עזריאל ברגר כתב:פרנקל תאומים כתב:עזריאל ברגר כתב:משחת שיניים לילדים מכילה חומרי טעם וכו', והילדים מלקקים אותה להנאתם, ואינני רואה שום צד להקל לגביה.
ומה לגבי 'בל יראה', לדבריך, האם היא חמץ נוקשה (בהנחה שיש בה חשש חמץ) או חמץ בעין?
אני שואל, כי כבר יותר מפעם אחת אירע לי ששכחתי להכניס את המשחות שיניים "החמציות" (גם 'לילדים') לארון המכור לנכרי, ובדיעבד התלבטתי האם אכן צריך למכור אותן.
א. לא ביררתי את ההגדרה ההלכתית של זה.
ב. גם חמץ נוקשה אסור באכילה (כמדומני לכו"ע), ויש ילדים שממש אוכלים את המשחה (תלוי בגיל, כמובן).
ג. שאלתך שייכת (גם) לדיון של המוצא חמץ בביתו בפסח האם ניתן לומר שהוא מכור לגוי או שצריך לבערו, ואכ"מ.
בוודאי. אני שואל לגבי 'בל יראה'.
או שאולי כוונתך לומר שעד כמה שיש איסור אכילה אזי ממילא גם צריך למכור או לבער מחשש של 'שמא יבוא לאוכלו' וכמו חמץ בעין פחות מכזית?
תכל'ס, האם מאן דהוא כאן יודע לומר האם חובה למכור/לבער משחת שיניים בעלת טעם? האם כשמצאתי משחה שכזו באמתחתי בפסח חובה עליי לבערה, או שמא אדרבה, מעיקרא א"צ אפי' למוכרה וכמו סבונים וכדו'? האם ב'חמץ נוקשה' אמרינן 'שמא יבוא לאוכלו'?
ואולי בכלל כיוון שיש למשחה טעם ולפעמים גם קצת בולעים ממנה אזי היא מוגדרת כחמץ בעין ולא כחמץ נוקשה (לא מסתבר לי)?