שיטת הרמב"ם
סיפור יציאת מצרים בליל פסח
כתב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה [פרק ז' הלכה א'] מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ונראה ממה שהביא רבינו את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" מבואר שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים הוא לספר ניסים ונפלאות שאירעו לאבותינו בליל חמישה עשר בניסן דווקא.
[וקצת יש להוכיח ממה שכתב "לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר", אולם יש לדחות שכוונת רבינו על זמן מצוות סיפור יציאת מצרים גרידא.]
אך נראה להוכיח ממה שכתב שם [הלכה ה'] כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה. עכ"ד.
מבואר שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים זה טעמי המצוות שנוהגים בליל חמישה עשר דווקא.
ונראה ששיטת רבינו היא שעיקר ענין סיפור יציאת מצרים, הוא מה שעם ישראל התקדש להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, יותר משאר האומות, וזה קרה בעיקר במכת בכורות וכמו שכתב הספורנו [פרק י"ג פסוק ט"ו] וז"ל כל בכור בארץ מצרים והיו בכורי מצרים ראוים ללקות עמהם וכו' והצילם במה שהקדישם לו באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר מיוחדים לעבודת הקל התברך ואסורים בעבודת הדיוט.
שבזה הוכשר שיהיה לעם ישראל אנשים קדושים עובדים במשכן ה', ופשוט שזה השפיע ממילא על כל עם ישראל, שהבכורים הם עיקר הבית ואם הם מתנהגים בקדושה כל הבית מתנהג אחריהם בקדושה. [ועי' העמק דבר, שמות פרק י"ג פסוק ב' ד"ה לי הוא]
והמתבונן יראה שהפסוק שהביא רבינו "זכור את היום הזה אשר יצאתם", נאמר בפרשת קדש לי כל בכור, ודו"ק. ולכן מצווה לספר דווקא את טעמי המצוות של פסח, מצה, ומרור, שנהגו באותו הלילה ושעל ידם נצלו ממכת בכורות והתקדשו.
והנראה לענ"ד עומק כוונת הרמב"ם שכמו שיש דין לקדש את השבת בדברים וכמבואר בהלכות שבת [פרק כ"ט הלכה א'] מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכנסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. עכ"ד.
כן ליל ט"ו מתקדש ונבדל בדברים וזה ע"י שמספר בניסים ונפלאות שעשה ה' לאבותינו באותו הלילה, שעי"ז יתקדשו עם ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ויש בזה גם סברא שאדם שעומד בט"ו בניסן מסביר בייחוד על מהותו ועיצומו של היום שהוא עומד בו.
וכתב ה"אור שמח" [שם] פירוש כמו שמן התורה נקדש ומדברי סופרים לזכרו על היין וכי לית ליה יין מקדש אריפתא כן הוא כאן מצוה מן התורה לזכור הנסים ולספר אותם ורבנן תקנו על היין וכי לית ליה יין אומר ההגדה על הפת כמש"כ בפרק ח' הלכה י"ב. עכ"ד.
מבואר בדבריו שיש דין במיוחד לזכור את הניסים והנפלאות דווקא על היין כמו בקידוש של שבת. ועי' "משך חכמה" [שמות פרק ו' פסוק ו'] ריש פרשת וארא שמבאר מה הקשר בין ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לארבעה כוסות, שהראשונה על הקידוש, השניה על ברכת המזון, השלישית חצי ההלל הראשון, וכוס רביעית חצי הלל שני. ועי"ש בדבריו שמבאר בכל הארבע כוסות את הייחוד של עם ישראל וההבדלה ביניהם לשאר אומות העולם שזה באמת ענין של קידוש והבדלה, הנ"ל. ודו"ק.
ועי'"ש ב"משך חכמה" שכתב לבאר מדוע דווקא מקדשים ומבדילים על היין. ולענ"ד נראה לפרש שאנו באים לומר שאנו מובדלים מאומות העולם גם בשעה שאנו שותים יין שהוא גורם לשמחה ואין שמחתנו כשמחתם וכמו שאמר הנביא לישראל אל תגיל בגיל העמים. [וכמו שגזרו חז"ל על יינם.]
זכירת יציאת מצרים כל השנה
כתב ה"אור שמח" הלכות ק"ש [פ"א ה"ג] וז"ל ויש ענינים שהם להפקת רצון הבורא אף כי לא הטיל ולא הכביד בתורת חובה בכל זאת כאשר ראו ראשי הכנסיה כי זהו הפקת רצון הבורא לאופן היותר נרצה התחייבו בזה וזהו אל תבוז כי זקנה אמך וגו' והנה באשר אנו רואין שהבורא התברך הגיד בתורתו, שלתכלית זה יצאו בחיפזון ומפני זה צוה בפסח ובשאר מצות למען תזכור וכו' כל ימי חייך תקנו אבותינו לזכור בפה מלא יציאת מצרים בכל יום ולהודות לו ע"ז, וזהו השלמת רצון הבורא יתברך, לכן מקרי דאורייתא והחמירו בספיקו, כאשר החמירו בספק דברי קבלה. עכ"ד.
והנה כתב הרמח"ל במסילת ישרים שער החסידות [פרק י"ח] וז"ל הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל [ברכות דף י"ז.] אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, והענין הוא כי הנה המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו, במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל כלל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ, בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל, ואע"פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצווהו יותר בפירוש. וכו'
והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת כי גם הוא מסוג האוהבים ותהיינה לו המצוות אשר צווים גלוי ומפרסם לגלוי דעת לבד. וכו' עי"ש עכ"ד.
ועי' בטור שכתב שפסח כנגד אברהם, ואברהם אבינו יתייחד בענין אהבת ה' עי' חובת הלבבות שער אהבת ה', וע"כ שפיר שממצוות סיפור יציאת מצרים שהיא עיקר הפסח יעשה האדם בדרך של אהבת ה', שייכתב בתורה בצורה של גילוי מעט וחכמים יוסיפו מעצמם מצד אהבתם לבורא התברך, ואכמ"ל.
ובאמת לשונו של ר' אלעזר בן עזריה מדוקדק מאד שאמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. וכו', מוכח שהזכרת יציאת מצרים צריכה לבא כחיוב על האדם כאשר הוא מרגיש בזה זכות ואם לא הצליח הוא צריך להרגיש שהוא "לא זכה".
[והנראה לענ"ד שאמנם מצוות זכירת יציאת מצרים קבעו חז"ל לחיובא, אך צריך לקיימה מצד הבושה אחר שסיפר ביציאת מצרים ומכיר בטובתו של הקב"ה ממילא הוא מחייב את עצמו להזכיר את הענין כל יום ויום, והוי כעין מצוות ציצית שאמרינן שאיננה חיוב אלא רק אם לובש כסות ד' כנפות, ועי' רש"ר הירש [במדבר פרק ט"ו פסוק מ"א.] וז"ל אולם אהבתו המחנכת של ה' לא הושיטה לאדם את בגדו הראשון [כוונתו לאדם הראשון] אלא רק אחרי שהבושה כבר עוררה בלבו את הצורך בלבוש, וכן הדבר גם במצות ציצית קיום המצוה תלוי בכך שכבר נתעורר הלב לחוש צורך בחינוך עכ"ד. פירוש הדברים שאם האדם לא רוצה בזה מרצונו החופשי א"כ חסר בעצם קיום המצווה, וכן אותו הדבר בזכירת יציאת מצרים. שהרי הציצית זה בגד שמראה על האדם שהוא עבד ה' שזה היה ביציאת מצרים, עוד דמיון יש שעיקר מצוות זכירת יציאת מצרים ביום וכן מצוות ציצית עיקרה ביום, ויש בזה עומק ואכמ"ל.]
והנראה לפי ה"אור שמח" שבזכירת יציאת מצרים כל השנה מקיים גם בשאר הניסים והנפלאות שעשה ה' מאהבתו לעם ישראל ולאו דווקא מהניסים וכדו' שארעו בט"ו בניסן. ודו"ק.
ולהלכה נחלקו האחרונים אורח חיים סימן ס"ז, שיטת המג"א [סימן ס"ז] וז"ל איתא בגמ' דף י"ג: שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא, ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא. עכ"ד.
וכתב בהגהות הרעק"א [שם] חתני הגאון מו"ה משה אב"ד דק"ק פרעסבורג בתשובתו הנדפס בספר ים התלמוד השיג ע"ז דרחמנא קפיד תזכור יום צאתך ולא יום קריעת ים סוף, ולענ"ד אמת בפיו דלהדיא איתא במדרש ש"ר פרק כ"ב וז"ל שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב ואם לא אמר מכת בכורות לא יצא. עכ"ד.
ולפי"ד הנ"ל נראה כמו המגן אברהם שסגי בזכירה כל דהו וסגי גם בשירת הים גרידא להזכיר החסד והאהבה שיש להקב"ה עם עם ישראל, ודי בזה. ובודאי שכל המוסיף הרי זה משובח, אך אין זה חיוב.
אך קשה שמבואר במשנה לעיל שזכירת יציאת מצרים בלילה דרשינן מריבוי של מקרא מיוחד שנאמר "כל ימי חייך", ואמאי צריך לזה מקרא וריבוי מיוחד אם חיוב זכירת יציאת מצרים הוא מצד שחכמים חשבו שכך רצון הבורא אע"פ שלא כתוב במפורש בתורה.
וביותר קשה לפי מש"כ הרשב"א בשם הראב"ד [ברכות דף י"ב:] תמה אני בתחילה שלא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות נמצא שלא היו אומרים לא פרשת ציצית ולא אמת ואמונה א"כ שתים לאחריה היכא משכחת לה, ונראה לי כי מה שאמר ולא זכיתי שתאמר מן התורה קאמר ולעולם היו קוראים פרשת ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים. עכ"ד.
ואם חכמים הבינו צורך לתקן להזכיר יציאת מצרים בלילות א"כ אמאי לא התחייבו בזה מדאורייתא מצד שכך ודאי רצונו של הבורא התברך. וצ"ע.
והנה כתב ה"אור שמח" [שם] בסופו וז"ל ומה שכתב רבינו ומצוה להזכיר יצ"מ אינו רק מדרבנן וידעתי כי הוא דבר חדש מאד בכל זאת הגדתי אשר עם לבבי, ויש להאריך בזה דנראה מגמ' ורמב"ם דזמנים של יצ"מ הוא נכלל בזמן ק"ש וכמו שכתב וג' פרשיות אלו הן על סדר זה היא נקראת ק"ש. וע"ז כתב כל הלכות ק"ש והזמנים.
ואמנם ה"אור שמח" לא האריך וכן גם אנכי לא האריך רק אכתוב בקצרה מה שנראה לענ"ד כוונת הג"ר מאיר שמחה זצ"ל עי' מהרש"א בברכות דף ט': ד"ה ייראוך עם שמש, שביאר ענין ברכת ק"ש שזה ברכת המאורות ומה השייכות לק"ש, משום שכל העולם משתחווה לחמה מלכת השמים בשלוש שעות ראשונות של היום שאז השמש מתחילה להאיר ולכן באותה שעה עם ישראל צריך להמליך את הקב"ה, וכן לברך את הקב"ה על יצירת המאורות שאינם כח עצמי אלא הם כגרזן ביד החוצב, ועיקר עבודת המצרים הייתה לשמש וע"כ בזה שמזכיר יציאת מצרים הוא מראה שעם ישראל נגאל מהמצרים שעבדו לחמה, וע"כ זמנה של הזכרת יציאת מצרים זה כמו ק"ש שאז החמה בתוקפה. ודו"ק. ואכמ"ל.
ולפי"ז מיושב שפיר שלולא הריבוי לא היינו מזכירים יציאת מצרים בלילות, מכיון שעיקרה אינה אלא רק להורות על קבלת עול מלכות בשלוש שעות ראשונות של היום שאז החמה מתחילה להאיר וכל העכו"ם משתחוים לה, משא"כ בלילה שאין החמה שולטת כלל ברקיע ואינה נראית.
[ואחר כל זאת אכתוב בעז"ה מה שחשבתי וקודשא בריך הוא חדי בפילפולא דאורייתא ואפשר שזה עומק שיטת הרמב"ם, לחלק בין סיפור יציאת מצרים של ליל פסח לבין זכירת יציאת מצרים של כל השנה כולה, דהנה יש להתבונן שסיפור יציאת מצרים היא בלילה לעומת זאת זכירת יציאת מצרים עיקרה ביום. ורק מריבויא דקרא מרבינן גם זכירה בלילה, ויש להבין זאת.
והנראה הטעם שסיפור יציאת מצרים הוא בלילה משום שעם ישראל השתחרר משלטון מצרים דווקא בלילה בשעה שאין שמש והיקום שובת ממלאכתו, והענין שהם נגאלו והשמחה שהייתה להם היא לא הייתה גשמית אלא רוחנית מצד הגילוי שכינה שהיה באותו זמן במצרים שהרי מכת בכורות נעשתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו ובכל אלהי מצרים עשה שפטים, ועם ישראל יושב באותו זמן ואוכל את הפסח ואומר את ההלל, ובאמת שכל אותו הלילה זה ענין של מדת הזריזות שכתב המסילת ישרים בפרק ט' וז"ל הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם, וכו' ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה איננו אדון בעצמו לעשות הפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני.
ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה אלא לעמל וטורח ולא ינהג בעצמו אלא מנהג פועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם וכו' וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר "אכילתם בחיפזון" ושנתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב. וכו' עי"ש.
וכאן רמז לנו הרמח"ל ענין בחיפזון שנצטוו לאכול את פסח מצרים כדי להראות לעם ישראל את צורת מעמדם החדש שבו הם מתנתקים מכל העידונים, ועומדים הכן מוכנים לפקודה ולא שוקעים בדברי העוה"ז ולכן נאסר עליהם לאכול מצה מכיון שהוא נוגד את התכונה של חיפזון, וכל הנאתם היא רוחנית וכמו שנאמר גבי התורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' שאז עיקר הנאתו של האדם היא מלימוד התורה הקדושה ודו"ק. [וכ"כ הסבא מקלם.] וע"ע חידושי אגדות למהר"ל על סנהדרין דף צ"א. ד"ה כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה בלילה.
[ועי' בפרק ו' שם שכתב וז"ל והנה תדע כי זה כלל גדול מנסה במלאכת הפרישות שכל קלא צריכה בדיקה כי אע"פ שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות ואם אחר כל אלה תצדק ודאי שהיא טובה. ולכן בפסח מצינו שהחמירה התורה בסייגים בל יראה ובל ימצא, כדי שעם ישראל בעצלותו לא יבואו להקל, שהרי כמו שביארנו עם ישראל השתנה ממדת העצלות שיסודה העפר כמו שכתב הרמח"ל אל יסוד הזריזות שיסודה האש, וכמו שאמרו חז"ל זריזין מקדימין למצוות שנאמר באברהם אבינו גבי עקידת יצחק במסכת פסחים, וכן נאמר על הכהנים זריזין הם. ועם ישראל נהיה עתה ממלכת כהנים וגוי קדוש ביחס לכל אומות העולם. ודו"ק.]
לעומת זאת כל השנה הזכירה היא ביום בשעה שהשמש זורחת והיקום פעיל, ובשעה כזאת היו אנשים שמחמת הבנתם בגודל מעלת החמה בזה שהיא מחממת ומאירה את העולם וממתיקה מגדים רצו להתשחוות לה ולעשותה אליל והיא הייתה עיקר עבודת כוכבים של המצרים ולכן מצווה עלינו לזכור יציאת מצרים כדי שנזכור שבכל אלהי מצרים עשה שפטים וביניהם גם בפסלים שדרכם עבדו לחמה. ודו"ק.]
שיטת הרמב"ן
כתב הרמב"ן שמות פרק י"ב פסוק מ"ב וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הניסים ולתת הלל והודאה לשמו. וכו' עי"ש.
מבואר בדברי הרמב"ן שבליל פסח יש ג' מצוות א. אכילת פסח. ב. זכירת הניסים. ג. לתת הלל והודאה.
א. מצווה א' קרבן פסח, ענינה כתב הרמב"ן [פרק י"ב פסוק ג'] איש שה לבית אבות, טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים. עכ"ד.
מבואר שענין קרבן פסח זה להודיע שיציאת עם ישראל ממצרים בצורה ניסית אינו אלא מכוחו של הקב"ה ולא מאף כח אחר. וכן על כל טובה שבאה לאדם בצורה טבעית כמו חם השמש והצמיחה בשדות בחודש האביב אינו משום כח זולת השם התברך וכל גרמי השמים אינם אלא כגרזן ביד החוצב.
ב. מצווה ב' זכירת הניסים, דברי הרמב"ן הנ"ל נשענים על מה שכתב בסוף פרשת בא וז"ל ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות "ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב" כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכו'
ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו. עי"ש וכו'.
מבואר בדברי הרמב"ן שהתורה קבעה את יום ט"ו בניסן שיהיה יום מיוחד ומקודש לספר בניסי יציאת מצרים כדי שנזכור ונאמין מתוך ההתבוננות בניסים הגלוים להאמין בניסים הנסתרים שהם שורש לכל התורה כולה, ושהעולם אינו קדמון ויש בורא לעולם וגם שלא עזב אלוקים את הארץ אלא משגיח על כל מצעדי איש ואיש ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכמו שהשבתות והמועדים לא נתנו לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה, דהיינו השבת מקודשת לתורה כן ליל ט"ו בניסן מקודש להזכרת הניסים שהיו במצרים.
ולפי"ז אדם יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים בכל הניסים שקרו לעם ישראל במצרים ולאו דווקא מכת בכורות שהייתה בליל ט"ו.
[אך המדקדק בלשון הרמב"ן "סוף פרשת בא" יראה שכתב ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ לעיל פרק ח' פסוק' י"ח, להורות על ההשגחה כי לא עזב אותם למקרים כדעתם ואמר פרק ט' פסוק כ"ט, למען תדע כי לה' הארץ להורות על החידוש כי הם שלו שבראת יש מאין ואמר פרק ט' פסוק י"ד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו כי בכל זה היו מצריים מכחישים או מסתפקים, א"כ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. עכ"ד. העולה מהדברים שהאדם חייב להזכיר את כל סוגי המופתים להורות על כל הדברים הנ"ל ולא סגי לספר רק מופת אחד. ודו"ק.]
ובמסכת פסחים איתא [דף קט"ז:] רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. וכתב הר"ן וז"ל כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר.
ונראה דהר"ן אזיל בשיטת הרמב"ן שהעיקר זה לספר בניסים שהיו במצרים ואין חיוב לעיכובא להזכיר טעמי המצוות של פסח מצה ומרור.
וכן מבואר ברמב"ן שמות [פרק י"ב פסוק ב'] וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, על כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחודש השלישי [להלן י"ט,א'] ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן [במדבר י' , י"א] ובחודש השביעי באחד לחודש וגו' [שם כ"א, א'] וכן כולם.
"וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו אחד בשבת ושני בשבת כאשר אפרש [להלן כ', ח'] כך הזכירה ביציאת מצרים" במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי דכתיב וחג האסיף תקופת השנה וכתיב [שם כ"ג, ט"ז] בצאת השנה, א"כ כשנקרא לחודש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם שאיננו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לכם שנקרא לו לזכרון גאולתינו.
מבואר שמדמה את זכרון יציאת מצרים כל השנה וסיפור יציאת מצרים בפסח כמו זכרון השבת ושאר ימי שבוע שמזכירים בהם את השבת שאומרים ראשון בשבת שני בשבת וכן ע"ז הדרך.
עוד כתב שם וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל [ירושלמי ר"ה א', ב, ב"ר מ"ח, ט'] כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו והסיבה בזה כי מתחילה היה מנינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב [ ירמיהו ט"ז י"ד ט"ו] ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרוא החדשים שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה' התברך, כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל [זכריה א', ז', עזרא ו' ט"ו נחמיה א' א'] ובמגילת אסתר [ג' ז'] ולכן אמר הכתוב בחודש הראשון הוא חודש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל. וכו' והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה. עכ"ד.
אך יש לעיין בדברי הרמב"ן שמדבריו נשמע שיש דין לזכור היציאה מגלות בבל ופרס, ולכן אנו קוראים את החדשים בשמות פרסיים ולא בלשון התורה החודש הראשון והשני וכן הלאה, וזה תמוה טובא שודאי לא מצינו שיש דין לזכור גאולת ישראל מבבל, וביותר שלא מסתבר שידחה את מצוות זכירת יציאת מצרים שמוזכרת בתורה.
והנראה לבאר דהנה אנו מזכירים בכל יום בפרשת ציצית יציאת מצרים ושם כתוב [במדבר פרק ט"ו, פסוק מ"א] אני ה' אלה-יכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלה-ים אני ה' אלה-יכם. ויש לעיין מדוע כפלה התורה בתחילת הפסוק ובסופו את המילים "אני ה' אלה-יכם".
ופירש רש"י שם כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלים שכר כל כרחכם אני מלככם וכן הוא אומר אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. [יחזקאל כ'] [ועי' יהושע פרק כ"ד פסוק כ"ב ברש"י וצ"ע.]
והשתא נראה לבאר שגם הרמב"ן ס"ל שיש דין לזכור רק יציאת מצרים ולא גאולת בבל, אלא שיציאת מצרים מלמדת אותנו שה' הוא אלוקינו בכל מצב גם בגלות, וע"כ בזה שאנו מזכירים החדשים בלשון פרס שעי"ז נזכרים בגאולת בבל זה מחזק את גאולתינו ממצרים ששם ה' נעשה לנו לאלוקים בכל מצב וכמו שהוכיח גאולת בבל על גלות בבל שהמכירה לגולה הייתה על מנת לחזור ועם ישראל תמיד תחת רשותו של ה' התברך ולא כמו שחשבו אותם יהודים שבאו ליחזקאל כמבואר שם בפרק כ'.
ולפי"ז יוצא בשיטת הרמב"ן שבמצוות זכירת יציאת מצרים של כל יום יש חיוב לזכור את חודש האביב וע"כ התורה מנתה החודשים ראשון שני וכן ע"ז הדרך, וכן שאפשר לזכור יציאת מצרים בזה שזוכר את גאולת בבל גרידא, לעומת זאת במצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן אז חובה לספר דווקא ניסים שהיו במצרים משום שעיקר המצווה לעסוק בניסים המפורסמים ומתוכם להכיר בניסים הנסתרים שהרי לא יעשה ה' נס לפני כל לרשע וכופר, וא"א לספר בגאולת בבל משום שהיה בבחינת מה נס נסתר.
וכמו שקדושת ימי החול באים לפי איך שהאדם שמר את השבת, כן נראה לענ"ד בזכירת יציאת מצרים האדם אינו זוכר רק מה שהיה פעם אלא הוא זוכר גם את ליל הסדר שלו שחגג באותה שנה שלמד מה שכתב בעל ההגדה "שאילו לא הוציאנו משם הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", [וכמו שכתב הרמב"ם] שכמו השפעת השבת על השבוע כך השפעת הפסח על השנה. ודו"ק.
ג. מצווה ג' לתת הלל והודאה. והביאור לפי מה שכתב הרמב"ן דברים פרק ז' פסוק כ' כי ישאלך בנך לאמר מה העדות וכו' וצוה בתשובת השאלה הזאת, שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים, והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים, וזה טעם לעינינו כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלקינו, הוא האלקים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו, כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדיבור הראשון, והנה ראוי לתת לנו כבוד לשמו כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו ויצונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים, ליראה אותו בעשותינו העדות, זכר לנפלאותיו לטוב לנו בעשיית החוקים כי טובים הם, אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל, אע"פ שלא נתברר טעמם לכל, לחיותינו כיום הזה במשפטים כי בכללם נחיה וכולם טובים אין בהם רעה כלל, אבל כולם גורמים חיים טובים בסוף.
והנה אנחנו חייבים לעשות רצון הבורא שהוא אלוקינו ואנחנו עמו וצאן ידו, ואין בכל מצוותיו רק טוב. ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה' אלוקינו, ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצוות האלו. וכו' עי"ש. עכ"ד.
העולה מדברי הרמב"ן הללו שיש חיוב בסיפור יציאת מצרים בליל ט"ו כדי להורות שהקב"ה הוא "כולו טוב" אין בו רע כלל ואפילו דבר שהאדם אינו מבין כמו החוקים שבתורה וכדו' הם גם לטובתו כי מה' לא ייצא הרעות כלל. וממילא האדם מתמלא באהבת ה' ומהלל ומשבח ונותן הודאה לבורא התברך. ודו"ק.
ובאמת שגם הרמב"ם ס"ל שבעינן להודות ולהלל בליל ט"ו כמבואר בספר המצוות ובמשנה תורה, אך אין זה עיקר סיפור יציאת מצרים אלא שכמו שכאשר עם ישראל יצא ממצרים הם אמרו הלל, ה"ה בלילה הזה שאדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכמו שכתב הרמב"ם במשנה תורה אז ממילא הוא מחויב לומר גם הלל והודאה על הגאולה שלו עצמו. ודו"ק.
נכתב בעזרת אבינו שבבשמים. אשמח על כל הערה והוספה.