גדר ציבור וקהל לגבי ק"פ הבא בטומאה
א
א) עי' בפסחים פ' ע"א לגבי פסח ראשון הבא בטומאה, משום שאין ציבור נדחה לפ"ש, שאליבא דמ"ד שבט איקרי קהל ג"כ מקריבין פסח בטומאה כשנטמא שבט אחד. ובפשטות משמע שיש צורך בדין קהל לפסח הבא בטומאה, ומתוכם משערים אם יש רוב טמאים סמוך לעזרה, עי' הל' ק"פ פ"ז ה"ו, ודין זה דאין ציבור נדחה לפ"ש ילפינן מפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' כמו"ש בספרי פר' בהעלותך וכ"ה בפסחים סז ע"א, ומשמע שגם במדבר היה ראוי לנהוג דין זה, וא"כ מוכח שהיה דין קהל גם במדבר.
ב) ויל"פ הטעם שכל ימי חנותם במדבר עפ"י הדיבור היו מצורפים גם לדין קהל כמו בא"י, ובפרט מאז שניתן דין מחנה ישראל סביב המשכן.
[ועיין ברמב"ן עה"ת פ' בלק (במדבר כ"ג, כ"ג) עה"כ "כי לא נחש ביעקב" וגו', לומר כי חלק ד' עמו, אינם בממשלת שרים וכוכבי שמים וכסיליהם שיזיק להם בקסם ונחש כגויים וכו', והעיר על כך הרב יהודה מאיר דביר שליט"א (בקובץ אורייתא י"ט עמ' ל"ז) ממש"כ הרמב"ן בפר' אחרי (ויקרא י"ח, כ"ה) שמה שנאמר בדניאל: "מיכאל שרכם" היה זה בהיותם בחו"ל, והרי גם בזמן בלעם היו קודם הכניסה לארץ כנען, עוד צ"ב ממש"כ שם הרמב"ן שעל ענין זה אמרו שהדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, ואם אין אתם בארץ כנען אין אני לכם לא', עכ"ד.
ויתכן לומר שבמדבר היו במעלת א"י כמש"כ הרמב"ן בתחילת ספר שמות שהגיעו שם למעלת אבותם, והיינו ששרתה שם שכינה בסיני ובמשכן, וישראל חנו שם, אבל בגלויות אין אפשרות למעלה זו, וכדרך שאמרו במכילתא ריש פרשת בא, עד שלא נבחרה א"י היו כל הארצות כשרות לדברות וכו' וא"כ במדבר היה מקום שתחול דוגמא של קדושת א"י, כשישראל כולם שם במחנה ישראל, ואז אין הם כלל ברשות שרים, אבל אח"כ משנבחרה ונתקדשה למעשה א"י אין מעלה זו אלא בא"י.
עוד יתכן שכבר מכיבוש סיחון ועוג התקדש המקום בקדושת א"י ככל ארצות שכובש מלך ישראל, ועי' בישועות מלכו בקרית ארבע להל' תרומות פ"א ה"ב].
ג) עוד י"ל לכאורה שקודם שנכנסו לא"י וקודם שנתקדשה א"י היה דין קהל בכל מקום שישראל שם, וכפי שמצינו במגילה י"ד ע"א לגבי הלל על נס של ישראל בחו"ל, שעד שלא נכנסו לא"י הוכשרו כל הארצות לומר שירה, והיינו שקודם שנכנסו לא"י היה לכל ישראל גדר קהל וציבור, אע"פ שהיו בחו"ל, והנס הוא נס של ציבור, וה"נ י"ל לגבי פר הע"ד בערבות מואב או קודם כיבוש וחילוק, שאם עדיין לא נחשב המקום שהם שם כא"י המקודשת, א"כ עדיין דינם כמו קודם שנכנסו לא"י, שבכל מקום שהם יכול לחול עליהם גדר קהל.
ד) אולם יתכן שלק"פ הבא בטומאה אין צורך לשם קהל דוקא, אלא רק שיצאו משם יחידים. והטעם לכך הוא, כי מה דילפינן בספרי ילפינן לדין שאין ציבור נדחה לפ"ש מהכתוב ויהיו אנשים וגו' או מהכתוב איש איש וגו', יל"פ שאין כאן תנאי של שֵם קהל דוקא, אלא כל שהם ציבור כעין קהל סגי לק"פ בטומאה. וא"כ י"ל שגם הדין שאין קרויים קהל אלא הנמצאים מלבוא חמת עד נחל מצרים אינו נוהג לגבי דין ציבור לק"פ בטומאה.
ומ"ש בפסחים דאליבא דרבי יהודה דשבט איקרי קהל, אם שבט נטמא מקריבין פ"ר בטומאה, היינו דכ"ש הוא דלגבי פסח שבט הוי כקהל.
ונמצא שהדין שאין ציבור נדחה לפ"ש אינו תלוי בדין קהל, כפי שמצינו בפר הע"ד, שהוא נקבע לכך דוקא ע"י הנמצאים בא"י כמו"ש בהוריות ג. ונפק"מ לסוברים שניתן היה לבנות במה גדולה בחו"ל (ילקו"ש בא רמז קפ"ז, דעת זקנים לבעה"ת בא יב, א ובראש יוסף למגילה י' ע"א), שאם היו נטמאים רוב ציבור, או שבט לדעת ר"י, היו מקריבים בטומאה אע"פ שהם בחו"ל.
ה) והנה במשך חכמה פר' בהעלותך העיר מפני מה לא עשו פסח קודם שעלה עזרא, ופירש שמאחר שלא קדשה הארץ קודם עזרא ולא היה דין קהל על הציבור שבא"י, [עי' בירושלמי פסחים פ"ז ה"ו בגירסת הפ"מ, שגם מצות ראיה ברגלים דוחה טומאה אם רוב הציבור שבא"י טמא. ועי' בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו, כדי שיעשו את הפסח כל בנ"י, והוא שהגיעו לנהר פרת]. א"כ כיון שהיו טמאי מת ובעינן ציבור לעשיית פסח בטומאה, לכן לא היה דין דחיית טומאה, עכ"ד.
ו) ולכאורה י"ל שלגבי דין קהל וציבור לא בטלה קדושת הארץ, וכמו לענין סמיכת זקנים שמבואר בר"מ הל' סנהדרין פ"ד ה"ו שכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה, עיי"ש ברדב"ז וערוה"ש. ויל"פ שלגבי כל מה שהוא קשור לדיני האדם שבא"י נשארה קדושת א"י. ויל"פ שזהו הטעם במ"ש במגילה שם, לחד מ"ד, שאע"פ שגלו לא חזרו להיתירם הראשון, לומר שירה על נס שבחו"ל, הטעם הוא כי גדר ציבור לגבי דיני האדם נשאר עדיין בא"י כשהיה מאז שנכנסו לא"י, ואין לשוב ולהכשיר שאר ארצות לאמירת שירה. ואליבא דר"נ ורבא שסוברים שכיון שגלו חזרו להכשירן הראשון, יל"פ דס"ל שההכשר לומר שירה אינו תלוי בקדושת א"י, שיוצרת דין קהל, אלא בקביעות מקומם על ישראל למעשה, וקודם שנכנסו לא"י היו כל הארצות שהם שם בקביעות ראויות לשירה, ומשנכנסו לא"י, עד שגלו, היה מקום קביעותם בא"י, וגם אם שהו בחו"ל היה זה כמצב זמני. ומשגלו מא"י בטלה קביעותם למעשה בא"י, וכל מקום ששוהים שם כל ישראל ראוי לשירה. אמנם גם לר"נ ורבא לא בטל דין הערבות, שחל משעה שנעשו קהל כנ"ל, משום שקבלת הערבות היתה לדורות כמוש"ל, [ועי' בירושלמי מגילה פ"א הי"ב לגבי מע"ש בנוב וגבעון לר"ש דלא קרבו מעשר בהמה ובכור בנו"ג, מ"מ מע"ש שהוקש למע"ב נאכל שם, דכיון שחל דין אכילת מעשר שני בשילה שוב לא פסק גם בנו"ג].
ז) מש"כ לעיל שלגבי כל מה שהוא קשור לדיני האדם שבא"י נשארה קדושת א"י, יל"פ לכאורה שעיקר מעשה קידוש א"י ע"י כיבוש או חזקה הוא לגבי קרקע א"י לחייבה במצוות התלויות בארץ, אולם ע"י כך מתקדש גם אויר א"י לגבי דינים התלויים באדם כגון סמיכה וקדה"ח. והנה מצינו בשבת קט"ז ע"א שיש סברא לומר שמקום הכתב של ס"ת, אם נמחקו האותיות אין בו קדושת כתבי הקודש, כי קדוש אגב כתב, אזל כתב אזלה ליה קדושתיה, אבל הגליונין שסביב האותיות שהתקדשו לשם חַלָק, י"ל דכיון דגם עתה הן חַלָק, ישמרו בקדושתן. וכיו"ב י"ל לגבי קדושת א"י, שאע"פ שקדושת קרקע א"י לתרו"מ שנעשית מכח הכיבוש מתבטלת ע"י הגלות, אבל קדושת אויר א"י שנעשית ממילא אינה מתבטלת.
ועי' בצ"פ פר' ברכה שמש"ר קידש אויר א"י בראייתו וקדושה זו אינה בטילה, כי מעשי ידי מש"ר לא מתבטלים כמו"ש בסוטה ט ע"א שלא שלטו שונאים במעשיו. אמנם בפשטות מש"ר ראה כל א"י גם חלקים שלא כבשו עולי מצרים, ויתכן שרק לאחר שכבשו עולי מצרים התקדש גם האויר למפרע, כפי שמצינו בירושלמי חלה פ"ב ה"א שבשעת כיבוש א"י זכו בה למפרע מימות אברהם אבינו, ולכן כל מקום שכבשו עולי מצרים והתקדש למפרע בקדושת אויר א"י ע"י מש"ר, לא בטלה קדושה זו, ומשום כך דינים הקשורים באדם נוהגים גם לדורות. ובמקום אחר כתבתי שהטעם שלא לכל דבר בטלה קדושת א"י הוא משום שעם הכיבוש והקידוש חלה גם בחירה של א"י והיא לא בטלה, ולסמיכה וקדוה"ח ועוד, סגי בבחירת א"י (עי' פני אברהם עמ' קפו)
ח) אמנם א"כ צ"ב מה שהעיר המשך חכמה מפני מה לא הקריבו קרבן פסח קודם שעלה עזרא, הרי לפי מה שכתבתי לעיל לגבי מה שנוגע ליושבים בא"י כגון דין סמיכה, הרי היא בקדושתה גם לאחר חורבן בית ראשון, וא"כ הו"ה לדין קהל וציבור.
וצ"ל שלדין קהל שהוא צירוף יושבי א"י לגדר אחד שהם בלבד קרויים קהל ישראל, לגדר זה יש צורך שיהיו בא"י המקודשת, וכשבטלה קדושת הארץ בחורבן בית ראשון בטל הצירוף לדין קהל. ולכן לא היה דין ציבור ליושבי א"י להקרבת פסח ולנכנסים לעזרה בטומאה. ורק בק"צ ששוקלים לשם כל ישראל היה דין טומאה דחויה בציבור וכדברי המשך חכמה.
גדר ציבור וקהל לגבי ק"פ הבא בטומאה
ב
א) בהערת המשך חכמה (פר' בהעלותך) מפני מה לא הקריבו קרבן פסח עד עזרא, יל"פ לפי"ד הירושלמי תענית פ"ב ה"א: שבזה"ז אין לת"צ שגוזרים דין ת"צ משום שאין עמנו נשיא. ופי' הקהע"ד שאינן תעניות גמורות. והיינו שצריך נשיא הסנהדרין כפי שמוכח שם בסוגיא. וא"כ יתכן לומר גם לגבי גדר קהל, שבנוסף לתנאי שיהיו יושבי א"י, יש לעולם גם צורך בנשיא על הציבור שבא"י כדי שיהיה להם גדר קהל. והצורך בנשיא הוא לא לצורך החלת הקדושה על א"י, שבחירתה וקדושתה קבועה וקיימא, ואינה בטלה לגבי דיני האדם שבא"י גם כשגלו ממנה וכנ"ל, אלא הצורך בנשיא הוא להשלים הצירוף של יושבי א"י בתור קהל וציבור, שכדי להשלים הצירוף הזה על כל ציבור מסויים היושבים בא"י בכל דור ודור, צריך שיהיה עמם בזמנם נשיא כדי שיקראו לגמרי ציבור וקהל.
ולפי"ז י"ל שלכן קודם שעלה עזרא, שהוא היה ראש הסנהדרין אחר ברוך בן נריה כמוש"כ הר"מ בהקדמה ליד החזקה, לא היה ליושבי א"י דין קהל לגמרי, אע"פ שמצד קדושת הארץ לא בטל הדין שיושבי א"י הם קהל כנ"ל, אבל מצד חסרון נשיא לא הושלם דין קהל עד שעלה עזרא. ורק אז יכלו להקריב הפסח בטומאה. וכך י"ל לגבי חיוב פר העלם דבר שהוא תלוי בשם קהל כמו"ש בהוריות ג.
ב) ויתכן שלדין זה דנשיא לגבי ת"צ ולגבי דין קהל, אין צורך דוקא בנשיא סנהדרין אלא גם במלך סגי, וכפי שמצינו בהוצאה למלחמה שכתב הרמב"ן בהשגות לסה"מ שהדבר תלוי או במלך או בשופט או במי שהעם ברשותו. ועי' ברמב"ן בפירוש התורה עה"כ ונשיא בעמך לא תאור שכלול בזה כל נשיא, בין מלך ובין נשיא סנהדרין. [ועי' ברש"י פר' חוקת (כ"א, כ"א) נשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל]. מה שלא היה דין קהל קודם עזרא אע"פ שהיו לפני שעלה ראשים על ישראל, זרובבל, יהושע בן יהוצדק ויהוייקים, מ"מ להם לא היתה שררות כמלך.
ג) אמנם מסתבר יותר שרק כשבאים לחדש דין חדש, כתענית ציבור, צריך נשיא, אבל לדין פר הע"ד או קרבן פסח בטומאה שהדין נקבע כבר בתורה, ורק צריך לתנאי שיהיה צירוף של ציבור, לכך סגי בקדושת א"י. ומסתבר עוד, שכל דין צירוף של הקהל ע"י נשיא הוא רק לגבי ת"צ אבל לשאר דינים התלויים בציבור לא מהני נשיא. ולגבי ת"צ יתכן שע"י הסכמת הנשיא יש גם ליושבים בחו"ל דין ת"צ, ועי' באו"ש הל' תענית.
ד) בסברת המשך חכמה שם דמשגלו בטל דין ציבור מיושבי א"י וכיחידים דמו, וא"כ כיון שהיו טמאי מת ובעינן ציבור לעשיית פסח בטומאה לכן לא היה דין דחיית טומאה עכ"ד, צ"ב שלכאורה למ"ד במגילה לגבי שירה שלא חזרו להכשירן הראשון, נשאר להם דין ציבור וכפי שכתבתי לעיל, ומאי שנא מדין ציבור לגבי הקרבת פסח בטומאה.
אמנם באמת גם למ"ד דלא חזרו להכשירן הראשון ולכן אין אומרים הלל על הנס דפורים, משום שאין אומרים על נס שבחו"ל, שמשעה שנכנסו לא"י לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, הקשה ע"ז המנ"ח בקומץ המנחה למ' רפ"ד הרי הנס דפורים היה כולל גם לבני א"י דהא אחשורוש מלך בכיפה, ובפרט לדעת הרמב"ן דבימי הנס כבר היו רוב ישראל בא"י, א"כ למה גרע מנס דחנוכה דאמרינן הלל. ותירץ המנ"ח שכיון שקדושת הארץ בטלה א"כ שוב גם כל ארץ ישראל חשיבא כחו"ל וכיחידים דמו, עכ"ד. וצ"ב מאי שנא א"י לאחר שגלו מא"י קודם שנכנסו אליה שאז הוכשרו גם שאר הארצות לומר שירה, ולא אמרינן דכיחידים דמו, וכפי שבאמת סוברים רבא ור"נ ששאר ארצות חזרו להכשירם הראשון, ומהי הסברא שביטול ההכשר של שאר הארצות הוא לתמיד ואילו ההכשר של א"י הוא רק בזמן שקדושת א"י קיימת.
ה) והנה כיו"ב מצינו בדין קדושת המקדש שכתבו התוס' והרשב"א בשבועות ט"ז ע"ב (ד"ה קדושת) שגם למ"ד דקדושה ראשונה במקדש לא קדשה לעת"ל, מ"מ קדושת המקדש נקראת קדושת עולם, משום שאין ראוי לחזור ולקדש ולבנות אלא באותו מקום, והיינו שכבר נקבע מקום המקדש שרק בשטחו מותר לבנות מקדש, ולענין זה קדושת המקום היא קדושת עולם. וא"כ כיו"ב יש לבאר גם בדין אמירת שירה והלל על נס של קהל, שמשעה שנכנסו לא"י ונתקדשה הארץ לגבי גדר קהל, שיחול דוקא על היושבים שם, מאז כבר נקבעה קדושה זו שרק בא"י יכול לחול דין קהל, וגם בזמן שתבטל קדושת הארץ ואין דין קהל על יושביה, אין הדברים חוזרים למצבם הקודם שבכל מקום שבנ"י שם יש דין קהל על ישראל, כולם או רובם, אלא דין קהל בטל אז מכל מקום בעולם, כי מאחר שכבר נקבע שמקום שראוי לדין קהל הוא בא"י המקודשת, כבר נקבע הדין ד"קהל", שלא יהא ראוי לחול אלא בא"י, וכשתתקדש יחול על יושביה דין קהל. [ובדומה למ"ש בירושלמי מגילה פ"א הי"ב מע"ש בנו"ג כיון שחל דין מע"ש בשילה שוב לא פסק.] וזוהי שיטת המ"ד הראשון דמס' מגילה י"ד הנ"ל שאין לומר שירה והלל על נס דפורים אע"פ שגם ליושבי א"י אז היה הנס, כי אמנם כבר נקבעה א"י להיות חל שם דוקא דין קהל אבל יש בכך תנאי, שתתקדש א"י ואז יחול דין קהל על יושביה, וקודם לכן אין כל הארצות ראויות לומר שירה. ור"נ ורבא שם סוברים שלענין שירה הדבר תלוי בקביעות מקומם של ישראל, בא"י או בחו"ל כמושכ"ל.
ו) ועיין במחזור ויטרי (מהדורת הרב אריה גולדשמידט שליט"א) ח"ג עמ' תרצ"ח בשם רבינו יוסף טוב עלם, ששני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הן, אע"פ שהוקבעו על ידי סנהדרין גדולה, כי "אותם לא הוקבעו אלא לגולה ומשום ספיקא דקביעותא דירחא כו', ובני גולה טפילין הן לארץ ישראל ונעשה כמי שלא פשט איסורו ברוב הקהל, אבל שני ימים טובים של ראש השנה דבפני הבית נתקנו, ופשט איסורן בכל ישראל, נעשה הדבר כמו שניתנו מהר סיני וקדושה אחת הן, שהם לא קבעום משם ספיקא, דהא אינהו בקיאי בקביעא דירחא". ועיין בציץ הקודש (ח"א סי' מב). משמע דס"ל שגם שאם גזרו על מקום מסויים אבל הוא בחו"ל, אע"פ ששם פשט איסורו והגזירה קיימת, אבל אין היא במדריגה של גזירה על יושבי א"י שהם הנקראים קהל אפילו לאחר חורבן בית שני. [אמנם הגזירה על יושבי א"י לעשות ר"ה שני ימים מחשיבה את שני הימים לקדושה אחת רק בתנאי שגזרוה בי"ד שבלשכת הגזית על כל ישראל (עיין בכוזרי מאמר ג' אות טו), ולא מתורת ספק. ואילו גזירת יו"ט שני בשאר יו"ט חסרים בה שלושה תנאים אלו. ויל"ע אם הגזירה של שני ימי ר"ה היתה מתקבלת רק בא"י אם לדעת הר"י טוב עלם סגי בכך להחשב פשטה ברוב ישראל].
ויתכן שדברי הריט"ע תלויים במחלוקת הנ"ל במגילה לגבי שירה, שלמ"ד שלאחר שגלו הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משום שאזלינן בתר קביעות מקום של ישראל למעשה, אזי גם לגבי דין גזירות אמרינן כן. וכך י"ל גם לגבי דין קהל לפר הע"ד, שאם יתכן בי"ד הגדול בלשהג"ז בעת שגלו ישראל, אין הולכים אחרי יושבי א"י דוקא. אבל י"ל שגם למ"ד שהוכשרו כל הארצות לומר שירה אי"ז אלא אם בטלה קדושת א"י. (עי' בשבועות טז ע"א שמשמע שרב נחמן ס"ל שק"ר לא קדשה לעתיד לבא ור"נ סובר במגילה לגבי שירה שמשעה שגלו חזרו להיתרם הראשון).