פרי יהושע כתב:שאלה למעשה הגיעה כיום לבית מדרשינו, אשה (חוזרת בתשובה כנראה) הלכה לסופר וקנתה שם שנצלים מוכנים, לאחר הקנייה התחילה להסס בדקה ומצאה כי קנתה חמץ גמור, מרוב בהלה זרקה אותם כנשוכת נחש תכף ומיד לפח בחוץ, כעת הגיע הבעל ושואל האם צריכה ללכת לנבור בפחים, לחפש להוציא ולשרוף ולבער, כי בכל רגע עוברת בבל יראה ובל ימצא, או דילמא אין החיוב עליה מאחר שזרקה את החמץ לפח ברה"ר ואינו עוד ברשותה?.
מה אתם אומרים?.
איש לוי כתב:
מוציא חמיצו לרה"ר בתוך החג, כבר נחלקו בזה הב"י והט"ז בתחילת תמ"ו אם מקיימים בזה תשביתו. (ויעוי' בדברי רש"י בפסחים כח. והחזו"א שם)
ובנדו"ד יש לדון דאף לסברת הט"ז מהני הוצאה לרה"ר.
יבנה כתב:איש לוי כתב:
מוציא חמיצו לרה"ר בתוך החג, כבר נחלקו בזה הב"י והט"ז בתחילת תמ"ו אם מקיימים בזה תשביתו. (ויעוי' בדברי רש"י בפסחים כח. והחזו"א שם)
ובנדו"ד יש לדון דאף לסברת הט"ז מהני הוצאה לרה"ר.
דבריך אינם מבוארים. מה הראיה מרש"י, מה המיקום המדויק של החזו"א בסימנים ואותיות, ומה הסברא שהט"ז יודה כאן.
איש לוי כתב:יבנה כתב:איש לוי כתב:
מוציא חמיצו לרה"ר בתוך החג, כבר נחלקו בזה הב"י והט"ז בתחילת תמ"ו אם מקיימים בזה תשביתו. (ויעוי' בדברי רש"י בפסחים כח. והחזו"א שם)
ובנדו"ד יש לדון דאף לסברת הט"ז מהני הוצאה לרה"ר.
דבריך אינם מבוארים. מה הראיה מרש"י, מה המיקום המדויק של החזו"א בסימנים ואותיות, ומה הסברא שהט"ז יודה כאן.
רש"י ד"ה או דלמא. מבו' בדבריו שהטעם להצריך פירור בזורה לרוח, רק מחשש שמישהו ימצא זאת ויאכלנו, ולולי זה שפיר מקיים בזה מ"ע דתשביתו. החזו"א אם אינני טועה נמצא באו"ח תחילת סימן קי"ח.
אינני ע"י הספרים כעת, ולכך את הסברא לחלק לדעת הט"ז אכתוב בהמשך.
יבנה כתב:
אמנם באמת אין בזה צורך שהרי זה מקח טעות ולא נתכוונה לקנות חמץ, וא"כ מעולם לא זכתה בחמץ ואינה עוברת באיסור. וכמבואר ביו"ד קי"ט סעיף י"ג, ובלבד שהמוכר יהודי. ומשום אפרושי מאיסורא של החנווני אינה צריכה לבייש את עצמה.
דרומי כתב:יש לדון האם אותו סופר חתם על שטר מכירת חמץ, וא"כ שניצלים אלו שייכים לגוי ותו לא מידי
פרי יהושע כתב:יבנה כתב:
אמנם באמת אין בזה צורך שהרי זה מקח טעות ולא נתכוונה לקנות חמץ, וא"כ מעולם לא זכתה בחמץ ואינה עוברת באיסור. וכמבואר ביו"ד קי"ט סעיף י"ג, ובלבד שהמוכר יהודי. ומשום אפרושי מאיסורא של החנווני אינה צריכה לבייש את עצמה.
הסברא הזו צ"ע, האם אדם יוכל לטעון מקח טעות בגלל שטעה וקנה איסור?.
איש לוי כתב:פרי יהושע כתב:שאלה למעשה הגיעה כיום לבית מדרשינו, אשה (חוזרת בתשובה כנראה) הלכה לסופר וקנתה שם שנצלים מוכנים, לאחר הקנייה התחילה להסס בדקה ומצאה כי קנתה חמץ גמור, מרוב בהלה זרקה אותם כנשוכת נחש תכף ומיד לפח בחוץ, כעת הגיע הבעל ושואל האם צריכה ללכת לנבור בפחים, לחפש להוציא ולשרוף ולבער, כי בכל רגע עוברת בבל יראה ובל ימצא, או דילמא אין החיוב עליה מאחר שזרקה את החמץ לפח ברה"ר ואינו עוד ברשותה?.
מה אתם אומרים?.
מוציא חמיצו לרה"ר בתוך החג, כבר נחלקו בזה הב"י והט"ז בתחילת תמ"ו אם מקיימים בזה תשביתו. (ויעוי' בדברי רש"י בפסחים כח. והחזו"א שם)
ובנדו"ד יש לדון דאף לסברת הט"ז מהני הוצאה לרה"ר.
יבנה כתב:פרי יהושע כתב:יבנה כתב:
אמנם באמת אין בזה צורך שהרי זה מקח טעות ולא נתכוונה לקנות חמץ, וא"כ מעולם לא זכתה בחמץ ואינה עוברת באיסור. וכמבואר ביו"ד קי"ט סעיף י"ג, ובלבד שהמוכר יהודי. ומשום אפרושי מאיסורא של החנווני אינה צריכה לבייש את עצמה.
הסברא הזו צ"ע, האם אדם יוכל לטעון מקח טעות בגלל שטעה וקנה איסור?.
כבודו רוצה לחלוק על השו"ע?
כח עליון כתב:לכאו' אין קנין באיסורי הנאה, ולא נעשה שלה
ומאחר שלא נתכונה להכניס לרשותה , לא עברה כל איסור.
ומש"כ הרמ' ש'אינו לוקה אלא"כ קנה חמץ בפסח' (א"כ יש קנין), רצה לומר שהכניסו לרשותו ונתכוין לקנותו, וזהו המעשה שלוקין עליו.
פרי יהושע כתב:יבנה כתב:
אמנם באמת אין בזה צורך שהרי זה מקח טעות ולא נתכוונה לקנות חמץ, וא"כ מעולם לא זכתה בחמץ ואינה עוברת באיסור. וכמבואר ביו"ד קי"ט סעיף י"ג, ובלבד שהמוכר יהודי. ומשום אפרושי מאיסורא של החנווני אינה צריכה לבייש את עצמה.
הסברא הזו צ"ע, האם אדם יוכל לטעון מקח טעות בגלל שטעה וקנה איסור?.
פרי יהושע כתב:[
שם לכא' איירי שחברו הטעה אותו ולא שטעה מעצמו.
פרי יהושע כתב:כח עליון כתב:לכאו' אין קנין באיסורי הנאה, ולא נעשה שלה
ומאחר שלא נתכונה להכניס לרשותה , לא עברה כל איסור.
ומש"כ הרמ' ש'אינו לוקה אלא"כ קנה חמץ בפסח' (א"כ יש קנין), רצה לומר שהכניסו לרשותו ונתכוין לקנותו, וזהו המעשה שלוקין עליו.
ומאי שנא הכא ממה שכתב הרמב"ם?
אבי 1000 כתב:ובנידון דידן איני כלל מקום לשאלה הרי ביקשה שניצל מקמח מצה או תפו"א והביא לה שניצל מחמת והרי זה מוצר אחר ובודאי שאין כאן שום זכייה.
כח עליון כתב:פרי יהושע כתב:כח עליון כתב:לכאו' אין קנין באיסורי הנאה, ולא נעשה שלה
ומאחר שלא נתכונה להכניס לרשותה , לא עברה כל איסור.
ומש"כ הרמ' ש'אינו לוקה אלא"כ קנה חמץ בפסח' (א"כ יש קנין), רצה לומר שהכניסו לרשותו ונתכוין לקנותו, וזהו המעשה שלוקין עליו.
ומאי שנא הכא ממה שכתב הרמב"ם?
עניתי על כך,
ובפירוט יותר:
אי אפשר 'לקנות' חמץ בפסח, הוא איסור הנאה ואין בו קנין, ומה שכתב הרמ' ש'אינו לוקה אלא"כ קנה חמץ' כוונתו שעשה מעשה לקיים בביתו חמץ, והיינו שנתכוון לחמץ דוקא - שיתקיים בביתו.
משא"כ אשה זו לא נתכוונה לקנות חמץ, ולא נתכוונה להכניס לרשותה חמץ
ממילא אינו ברשותה ואף איסור לא עברה
אבי 1000 כתב:פרי יהושע כתב:[
שם לכא' איירי שחברו הטעה אותו ולא שטעה מעצמו.
כל המוכר חמץ בפסח [בא"י] הרי הוא המטעה ומלבד שעובר על החוק בודאי שהוי כתנאי גמור אצל האישה שאינה מעוניינת לקנות חמץ וכי תעלה על דעתך שאדעתא למיסק לא"י הוא אומדנא טובה יותר עיין שם בראשונים קידושין מ"ט כתובות צ"ז. ועוד.
אבי 1000 כתב:פרי יהושע כתב:[
שם לכא' איירי שחברו הטעה אותו ולא שטעה מעצמו.
כל המוכר חמץ בפסח [בא"י] הרי הוא המטעה ומלבד שעובר על החוק בודאי שהוי כתנאי גמור אצל האישה שאינה מעוניינת לקנות חמץ וכי תעלה על דעתך שאדעתא למיסק לא"י הוא אומדנא טובה יותר עיין שם בראשונים קידושין מ"ט כתובות צ"ז. ועוד.
פרי יהושע כתב:איני חושב שזה הכוונה ברמב"ם, אלא כיון ועשה מעשה של קניה חשוב כמעשה לעניין ב"י ותל"מ, וה"נ הכא.
כח עליון כתב:פרי יהושע כתב:איני חושב שזה הכוונה ברמב"ם, אלא כיון ועשה מעשה של קניה חשוב כמעשה לעניין ב"י ותל"מ, וה"נ הכא.
באר דבריך!
הלא אין קנין באיסור הנאה, א"כ מה מועיל מה שנתכוון לעשות מעשה קנין באיזה דבר עלום אם אינו קונה
ועל כרחך שאיסורו במה שמתכווין לקנין, ואין זה אלא במתכוין לקנין חמץ
כח עליון כתב:אבי 1000 כתב:ובנידון דידן איני כלל מקום לשאלה הרי ביקשה שניצל מקמח מצה או תפו"א והביא לה שניצל מחמת והרי זה מוצר אחר ובודאי שאין כאן שום זכייה.
אינו מוחלט, ה'ציפוי' שעל השניצל אינו יכול להגדיר כשני סוגים שונים.
פרי יהושע כתב:עכ"פ הוי מעשה עבירה בכך שמתכוון לקנות.
פרי יהושע כתב:[
האם באמת ישנה עבירה על החוק לקנות מוצרים סגורים של חמץ בפסח, כמדומני כל החוק לא למכור בפרהסיא כגון במסעדה, אבל איני יודע באמת.
ולעניין האומדנא אם באמת הייתה מבקשת שניצל מקמח תפו"א ניחא, אבל כיון וקנתה כהרגילה ולצערינו רבים קונים גם חמץ מנ"ל האומדנא, ואף שלה לא ניחא, מנ"ל לקבוע שכך הוא כל זמן לא ידע בזה המוכר, וצ"ע.
פרי יהושע כתב:דרומי כתב:יש לדון האם אותו סופר חתם על שטר מכירת חמץ, וא"כ שניצלים אלו שייכים לגוי ותו לא מידי
לכא' עכ"פ חייב בביעור שהחמץ ברשותה וחייבת באונסין על זה כדין שאלה מגוי, גם אם אין כלפיו חיוב השבה וצ"ע.
יבנה כתב:[
מה ענין מפורר וזורה לרוח להוצאה מרשותו גרידא, ומה ענין קודם זמן האיסור ללאחר זמן האיסור.
אבי 1000 כתב:פרי יהושע כתב:דרומי כתב:יש לדון האם אותו סופר חתם על שטר מכירת חמץ, וא"כ שניצלים אלו שייכים לגוי ותו לא מידי
לכא' עכ"פ חייב בביעור שהחמץ ברשותה וחייבת באונסין על זה כדין שאלה מגוי, גם אם אין כלפיו חיוב השבה וצ"ע.
אולי יסביר כבוד הרב מפני מה חייבת באונסין והיא לא שאלה ואין לה הנאה מזה כלל.
ובמקח טעות של ישראל נחלקו הראשונים האם הוא ש"ח או ש"ש אך לא שואל.
ועוד שסברת הראשונים היא מחמת שע"י שמחזיר את החפץ מקבל את מעותיו אך בנידון דידן שהחיוב אחריות רק יגרום לאיבוד החפץ בשריפה א"כ אין כאן הנאה ובהכרח שאין לה חיוב אחריות
איש לוי כתב:יבנה כתב:[
מה ענין מפורר וזורה לרוח להוצאה מרשותו גרידא, ומה ענין קודם זמן האיסור ללאחר זמן האיסור.
הרב 'יבנה' אסביר את דברי בהרחבה.
השאלה הנ"ל, מתחלקת לשני ענינים נפרדים, א. מה הדין במוצא חמץ ברשותו בפסח, אם מועיל לו להשליכו לרה"ר בכדי להינצל מאיסור ב"י וב"י ולקיים מצות עשה דתשביתו. ב. בכה"ג שהחמץ נקנה בפסח אם הדין יהיה שונה ובפרט בכה"ג שקנאו מגוי.
והנה לענין הראשון, יש לחלק את הנדון בין קיום מצות תשביתו לבין איסור ב"י וב"י וכמשי"ת.
לענין קיום מצות תשביתו, לדעת ר"י דבעינן שריפה, א"כ ודאי שלא מקיים בכה"ג, אמנם לדעת חכמים שהשבתתו בכל דבר, בזה יש לדון אם בעינן שיאבד את החמץ עצמו לגמרי ע"י פירור וזריקה, או דסגי בזה שמשבית את החמץ מרשותו. והדברים בזה ידועים,(עי' בשאג"א דנקט בכ"מ דבעינן השבתה מן העולם בדווקא, ובשו"ע הרב, ובאב"מ תשו' י"ט ועוד) אמנם לכאו' בסוגיות משמע, דלדעת חכמים מהני אף כשמשביתו מרשותו, ורק אציין בקצרה. א. כבר נחלקו בזה הב"י והט"ז בתחילת סי' תמ"ו אם מקיים מצות עשה דתשביתו במוציאו לרה"ר. ואמנם בדברי רש"י שציינתי לעיל מבואר שמועיל הוצאה מרשותו בכדי לקיים מצות עשה דתשביתו. ואכן צדקת בדבריך, שיש לומר שכל דברי רש"י אמורים רק קודם זמן איסורו אבל אחרי שהחמץ כבר נאסר ונאסר בהנאה מה יועיל לו אם יוציאנו מרשותו, והרי אינו יכול להפקירו? ודברי רש"י נאמרו רק ביחס למחלוקת רבנן ור"י שם, ולדעתו (בדף יב:) הם נחלקו רק קודם זמן איסורו (ודלא כתוס' שם) מ"מ בדברי הב"י הנ"ל והט"ז שם מבואר דדעת רש"י אפי' אחר זמן איסורו מועיל להוציא מרשותו. ועל זה ציינתי את החזו"א בסי' קי"ח ב' דכל שמשליך את החמץ באופן שהוא יאבד ונעשה כהפקר מועיל לקיים מצות עשה דתשביתו עיי"ש. (ואמנם היה מקום לדון באו"א דדעת רש"י היא כדעת הראשונים (רמב"ן ועוד) דחמץ של ישראל שאינו ברשותו אינו עובר עליו וס"ל לרש"י דאף תשביתו מקיים בזה ואכ"מ) ב. דעת התוס' בפסחים כז: ד"ה מכלל, וכ"ה בדבריהם כא: דניתן לקיים מצות תשביתו ע"י מכירה לגוי, ומבואר דבהשבתה מרשותו סגי. וכ"ה ברא"ש בסי' ד'. ג. כ"ה לדעת רש"י דבביטול מקיים מצות תשביתו, ולא אאריך בזה.
וכבר הוכיח האבני נזר בתשו' ש"כ אות ו' מדברי רש"י בדף כח. שאף בחוה"מ מועיל להוציא חמץ ולפורר לרוח ומקיים בזה מ"ע דתשביתו כיון שנהיה זה הפקר עיי"ש. (ואמנם לדבריו במניח בצידי רה"ר לא יקיים תשביתו בכה"ג) ועכ"פ בב"י מבואר כמש"כ.
והנה כל זה הוא לענין קיום מצות תשביתו, אבל לענין איסור ב"י וב"י, בפשטות הענין תלוי במחלוקת הראשונים בביאור דברי המכילתא, ויעוי' בדברי הראשונים בפסחים ו. בסוגי' דייחוד בית. דדעת הרמב"ן ועוד, דאין ישראל עובר בב"י אם החמץ אינו ברשותוובשאג"א בתשו' פ"ג נקט דלדבריהם המוצא חמץ בביתו בפסח יוציאנו לרה"ר, ובכך לא יעבור בב"י. ואמנם לדעת רש"י עה"ת שמות י"ב י"ט ולהר"מ בפ"ד ה"ב מחמץ ומצה, אי"ז מועיל שלא יעבור על ב"י וכ"כ השאג"א. ויש לדון בזה, דאף לרש"י והר"מ הוא ינצל בזה מב"י, דעד כאן לא פליגי אלא כשהחמץ מונח במקום המשתמר לבעליו, ולפיכך חשיב ברשותו, אבל כשהניחו ברה"ר ע"מ לסלקו אי"ז ברשותו ולא יעבור עליו. וכן מבואר בכס"מ.
ולענין השני באופן הנ"ל כשהחמץ נקנה בפסח ובפרט כשקנאו מגוי, יש לדון, דהנה הקונה חמץ בפסח לוקה עליו, ומבו' דאף שאין זכיה באיסו"ה (לסוברים כן) מ"מ קעבר עליו, וכבר ביארו הראשונים דמ"מ מתחייב עליו ויש זכיה לענין להוסיף בהן איסור, (כלשון הריטב"א בפסחים והר"ן בע"ז והרשב"א בתשו') וא"כ לכאו' שווה דינו כמשנ"ת בענין א' ותלוי בב"י ובט"ז וככל הנ"ל. ומ"מ יש לדון בזה, דלדעת הט"ז הכא שאני, דהנה בשו"ע הרב נקט שהקונה חמץ חייב מדין שעשאו הכתוב כאילו ברשותו, והנה סברת הט"ז הוא מה"ט גופא ולכך כתב שם דלא מועיל להוציאו לרה"ר עיי"ש. ומ"מ יש לדון דבקונה בחוה"מ לא מחויב יותר מהמצב שהיה לפני שקנאו, וקודם שקנאו הרי לא היה ברשותו, וסגי בזה שמוציאו מרשותו בכדי שלא יעשנו הכתוב ברשותו, ושאני מכ"מ שעשאו הכתוב, דקודם לכן היה חייב בהשבתת הדבר מהעולם לגמרי. וצ"ע.
והנה אם אכן המוכר מכר את החמץ כדין לגוי, והיהודי לקח את החמץ מהחנות, נמצא שהוא לקח את החמץ של הגוי, והרי זה גזל בידו וחייב באחריותו, וכמש"כ התוס' בפסחים כח. דהאוכל חמץ של גוי שלא ברשותו, חייב ולא גרע מחמץ שקיבל עליו אחריות עיי"ש.
והנה בחמץ של גוי שישראל קיבל עליו אחריות, בזה דעת הרבה מהפוסקים דלכו"ע מהני מה שיוציאנו מרשותו בלבד בכדי שלא יעבור עליו, וא"כ בזה שזרקתו לאשפה ודאי לא עוברת בב"י ובב"י. ומ"מ יש לדון דמאחר והוא שייך לגוי, אז הוא מחויב לטרוח בהשבתו ולהחזירו לחנות מדין חיוב אחריות, ואי"ז שייך להלכות חמץ כלל. (ולא ברור לי מדוע יש חיוב אחריות לגוי ועכ"פ בתוס' שם מבואר שיש חיוב אחריות לגוי.)
ואשמח שתחכימני בזה.
יבנה כתב:בענין מקח טעות עי' שו"ע תל"ז סעיף ג' ומ"ב שם. והעולה משם שהמשכיר בית לחבירו בי"ד שחזקתו בדוק ונמצא שאינו בדוק אינו מקח טעות דניחא ליה לעשות המצוה, ונחלקו באופן שפירש להדיא שבדוק. משמע הא לאו הכי הוא מקח טעות, וכ"ש בנידון שלנו שיעבור בזה איסור דהוי מקח טעות.
פרי יהושע כתב:יבנה כתב:בענין מקח טעות עי' שו"ע תל"ז סעיף ג' ומ"ב שם. והעולה משם שהמשכיר בית לחבירו בי"ד שחזקתו בדוק ונמצא שאינו בדוק אינו מקח טעות דניחא ליה לעשות המצוה, ונחלקו באופן שפירש להדיא שבדוק. משמע הא לאו הכי הוא מקח טעות, וכ"ש בנידון שלנו שיעבור בזה איסור דהוי מקח טעות.
קמחא טחין טחנת, לצערי מתנהל כאן תיבת דו שיח נעולה בין ר' יבנה לאיש לוי, הלא חלקנו לעיל בין הטעיה של מוכר דהיינו שהמקח מוטעה לבין טעות של לוקח.
יבנה כתב:פרי יהושע כתב:יבנה כתב:בענין מקח טעות עי' שו"ע תל"ז סעיף ג' ומ"ב שם. והעולה משם שהמשכיר בית לחבירו בי"ד שחזקתו בדוק ונמצא שאינו בדוק אינו מקח טעות דניחא ליה לעשות המצוה, ונחלקו באופן שפירש להדיא שבדוק. משמע הא לאו הכי הוא מקח טעות, וכ"ש בנידון שלנו שיעבור בזה איסור דהוי מקח טעות.
קמחא טחין טחנת, לצערי מתנהל כאן תיבת דו שיח נעולה בין ר' יבנה לאיש לוי, הלא חלקנו לעיל בין הטעיה של מוכר דהיינו שהמקח מוטעה לבין טעות של לוקח.
לענין מקח טעות אין שום נ"מ אם המוכר ידע מזה או לא וכמבואר בכמה מקומות.
חו"מ סי' רלב
סעיף יא
המוכר בהמה לחבירו לטבחה, ושחטה ונמצאת טרפה, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה, כגון שנקבו בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש לו שלשה ימים שניקב, אם קנאה תוך שלשה ימים, הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים. ואם לא קנאה תוך ג' ימים, או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה, דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג' אם לאו, על הלוקח להביא ראיה, ואם לא, יפסיד ויתן הדמים אם הם עדיין בידו.
סעיף יב
טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח; ויש חולקים. הגה: דהואיל והוי דבר דשכיח, הוי ליה לאתנויי (טור). ואפילו טריפה שאנו אוסרין מספק, מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר: אייתי ראיה דטריפה הוי (ר"נ פרק אלו טרפות).
הרי מומים אלו אינן ניכרים כלל בחיי הבהמה ובודאי המוכר לא הכיר בהם ואפ"ה הוי מקח טעות. וכיוצ"ב מבואר בסעיף י"ט לענין ביצים שנמצאו מוזרות וכמבואר בשו"ת הרא"ש כלל קב סי' ח' דלא מהני שהמוכר לא ידע מזה שלא יחשב כמקח טעות, וכן בסעיף כ' לענין זרעים שלא צמחו.
וכ"כ להדיא בפתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) פרק יב סעיף ג' -
"אף על פי שלא ידע המוכר שיש בו מום, וגם לא היה יכול לידע, המקח בטל." וחזר על כך שם פרק י"ג סעיף כ"ז.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 96 אורחים