מפרשי התורה נחלקו אם עיקר פרשה זו לדורות כסדר האמור בתורה, או שגם אם נאמרה לדורות יסודה בפסח מצרים.
והנפק"מ לטעם, האם לומר שיסוד העשה של בבית אחד יאכל, הוא במעשה שאירע שם שלא יצא מפתח ביתו עד בוקר, או מהלכות חפזון שהוא בעיקרו בפסח מצרים דווקא, או שהוא מחקות הפסח לדורות, ולפי זה אם נסביר שטעמו גם מהל' חפזון כהר"מ במו"נ ח"ג מו, וכן הרבה ממפרשי התורה ע"ד הפשט, נוכרח לומר שחלק מהלכות חיפזון הוא גם לדורות וצ"ע. טעם בדרכו של המהר"ל המשגיב העניינים כדרכו, ביסוד האחידות של הק"פ, בבית אחד יאכל. ועצם לא תשברו בו. וכן מפרש דין צלי אש שאינו מתפרק (וזה לא מהפרשה כאן),
יתכן שיש לפרש עפ"י טעמים אלו מה שנחלקו בעשה זה התנאים רבי יהודה ורבי שמעון בברייתא בסוף פרק כיצד צולין (לגר' הבבלי), האם העשה הזה נאמר על הפסח שאסור לחלקו לב' חבורות, אבל רשאי אחד מהם לאכול בב' מקומות אם כבר נקבע חבורתו במקום מסויים, או דקאי על האוכלין שלא יאכלו בב' מקומות אבל הפסח עצמו אפשר לחלקו לב' חבורות, (ונחלקו לביאור הגמ' במילת יאכל האם יש אם למקרא ונקרא ייאכל או למסורת וכאילו אמר תאכל בבית אחד).
ויתכן שתלוי בזה, שלפי דברי המהר"ל כל הציווים הם על הק"פ בעצמו, שיהיה צלי אש וייאכל בבית אחד ולא ישברו בו עצם, ואם כן יותר מסתבר ללמוד כל הפרשה על הקרבן פסח בעצמו, אולם אם הוא מהלכות החיפזון, מסתבר שהוא דין בצורת האכילה שלא יאכל בב' מקומות.