פורום אוצר החכמה

ידוע שחמץ שנמצא בפסח (כופה עליו כלי) ושורפו.
האם לדידן שנוהגים במכירת חמץ (אלו שמוכרים), מותר לשורפו או שמא מאחר שהוא של הגוי הוי גזל הגוי.
ואולי לא שייך כאן גזל הגוי כיון שהגוי אינו יודע שזכה בו, (שהרי לא היה ידוע מעיקרא ולא נזכר בכתב המכירה), וא"כ הוי אבדת הגוי.
אלא שא"כ אולי לא חייב ע"י שריפה דוקא, (מאחר שבאמת אינו שלו), וסגי ע"י איבוד בעלמא, (כגון לשפוך עליו אקנומיקה וכד').

לדבריך לא יועיל לך המכירה לגוי, מאחר שאתה מתייחס לזה כהפקר ועושה בו כרצונך. ועי׳ שו״ע תמ״ה ג׳ ובמ״ב שם לענין מי שהפקיר חמצו, דאפ״ה צריך לשרפו אא״כ היה במקום הפקר במקום שיכולים לזכות בו ופיו ולבו שוים שאינו רוצה לזכות בו לאחר הפסח. מה שאינו מתקיים במקרה הזה.

יבנה כתב:לדבריך לא יועיל לך המכירה לגוי, מאחר שאתה מתייחס לזה כהפקר ועושה בו כרצונך...

יפה מאד, זו בדיוק שאלתי.
כי אני סברתי מעיקרא שאין לשרוף מה"ט, אך שאלתי שני מוצי"ם גדולים והורו לי להדיא (לע"ע מילתא בלא טעמא) לשרוף.
אי"ה לכשיתברר לי טעמם אעלהו כאן לעולה, אך רציתי לשמוע חות דעת החכמים דכאן.

נמצא שביטלת מכירת חמץ...
ע״כ שכל אלו שמוכרים חמץ לגוים סוברים שהמכירה אמיתית ואינו הפקר וא״א לעשות בו כפי שרוצים.
ואילו לשיטתך, אסור לך למכור את החמץ שלך.

עיין חוט השני (פסח, מהדו' תשע"ד עמ קג) שהמוצא חמץ בפסח (ועשה מכירה) ישרפנו ולא יסמוך על המכירה, שמא חסר קצת בסמיכות דעת במכירה. ומצד חשש גזל עכו"ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר. ע"כ.

יש לעיין גם כי שואלים במכירה הין מונח החמץ שמוכרים ואם נעשה באופן כזה מכרנו דווקא החמץ ההוא אבל חמץ שלא ידענו עליו ומונח בבית סתם באמת צריך לשרוף כי לא נמכר לגוי.

נכון, אני באמת מקפיד לציין "ובכל מקום שהוא", (ונראה לי שזה כתוב בנוסח המכירה, אם כי איני זוכר ברור).
אך אם מכרו רק במקומות ספציפיים, באמת אין שאלה החמץ הלז לא מכור וחובה לשורפו.

על מה חל הביטול בערב החג אם בלאו הכי כל החמץ נמכר לנכרי?
או לאידך גיסא, איך אפשר למכור את החמץ הלזה ביום י"ד אחר שנתבטל אחר הבדיקה מבעוד לילה ונעשה הפקר כעפרא דארעא?

סגי נהור כתב:על מה חל הביטול בערב החג אם בלאו הכי כל החמץ נמכר לנכרי?
או לאידך גיסא, איך אפשר למכור את החמץ הלזה ביום י"ד אחר שנתבטל אחר הבדיקה מבעוד לילה ונעשה הפקר כעפרא דארעא?

כנראה שהביטול הוא על חמץ חדש שאולי התווסף לו לאחר המכירה (הרב לא יכול למכור לגוי את החמץ חדש שלא נכלל במכירה).
והביטול כמו"כ לא יוכל לחול על החמץ שמינה את הרב שליח למוכרו לגוי, שהרי לא ביטל את השליחות ואף עשה עליה קנין, וממילא כשהרב ימכור לגוי יתגלה למפרע שהחמץ הזה לא התבטל.
ומה שעושים את שניהם ולא מסתפקים בביטול בלבד, זה בגלל מי שבאמת רוצה להשאיר לעצמו חמץ. ואה"נ מי שכלל לא משאיר חמץ ומבטלו, באמת לא צריך למכור.

ובאמת;
אלו שמקפידים לא להשאיר חמץ כלל, וכמובן מבטלים, אך מצד שני מוכרים.
האם לא שייכים לאשכול "כי בשגעון ינהג" ? (אני רק שואל !).

אבי-העזרי כתב:ומה שעושים את שניהם ולא מסתפקים בביטול בלבד, זה בגלל מי שבאמת רוצה להשאיר לעצמו חמץ. ואה"נ מי שכלל לא משאיר חמץ ומבטלו, באמת לא צריך למכור.
ובאמת;
אלו שמקפידים לא להשאיר חמץ כלל, וכמובן מבטלים, אך מצד שני מוכרים.
האם לא שייכים לאשכול "כי בשגעון ינהג" ? (אני רק שואל !).

אני מסכים. אלא שלפי זה לא ברור לי למה צריך לכל ההסתבכויות, ולא כהפשטות - שאין המכירה חלה כלל על כל הנמצא במקומות שנבדקו כדין, שעל זה תקנו חכמים ביטול ותל"מ! ומה שכתוב בשטר המכירה "בכל מקום שהוא", היינו במקום סגור שלא נבדק אלא שלא נזכר בפירוש בשטר מאיזה טעם, או על החמץ הנמצא בבית הדואר ושאר חששות.
ואם כן המוצא חמץ בפסח ישרפנו (לשוע"ר - בברכה), ויזכה בקיום 'מצוה נדירה' של ביעור חמץ (מדרבנן) בתוך זמן איסורו.

הרבנים בירושלים העומדים תחת דגל העדה החרדית, אינם עושים מכירת י"ג, כפי המנהג הישן. ומהם המבקשים להפיק רצון צאן מרעיתם המבקשים מכירת י"ג, וע"כ יש להם שטר מיוחד, והשוכר והקונה הוא גוי אחר. בשטר זה לא כותבים 'בכל מקום שהוא', כדי לא לבטל חובת בדיקה מכל וכל. ולפי"ז המוצא חמץ בפסח במקום שלא היה מפורט בשטר, חייב לבערו.

בשטרות של ר' ניסים (כיום של ר' שריאל) כתוב בכל מקום שהוא.
ופשוט שאין צריך לשרוף.
ואעפ"כ מורים לשרוף.
ואף שמזיק את הגוי, הגוי מתרצה לזה.
ומה איכפת לו אם ישלם לו כמזיק והרי דעתו למכור בחזרה לאחר הפסח ואינו צריך את החמץ הזה בדווקא.
ואף זה מחומרא דחמץ.

יאיר1 כתב:ואף שמזיק את הגוי, הגוי מתרצה לזה.
ומה איכפת לו אם ישלם לו כמזיק והרי דעתו למכור בחזרה לאחר הפסח ואינו צריך את החמץ הזה בדווקא.
ואף זה מחומרא דחמץ.

יפה, סברא זו שמעתי מאחד המוצי"ם הנז' ששאלתים.

כמדומני שדעת הגרי"ש אלישיב היתה שהשריפה מראה שהמכירה אינה רצינית, וממילא זה מזיק לכל מכירתו. והורה שלא לשרוף. (רק צריך לעשות מחיצה כדין חמץ של גוי).

אבי-העזרי כתב:והביטול כמו"כ לא יוכל לחול על החמץ שמינה את הרב שליח למוכרו לגוי, שהרי לא ביטל את השליחות ואף עשה עליה קנין, וממילא כשהרב ימכור לגוי יתגלה למפרע שהחמץ הזה לא התבטל.
ומה שעושים את שניהם ולא מסתפקים בביטול בלבד, זה בגלל מי שבאמת רוצה להשאיר לעצמו חמץ. ואה"נ מי שכלל לא משאיר חמץ ומבטלו, באמת לא צריך למכור.

מאי משמע "החמץ הזה", "החמץ שמינה את הרב שליח למוכרו"? אם מוכר כל חמץ בכל מקום שהוא, אזי הביטול לא חל על שום חמץ בעולם, ואינו אלא על הצד שהמכירה לא חלה כלל.

סגי נהור כתב:מאי משמע "החמץ הזה", "החמץ שמינה את הרב שליח למוכרו"? אם מוכר כל חמץ בכל מקום שהוא, אזי הביטול לא חל על שום חמץ בעולם, ואינו אלא על הצד שהמכירה לא חלה כלל.

אם מינוי השליחות היה ב-6.44 ואח"כ ב-6.45 התווסף לו חמץ חדש, אז הרב לא יוכל למכור אותו על סמך מ"ש "בכל מקום שהוא",
הוא כן יוכל למכור את החמץ שנשכח ב-4.43 מתחת הספה, אף שבכתב המכירה כתוב "החמץ שבארון הבודד שבמטבח", מכיון שכתוב גם "ובכל מקום שהוא".

אם הביטול מורה שיש צד שהמכירה לא חלה כלל, אז למה בכלל מוכרים ? (אולי לצד שהביטול לא יועיל ???).

שאלתי על הביטול שלפני המכירה (בי"ד). קרא שוב את דבריך שעליהם נסובה שאלתי.

סגי נהור כתב:שאלתי על הביטול שלפני המכירה (בי"ד). קרא שוב את דבריך שעליהם נסובה שאלתי.

כל אדם משאיר לעצמו חמץ בלתי מכור, והראייה שהוא ממשיך לאכול החמץ עד הבוקר, וגם משאיר 10 פתיתים לשריפה (והמילים "בכל מקום שהוא" הכוונה בודאי לאפוקי מזה, ואולי צריך לפרש). ואם החמץ הזה שאינו כלול במכירה יתגלגל איכשהו לאיזה מקום וישאר בפסח, יעבור עליו בבל יראה לכך בעי ביטול.

אבי-העזרי כתב:

סגי נהור כתב:שאלתי על הביטול שלפני המכירה (בי"ד). קרא שוב את דבריך שעליהם נסובה שאלתי.

עכשיו הבנתי את שאלתך; באמת אתה צודק!
אולי הביטול הוא בשל חשש שמא המכירה לא חלה.

אפשר לגשת לשאלה מכיוון אחר:

מהיכא תיתי למכור לגוי חמץ שאינו ידוע שנמצא במקום שחלה עליו חובת בדיקה? מה הצורך או התועלת במכירה זו?

לדעתי, כל המכירה הזו היא מצות אנשים מלומדה.
במקור היו מוכרים חמץ ספציפי לגוי מי שהיה רוצה להשאיר לו חמץ לאחר הפסח, את השאר היו בודקים ושורפים ומבטלים
היום נעשה עירוב תחומין, מוכרים הכל, ומבטלים הכל.
לדעתי המכירה הזו סתם מיותרת, ואולי אפי' מסבכת. מי שמבטל (ולא משאיר חמץ) לא צריך למכור.

ובדרך אגב: ננצל את הבמה להזכיר למי שמקפיד, לא לשכוח לעשות "עירוב חצרות".

מניין לך שזה רק "במקור"? אולי גם עכשיו זו בדיוק הכוונה - למכור חמץ הידוע לו, וכן חמץ הנמצא במקומות שרוצה לפוטרם מבדיקה, ולבטל את כל השאר?

הרי אם לא נאמר כן, הביטול שאחרי הבדיקה אינו אלא דבר שקר.

ואם נאמר שהמכירה היא ליתר שאת, למקרה שהביטול לא חל מאיזה טעם שיהיה, הרי מובן שא"א לסמוך עליה לקולא, והמוצא חמץ בתוה"פ חייב לבערו כדין.

בן ראובן כתב:מניין לך שזה רק "במקור"? אולי גם עכשיו זו בדיוק הכוונה - למכור חמץ הידוע לו, וכן חמץ הנמצא במקומות שרוצה לפוטרם מבדיקה, ולבטל את כל השאר?
הרי אם לא נאמר כן, הביטול שאחרי הבדיקה אינו אלא דבר שקר.
ואם נאמר שהמכירה היא ליתר שאת, למקרה שהביטול לא חל מאיזה טעם שיהיה, הרי מובן שא"א לסמוך עליה לקולא, והמוצא חמץ בתוה"פ חייב לבערו כדין.

משום שבמציאות רוב ככל המוכרים כלל לא משאירים חמץ, (דוק ותשכח).
(לפטור מבדיקה זוהי מכירת י"ג, ואני מדבר כמובן על מכירת י"ד הסטנדרתית).
וגם יש מוצי"ם (שמעתי באזני), שאומרים בעיקרון המכירה היא לא לחמץ בעין,
אבל על מה כן ?

וזה בדיוק מה שהערתי, שהביטול שלאחר הבדיקה מתבטל במכירה.

ומכירה ליתר שאת למקרה שהביטול לא חל, זה לא מובן, א' למה שהביטול לא יחול. ב' איך המכירה שמצד עצמה לא בטוח שיכולה לחול תפתור את הבעיה של הביטול אילו לא חל, לכל היותר היה צריך להיות הפוך שהביטול הוא למקרה שלא חלה המכירה. אלא שאז למה בכלל מוכרים ? אם לא שהוא מצות אנשים מלומדה.

הרבה מאוד אנשים כן מוכרים חמץ בעין (ואני בתוכם).

ובכל מקרה, אין שום גדר של 'מכירה' על חמץ שאינו בעין. פשוט שכדי שהמכירה תחול חייב להיות חמץ בעין, ודרך אגב אפשר להוסיף ולצרף כלים וכיו"ב.

אבי-העזרי כתב:(לפטור מבדיקה זוהי מכירת י"ג, ואני מדבר כמובן על מכירת י"ד הסטנדרתית).

לרוב הפוסקים מכירת י"ד ג"כ מועילה לפטור מבדיקה (והוא המנהג הישן שהזכיר הרב אי"ס לעיל).

נכון, אבל הבעייה שהם גם בודקים.

אבי-העזרי כתב:וזה בדיוק מה שהערתי, שהביטול שלאחר הבדיקה מתבטל במכירה.

לא רק שהביטול מתבטל במכירה, אלא שכיון שבשעת ביטול החמץ בדעתו למוכרו למחר, הרי הוא דובר שקרים בביטולו.

אבי-העזרי כתב:ומכירה ליתר שאת למקרה שהביטול לא חל, זה לא מובן, א' למה שהביטול לא יחול. ב' איך המכירה שמצד עצמה לא בטוח שיכולה לחול תפתור את הבעיה של הביטול אילו לא חל, לכל היותר היה צריך להיות הפוך שהביטול הוא למקרה שלא חלה המכירה. אלא שאז למה בכלל מוכרים ? אם לא שהוא מצות אנשים מלומדה.

אכן גם זו סברא קשה היא, ומסתבר יותר כמ"ש לעיל, שהמכירה לא נועדה כלל לחמץ שאינו ידוע הנמצא במקומות שנבדקו, ועל חמץ זה חל הביטול.

ומ"מ בדוחק אפ"ל שבביטול יש יותר מקום לחשש חסרון בגמירות דעת (כיון שאינו מקבל דבר תמורת החמץ), ומפני חשש זה חוזר ומוכר.

באותו ענין, האם יש חשש להניח לגוי (אחר, לא זה שמכרו לו את החמץ) להשתמש עם התנור וכדו' של כל השנה (יש בו בליעות חמץ ואולי גם בעין אם לא ניקו כראוי) שמכור לגוי? מצד שמבטל המקח ליכא חששא לכאורה שהרי משיירים דריסת הרגל והשתמשות,

בן ראובן כתב:ומסתבר יותר כמ"ש לעיל, שהמכירה לא נועדה כלל לחמץ שאינו ידוע הנמצא במקומות שנבדקו, ועל חמץ זה חל הביטול.

א"כ סגי בביטול וא"צ למכור (למי שאין חמץ בעין).
בר מן דין, שאם יש מקום שיש בו חשש חמץ הרי חייב לבדוק בו, ולומר שהמכירה היא על הצד ששכח, א"כ סגי לה הביטול.

בן ראובן כתב:ומ"מ בדוחק אפ"ל שבביטול יש יותר מקום לחשש חסרון בגמירות דעת (כיון שאינו מקבל דבר תמורת החמץ), ומפני חשש זה חוזר ומוכר.

ישנו הבדל עצום.
המכירה כמו הביטול תלויות קודם כל בגמירות דעת,
אך בעוד שהמכירה תלויה בגמירות דעתו של הבעלים בלבד, והוא באמת מתכוון לבטל, (שהרי אינו רוצה חמץ בפסח, ומעשיו מעידים על כך, שמחפש אחריו ושורף אותו). הרי שהמכירה תלויה גם בדעתו של הקונה, ולגוי אמנם אין מניעה לקנות, אך גם אין לו ענין בקניה, וזוהי ה"הערמה" שכתבו הפוסקים. (בשונה "מהיתר מכירה" בה למוכר היהודי יש התנגדות פנימית למכירה, והכל הוא רק כדי שיוכל להמשיך לעבוד, וכל מעשיו מעידים על כך שכאשר הדבר לא יתבצע בדיוק כפי רצונו הזה, יעיף את הנכרי מהשדה... [וכבר היו מקרים מעולם], אך אין להאריך כאן).
אלא שלעומת זאת המכירה תלויה גם במעשה, ומעשה המכירה הוא נידון בפוסקים באיזה קנין יחול והיאך יועיל, כי אינו פשוט כלל.
אבל הביטול אינו תלוי כלל במעשה, ולכן יחול תמיד בלא חשש.

כולל יונגערמאן כתב:באותו ענין, האם יש חשש להניח לגוי (אחר, לא זה שמכרו לו את החמץ) להשתמש עם התנור וכדו' של כל השנה (יש בו בליעות חמץ ואולי גם בעין אם לא ניקו כראוי) שמכור לגוי? מצד שמבטל המקח ליכא חששא לכאורה שהרי משיירים דריסת הרגל והשתמשות,

סברא יפה. ובפשטות זה מה שאמר לי אותו מו"צ, שהגוי לא מקפיד ששורפים לו את החמץ.
אילו היה מקפיד, אזי השיור מקום לא היה יכול לבוא על חשבונו של הגוי, אלא על כרחך שאינו מקפיד.

אבי-העזרי כתב:

בן ראובן כתב:ומסתבר יותר כמ"ש לעיל, שהמכירה לא נועדה כלל לחמץ שאינו ידוע הנמצא במקומות שנבדקו, ועל חמץ זה חל הביטול.

א"כ סגי בביטול וא"צ למכור (למי שאין חמץ בעין).
בר מן דין, שאם יש מקום שיש בו חשש חמץ הרי חייב לבדוק בו, ולומר שהמכירה היא על הצד ששכח, א"כ סגי לה הביטול.

אכן, לפי הנ"ל מי שאין לו חמץ בעין ואינו מבקש לפטור שום מקום מבדיקה, לכאורה אין טעם במכירתו.

אבי-העזרי כתב:

בן ראובן כתב:ומ"מ בדוחק אפ"ל שבביטול יש יותר מקום לחשש חסרון בגמירות דעת (כיון שאינו מקבל דבר תמורת החמץ), ומפני חשש זה חוזר ומוכר.

ישנו הבדל עצום.
המכירה כמו הביטול תלויות קודם כל בגמירות דעת,
אך בעוד שהמכירה תלויה בגמירות דעתו של הבעלים בלבד, והוא באמת מתכוון לבטל, (שהרי אינו רוצה חמץ בפסח, ומעשיו מעידים על כך, שמחפש אחריו ושורף אותו). הרי שהמכירה תלויה גם בדעתו של הקונה, ולגוי אמנם אין מניעה לקנות, אך גם אין לו ענין בקניה, וזוהי ה"הערמה" שכתבו הפוסקים. (בשונה "מהיתר מכירה" בה למוכר היהודי יש התנגדות פנימית למכירה, והכל הוא רק כדי שיוכל להמשיך לעבוד, וכל מעשיו מעידים על כך שכאשר הדבר לא יתבצע בדיוק כפי רצונו הזה, יעיף את הנכרי מהשדה... [וכבר היו מקרים מעולם], אך אין להאריך כאן).
אלא שלעומת זאת המכירה תלויה גם במעשה, ומעשה המכירה הוא נידון בפוסקים באיזה קנין יחול והיאך יועיל, כי אינו פשוט כלל.
אבל הביטול אינו תלוי כלל במעשה, ולכן יחול תמיד בלא חשש.

ברור שיש הרבה חסרונות במכירה לעומת הביטול. אבל לאידך יש גם סברא להיפך כמו שציינתי, ולכן אפשר להבין מי שאומר שלכל לראש הוא מבטל, אך ליתר שאת הוא מוכר במקרה שהביטול לא חל.

בן ראובן כתב:אכן, לפי הנ"ל מי שאין לו חמץ בעין ואינו מבקש לפטור שום מקום מבדיקה, לכאורה אין טעם במכירתו.

בן ראובן כתב:ברור שיש הרבה חסרונות במכירה לעומת הביטול. אבל לאידך יש גם סברא להיפך כמו שציינתי, ולכן אפשר להבין מי שאומר שלכל לראש הוא מבטל, אך ליתר שאת הוא מוכר במקרה שהביטול לא חל.

אז יוצא לנו משהו מאד מעניין, בעצם לא צריך את המכירה, (מי שאין לו חמץ וכו'). והמכירה היא רק ליתר ביטחון שאם הביטול היותר ודאי לא יחול, אז המכירה היותר בעייתית אולי תציל אותו.
זה דבר מעניין; אבל לכאו' נראה שהעיקר הוא כמו שכתבת בהתחלה, שמעיקר הדין באמת לא צריך למכור, ואחרי שהורגלו שיש מכירה, אז לרווחא דמילתא עושים גם את זה, אבל באמת אין צריך. (ובחריפות, זה כמעט דבר מיותר).

יש רבנים שמוסיפים שמכירת חמץ שמוכרים כל החמץ מלבד החמץ שעומד לאכול או לשרוף בשריפת חמץ.

צורב מתחיל כתב:יש רבנים שמוסיפים שמכירת חמץ שמוכרים כל החמץ מלבד החמץ שעומד לאכול או לשרוף בשריפת חמץ.

ולפ"ז הכל א"ש. שהחמץ הזה אינו נכלל במכירה, כי לא היתה דעתו עליו.
ובמידה והתגלגל ממנו משהו לאיזו פינה בלילה (חשש רחוק, אבל לו יצוייר), לא יכלל במכירה אע"פ שאומר "בכל מקום שהוא",
ואותו מבטל כבר בלילה, ומה שיתגלגל לאחר מכן (עד הבוקר), הרי הוא מבטל בבוקר בשריפת החמץ.

לענ"ד התירוץ דחוק ביותר. לכל לראש, התירוץ שייך רק אם חתם על נוסח המכירה לפני הבדיקה, ובתנאי שנפרש שהכוונה ב"חמץ שעומד לאכול או לשרוף" היא לחמץ שעומד למטרה זו בשעה שחתם על הנוסח, ולא בשעת המכירה עצמה ביום י"ד (שאז החמץ האבוד כבר אינו עומד לאכילה או לשריפה). ובאותה מידה היה יכול לשייר חמץ הנמצא בחדר פלוני וכיו"ב. וכל זה לאיזה צורך?

בן ראובן כתב:התירוץ שייך רק אם חתם על נוסח המכירה לפני הבדיקה...
ובתנאי שנפרש...

ב-99% מהמקרים החתימה נעשית הרבה לפני הבדיקה.
ואם אין זה הפירוש, אז חזרנו להתחלה שהמכירה היא מצות אנשים מלומדה.

בשטר שאני ראיתי השנה (של אחת הרבנות, לא בדקתי אחרים) כתוב שמפצים את הגוי כספית על חמץ שישתמשו בו במהלך החג, משפט זה נוסף בעיקר בשביל תרופות אבל הוא מועיל גם בשביל מי שמצא חמץ בפסח וביער אותו.
אבל אכן, גם אם מותר לשרוף את החמץ שנמכר, צ"ב מה הצורך בזה והאם הנזק אינו רב על התועלת

פלוריש כתב:בשטר שאני ראיתי השנה (של אחת הרבנות, לא בדקתי אחרים) כתוב שמפצים את הגוי כספית על חמץ שישתמשו בו במהלך החג

זה מעניין, כי לכאו' גם הגי יצטרך לפצות את היהודי על חמץ שהוא יקח ממנו בחג,
למשל: אם אסם מוכר מליון טון חמץ לגוי, והגוי בא ולוקח את זה, מסתבר מאד שהוא יצטרך לשלם טבין ותקילין, רק בינתיים הוא לא משלם כי הוא מתכונן למכור בחזרה במוצאי החג, אז למה לשלם פעמיים.
א"כ גם במכירה הפרטית, לו יצוייר שהגוי יבוא לקחת את התרופות או הוויסקי, ודאי שיהא עליו לשלם את מחירם, וא"כ עד שיפצה היהודי את הגוי על החמץ ש"גנב" ממנו, שישלם הגוי תחילה על החמץ שקנה, ויצא זה בזה.

אבי-העזרי כתב:

בן ראובן כתב:התירוץ שייך רק אם חתם על נוסח המכירה לפני הבדיקה...
ובתנאי שנפרש...

ב-99% מהמקרים החתימה נעשית הרבה לפני הבדיקה.
ואם אין זה הפירוש, אז חזרנו להתחלה שהמכירה היא מצות אנשים מלומדה.

ב-99% מהמקרים הנוסח הנ"ל אינו מופיע בשטר...

ויש המשתדלים לחתום על הנוסח דוקא אחרי הבדיקה, וי"ל בטעם הדבר - כדי לכלול את המכירה בברכת על ביעור חמץ.