שנית, דעת הרב אליעזר מלמד שליט"א שגם לדעת הגר"א אין מצוה לאכול יותר מכזית בסעודה (http://www.yeshiva.org.il/ask/?id=26109), ולמיטב זיכרוני באורחות רבנו ובעוד ספרים לא כתבו כן. אשמח אם יביאו ראיות נוספות לנידון זה.
נוטר הכרמים כתב:אם צריך לחם עוני ומצה שמורה כל שבעה
ובספר הר אפרים על המכילתא פר' בא כתב דיל"ע לדעת הגר"א, אם כל שבעת הימים המצוה היא לאכול לחם עוני, או שמא י"ל דגם במצה עשירה איכא מצוה דבאמת מצה עשירה שם המצה עלה, דכל המנחות באות מצה והיו נילושות בשמן, הרי דמצה עשירה היא מצה ורק גבי פסח בעינן לחם עוני, ומעתה אפשר דזה נאמר רק בחיובא דלילה הראשון, יעו"ש, ובהגדת הגרי"א חבר (ד"ה הא לחמא עניא וד"ה אמר ראב"ע) נקט בפשטות דגם להגר"א א"צ לחם עוני כל שבעה.
וכיו"ב יש לדון לדעת רבינו הגר"א אי בעינן מצה שמורה כל ימי הפסח. והנה במעשה רב סי' קפו כתב, וז"ל: המצות של כל ימי הפסח יהיו מחיטים משומרות משעת קצירה והחמיר מאוד בדבר, מחמת שבמדינתינו מצויין מאוד מי גשמים בימי הקציר והתבואה על פני השדה ועוד כמה חששות דהוי כמו איתחזק ריעותא.
ובספר דמשק אליעזר סי' תנג,יד הביא הדברים, וכתב להפליא שהרי גמ' ערוכה היא בפסחים מ,א דאוכלים בציקות של נכרים, ואף אי לכתיחלה יש לחוש לחשש חימוץ אף מרחוק, מ"מ הא לזה די משומר מעת טחינה דאז יש חשש שמא יגע הקמח למים אבל לא קודם לכן, והאריך עוד בזה.
ולבסוף כתב שאף דבז' ימים אין מחויב לאכול מצה מ"מ אם אוכל מקיים מ"ע, דהוי רק מ"ע של רשות, והוי כמו בסוכה כל ז' דאפשר לו ליפטר כגון הולכי דרכים וכיוצא, ומ"מ באוכל קבע מקיים מצות עשה ומברך על זה, ולפי"ז הא דאיתא דאוכל אדם בציקות של נכרים היינו דאין איסור בזה, אבל לקיים המ"ע של מצה בעינן שימור כמו בליל א', ולכן נהג רבינו לאכול כל שבעה שמורה מעת קצירה.
ולפי"ז נמצא דכל הנהגת הגר"א בזה היא לשיטתו הנ"ל דאיכא מצוה באכילת כל שבעה, וכן הביא ב'קובץ מפרשים' בתוך ספר מעשה רב החדש (בהוצאת ידי"נ הגר"מ זלושינסקי שליט"א, ירושלים תשס"ט) מספר עבד המלך פר' בא בשם רא"מ אייזינשטיין משמם של הגר"ש סלאנט והגרא"ז מלצר זצ"ל.
ונמצא שכל אלו הבינו בדעת הגר"א כהבנה הפשוטה דהמצוה ד'שבעת ימים תאכל מצות' היא מעין המשך של מצות רשות למצוה דבערב תאכלו מצות, ואותם תנאים נאמרו במצוה זו. וכיו"ב י"ל בהאי ספיקא דמצה עשירה .
גאולה בקרוב כתב:ועוד יש מקום להעיר, שהנהגת הגר"א במוצאי פסח לאכול בדוקא חמץ, וכן לא לאכול מצה (ודוק, ששני דברים הם, וגם מי שקשה לו הרישא יכול בקלות לקיים את הסיפא), קשור לשיטתו שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה.
שבטיישראל כתב:מקור המנהג להקפיד על אכילת חמץ במוצ"פ כבר נמצא בתרגום המיוחס ליונתן עה"פ :
"בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ" (שמות י"ב, י,ח)
ובת"י - "בניסן בארביסר יומין לירחא תכסון ית פסחא וברמשא דחמסר תיכלון פטירי עד יומא דעשרין וחד לירחא ברמשא דעשרין ותרין תיכלון חמיע"
למאי_נמ? כתב:וראה מש"כ באשכול סמוך (viewtopic.php?f=27&t=4655)
ור' שמעון בן לקיש כתיב שבעת ימים מצות תאכלו וכתיב בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. וכתיב בפסח ואכלו את הבשר בלילה הזה. וכתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. וקיי"ל דהוא חצות לילה שנאמר ויהי בחצי הלילה. וגמר הלילה הזה של אכילת פסח מן הלילה הזה של עברת מצרים מה זה חצות לילה אף זה חצות לילה וכתיב בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו ש"מ שאכילת מצה אפי' עד חצות יצא י"ח. והנה לא אכל המצה ביום הראשון אלא מקודם חצות כמעט ונחשב לו יום שלם שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו. ש"מ שאם נולד הלבנה עד חצי הלילה יום שלם הוא
וכן הוא בפסקי רבינו יחיאל מפאריש סימן סז ובאור זרוע פסחים סימן רמ, וע"ע ט"ז וא"ר סי' תנה.מצאתי תשובת ר"י [*שכתב] שאם נשפכו כל המים עבור המת אין בידי להתיר מים שלא לנו על ידי הדחק וכן בא מעשה לפני ר' ערב פסח ואמרו שאין לשפוך המים שלנו בשביל המת דליל שמורים הוא לה' וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם
נוטר הכרמים כתב:אולם באמת היה נראה לבאר יותר מנהג רבינו הגר"א זי"ע, ובהקדם דיל"ע בטעמו ומקורו של תרגום יונתן לפרש כן לישנא דקרא דכתיב בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֪ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב, ולומר דיש כאן הוראה חיובית לאכול חמץ במוצאי יום כ"א בניסן.
וראיתי מבארים בזה, דהנה בדומה להאי לישנא כתיב בפר' אמור (כג, לב), שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם. ואיתא בראש השנה (ט, א) למילף מהאי קרא דין תוספת שבת ויו"ט 'ביציאתו', ומעתה היה מקום לפרש גם בקרא דנן ד'עד יום האחד ועשרים בערב' היינו שיוסיף ביציאת הפסח על ענין אכילת המצות, וזהו דמפרש היונתן דאינו כן, אלא ביאור הקרא הוא דבערב יאכלו חמץ.
ומעתה נראה דכל זה היינו דווקא לפי שיטת רבינו הגר"א דסבר דישנה מצוה קיומית לאכול מצות כל שבעה, ואזי בהכרח יש להפקיע בפירושא דקרא דנאמר כאן בקרא גילוי מילתא שבאופן חיובי במוצאי החג יאכלו חמץ, אבל אי נימא דליכא מצוה קיומית כל ימי החג לאכול מצות, מה שייך ענין תוספת במוצאי החג דס"ד שיאכלו מצות בו, ודוק היטב.
רבי זעירה בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה. וכא עד שיאכל כזית דגן בסוכה רבי הושעיה אמר כל שבעה חובה. ר' ברכיה אמר פליגין. רב אבונא אמר לא פליגין. מה דאמר ר' יוחנן בשנתן דעתו. מה דאמר רבי הושעיה בשלא נתן דעתו
אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
נוטר הכרמים כתב:ומעתה נראה דכל זה היינו דווקא לפי שיטת רבינו הגר"א דסבר דישנה מצוה קיומית לאכול מצות כל שבעה, ואזי בהכרח יש להפקיע בפירושא דקרא דנאמר כאן בקרא גילוי מילתא שבאופן חיובי במוצאי החג יאכלו חמץ, אבל אי נימא דליכא מצוה קיומית כל ימי החג לאכול מצות, מה שייך ענין תוספת במוצאי החג דס"ד שיאכלו מצות בו, ודוק היטב.
צולניק כתב:ובאגב: בספר אהל משה להגרא"מ הורביץ דקדק מהנאמר בפסוק (שמות יב טו- טז) 'שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי: וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם'.
שלגבי איסור חמץ כתבה התורה ראשן ושבעי חסר, ולגבי איסור מלאכה ביום טוב כתבה בתורה ראשון ושביעי מלא, ומדקדק מזה שבאה התורה לרמז שתוספת יום טוב נוהגת רק לענין איסור מלאכה ולא לענין איסור אכילת חמץ.
צולניק כתב:ובאגב: בספר אהל משה להגרא"מ הורביץ דקדק מהנאמר בפסוק (שמות יב טו- טז) 'שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי: וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם'.
שלגבי איסור חמץ כתבה התורה ראשן ושבעי חסר, ולגבי איסור מלאכה ביום טוב כתבה בתורה ראשון ושביעי מלא, ומדקדק מזה שבאה התורה לרמז שתוספת יום טוב נוהגת רק לענין איסור מלאכה ולא לענין איסור אכילת חמץ.
הטעם שנכתב מיום הראשון עד יום השבעי חסר יוד, לרמוז לעשר שעות נוספות שהחמץ אסור בהם, מהם שמונה בערב פסח ושעה אחת מתחלת ליל חמשת עשר שאסור לאכול בה כלום (אפילו מצה) עד שיקדש ויספר ביציאת מצרים, ושעה אחת עם גמר השבעה למשמרת, שלא יאכל חמץ, והנה אותן השמונה שבערב פסח שלמות, ושתים אלו מקצתן ככולן אלא שסך הכל עשר
כבר נודעה שיטת אדונינו הגר"א נ"ע, שיש קיום מצוה באכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח, וכמובא ב'מעשה רב' (סי' קפה ובמשנה ברורה (סי' תעה ס"ק מה, וסי' תרלט ס"ק כד), וכלשון הגמ' (פסחים כח:) "בשעה שישנו בקום אכול מצה - ישנו בבל תאכל חמץ". (וכן עמד בזה ה'פני יהושע' שם, וכן הוא ב'חזקוני' עה"ת פרשת בא).
ורבינו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א העלה ספק בדעת הגר"א,
האם לשיטתו, בזמן תוספת יו"ט יש קיום מצוה באכילת מצה או לא.
ובפשיטות, דין תוספת יו"ט אינו דבר כללי השווה לכל הימים טובים, שחל שם יו"ט על זמן התוספת, אלא בכל יו"ט חלה קדושת אותו היום גם על הזמן שהוסיפו עליו,
וממילא זמן תוספת יו"ט של סוכות - דינו כחג סוכות, וזמן תוספת חג המצות - דינו כפסח וכו',
וכבר הביא ה'אמרי משה' (סי' מה) בשם מרנא רבינו חיים הלוי זיע"א, שלדעת הגר"א בביאורו לשו"ע נראה, שבזמן תוספת יו"ט של סוכות - חייב לאכול בסוכה, יעויי"ש,
ומעתה נראה, שאם הוסיף זמן על חג המצות, חלה על אותו זמן קדושת חג המצות,
ועוד כתבו התוספות (פסחים צט:), שאוכלים סעודת שבת בזמן תוספת שבת,
ומכל זה היה נראה לומר, שגם בזמן של תוספת יו"ט של פסח, ניתן לקיים לדעת הגר"א מצוה זו של אכילת מצה כמו בשבעת ימי החג.
אולם נראה לדחות, שבאמת כאשר נתבונן בדברי הגר"א עצמם הם מחודשים מאוד, כי לכאורה לא מצינו דוגמת זה במצות אחרות, שהתורה אומרת לקיים מצוה, ויש מצוה בעשייתה וקיומה, אך מאידך אין חובה לקיים אותה אלא הדבר עומד ברשות,
כי אפילו מצות ציצית, אם ילבש בגד ד' כנפות בלי ציצית הרי הוא מבטל עשה, וכן מצות סוכה יש בה ביטול מצוה כאשר הוא אוכל חוץ לסוכה, וכן בכל מצוה ומצוה,
ואילו כאן, כל המצוה כולה רשות היא, וכלל אין אפשרות לבטל את המצוה של אכילת המצה, ובכל אופן יש קיום מצוה רשות. (עי' כעי"ז בשו"ת אהל משה להגרא"מ הורביץ זיע"א, שעורר כן על מצות מעשר בהמה, שהוא דבר חדש שזה מצוה קיומית ולא מצוה חיובית, ובחזו"א בכורות כז, ג).
אולם נראה, כי גם לדעת הגר"א גדר הדברים הוא, שאכילת המצה כל שבעת הימים שייכת לעיקר המצוה החיובית שבלילה הראשון, וכך אמרה התורה שתחילת האכילה חובה היא, ובהמשך הימים אינו אלא רשות, (כעין שמצינו לכו"ע, באכילת לילה הראשון שאם מוסיף ואוכל יותר מכזית בתוך אכילת החובה, יש לזה תורת קיום מצוה של בערב תאכלו מצות, וכמו שכתב המהר"ל בגבורות ה' [פמ"ח] והאריך בזה הנצי"ב ב'העמק שאלה').
וזאת מחדש לנו הגר"א, שאמנם יש קיום מצוה בכל שבעת ימי החג, אבל השורש נעוץ בקיום המצוה של כזית ראשון מחמת החיוב של "בערב תאכלו מצות",
ולפי"ז נראה, כי מאחר שאמרה תורה שחובת אכילת מצה בכזית ראשון אפשר לקיימה רק בלילה, ואותו חיוב אינו קיים כלל בזמן התוספת, שהרי אי אפשר לאכול כזית ראשון בתוספת יו"ט (עי' תוס' פסחים צט: שהוקש מצה לפסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה), הרי שגילתה תורה שיסוד ושורש מצות המצה זמנה מהלילה,
ומעתה פשוט הדבר, שאם יסוד החיוב נאמר רק בלילה, אין מקום לדון כלל אם שייך קיום מצוה זו בזמן תוספת יו"ט.
אמנם גם אחר שנתבאר שלא שייך קיום מצות אכילת מצה לדעת הגר"א בתוספת, עדין יש מקום לדון, אם בלילה הראשון בטרם אכל כזית חובה, כגון באופן שמכוין שלא לצאת ידי חובת המצוה של בערב תאכלו מצות, אם יאכל מצה לדעת הגר"א, האם יקיים בזה מכל מקום את מצות האכילה של שבעת ימים תאכלו מצות, לפי שסוף סוף הוא זמן קיום המצוה, למרות שהוא עוד לא קיים את חובתו לאכול כזית ראשון, ואכמ"ל.
נוטר הכרמים כתב:מתוך המוסף התורני 'לקראת שבת':כבר נודעה שיטת אדונינו הגר"א נ"ע, שיש קיום מצוה באכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח, וכמובא ב'מעשה רב' (סי' קפה ובמשנה ברורה (סי' תעה ס"ק מה, וסי' תרלט ס"ק כד), וכלשון הגמ' (פסחים כח:) "בשעה שישנו בקום אכול מצה - ישנו בבל תאכל חמץ". (וכן עמד בזה ה'פני יהושע' שם, וכן הוא ב'חזקוני' עה"ת פרשת בא).
ורבינו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א העלה ספק בדעת הגר"א,
האם לשיטתו, בזמן תוספת יו"ט יש קיום מצוה באכילת מצה או לא.
ובפשיטות, דין תוספת יו"ט אינו דבר כללי השווה לכל הימים טובים, שחל שם יו"ט על זמן התוספת, אלא בכל יו"ט חלה קדושת אותו היום גם על הזמן שהוסיפו עליו,
וממילא זמן תוספת יו"ט של סוכות - דינו כחג סוכות, וזמן תוספת חג המצות - דינו כפסח וכו',
וכבר הביא ה'אמרי משה' (סי' מה) בשם מרנא רבינו חיים הלוי זיע"א, שלדעת הגר"א בביאורו לשו"ע נראה, שבזמן תוספת יו"ט של סוכות - חייב לאכול בסוכה, יעויי"ש,
ומעתה נראה, שאם הוסיף זמן על חג המצות, חלה על אותו זמן קדושת חג המצות,
ועוד כתבו התוספות (פסחים צט:), שאוכלים סעודת שבת בזמן תוספת שבת,
ומכל זה היה נראה לומר, שגם בזמן של תוספת יו"ט של פסח, ניתן לקיים לדעת הגר"א מצוה זו של אכילת מצה כמו בשבעת ימי החג.
אולם נראה לדחות, שבאמת כאשר נתבונן בדברי הגר"א עצמם הם מחודשים מאוד, כי לכאורה לא מצינו דוגמת זה במצות אחרות, שהתורה אומרת לקיים מצוה, ויש מצוה בעשייתה וקיומה, אך מאידך אין חובה לקיים אותה אלא הדבר עומד ברשות,
כי אפילו מצות ציצית, אם ילבש בגד ד' כנפות בלי ציצית הרי הוא מבטל עשה, וכן מצות סוכה יש בה ביטול מצוה כאשר הוא אוכל חוץ לסוכה, וכן בכל מצוה ומצוה,
ואילו כאן, כל המצוה כולה רשות היא, וכלל אין אפשרות לבטל את המצוה של אכילת המצה, ובכל אופן יש קיום מצוה רשות. (עי' כעי"ז בשו"ת אהל משה להגרא"מ הורביץ זיע"א, שעורר כן על מצות מעשר בהמה, שהוא דבר חדש שזה מצוה קיומית ולא מצוה חיובית, ובחזו"א בכורות כז, ג).
אולם נראה, כי גם לדעת הגר"א גדר הדברים הוא, שאכילת המצה כל שבעת הימים שייכת לעיקר המצוה החיובית שבלילה הראשון, וכך אמרה התורה שתחילת האכילה חובה היא, ובהמשך הימים אינו אלא רשות, (כעין שמצינו לכו"ע, באכילת לילה הראשון שאם מוסיף ואוכל יותר מכזית בתוך אכילת החובה, יש לזה תורת קיום מצוה של בערב תאכלו מצות, וכמו שכתב המהר"ל בגבורות ה' [פמ"ח] והאריך בזה הנצי"ב ב'העמק שאלה').
וזאת מחדש לנו הגר"א, שאמנם יש קיום מצוה בכל שבעת ימי החג, אבל השורש נעוץ בקיום המצוה של כזית ראשון מחמת החיוב של "בערב תאכלו מצות",
ולפי"ז נראה, כי מאחר שאמרה תורה שחובת אכילת מצה בכזית ראשון אפשר לקיימה רק בלילה, ואותו חיוב אינו קיים כלל בזמן התוספת, שהרי אי אפשר לאכול כזית ראשון בתוספת יו"ט (עי' תוס' פסחים צט: שהוקש מצה לפסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה), הרי שגילתה תורה שיסוד ושורש מצות המצה זמנה מהלילה,
ומעתה פשוט הדבר, שאם יסוד החיוב נאמר רק בלילה, אין מקום לדון כלל אם שייך קיום מצוה זו בזמן תוספת יו"ט.
אמנם גם אחר שנתבאר שלא שייך קיום מצות אכילת מצה לדעת הגר"א בתוספת, עדין יש מקום לדון, אם בלילה הראשון בטרם אכל כזית חובה, כגון באופן שמכוין שלא לצאת ידי חובת המצוה של בערב תאכלו מצות, אם יאכל מצה לדעת הגר"א, האם יקיים בזה מכל מקום את מצות האכילה של שבעת ימים תאכלו מצות, לפי שסוף סוף הוא זמן קיום המצוה, למרות שהוא עוד לא קיים את חובתו לאכול כזית ראשון, ואכמ"ל.
עושה חדשות כתב:ומי יפרש פשטיה דקרא בפרשת ראה, דכתיב לכאו' דאכילת המצות כל שבעה שייכת להקרבת קר"פ?וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
ובת"י תרגם - שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכְלוּן לִשְׁמֵיהּ פַּטִּיר לַחֲמָא עַנְיָא. ובחיזקוני פי' עליו - בגללו. וע"ע ספורנו ופנים יפות והכתב והקבלה.
סעדיה כתב:עושה חדשות כתב:ומי יפרש פשטיה דקרא בפרשת ראה, דכתיב לכאו' דאכילת המצות כל שבעה שייכת להקרבת קר"פ?וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
ובת"י תרגם - שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכְלוּן לִשְׁמֵיהּ פַּטִּיר לַחֲמָא עַנְיָא. ובחיזקוני פי' עליו - בגללו. וע"ע ספורנו ופנים יפות והכתב והקבלה.
עפ"י מה שהעלה הרב 'נוטר הכרמים' מה'לקראת שבת' מבוארים הדברים.
זה שייך לנידון דידן?הגר"ז תנג-יד כתב:אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה ויש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר:
עושה חדשות כתב:זה שייך לנידון דידן?הגר"ז תנג-יד כתב:אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה ויש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר:
גם זה הבל כתב:שמעתי עד מפי עד מעד נאמן בשם הגרח"ק שצריך שם מצה ולכן מצה עשירה לא יוצאים יד"ח אך מצה שלא לשמה וכן מצה מתובלת [או ממרח מעליו] יוצאים, אך שמועה שמעתי שהגרי"ש מקפיד על מצת יד בשביל שיהיה לשמה לקיים את דעת הגר"א.
פרי יהושע כתב:גם זה הבל כתב:שמעתי עד מפי עד מעד נאמן בשם הגרח"ק שצריך שם מצה ולכן מצה עשירה לא יוצאים יד"ח אך מצה שלא לשמה וכן מצה מתובלת [או ממרח מעליו] יוצאים, אך שמועה שמעתי שהגרי"ש מקפיד על מצת יד בשביל שיהיה לשמה לקיים את דעת הגר"א.
עי' פסחים ל"ח ב' לעניין טעם הפסול של חלת תודה ורקקי נזיר למצות מצווה, רב יוסף אמר אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה. ופרש"י שם דאף אי לא נשחט עליה הזבח וכעת ראויה לשבעה, מ"מ לא נעשתה לשם מצה הראויה לשבעה. ומשמע דכיון ומצה היא מצווה כל שבעה בעי שימור לשמה כל שבעה ויל"ע. [שו"ר שכבר הביא כן הרב עו"ח לעיל משו"ע הרב, ומ"מ אפשר שיש תועלת במקור].
ולעניין דינא דמצוות המבטלות זא"ז במצה כל שבעה עי' בירחון האוצר ניסן.
נוטר הכרמים כתב:כל כזית – קיום מצוה?
והנה רגילות העולם להבין בדברי הגר"א שישנה מצוה לאכול כמה שיותר כזיתים של מצה כל ימי הפסח, ובכל כזית מצה שאוכל מקיים מצוה. וראיתי מציינים בזה לשון הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ג,מג): אבל אכילת מצה אם היתה יום אחד לא הרגשנו בה ולא התבאר ענינו כי ברוב הימים יאכל אדם מצה ומין ממיני האוכלים שני ימים או שלשה, אבל יוודע ענינו ויצא שמעו בהתעצם אכילת מצה שבוע שלם, עכ"ל.
אבל זה מחודש מאוד מסברא, דהא לא מצינו שום מצוה חיובית של אכילה בתורה באופן כזה, ובמה נתייחדה מצות אכילה זו יותר מכל מצוות אכילה דוגמת אכילת פת בשבתות ויו"ט שאוכל כזית או כביצה ודיו, (ועי' להלן דעת כמה אחרונים דבמצות 'בערב תאכלו מצות' נאמר גדר זה, ומ"מ ודאי יש לחלק טובא ואין לך בו אלא חידושו), והיאך תהא מצוה קיומית זו עדיפא.
עושה חדשות כתב:נוטר הכרמים כתב:כל כזית – קיום מצוה?
והנה רגילות העולם להבין בדברי הגר"א שישנה מצוה לאכול כמה שיותר כזיתים של מצה כל ימי הפסח, ובכל כזית מצה שאוכל מקיים מצוה. וראיתי מציינים בזה לשון הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ג,מג): אבל אכילת מצה אם היתה יום אחד לא הרגשנו בה ולא התבאר ענינו כי ברוב הימים יאכל אדם מצה ומין ממיני האוכלים שני ימים או שלשה, אבל יוודע ענינו ויצא שמעו בהתעצם אכילת מצה שבוע שלם, עכ"ל.
אבל זה מחודש מאוד מסברא, דהא לא מצינו שום מצוה חיובית של אכילה בתורה באופן כזה, ובמה נתייחדה מצות אכילה זו יותר מכל מצוות אכילה דוגמת אכילת פת בשבתות ויו"ט שאוכל כזית או כביצה ודיו, (ועי' להלן דעת כמה אחרונים דבמצות 'בערב תאכלו מצות' נאמר גדר זה, ומ"מ ודאי יש לחלק טובא ואין לך בו אלא חידושו), והיאך תהא מצוה קיומית זו עדיפא.
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו, לולי קרא דגלי דהוי רשות, האם היה חיוב לאכול מצה כל הימים בלי הפסקה עד שתיבקע כריסו? לכאו' ודאי היה סגי בכזית אחד ביום, (או אחד ביום ואחד בלילה), וא"כ אף ב'מצוה קיומית' הזו מהיכ"ת שיש קיום בכל כזית. (אלא אולי רק כמו שאר הכזיתים של הלילה הראשון, שמצטרפים ג"כ לקיום המצוה, אבל עכ"פ אי"ז כמצוה נפרדת).
אלא דאכתי יש נפק"מ גדולה בד' הגר"א וכו' שיש בזה גדר של מצוה ולא רק 'ענין' ו'רצון התורה'. וכגון לגבי הדין של מצוות צריכות כוונה. דלכאו' המכוין ל'ענינים' וכד' ל"ה כוונה של מצוה כראוי.
ואולי ביותר, דאפילו למ"ד מצוות אי"צ כוונה, מ"מ במצוה שאינה חובה אלא מצוה קיומית, הכוונה אולי לעיכובא לכו"ע. (וכמו שיל"ד בנשים המקיימות מצ"ע שהז"ג, דבזה לכו"ע מצוות צריכות כוונה, וצ"ע).
עושה חדשות כתב:נוטר הכרמים כתב:כל כזית – קיום מצוה?
והנה רגילות העולם להבין בדברי הגר"א שישנה מצוה לאכול כמה שיותר כזיתים של מצה כל ימי הפסח, ובכל כזית מצה שאוכל מקיים מצוה. וראיתי מציינים בזה לשון הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ג,מג): אבל אכילת מצה אם היתה יום אחד לא הרגשנו בה ולא התבאר ענינו כי ברוב הימים יאכל אדם מצה ומין ממיני האוכלים שני ימים או שלשה, אבל יוודע ענינו ויצא שמעו בהתעצם אכילת מצה שבוע שלם, עכ"ל.
אבל זה מחודש מאוד מסברא, דהא לא מצינו שום מצוה חיובית של אכילה בתורה באופן כזה, ובמה נתייחדה מצות אכילה זו יותר מכל מצוות אכילה דוגמת אכילת פת בשבתות ויו"ט שאוכל כזית או כביצה ודיו, (ועי' להלן דעת כמה אחרונים דבמצות 'בערב תאכלו מצות' נאמר גדר זה, ומ"מ ודאי יש לחלק טובא ואין לך בו אלא חידושו), והיאך תהא מצוה קיומית זו עדיפא.
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו, לולי קרא דגלי דהוי רשות, האם היה חיוב לאכול מצה כל הימים בלי הפסקה עד שתיבקע כריסו? לכאו' ודאי היה סגי בכזית אחד ביום, (או אחד ביום ואחד בלילה), וא"כ אף ב'מצוה קיומית' הזו מהיכ"ת שיש קיום בכל כזית. (אלא אולי רק כמו שאר הכזיתים של הלילה הראשון, שמצטרפים ג"כ לקיום המצוה, אבל עכ"פ אי"ז כמצוה נפרדת).
אלא דאכתי יש נפק"מ גדולה בד' הגר"א וכו' שיש בזה גדר של מצוה ולא רק 'ענין' ו'רצון התורה'. וכגון לגבי הדין של מצוות צריכות כוונה. דלכאו' המכוין ל'ענינים' וכד' ל"ה כוונה של מצוה כראוי.
ואולי ביותר, דאפילו למ"ד מצוות אי"צ כוונה, מ"מ במצוה שאינה חובה אלא מצוה קיומית, הכוונה אולי לעיכובא לכו"ע. (וכמו שיל"ד בנשים המקיימות מצ"ע שהז"ג, דבזה לכו"ע מצוות צריכות כוונה, וצ"ע).
פרי יהושע כתב:שמעתי הגדרה נכונה בשם הגרח"י קפלן שליט"א, שכמו בסוכות רצתה התורה שדירתו תהא הסוכה, כן בפסח רצתה התורה שמאכלו יהיה המצה [והיינו שיכולה להחמיץ ולא החמיץ], ויש להוסיף מה ששמעתי בשם הגרג"נ זצ"ל, שהט"ו ט"ו ללמד שאם נקבע מתחילה בחיוב אח"כ כל הז' גם ברשות יקבע, וה"ה לעניין סוכה, וכל זה שורשים נכונים.
פרי יהושע כתב:יש לי קצת הרגשה למקום עיון האם יש להדר לאכול בסוף הפסח כזית מצה ללא תוספת כעין אפיקומן, וזה ברור שלא שמענו על כך וכנראה אינו, אבל הלא היה מי שהסתפק על כך בכל הפסח שמא מבטל, ושם זה לא נראה כי הרי זה האכילה בפסח וזה הלחם שלו ופשיטא שיכול לתבלו ואולי אדרבא זו המצווה, אבל אולי אם העניין להיפרד מהמצה וא מטעם סע"ש מיהא בשביעי בגלל שיש מצוה דא"כ גם בראשון יאכל, אם כן אולי יש לנו מיהא להדר בכך, להיפרד עם טעם המצה ממש.
מה אתם אומרים?
עושה חדשות כתב:פרי יהושע כתב:יש לי קצת הרגשה למקום עיון האם יש להדר לאכול בסוף הפסח כזית מצה ללא תוספת כעין אפיקומן, וזה ברור שלא שמענו על כך וכנראה אינו, אבל הלא היה מי שהסתפק על כך בכל הפסח שמא מבטל, ושם זה לא נראה כי הרי זה האכילה בפסח וזה הלחם שלו ופשיטא שיכול לתבלו ואולי אדרבא זו המצווה, אבל אולי אם העניין להיפרד מהמצה וא מטעם סע"ש מיהא בשביעי בגלל שיש מצוה דא"כ גם בראשון יאכל, אם כן אולי יש לנו מיהא להדר בכך, להיפרד עם טעם המצה ממש.
מה אתם אומרים?
קצת דומה -
בס' המנהגות להר"א מלוניל כ' "גם שמעתי שנהגו לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה".
"ואני לעניית דעתי מוסיף מצוה אחרת והיא לפרוש מאכילת חמץ כל שבעת ימי הפסח וכן אמרו בגמ' דבני מערבא בפסחים (א, ד) שבעת ימים תאכל עליו מצות, אבל לא חמץ. ולאו הבא מכלל עשה עשה וכבר כתב זה הירושלמי (הנ"ל), הרמב"ם ז"ל לענין ביעור . ואני תמה למה לא למד ממנו לענין אכילת חמץ ושמא הוא דוחה אותו מפני התלמוד שלנו שהעלו בסוף פסחים שזה הפסוק הוא רשות וכיון שהוא רשות לא בא ללמד שיהא איסור עשה באכילת חמץ.
והדבר נראה בהיפוך שאילו היה עשה קבוע בעצמו לא היו דורשין ממנו לאו הבא מכלל עשה לאיסור חמץ, שכל עשה הקבוע בעצמו לגופיה אצטריך ולא לדרשא, אלא מפני שהירושלמי הוא מסכים עם הבבלי שהוא רשות דרשוהו לאיסור חמץ שיהיה בעשה, ודומה לאותה תאכלו דבהמה טהורה שאינו לחייב לאכול אותה אלא לאיסור בהמה טמאה בלאו הבא מכלל עשה, וכן מה שנאמר בחטאת פנימית וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, אותה תאכלו לא בהמה טמאה וכמו שהוא הוסכם מהכל, וכן אמרו בגמ' מכות (יח:) וכמו שהרמב"ם ז"ל הוא מונה (עשה קמט) אותה תאכלו בכלל המצוות, כן ראוי למנות שבעת ימים תאכל עליו מצות לענין לפרוש מן החמץ בכלל המצוות"
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 75 אורחים