ענף א'.
שמות פרק י"א פסוק ב' ג'. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם.
וכתב רש"י ד"ה דבר נא, אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.
ולפי פירוש רש"י יוצא הבנה חדשה בפסוק שאין המילה "נא" מבטאת את הפנייה של הקב"ה למשה שהיה בלשון בקשה, אלא ציווה הקב"ה למשה רבינו שידבר אל בני ישראל בלשון "נא" בבקשה ובשכנוע ובתחנונים.
[ובאמת שזה מסתבר א. מלשון הכתוב "דבר נא" ואם הפנייה למשה הייתה בלשון בקשה היה צריך להיות כתוב "נא דבר". ב. כמדומני שאין שום מקום בתנ"ך שהבורא פונה לאדם או לנביא ומבקש בלשון "נא" שהרי כל ציוויו של הקב"ה אינם לטובתו ולצורכו אלא הכל זה רק לטובת ולתועלת הנבראים.]
וכתב ב"גור אריה" וז"ל נראה לי שהוצרך לומר הזהירם על כך אע"ג שהוא לטובתם כדי שלא יאמרו ישראל דבר שהוא לטובתם אין אנו צריכין לעשות ואנו יכולים למחול על זה ולפיכך אמר שיזהיר אותם על כך כדי שיהיה מקוים הכתוב וגו' ולפיכך הייתי אומר בבקשה ממך לפי שהוא אינו מצוה רק לטובת ישראל ולא שייך בו מצווה וכו' עי"ש.
והשתא צע"ג מדוע יאמר אברהם אבינו שאחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם הרי קיים בהם אלא שעם ישראל לא רצה ומחל על כל הנתינה של הרכוש הגדול.
[ואפשר ליישב שמכיון שהם ימחלו מצד השעבוד, עי' ספורנו פרק י"א, פסוק ב', ועי' "העמק דבר" פרק י"ב, פסוק ל"ה. ולכן לא נחשב שהיה כאן נתינה.]
עוד צ"ב מדוע עם ישראל היו צריכים לשאול מהמצרים, הרי אח"כ בביזת הים הם היו מקבלים את כל הרכוש הגדול, וכמו שכתב רש"י [שמות פרק ט"ו פסוק כ"ב] "ויסע משה", הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאין אותם בים וגדולה הייתה ביזת הים יותר מביזת מצרים שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחן. עכ"ד.
וכתב הרמב"ן [שמות פרק י"א פסוק ג'] ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר אנחנו הרשעים גם עושים חמס וראוי הוא שיחונן אתכם האלה-ים.
וכתב הרש"ר הירש [שם] אולם רצון ה' היה לבלי תת לעמו לצאת ריקם, הלא כל הדורות שנימקו בעבדותם לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם אף מעט מן מעט, אבן יסוד ראשונה לשגשוג עמו תירכש ותקודש מתוך עצם ההכרה בגדלותו המוסרית "מצד אלה שביזוהו עד כה". וכו' עי"ש בדבריו.
ולפי"ז מובן שבדווקא צריך נתינה והשאלה של הכלי כסף והזהב ע"י המצרים המשעבדים כדי שבזה תרום קרנם של ישראל, ולא סגי בביזת הים, ולכן גם לא מועילה המחילה מכיון שהיא נעשתה מתוך שפלות של העבדות , ואדרבה בעינן שישתחררו לגמרי וזה יהיה ע"י שיראו שאפילו המעבידים אותם מעריכים אותם וכמו שכתב הרמב"ן, ומשאילים להם כלי כסף וכלי זהב, ולכן היה צריך משה רבינו לשכנעם ולעודדם שבכוחם לשאול כלים מהמצרים המשעבדים והמענים. ודו"ק.
[ולענ"ד נראה שזה עיקר השחרור ולכן המעיין יראה שזה היה בבוקר כשיצאו בני ישראל שזה היה השלב הסופי של השחרור.]
ענף ב'.
והנה איתא בגמ' פסחים [דף פ"ז:] והיינו דרבי אלכסנדרי דאמר שלשה חזרו למטעתן אלו הן ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות וכו' כסף מצרים דכתיב [מלכים א' פרק י"ד פסוק כ"ה] ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלים. [וכן מובא בדברי הימים ב' פרק י"ב]
וכתב שם רש"י ד"ה כסף מצרים, וז"ל שבזזו ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב [שמות פרק י"ב פסוק ל"ו] וינצלו את מצרים ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות.
[וכתב הצפנת פענח [שמות פרק ו' פסוק י"ג] שהטעם שעלה עליהם שישק מלך מצרים הוא לפי מה שכתוב בגמ' בערכין דף ל"ג. מה שאמר ירמיהו מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ורחבעם ביטל שחרור העבדים לכן נענשו שנלקח מהם ההענקה שקבלו מהמצרים]
אך קשה דאיתא בסנהדרין דף צ"א. פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו, אמר גביהה בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס וכו' אמר להם אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים וארבע מאות שנה, תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששעבדתם במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, אמר להם אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה אמרו לו תנו לנו זמן שלושה ימים נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה מיד הניחו שדותיהן כשהם זרועות וכרמיהם כשהן נטועות וברחו ואותה שנה שביעית הייתה. ע"כ.
ולכאורה כבר לקח הכל שישק מלך מצרים בתקופת רחבעם וכמו שמובא בגמ' בפסחים הנ"ל. [ועי' שו"ת צפנת פענח דווינסק ח"ב סימן א' דף ב' מש"כ ליישב, אך ברש"י נראה לא כך שכתב גבי שישק מלך מצרים וכן גבי בני מצרים שבאו לדון לפני אלכסנדרוס, שלקח והם באו על מה ששאלו בני ישראל מהמצרים ולא על ביזת הים.]
[ואי אפשר ליישב ע"פ המבואר בפסחים קי"ט. שאחרי ששישק מלך מצרים לקח הכסף מרחבעם חזר הכסף לישראל, לאסא ועוד, וא"כ היו צריכים להחזירו למצרים, שהרי אסא לקח מזרח מלך כוש ולא משישק מלך מצרים, וכבר הפסיד שישק את כל הכסף לזרח. וזה פשוט.]
והנראה לפי הנ"ל שהיה שני דינים "בהענקה וברכוש שלקחו מהמצרים" א. שהמצרים יכבדו ויכירו במעלתם של ישראל ובזה סגי בהשאלה גרידא של המצרים שהרי הם לא אמרו למצרים שהם לוקחים את כלי הכסף והזהב במתנה לעולם ועי"ז השתחררו עם ישראל מהשפלות של העבדות. ב. מה שעם ישראל לקח מהמצרים את הרכוש לעולם, "שכר חלף עבודתם" ואמנם בקשו בהשאלה אך האמת שלקחו ולא החזירו לעולם.
ולכן נראה ששישק מלך מצרים לא לקח את כל כמות הכסף שעם ישראל לקח מהמצרים, אלא בעיקר הוא לקח דברים שמסמלים את המלכות של ישראל וכמו שכתב שם רש"י [מלכים א' פרק ט"ו פסוק כ"ו] "ואת הכל לקח, את הכסא החביב מן הכל". ובזה כופף את קומת המלכות של כל כלל ישראל, וזה כנגד מה שעם ישראל היו נחשבים למעולים ומוסריים בעיני מצרים, ועכשיו זה התבטל משום שעם ישראל הרעו במעשיהם במה שלא שחררו את העבדים וכמו שפירש הצפנת פענח.
ומכיון שאת עיקר הכסף שישק מלך מצרים לא לקח ע"כ באו אחר כמה דורות בני מצרים לדון לפני אלכסנדרוס מוקדון, וע"ז באה התשובה של גביהה בן פסיסא שהרכוש שכר עבודה הוא. ודו"ק.
[ועי' גמ' פסחים קי"ט. שכל הכסף גלה בסוף לרומי, ואמרינן בגמ' מגילה דף ו'. המלאה אחרבה, שכל הכסף שיש לרומי נלקח מישראל וא"כ היה צריך להיות שלא ישאר לישראל אפילו לא שכר העבודה שהרי היה צריך להיות חורבן כלשון הפסוק, ונראה לומר שמה שעם ישראל קיבל בתורת שכר העבודה ולא זז מהם פירוש הדבר שיש מדרגה רוחנית שהשיגו עם ישראל בשעבוד מצרים וזה לא סר מהם וגם לא יסור מהם לעולם, וע"כ שפיר מגיע להם את שכר העבודה לעולם, וראיה לדבר שהרי גלות מצרים לא תחזור על עצמה ויציאת ישראל משם הייתה לעולמים וכמו שנאמר אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וכן יש איסור לירד למצרים. ודו"ק.
ובאמת מה שקיבל ונשאר לעולם לעם ישראל מגלות וגאולת מצרים, הוא מש"כ בדבריו הנפלאים הגאון הרש"ר הירש [שמות ו' ג'] יראה שעם ישראל נולד מגלות מצרים לחיות בהנהגה מעל הטבע, וכמו שאברהם אבינו לא זכה לבן בדרך הטבע ואדרבה הטבע התנגד אליו וכמו שאמרו לו האצטגנינים אלא זכה לבן רק בדרך מעל הטבע, כך זה נמשך עד היום בהנהגת "כלל ישראל" להיות מעל הטבע בגלוי, וכמו שידועים דברי היעב"ץ שהנס הכי גדול מכל הניסים הוא נצחיות ושרידותו של עם ישראל שכל הגלויות עברו עלינו ועדיין אנו חיים וקיימים, ועי' חובת הלבבות [שער ב' הבחינה, פרק ה'] והתגלות האותות על ידיו וכו' ואם יבקש אדם בזמננו מה שדומה לאותם הענינים יתבונן וישפוט בצדק על מצבינו בין העמים מאז זמן הגלות, והיאך סדירים עניינינו ביניהם על אף שאנו חולקים עליהם בנסתר ובגלוי, והם יודעים את זאת ויראה כי יש שמצבנו קרוב למצבם בכלכלה ובפרנסה, ויש שמצבנו טוב ממצבם בעיתות המלחמה והסכסוכים ותמצא שהמוניהם ואנשי הכפרים עמלים הרבה יותר מן הבינונים והירודים שבנו, וכפי שהבטיח לנו הבורא התעלה [ויקרא פרק כ"ו פסוק מ"ד] "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים". ואמר עזרא [עזרא פרק ט' פסוק ט'] "כי עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלקינו". ואמר החסיד [תהילים קכ"ד, א'- ב'] "לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל... בקום עלינו אדם" ושאר המזמור. ודו"ק. ]
אך עדיין יש לעיין מה הטעם בביזת הים שמשמע שלא היה שכר פעולה שהרי בני מצרים באו לפני אלכסנדרוס מוקדון רק על מה שכתוב "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים", וכו'. דהיינו מה שניצלו את מצרים.
וזאת משום שאחר שהמצרים טבעו בים לא נחשב כלל שעם ישראל לקח דבר מן המצרים כי הכל היה הפקר שהכל בלע הים, והיה אבודה ממנו ומכל אדם ואח"כ הים פלט בצורה ניסית את כל הרכוש לישראל.
ונראה לפרש, אך קודם צריך לבאר ענין קריעת ים סוף, וכתב מרן הנצי"ב העמק דבר [שמות פרק י"ד פסוק ל"א] וז"ל א"א לפרש שראו הנס שעשה דא"כ היה יותר ראוי לומר אשר עשה ה' לישראל, שהרי עיקר הנס היה הצלת ישראל ולא טביעת מצרים, וכו' אלא עיקר הדרש הוא מדכתיב וייראו העם את ה', למדנו שממה שראו שהגיע לכל אחד מרודפי ישראל מיתה משונה לפי מעשיו שהרעו לישראל בהיותם בקרבם וע"ז אנו אומרים בברכת ק"ש את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, היינו חיל המלוכה נקראו רודפיהם שלא משנאה עשו אלא בעבודת המלוכה, אבל שאר המון מצרים מכונים שונאיהם, ומי שנתחייב ע"פ רשעו נטבע וגם מת בהשגחה במיתה הראויה לעונשו ומזה בפרט נודע להם השגחתו של ה' בפרטות על כל יחיד אפילו על גוים, מכל שכן על עמו מש"ה וייראו העם. עכ"ד.
ונראה דבאמת עיקר השעבוד היה ע"י הקב"ה וכמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינום ארבע מאות שנה", והתחיל הארבע מאות שנה כבר מיצחק אבינו וכמו שמבואר ברש"י ובמפרשים [שמות פרק י"ב פסוק מ'], ועצם ההורדה למצרים הייתה מאת ה' וכמו שכתב בעל ההגדה [אחר "והיא שעמדה".] "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור", והיה בעל כרחו של יעקב אבינו, וכן כתב המלבי"ם שגלות מצרים שונה משאר הגלויות שלא גלו בגלל עבירות אלא כדי לעמוד בניסיונות הגלות ולקבל שכר וכמו שמבואר בגמ' שלושה דברים נקנים בייסורים ארץ ישראל, תורה, ועולם הבא, וביותר שלפי פירושו של הרמב"ן [בראשית פרק ט"ו פסוק י"ד.] אם המצרים לא היו מענים את ישראל יותר מדי לא היו נענשים כלל מכיון שהם עשו את השליחות של הקב"ה, וא"כ נמצא מבואר מכל הנ"ל שתחילת וחלק מהשעבוד היה מצד הקב"ה כדי להיטיב לעם ישראל באחרית ועל זה בא ביזת הים שניתנה מאת הקב"ה לישראל, להורות על שמשלם הקב"ה שכר לעם ישראל שהיו בגלות, ובקריעת ים סוף התגלה מדת המשפט דהיינו השגחה פרטית על כל אחד ואחד, שה' שילם שכר רע למצרים על שעינו את עם ישראל, דהיינו לרעים כרעתם, ולעם ישראל שנצרף בכור הברזל שכר טוב דהיינו לטובים כטובתם.
[אמנם במיתתו של יוסף עם ישראל הפר ברית מילה ואח"כ עבד ע"ז. אך על כל פנים ראשית גלות מצרים הייתה לא משום שעם ישראל עשה עבירות, אלא שע"י הגלות יעלו למדרגה יותר גבוהה.]
ולענ"ד יש להוסיף מה שמבואר בגמרא פסחים [קי"ט.] אמר רב יהודה אמר שמואל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכו' וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן שנאמר "וינצלו את מצרים" והיה מונח עד רחבעם בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם וכו' בא זרח מלך כוש ונטלו משישק בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש ושיגרו לאדרימון בן טברימון באו בני עמון ונטלום וכו' בא יהושפט ונטלו ונטלו מבני עמון והיה מונח עד אחז בא סנחריב ונטלו מאחז בא חזקיה ונטלו מסנחריב והיה מונח עד צדקיה באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים באו יוונים ונטלוהו מפרסיים באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים ועדיין מונח ברומי. ע"כ.
וצ"ע מדוע לא נזכר הכסף שעם ישראל לקח בביזת הים שהייתה גדולה מביזת מצרים.
ולפי הנ"ל מיושב היטב שכל הכסף שמוזכר בגמ' שתחילתו ביוסף הצדיק שקיבץ למצרים הכל הגיע בצורה טבעית שבכל הארצות היה רעב וירדו לשבור בר במצרים, וכן על דרך הטבעית המשיך הכסף להתגלגל, משא"כ ביזת הים שהגיע מהפקר אחרי שהמצרים טבעו, בשלא כדרך הטבע שהים היה פולט, הכסף הזה לא המשיך הלאה, ואדרבה זה הגיע לכל אחד מישראל כפי הראוי לו בהשגחה פרטית, וכמו שהמצרי נענש בהשגחה פרטית לפי מעשיו, כך קיבל שכר טוב כל יהודי בהשגחה פרטית לפי מעשיו.
וכסף ביזת מצרים הגיע בדרך הטבע לישראל ע"י ששאלו מהמצרים, וזה בא יותר כשכר של כלל ישראל יחדיו ולא כשכר ליחידים וכמו שמובא בגמרא שהכסף התגלגל למלכויות ומלכים [ומלכות מסמל את כללות העם.] ולא ליחידים. ודו"ק.
[ואפשר לחלק לפי"ז בין מכת בכורות לקריעת ים סוף, שמכת בכורות זה הנהגה על טבעית לכל כלל ישראל יחדיו, משא"כ קריעת ים סוף זה היה הנהגה על טבעית בהשגחה פרטית לכל יחיד ויחיד. וצע"ג. וה' יאיר עיני.]
[ועי' צפנת פענח שמות פרק ו' פסוק י"ג בהגהה שביאר שיש שתי יציאות לעבד עברי ביובל א. ראש השנה ב. יום הכיפורים. וכן עם ישראל שיצאו ממצרים היה בהם את שתי הבחינות. שמכת בכורות זה היה בבחינת ראש השנה, ואילו קריעת ים סוף זה היה בבחינת יום כיפור. ודו"ק.]
ענף ג'.
ויש להתבונן מכאן "ולקחת מוסר" לראות את עומק רחשי ליבו של האדם שפעמים הוא מסרב לעשות דבר, רק מצד רגשי שפלות שהשפילו אותו אחרים, וצריך לשכנעו לעשות את הדבר כדי שבזה תרום קרנו בעיניו וכמו שנאמר בנביא ישעיה [פרק נ"ו] "להחיות לב נדכאים ולהגביה רוח שפלים".
עוד יש להתבונן במה שכתבנו, את מה שכתב ה"סבא מקלם" שבאמת כל אדם שפוגע בחבירו אין זה אלא משום שחושב בדעתו שהוא נחות ממנו וגם אין לו מעלות, שאם היה חושב בדעתו שחבירו הוא בר מעלה כל שהי, לא היה יכול לפגוע בו ולהזיקו , ותחילה האדם מבזה את חבירו בדעתו ואח"כ פוגע בגופו ובממונו. כך גם המצרים ששעבדו ועינו את עם ישראל ע"כ קדם לזה מחשבה וראייה שעם ישראל בזוי ואין בו שום מעלה.
ועל הענין הזה אומר התנא באבות [פרק ד' משנה ג'] הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום.
נכתב בעזרת אבינו שבשמים, אשמח על הערה והוספה.
בברכת פסח כשר ושמח, "וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו ניסים ונפלאות".