא דרך גדולה. והביא ראייה לדבריו מתו' פרק הזרוע והלחיים בדבור אין נאכלין אלא צלי. [וכן מצאתי בטור יו"ד בהלכות מתנות כהונה שצלי דרך גדולה, וז"ל: ואם כל המטעמים שוים אצלו יאכלם צלי ובחרדל דרך גדולה]
מור וקציעה סימן רמב -
ובגמרא במה מענגו בדגים גדולים כו'. האר"י כתב שיש לאכול בכל סעודה בשר ודגים. ונ"ל שצ"ל בשר צלי דרך גדולה כמתנות כהונה
היום יצא לי לעיין שוב בענין זה, בזכות המרגניתא שהובאה פה נטיתי את הקו הלאה, והנה הדברים לפניכם בעידודו של בעל השמועה 'פועל גבורות עושה חדשות' שליט"א.
לשון הפייט המתחיל 'ברוך א'ל עליון',
'זכור את יום השבת לקדשו. קרנו כי גבהה נזר על ראשו. על כן יתן האדם לנפשו עונג וגם שמחה בהם למשחה'.והנה יש שפירשו תיבת 'למשחה' ע"פ הפס' בפר' תצוה (כט, כט), וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם. ופירש"י, למשחה - להתגדל בהם, שישש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה, אל תגעו במשיחי.
ויש בזה מן הדוחק, מה ענין גדלות וחשיבות יש בעונג ובשמחה במסוים.
ובפירוש עץ יוסף המובא בסידור אוצר התפילות צידד להגיה דצ"ל למשכה ע"ש (קהלת ב, ג) למשוך ביין את בשרי, ופירש"י, ענג נקרא ע"ש היין.
אולם שמעתי לבאר בזה ש'למשחה' היינו כענין למשחה לגדולה', וכמו שמצינו בכמה מקומות בש"ס (סוטה טו, א; זבחים צא, א; חולין קלב, ב ועוד) לגבי אכילת מתנות כהונה, 'למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים'.
ויתבאר ע"פ המובא בלקט יושר (ח"א עמוד סו ענין א) על בעל תרוה"ד, והוא אומר בשם רבו מהר"ר אהרן זצק"ל שאם אחד רוצה לשנות צלי של שבת שקו' שרטביל לאכול שלוק במקום צלי הרשות בידו, אם נהנה יותר, או טוב לו יותר מצלי. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק או מבשל יאכל צלי שהוא דרך גדולה... והוא אמר וכל אחד מישראל צריך לצמצם ולעשות דבר מועט שרטביל בשחרית בשבת.
ובמור וקציעה (סימן רמב), ובגמרא במה מענגו בדגים גדולים כו'. האר"י כתב שיש לאכול בכל סעודה בשר ודגים. ונ"ל שצ"ל בשר צלי דרך גדולה כמתנות כהונה.
ברם, לפי כל האמור בס"ד בגדר למשחה לגדולה שנאמר במתנות כהונה, נראה להרחיב את היריעה, ובהקדם מה שצ"ב רישא דהא מילתא, 'קרנו כי גבהה נזר על ראשו, על כן יתן האדם לנפשו וגו', ולא נתברר קישור הענינים וטעמם.
והנה בפירוש עיון תפחילה הנדפס בסידור אוצר התפילות ביאר הת האמור באותו פייט לעיל מיניה, 'חמדת הימים קראו אלי צור, ואשרי לתמימים אם יהיה נצור, כתר הלומים על ראשם יצור, דהיינו שהקב"ה יקשור על ראשם כתר אשר תהיה הולמת אותם ומתאימה להם, וזה מלשון הגמ' בסנהדרין (כא, ב) בקש להולמו ולא הולמתו, ומהו אותו הכתר? רמז בזה למאמר הזוה"ק בפר' תרומה, 'וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין'. והיינו שהנשמה יתירה היא כתר על ראשם של התמימים השומרים את שבת.
ועד"ז מבאר גם את ההמשך כאן, קרנו כי גבהה 'כי ע"י שמירת השבת גבהה קרנו ועל ראשו יציץ נזרה של הנשמה יתירה, יעו"ש.
[ונראה להוסיף נופך, דענין גביהת הקרן עניינו קרני ההוד של שבת דהיינו קירון אור פנים, וכן מבואר בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק (פרשת שקלים), וז"ל, ושם בשבת אמרו דמשה נטל גם להכתרים דישראל וברש"י שם דהוא הקרני הוד ועיין בפרי עץ חיים (שער השבת פרק ח) דבליל שבת מחזיר משה הכתרים לישראל ומזה יורשים התוספות שבת, ונראה דרצה לומר הנשמה יתירה הנתוספת בשבת
ובספר פרי צדיק (פרשת נשא) ביאר שזה הענין המיוחד של מאור פנים של אדם שמשתנה בשבת, וזה שאמרו במדרש (בראשית רבה יא, ב) בירכו באור פניו של אדם קידשו וכו' והיינו שבשבת זוכה ישראל לאור פנים שזהו אנפין חדתין נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. וזהו יאר ה' פניו אליך זה מאור השכינה וכו', והיינו שבשבת כל אחד מישראל זוכה לנשמה יתירה וכו'].
והנה ענינה של נשמה יתירה מבואר בלשון רש"י בביצה (טז, א ד"ה נשמה יתירה),
רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו. הרי שענין העונג והשמחה מישך שייכי לנשמה יתירה, ו'על כן' מחמת שגבהה קרנו ונזר הנשמה יתירה על ראשו, לכך עונג וגם שמחה בהם יקיים 'למשחה לגדולה'.