כרת בזה"ז כשלא מקריבים פסח?<דינים בתורה לזמן שאחר החורבן>

[אליהוא]

כידוע נחלקו האחרונים אם ניתן להקריב בזה"ז קרבן פסח מטעמים שונים, שמצד הטומאה הרי הותרה בציבור.
והסתפקתי להדעות שניתן להקריב האם עוברים בכרת כשלא מקריבים?

[בברכה המשולשת]

הקושיא רק למי שנמצא בגדר של קרוב, שהרי מי שהיה בדרך רחוקה- פטור מכרת.

[ס''ק]

להדעות שניתן להקריב, אם אינו אנוס, פשוט דהוא בכרת, וכן היו נוהגין מיקירי ירושלים שהיו יוצאין מבתיהם בער"פ למקום רחוק [כהגרש"א יודלביץ].

[אוצר החכמה]

למה האונס שבפועל למעשה עכשיו בי"ד אין בגדי כהונה לא מספיק. וכן המניעה מצד השלטונות ואמנם נקרא ע"י זה אנוס ולא בדרך רחוקה והנפ"מ היא בהזיד בשני, אבל כרת וודאי שאינו חייב.

[אוצר החכמה]

מתוך הכותרת אני מבין שכוונתך באופן עקרוני אם אפשר ואם כך אין מקום לתשובתי, אבל עדיין צריך למודעי למה היו כאלו שהחמירו ליסוע מירושלים (לא ידעתי שר' שמואל אהרן החמיר בזה אבל אם כן יש לדון בדעתו), האם הנמצא בדרך רחוקה נחשב פחות שעובר מאנוס, כי במהר"י קורקוס ברמב"ם שם הזכיררק את הנפ"מ גבי הזיד בשני.

[רב טקסט]

שמעתי בשם הרה"ק מבולגרייא ששיש לשער שמטעם זה לא רצה אחיו הרה"ק מבעלזא לדור בירושלם, כי בתחילה כשהגיע לארה"ק היה בירושלם ודיבר הרבה מזה שצריך לצאת לת"א, ואמר שעכ"פ לפני הפסח צריכים להיות שם.

[גם זה הבל]

למה האונס שבפועל למעשה עכשיו בי"ד אין בגדי כהונה לא מספיק. וכן המניעה מצד השלטונות ואמנם נקרא ע"י זה אנוס ולא בדרך רחוקה והנפ"מ היא בהזיד בשני, אבל כרת וודאי שאינו חייב.

בגדי כהן הדיוט אפשר לעשות גם היום.

[בברכה המשולשת]

כבר כתב מרן החת"ס שאין מניעה הלכתית. וכל המניעה היא מדין אונס.
ואף שיש חולקים- כך פסק מרן החת"ס.

[אליהוא]

שוב ראיתי מה שכתבתי בזה מכבר


בעת אמירת סדר הקרבת קרבן פסח בבית המקדש שיבנה מהרה בימינו נתעוררתי להסתפק, באופן שרוב ישראל טמאין ויכולין להקריב פסח בטומאה כדין, [וכמו בזמן הזה לדעת הרבה אחרונים], ולא הקריבו, אם יש כאן חיוב כרת ח"ו, או דילמא כיון דס"ס הם טמאים, ליכא בהו כרת, דהכרת לא נאמר אלא באיש טהור ובדרך לא היה.
ואשר עוררני להסתפק בזה, הם דברי הרמב"ם, דהנה שיטת הרמב"ם בפ"ה מק"פ ה"ב ידועה [וכ"כ המאירי] דחלוק דין טמא ומי שהיה בדרך רחוקה משאר אנוסין, דמי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת.
וכבר השיג עליו הראב"ד שם "סותר את דבריו, ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני".
וכבר פירש הרמב"ם דבריו בפי' המשנה שם רפ"ט וז"ל: "אם היה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר מפסח ראשון שבו נאמר כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת. ואם שגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, לפי שנ' בתורה שכל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא וכו'".
ומבואר בדעת הרמב"ם דטמא ודרך רחוקה אינו ככל האונסין, דאם הזיד בשני חייב כרת דבטל אונסו, דטמא אינו אנוס אלא הוא מיעוט מעיקר החיוב כרת שנאמר רק באיש טהור ובדרך לא היה, ולא בטמא.
ומעתה יש להסתפק בנידון דידן, דהוא טמא אלא שאינו אנוס, דשפיר יכול להקריב עם אחיו הטמאין, אי כה"ג עובר בכרת או דלמא ס"ס אינו בכלל האיש אשר הוא טהור שעליו נאמר ונכרתה הנפש ההיא.

והראוני בשם הגר"ד לנדו שכבר נסתפק בעיקר הך ספיקא אחד מלומדי למד קמי רבינו האור שמח, כמו שכתב במכתבו לחתנו הר"א לופטביר המובא בספר זרע אברהם סי' ג' ט' [וכן בתשו' רמ"ש שנדפסו בסו"ס חי' רמ"ש סי' מ"ז], וזה לשונו שם: "ודע דנשאלתי מאחד אם פסח הבא בטומאה אם יחיד לא עשה פסח והוא טמא אם חייב כרת דהא איש טהור כתיב. והשבתי מלשון רש"י ברכות י"ט ע"ב ואית דאמרי משום מילת זכריו בע"פ קאמר יעו"ש וע"כ בפסח הבא בטומאה קאי דאי לאו משום מילת זכריו או משום טומאה הוי עביד פסח רק דמבטל מהימול בנו וזה מעכבו מעשיית פסח ובחיוב כרת קאי יעו"ש והבן" עכ"ל הגאון רבינו מאיר שמחה הכהן זללה"ה.
[ועי"ש בצל"ח ובראש יוסף בברכות שם שכבר כתבו כן דלהאית דאמרי בהכרח מיירי ברוב טמאין עי"ש].
אך הוא לא קאי בשיטת הרמב"ם דלפי"ז כתבנו להסתפק, ובאמת שבשיטת רש"י מבואר להדיא דלא כהרמב"ם, וגם מעיקר דברי רש"י שם דאם יטמא קאי בכרת מבואר דלא כהרמב"ם שכתבנו, דלפי"ד הרמב"ם טמא אינו בכלל הכרת כלל ולא הוי כאנוס בעלמא וכמו שביארנו, ולשיטתו עדיין יש מקום ספק וכמש"כ וצ"ע.

[איש_ספר]

יש"כ מעניין מאד.

יש ע"ז בהתעוררות תשובה מהגאון הקדוש רבי שמעון סופר הי"ד.

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שני דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו) וזהו כמעט המקור היחיד שהתורה נותנת דינים, לזמן שאין בית! (המקור הנוסף שזכור לי הוא 'לדורותיכם' האמור בקרבן גרות, שמלמד שבזה"ז אין קרבן גר מעכב) והדבר מופלא מאד. ולא זכור לי שעמדו בענין זה. (וכמדומה שראיתי פעם באבי עזרי שהרגיש בתמיה זו, ואחפש בל"נ).

[גוראריה]

יש"כ מעניין מאד.

יש ע"ז בהתעוררות תשובה מהגאון הקדוש רבי שמעון סופר הי"ד.

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שני דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו)

וכן הוא בקידושין לז:

[אליהוא]

היכן ההתעוררות תשובה?

[חלמיש]

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שני דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו) וזהו כמעט המקור היחיד שהתורה נותנת דינים, לזמן שאין בית! (המקור הנוסף שזכור לי הוא 'לדורותיכם' האמור בקרבן גרות, שמלמד שבזה"ז אין קרבן גר מעכב) והדבר מופלא מאד. ולא זכור לי שעמדו בענין זה. (וכמדומה שראיתי פעם באבי עזרי שהרגיש בתמיה זו, ואחפש בל"נ).

שנים שאני עומד על מדוכה זו. ובאמת משמע שיש הבדל בין זה שאינו אוכל פסח בזמן שהמקדש קיים והוא בדרך רחוקה, שאז משמע שגם מרור הוא מן התורה (וכבר העירו אחרונים על כך) , לבין בזמן שאין המקדש קיים שזה מהווה דין מיוחד, ולכן אז למדים רק מבערב תאכלו מצות, ואז מרור מדרבנן. ולכאורה אין הכוונה המקדש חרב רק בזמן שלא מקריבים פסחים. (וגם אם משום מקרה כמו בזמן חשמונאים כלל ישראל לא הקריב פסח לכאורה הדין דומה לבזמן שאינו המקדש קיים) והגדר צ"ע ובמקו"א הארכתי בזה.

[איש_ספר]

שנים שאני עומד על מדוכה זו. ובאמת משמע שיש הבדל בין זה שאינו אוכל פסח בזמן שהמקדש קיים והוא בדרך רחוקה, שאז משמע שגם מרור הוא מן התורה (וכבר העירו אחרונים על כך) , לבין בזמן שאין המקדש קיים שזה מהווה דין מיוחד, ולכן אז למדים רק מבערב תאכלו מצות, ואז מרור מדרבנן. ולכאורה אין הכוונה המקדש חרב רק בזמן שלא מקריבים פסחים. (וגם אם משום מקרה כמו בזמן חשמונאים כלל ישראל לא הקריב פסח לכאורה הדין דומה לבזמן שאינו המקדש קיים) והגדר צ"ע ובמקו"א הארכתי בזה.

אכן לסוגיא הזו התכונתי.

[איש_ספר]

לנושא עצמו.

מתוך הגדת 'היושבת בגנים' מתורת הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל

פסח הבא בטומאה
(בימי חורפו)
יש לעיין בפסח הבא בטומאה אם יש חיוב כרת, דלא מצינו בזה דבר מפורש, והנה בפסחים (פ.): הרי שהיו חצי טהורין וחצי טמאין, אמר עולא שמשלחין אחד מהן לדרך רחוקה, ופריך דהא אתה מדחהו מפסחו, ומשני: שיביא בשני. וקשה הרי אם ישלחוהו הרי יעשו הפסח בטומאה, וקיי"ל שאין תשלומין בשני לפסח הבא בטומאה. וראיתי בהגהות הב"ח שעמד ע"ז וכתב חידוש גדול, דאימתי אין תשלומין בפסח הבא בטומאה דוקא למי שהיה טמא אבל למי שהיה בדרך רחוקה יש לו תשלומין, וצריך ביאור בזה. והנ"ל דלכאורה זה פשוט בסברא להבין אם נניח דרק מי שהיו פטורים בפסח ראשון, בין אם טמא אינו אם היה דרך רחוקה אינם מביאים פ"ש, אבל מי שהיה מזיד או שוגג והיה יכול להביא, זה ודאי יביא בפסח שני, שבפסח שני יש שני גדרים, חדא שהוא חיוב חדש של קרבן, שהרי נראה שאם טמא הפריש פסח בראשון לא הוי אלא שלמים, ואפילו אחר חצות לא הוי פסח, שהרי הוא אינו חייב כלל בפסח, ומי שאינו חייב בקרבן שהפרישו אין השם חל כמ"ש בירושלמי נזיר, אמנם כאן חל לפחות שם שלמים. וגם זה אלמלי לא היה בר פסח אפילו שם שלמים לא היה חל, אלא מכיון שפסח זה אפשר להחזיקו עד זמן פסח שני. וזה ילעי' אם הפריש פסח ששנתו תיגמר לפני פסח שני, לא תחול קדושת קרבן כלל עליו, אלא קדוש לדמים. וחוץ מזה יש דין פסח דהוא מתקן הלאו שניתן לתשלומין, ואפילו לא היה ע"ז שם יו"ט מ"מ הוא ניתן לתשלומין, ולא מחמת עצמו. וכמו שחגיגה דתשלומין לראשון לר"א, ומשום עצמו אינו חייב אם היה פטור בראשון, והכא בפ"ש איכא שני הגדרים, גם שמחמת י"ד באייר מתחייב וגם הוי תשלומין. ודין פסח הבא בטומאה שאין לו פ"ש, הוא שיתחייבו משום זה, אבל אם נתחייב בראשון, פ"ש הוא זמן תשלומין.
והנה בטעם שאמרינן טהרה דחיא, טומאה לא דחיא, י"ל שאם נימא שפסח הבא בטומאה אינו בכרת, שדין תשלומין הוא דוקא לאיסור שיש בו כרת, אבל לפסח שאין בו כרת אין דין תשלומין. ולהכי טמא שאם גם היה עושה בטומאה בפסח לא היה זה מצוה שיש בה כרת, אין לו דין תשלומין. אבל טהור שהיה בדרך רחוקה, הפסח שלו ודאי יש בו כרת, דזה פשיטא דהפסח של הטהורין הוא פסח כשאר פסחים, שלא הותר בו כל איסור. אמנם י"ל עוד טעם, דפסח הבא בטומאה הרי הוא פסח פסול עכ"פ, כמ"ש בפסחים שלמ"ד פסול אין בו שבירת עצם גם בפסח זה אין בו דין שבירת עצם.
וי"ל דאם תלוי בדין כרת, הרי טמא מת שלא עשה פסח עם שאר הטמאים, בזה יש לעיין אם עושה פסח שני, שאם כי כתבנו דטהור שלא עשה במזיד יש לו דין תשלומין משום שחייב בעשה שיש בו כרת, אבל טמא שיש עליו רק עשה ולא עונש כרת בזה יתכן שאין דין תשלומין.
ונ"ל לכאורה ראיה לדין זה דבזבחים (לב:) אמרינן: "רובן טמאי מתים ונעשו זבים, הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן", והנה התוס' הקשו אמאי אמרינן מצורע שראה קרי מכניס ידו, משום דיבוא עשה שיש בו כרת וידחה ל"ת נימא הואיל והותר הותר, וכתבו דבמצורע הרי ההיתר רק על מחנה שכינה, והכא צריך היתר גם על מחנה לויה. וא"כ לכאורה גם הכא בטמאים שנעשו זבים הרי ההיתר של טמאים הוא במחנה שכינה וזבים הרי אסורים גם בלויה. וע"כ צ"ל דגם כאן שייך הטעם שאמרו שיבוא עשה שיש בו כרת וידחה. אבל אם נימא שאין כאן עשה של כרת, הרי ל"ד למצורע. וע"כ דגם בפסח הבא בטומאה איכא כרת.
אמנם באמת כ"ז אינו, שהתם הרי בביאה עסקינן ולהתיר ביאה צריך לטעמים אלו, אבל הכא הרי שפיר יתכן שלא יבוא כלל לא למחנה שכינה ולא למחנה לויה.
אמנם יל"ע בגדר זה, דבפסחים מוכח דהיתר של הבאת פסח בטומאה גורם גם היתר כניסה, שאמרינן דלר"א אפילו זבין מותרים בכניסה משום דמ"מ מותרין, ומהיכן שמותרין, וע"כ דכיון דיכולין להביא יכולין להכנס. והנראה משום דצריך שהבעלים יעמדו עליו.

[היא שיחתי]

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שני דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו) וזהו כמעט המקור היחיד שהתורה נותנת דינים, לזמן שאין בית! (המקור הנוסף שזכור לי הוא 'לדורותיכם' האמור בקרבן גרות, שמלמד שבזה"ז אין קרבן גר מעכב) והדבר מופלא מאד. ולא זכור לי שעמדו בענין זה. (וכמדומה שראיתי פעם באבי עזרי שהרגיש בתמיה זו, ואחפש בל"נ).

שנים שאני עומד על מדוכה זו. ובאמת משמע שיש הבדל בין זה שאינו אוכל פסח בזמן שהמקדש קיים והוא בדרך רחוקה, שאז משמע שגם מרור הוא מן התורה (וכבר העירו אחרונים על כך) , לבין בזמן שאין המקדש קיים שזה מהווה דין מיוחד, ולכן אז למדים רק מבערב תאכלו מצות, ואז מרור מדרבנן. ולכאורה אין הכוונה המקדש חרב רק בזמן שלא מקריבים פסחים. (וגם אם משום מקרה כמו בזמן חשמונאים כלל ישראל לא הקריב פסח לכאורה הדין דומה לבזמן שאינו המקדש קיים) והגדר צ"ע ובמקו"א הארכתי בזה.

לכאו' ניתן לפרש הסוגיא דלאחר הילפותא מבערב תאכלו מצות שוב החיוב בזמן הבית ושלא בזמן הבית הוא אחד דאין החיוב מצד הקרבן פסח אלא חיוב לעצמו לאכול מצה
אמנם הגר"ח והזכר יצחק כתבו דהם ב' חיובים (כמובן הכל לשיטת רבא שם) אבל אין מוכרח כן דאפשר לפרש דקרא דבערב תאכלו הוי גילוי על הכל ובזה גופא פליגי התם אם הוא חיוב עצמי או מדיני הקרבן

----
האין דרשה על בכור בזה"ז?
לענ"ד יש הרבה מקומות שיש התייחסות לזמן שעת"ל כשאין סנהדרין וכדו' וצריך בדיקה, אפשר שבאופן פרטני על בית אתה צודק

[איש_ספר]

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שני דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו) וזהו כמעט המקור היחיד שהתורה נותנת דינים, לזמן שאין בית! (המקור הנוסף שזכור לי הוא 'לדורותיכם' האמור בקרבן גרות, שמלמד שבזה"ז אין קרבן גר מעכב) והדבר מופלא מאד. ולא זכור לי שעמדו בענין זה. (וכמדומה שראיתי פעם באבי עזרי שהרגיש בתמיה זו, ואחפש בל"נ).

שנים שאני עומד על מדוכה זו. ובאמת משמע שיש הבדל בין זה שאינו אוכל פסח בזמן שהמקדש קיים והוא בדרך רחוקה, שאז משמע שגם מרור הוא מן התורה (וכבר העירו אחרונים על כך) , לבין בזמן שאין המקדש קיים שזה מהווה דין מיוחד, ולכן אז למדים רק מבערב תאכלו מצות, ואז מרור מדרבנן. ולכאורה אין הכוונה המקדש חרב רק בזמן שלא מקריבים פסחים. (וגם אם משום מקרה כמו בזמן חשמונאים כלל ישראל לא הקריב פסח לכאורה הדין דומה לבזמן שאינו המקדש קיים) והגדר צ"ע ובמקו"א הארכתי בזה.

באבי עזרי ל"מ, אבל ראיתי עתה במוריה ניסן תשמ"ט עמ' קלא, ממו"ר הגרב"ש הכהן דויטש שליט"א משם מרן הגרא"מ שך זצ"ל יעו"ש.
---
זכור לי שראיתי בעבר באבי עזרי, ששאל הגרא"מ מהגרי"ז או שהגרי"ז אמר לו בשם אביו הגר"ח משהו בענין זה, תמיה על דין מסוים מהא דמקריבין אע"פ שאין בית אבל לא עלה בידי למצוא.

[שיגרא דלישנא]

יעויין משמר הלוי מגילה קונט' גדול בזה.

[בתבונה]

כדי שיהיה שייך להקריב צריך את הציבור, וציבור אינו ענוש כרת

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יד:
[ז] "ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.
"הַהִוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.
ונכרתה הנפש ההוא מעמיה: ממה שכתוב "הנפש" מורה רק היחיד, לא הצבור. שכן כל מקום שתפס שם יחיד -- 'נפש' או 'איש' -- ממעט צבור כמו שבארנו בויקרא (סימן צג).
וכן דריש בספרא תמיד גבי כרת במקום שכתב "ונכרתה הנפש" או "ונכרת האיש" - ולא צבור. והוא תשעה פעמים בספרא
כאן, ו(פרק יג מ"ט), (פרק טו מ"ז), (פרשה י מ"י)
(אחרי מות פרק ט מ"ב), שם (פרק י מ"יא), ו(פרשה ח מ"ד)‏[3]
(קדושים פרשה ד מ"ה), ושם (פרשה ד מ"יג)‏[4]
ומכלתא (פר' משפטים) ו(פרשת תשא)
וטעמם כי לא מצאנו בשום מקום עונש כרת אל הכלל, כי אחר שהעונש נוגע לנפש - לא ימצא בצבור, כמו שכתוב "לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני" (ישעיהו מח, יט)

[מיללער]

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שתי דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו) וזהו כמעט המקור היחיד שהתורה נותנת דינים, לזמן שאין בית! (המקור הנוסף שזכור לי הוא 'לדורותיכם' האמור בקרבן גרות, שמלמד שבזה"ז אין קרבן גר מעכב) והדבר מופלא מאד. ולא זכור לי שעמדו בענין זה. (וכמדומה שראיתי פעם באבי עזרי שהרגיש בתמיה זו, ואחפש בל"נ).

שנים שאני עומד על מדוכה זו. ובאמת משמע שיש הבדל בין זה שאינו אוכל פסח בזמן שהמקדש קיים והוא בדרך רחוקה, שאז משמע שגם מרור הוא מן התורה (וכבר העירו אחרונים על כך) , לבין בזמן שאין המקדש קיים שזה מהווה דין מיוחד, ולכן אז למדים רק מבערב תאכלו מצות, ואז מרור מדרבנן. ולכאורה אין הכוונה המקדש חרב רק בזמן שלא מקריבים פסחים. (וגם אם משום מקרה כמו בזמן חשמונאים כלל ישראל לא הקריב פסח לכאורה הדין דומה לבזמן שאינו המקדש קיים) והגדר צ"ע ובמקו"א הארכתי בזה.

באבי עזרי ל"מ, אבל ראיתי עתה במוריה ניסן תשמ"ט עמ' קלא, ממו"ר הגרב"ש הכהן דויטש שליט"א משם מרן הגרא"מ שך זצ"ל יעו"ש.
---
זכור לי שראיתי בעבר באבי עזרי, ששאל הגרא"מ מהגרי"ז או שהגרי"ז אמר לו בשם אביו הגר"ח משהו בענין זה, תמיה על דין מסוים מהא דמקריבין אע"פ שאין בית אבל לא עלה בידי למצוא.

גם אני הקטן נתקשיתי בזה פה:

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?p= ... aa#p273994

האם אפשר להעלות מה שכ' שם במוריה?

[איש_ספר]

זכור לי שראיתי בעבר באבי עזרי, ששאל הגרא"מ מהגרי"ז או שהגרי"ז אמר לו בשם אביו הגר"ח משהו בענין זה, תמיה על דין מסוים מהא דמקריבין אע"פ שאין בית אבל לא עלה בידי למצוא.

כעת מצאתי. משמר הלוי זבחים סי' קנב, אריכות גדולה בדין מקריבין אע"פ שאין בית, ודברי החינוך שעבודה כשירה אבל אין מצווה וכו'. ובסופו בא מכתב ממרן הגרא"מ

ללא שם.jpg (398.49 KiB) נצפה 2151 פעמים

[איש_ספר]

לעצם הדיון ראוי להעיר, שהמעיין בגמ' בפסחים יראה דבר פלא שיש שתי דרשות על חיוב אכילת מצה בלא פסח, אחת למי שאינו יכול לאכול פסח ואחת לזמן שאין פסח! (כך יצא לי בעבר בלימוד הסוגיא ובל"נ עבור שוב פרשה זו) וזהו כמעט המקור היחיד שהתורה נותנת דינים, לזמן שאין בית! (המקור הנוסף שזכור לי הוא 'לדורותיכם' האמור בקרבן גרות, שמלמד שבזה"ז אין קרבן גר מעכב) והדבר מופלא מאד. ולא זכור לי שעמדו בענין זה. (וכמדומה שראיתי פעם באבי עזרי שהרגיש בתמיה זו, ואחפש בל"נ).

שנים שאני עומד על מדוכה זו. ובאמת משמע שיש הבדל בין זה שאינו אוכל פסח בזמן שהמקדש קיים והוא בדרך רחוקה, שאז משמע שגם מרור הוא מן התורה (וכבר העירו אחרונים על כך) , לבין בזמן שאין המקדש קיים שזה מהווה דין מיוחד, ולכן אז למדים רק מבערב תאכלו מצות, ואז מרור מדרבנן. ולכאורה אין הכוונה המקדש חרב רק בזמן שלא מקריבים פסחים. (וגם אם משום מקרה כמו בזמן חשמונאים כלל ישראל לא הקריב פסח לכאורה הדין דומה לבזמן שאינו המקדש קיים) והגדר צ"ע ובמקו"א הארכתי בזה.

באבי עזרי ל"מ, אבל ראיתי עתה במוריה ניסן תשמ"ט עמ' קלא, ממו"ר הגרב"ש הכהן דויטש שליט"א משם מרן הגרא"מ שך זצ"ל יעו"ש.
---
זכור לי שראיתי בעבר באבי עזרי, ששאל הגרא"מ מהגרי"ז או שהגרי"ז אמר לו בשם אביו הגר"ח משהו בענין זה, תמיה על דין מסוים מהא דמקריבין אע"פ שאין בית אבל לא עלה בידי למצוא.

גם אני הקטן נתקשיתי בזה פה:

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?p= ... aa#p273994

האם אפשר להעלות מה שכ' שם במוריה?

נשארתי כאן בע"ח.
הנה הקושיא ותירוץ אופייני למו"ר הגרב"ש שליט"א ויתווסף גם זה לרפואתו השלימה בקרוב

ללא שם ב.jpg (170.04 KiB) נצפה 2143 פעמים

ללא שם א.jpg (237.62 KiB) נצפה 2143 פעמים

[צופה_ומביט]

חזיא להקרבה [מקריבין אע"פ שאין שם בית] לא צריך שיהיה לכה"פ מזבח בנוי במקומו?