כתב הבאר היטב בהל' פסח (סי' תעז'): נהגו לשבור חתיכה מהאפיקומן ולנקוב אותה, ותולין אותה, ואין בו חשש איסור מה שנוקבין אותה ביום טוב, כן כתב המג"א בהל' יו"ט (ס י' תק' ס"ק ז'. ובהמשך נבאר הדברים).
כתב השו"ע בהל' יו"ט (סי' תק' סעי' ג'): אין נוקבין נקב בבשר (ביו"ט) בסכין לתלותו בו. וביאר במ"ב, שמלשון השו"ע משמע דאפילו בעל הבית לעצמו אין לו לעשות נקב בבשר השחוט כדי שיוכל לתלותו על הכותל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אבל יש מפרשים דאין הדברים אמורים אלא בקצב המוכר בשר שדרכו בחול לעשות נקב בסכין בהבשר כדי שיוכל הלוקח לאחוז שם בידו להוליכו לביתו, וביום טוב צריך לשנות לעשות הנקב ביד כדי שיהיה הכר שאין מקח וממכר בו. ולעשות נקב בחתיכת האפיקומן בפסח בפסח לתלותו, נראה דלכולי עלמא מותר אפילו בסכין, ומכל מקום לעשות בו נקב עגול או משולש כמגן דוד יש להחמיר, ע"ש. מדברי המ"ב משמע שהיו תולין את המצה ממש בקיר הבית.
כתב בספר קיצור של"ה (הנהגת הסדר): יש נוהגין ליקח חתיכות מהאפיקומן ועושין בו נקב ותולה אותו בקיר כך כל השנה. ולא נמצא מנהג זה בשום ספר. ולפע"ד לא שפיר עבדי דהוי בזיון אוכלין כדכתב בשו"ע (סי' קעא'), ואמרו רז"ל (פסחים קיא' ע"ב), התולה פתו יתלה פרנסתו (איתא בגמ' שם: תלאי בביתא [התולה פתו באויר בתוך סל אחד - קשי לעניותא). ובפרט שתולין החתיכה של אפיקומן במסמר. אלא אם רוצה לקיים המנהג יקח דבר מועט מהאפיקומן לנשוא אצלו בכיסו, ר"ל בתוך 'הוזין זאק' בלשון אשכנז (מכנסים) והוא סגולה להצילו מן הגזלנים ולהבריח הקליפות ממנו, כי מצה לשון מריבה כי התרגום של הפסוק (שמות יז' ז'): מסה ומריבה, הוא מצותא. או יקח דבר מהאפיקומן ויניח בביתו במקום מוצנע ומטעם הנ"ל. (עי' בספר שמירת הגוף והנפש פל"א הע' ד').
אמנם בספר שבות יעקב (ח"ג סי' נב') כתב: ועל ששאלתני טעם על תליות אפיקומן, לא שמעתי טעם לדבר. ובקיצור של"ה כתב שאין לעשות כן שהוא ביזוי אוכלין. ולא ידעתי מה ביזוי יש בזה. ומעולם ראיתי מרבותי ואבותי שנהגו כן וכו'. ואין כאן ביזוי מצוה ויש זכרון ליציאת מצרים, ע"כ. (עי' בשע"ת סי' תעז'). ולהדיא כתב גם בספרו חק יעקב (סי' תעז' ג'): ונהגו לשבור חתיכה מהאפיקומן ולנקוב אותו ותולין אותו ואין בו חשש איסור מה שנוקבין אותו ביום טוב, ע"ש.
העולה לנו מהנ"ל, דלדעת השל"ה אין תולין את שיירי האפיקומן על הקיר אלא מניחים בבגד או בבית לשמירה וכו'. ולדעת השבו"י תולין על הקיר (וכ"מ מהמ"ב לעיל) והטעם הוא, שיש בזה זכרון ליציאת מצרים.
ובספר כף החיים (סי' תעז' ו') כתב: נהגו בני עלייה דמשיירין מאכילת מצה זו של אפיקומן ומניחין בבתי יד של בגדיו צרורות בשמלותם אל חיקם לשמירה לחיבוב מצוה. ויורדי הים באניות כאשר המה ראו סער גדול בים יטילו מן המצה של אפיקומן אשר בחיקם אל הים ויעמוד הים מזעפו, ע"ש. (עי' בס' חיים לראש לרבי חיים פלאג'י דף עז' ע"ב)
ובספר שפת אמת (פסח תרנב') כתב עה"פ: ליל שמורים וגו' לדורותם. שמליל פסח נשאר שמירה על כל ימי השנה, כמו שהיה אז שמורים לדורות, כמוכן בכל שנה נשאר שמירה מלילה זו לכל ימי השנה, וזה רמז האפיקומן להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב (דברים טז'): למען תזכור וגו' – ע"י לחם עוני זה כל ימי חייך. (מדבריו משמע שהטעם של השארת המצה זה גם בגלל שמירה וגם בגלל זכרון יציאת מצרים).
בספר ערוך השולחן (תעז' ד') כתב: ויש שלוקחין חתיכה אפיקומן ונוקבין אותו ותולין אותו בצוואר ואין בזה איסור, אך מילתא יתירתא היא ולא נהגנו כן.
בספר כתר שם טוב (עמ' תשכח' בהערות) כתב: טעם שנהגו הספרדים בא"י לשמור בכיסיהם חתיכת מצה שמורה, שמעתי כי יועיל לשמירת הדרך בהיותו נוסע ממקום למקום, וכמו שהקב"ה שמר ישראל מכל מסעיהם במדבר מיום צאתם ממצרים כן יצילם וכו', ע"ש.
בספר מדרש תלפיות (ענף אפיקומן) כתב: יקח דבר מהאפיקומן לנשוא אצלו והוא סגולה להנצל מן הגזלנים ולהבריח הקליפות ממנו.
כתב בספר התודעה, יש נוהגים לשמור כל השנה קצת מהאפיקומן, כסגולה. ויש אומרים שמנהג נכון הוא, שאף על פי שאין מצוַת מצה נוהגת אלא שבעה ימים - ראויה היא המצה ועניניה שיתנו בה עין כל השנה. ואפילו בצקו יחמץ כל השנה, טוב שתשאר נפשו כל השנה בדוקה מן החמץ והשאור של התנשאות ויצר הרע. (נכתב ע"י ר"א פלשניצקי)