כתוב בשפ"א בא תרמ"ב משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, שהיה להם חביבות ושמחה למצוה, ולכן עד היום מצוה זו נעשית בשמחה, כמ"ש כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה.
לא זכיתי כעת להבין דבריו הק', האם מצינו שמחה יתירה במצוות מצה יותר משאר מצוות? בשלמא מילה שאמרו עליה עדיין עושין אותה בשמחה, הכוונה שעושים סעודה ומוציא הוצאות וכו' - כדאי' במד', אבל היכן מצינו כזה במצוות מצה?