פורום אוצר החכמה

מתוך מכתב שקיבלתי לפני מספר שנים מחכם אחד, ואילולי שמוחזק אצלי כנאמן כמעט לא היתי מאמין שיכול לקרות כזה דבר...

"... סיפור קטן: התארחה אצלנו פעם בשבת בחורה אמריקאית חוזרת בתשובה שלמדה במכון לחוזרות בתשובה לירושלים. היא ספרה על קורות חייה ואמרה שהיא מרגישה שמצאה את דרך האמת, ושהיא מאושרת בבחירה שבחרה.
אבל, הוסיפה, יש דבר אחד שאני מרגישה שהפסדתי - ליל הסדר. וכך היה המעשה: בראשית ניסן הזמין אותי הרב, ראש המכון שלנו שאני מעריכה אותו מאד, לעשות את ליל הסדר בביתו עם משפחתו. היתי נרגשת מאד וציפיתי לחויה מרוממת. והנה חזרנו מבית הכנסת בליל פסח והתחיל הסדר. ואז במשך כל הערב דיברו שם על כמויות שצריך לאכול ולשתות, ועל השאלה איך לשבת, ואם גם הנשים צריכות לעשות כמו הגברים, ומתי מברכים, ומה עושים בלי ברכה, ופתאם אכלנו ונגמר הערב, והרגשתי החמצה גדולה.
אצל אבא שלי הריפורמי בארצות הברית, הלילה הזה היה הערב הגדול בכל השנה, אבי היה מדבר ומקריא לנו קטעים על חירות האדם ועל ענינים ברומו של עולם, ואילו כאן בירושלים היה כל כך מאכזב...

אולי בשנה הבאה אחרי שחזרה בתשובה הבינה שפסח אין ענינו רק חירות האדם אלא הללוהו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ועבד ה' מדקדק בקיום מצותיו.
כמובן שזה רק צד אחד של המטבע, ומאידך שמעתי על אחד שבכל סדר ההגדה זועק מפעם לפעם "לשם ספור יציאת מצרים"!!...

וכמעשה המפורסם על מרנן הנצי"ב והבית הלוי.

אליהוא כתב:אולי בשנה הבאה אחרי שחזרה בתשובה הבינה שפסח אין ענינו רק חירות האדם אלא הללוהו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ועבד ה' מדקדק בקיום מצותיו.

תגובה לא לעניין. בספר 'התורה המשמחת' הובא תיאור קצר של ליל הסדר אצל הגרש"ז, כשהנקודה בתיאור היתה הנינוחות וחוסר ההרגשה של לחץ מצד הכמויות או זמן האכילה.

לייטנר כתב:

אליהוא כתב:אולי בשנה הבאה אחרי שחזרה בתשובה הבינה שפסח אין ענינו רק חירות האדם אלא הללוהו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ועבד ה' מדקדק בקיום מצותיו.

תגובה לא לעניין.

מצטרף, כנראה המגיב הנ"ל לא טעם טעם חירות שאין בה שום סתירה לדקדוק המצוות.

לייטנר כתב:

אליהוא כתב:אולי בשנה הבאה אחרי שחזרה בתשובה הבינה שפסח אין ענינו רק חירות האדם אלא הללוהו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ועבד ה' מדקדק בקיום מצותיו.

תגובה לא לעניין. בספר 'התורה המשמחת' הובא תיאור קצר של ליל הסדר אצל הגרש"ז, כשהנקודה בתיאור היתה הנינוחות וחוסר ההרגשה של לחץ מצד הכמויות או זמן האכילה.

מה לעשות
זה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ....

אליהוא כתב:שמעתי על אחד שבכל סדר ההגדה זועק מפעם לפעם "לשם ספור יציאת מצרים"!!...

מנהג מחודש אשר לא שמענו עד כה!
האם זה כמו הלז שהיה נותן צדקה לקבצנית, ואומר שלא לשם קידושין. ובא אחד וביקש ממנו אש לסיגריה, ולאט לו: שלא לשם הדלקת נר חנוכה...
או שמא שם הוא עניין השלילה וכאן בא על דרך החיוב.
האם אכן יש עניין גם לומר זאת במרור וכו'

זה בודאי ענין של אופי (או שמא נאמר- שורש נשמה), שיש שעבודת ה' שלהם היא בדרך של דקדוקי פרטי הלכות (ולעיתים עד רמה של נערווים, כידוע) ויש שדרך עבודת ה' שלהם ברוממות (ללא סתירה לדקדוק במצוות)

הדיון כאן מה יותר ראוי לנהוג בליל הסדר, מה הקב"ה רוצה מעימנו אז, ולכן מסתבר שגם אם ה"אופי" שלך ככה, בבקשה תשתדל לעשות מה שהקב"ה רוצה ולא מה ש"האופי" שלך רוצה...

ודרך אגב אעיר, שלאחר הסדר עצמו יש מקורות שכדאי לעסוק גם בהלכות הפסח.

כמה צפוי תגובות של אנשים חד מימדיים.
ודוגמאות מגדולי תורה יש לכאן ולכאן כך שזה לא הענין.
כונתי היתה שמי שמגיע מבית רפורמי שואל מה העבודה הזאת לכם? תדברו על חירות האדם!
וזו טענה עתיקת יומין מימי ראשית הנצרות כידוע.
והבאתי גם את הצד השני של המטבע במי שלא מבין בכלל את מעשי עצמו, וכאשר מספר ביצי"מ רואה צורך לומר לשם סיפור יצי"מ.
והדרך הנכונה כרגיל אי שם באמצע הרחב.

נכון מצד אחד התמיה שלא הרגישה חויה מרוממת, דבר שצריך להשתקף מתוך כל התנהגות הסדר, כולל אכילת מצה ומרור.
אך מצד אחר, אם אצלה עדיין שיעור אכילת מצה ומרור עדיין בגדר "כמויות שצריך לאכול ולשתות", איך תרגיש התרוממות מזה.
ולזאת בוחרני בדברי אליהוא הראשונות,

ממה שכתב אחד מידידי פעם-
וגילו ברעדה

בישיבת בין הזמנים בשכונת מגוריו של דוד נקבעו להועד יחדיו דוד ואהרן, בפינת בית הכנסת.
הקשה דוד, הנה חג הפסח הרי הוא רגל ככל הרגלים. נצטוינו בו במצות שמחה והלל, להודות ולרנן לקב"ה שהוציאנו מבית עבדים גשמית ורוחנית.
יש דבר שמעיב על השמחה בחג הזה. הלא הוא הלחץ ההלכתי. כל עדה ומנהגיה, חרדים ודואגים לקים את מצוות החג המרובות על בורים. זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, אלו לא אוכלים שרויה, והללו עגבניות, האחד מתנזר מדגים, ומשנהו מביצים. אפית המצות הלחוצה, בליעת הכזיתים בכדי אכילת פרס, שתית הכוסות ברצף. כל ההלכות והדקדוקים הללו יוצרים אוירת לחץ שמעיבה לי את השמחה.
אספר לך סיפור. אמר אהרן. ותתרץ לי אותו.
הרב ברוך אפשטיין מחבר התורה תמימה מספר בספר זכרונותיו, על שנה אחת שנתארח בלילה ראשון של הסדר אצל ראש ישיבת ואלוז'ין – הנצי"ב. למחרת בלילה שני של גלויות התארח אצל ר' יָאשֶה בֶער בעל הבית הלוי לשולחן הסדר. הוא מתאר כי הנצי"ב ישב במהלך כל הסדר כשנהרה שפוכה על פניו, וקרא את ההגדה בעליצות. עם תום הסדר הפטיר הנצי"ב בקורת רוח: אַה, לכמה מצוות זכינו היום, לא בכל יום מזדמנים כה הרבה מצוות לאדם בלילה אחד.
בלילה השני שרוי היה הבית הלוי ביראה מוחשית, הפחד נכר על פניו, ובתום הסדר נאנח ואמר: כל כך הרבה מצוות מי יתן ואכן קימנו אותם כהלכתם ולא נכשלנו חלילה נגד רצון השם.
הרי לפנינו שתי גדולי עולם. ודאי אף ר' יאשה בער מכיר את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", איפה השמחה אצלו. ובודאי גם הנצי"ב ידע מה זו עבירה, וכמה צריך לירא ולפחד מהדר גאונו של הקב"ה לעבדו בלי מכשול, היכן אם כן היראה שלו. מה הפשט בהנהגות הללו?
בפסוק בתהילים פרק ג' אומר דוד המלך: "עבדו את השם ביראה וגילו ברעדה". המפרשים מבארים שכשתגיע עת הרעדה ישמחו אלו אשר עבדו את השם מיראה. מה היא אם כן היראה שמביאה את האדם לידי שמחה.
יש מאמר של אחד מגדולי סלבודקא ר' אברהם אליהו קפלן ז"ל בשם "בעקבות היראה". במאמר זה מגדיר המחבר הגדרה נפלאה למושג יראת שמים. הנה אצלנו מתפרש הביטוי "יראה" כדוב גדול הרודף אחר האדם והוא בורח ממנו בפחד שלא יתפסנו. אבל כולנו יודעים שהקב"ה קל מלא רחמים ולא חפץ במות המת, ואין לו ענין לתפוס אף אחד בחטא חלילה, אלא הוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו. מה היא אם כן היראה שאנו יראים מהקב"ה?
נתאר לעצמנו אדם העומד על הר, וכל אוצרות תבל הנחמדים והגנוזים עומדים לפניו על ההר ממול, ובתווך ואדי עמוק. מעל הואדי מתוח גשר רעוע המוביל מההר אשר הוא עליו אל ההר שממול. מיודענו אשר תאות ליבו נתונה לכל שכיות החמדה שמן העבר השני, פוסע במתח ובריכוז עצום על גבי הגשר. כל פסיעה מקדמת אותו אל המטרה, רגליו מתנודדות, שגיאה אחת בשיווי המשקל וגופו ירוטש בסלעי התהום.
תשאל אותו אתה שמח או לא. השאלה לא במקומה. הוא שמח כי הוא מתקדם אל המטרה, אבל בו בזמן הוא מתוח וירא כי ברגע אחד הוא יכול להפסיד גם את האוצר וגם את החיים. כן האדם בעבודת השם. אנחנו שמחים עם כל התקרבות לבורא עולם, כל פסיעה מקרבת אותנו איליו, אבל הקב"ה אש אוכלה הוא, יש מתח, כי לא בקלות משיגים כל כך הרבה, אבל אחרי הכל זה לא סיבה לותר, אנחנו שואפים להתקרב עוד על אף המתח והיראה.
גם הנצי"ב וגם הבית הלוי, חיו את אותה ההרגשה. על הבית הלוי "ראו" את היראה, ועל הנצי"ב "ראו" את השמחה. אבל ליבות שניהם שוים היו.
כולנו יודעים את האמת הזאת. ויש לי הוכחה. אספר לך הלצה מפורסמת, ותראה שתצחק משתי הצדדים, ואף יקשה עליך לדעת לאיזה חוג השתייך מחבר ההלצה. מספרים שפעם חזרו חסיד ומתנגד משוק ארבעת המינים. כל אחד מהם נכנס לביתו כשהאתרוג בכפו. החסיד נכנס מתרונן, קרא לכל ילדיו, בואו תראו את האתרוג, מי רוצה לגעת בהיליגער אתרוג, האתרוג עבר מיד ליד ברגש, כולם רקדו איתו, עד החג לא נותר לו לא הוד ולא הדר. אבל הילדים ידעו שאתרוג זה חפץ שמשמח את אבא מאד.
המתנגד לעומתו, חזר הביתה והכריז בחומרה. קניתי אתרוג מהודר מאד, אוי ואבוי למי שיעיז לגעת באתרוג! הילדים נרעדו וידעו שהאתרוג הוא חפץ שיקר מאד לאבא, הוא יכול להפסל, או יגרע הידורו מצד ההלכה, וצריך לשמור עליו בפחד ורעדה. לבית הכנסת הלך המתנגד עם אתרוג כשר ומהודר.
תחשוב הרבה תראה, שיהיה קשה לך לומר מי צודק. כי יש הלכה, ויש שמחת המצוה. כולם מכירים בזה. רק צריך להפנים את הידיעה הזאת גם לחיי המעשה, שאין כל סתירה בין הדברים, מזה ומזה אל תנח ידיך.
פסח כשר ושמח.

אבל מה המניעה לברר דינים וספקות לפני הסדר, באופן שיהיה לך פנאי בלילה עצמו בעיקר לסיפור בחדוה ובשמחה, ול"מצוה הקשה ביותר בליל הסדר" (כדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א, בשם אחד מגדולי הדור), לראות ולהראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים?
זה לא נתפש אצלי, שגם אנשי הלכה ודינים לא מסוגלים לתת לאנשי ביתם הרגשת רוממות בליל הסדר.

והיינו ש"חד מימדי" כדברי אליהו, זה אותו שחי רק את העולם ההלכתי.
תאר לעצמך אדם שנוטל ארבעת המינים, וכעת מתעורר אצלו ספקות וחוסר ידיעות בהלכה, באופן שמפריע לו לכוון לגוף הענין- היכן היית עד עכשיו? למה יש שלושים יום לפני החג לשאול ולדרוש? ושבת הגדול?

לכולם,
כדאי מאד לקחת את הסיפור בערבון מוגבל. דיברו בזה עשר דקות בתחילת הסדר, ועוד עשר דקות לפני נט"י, וטבע האשה שמתרגשת ודומה עליה כאלו כל הסעודה עסקה בזה (ובפרט שבאה מבית רפורמי).


להרב עמיחי כינרתי הי"ו המכונה 'גאולה בקרוב',
לעניין קיום מצות לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, שהיא המצוה הקשה שבליל הסדר - ראה בספר 'פרקי השנה' (להר"ר צב"י יברוב שליט"א, מומלץ!) פרק מד מה שליקט בזה בטוטו"ד.
(למשל, הביא יחד עם דברי הגרמ"ש בהגדת מו"ז כנ"ל, מדברי הסבא מקלם: "מעולם הייתי נבוך איך יוכל האדם לקיים הלכה זו... ולי מצבי הדל א"א זאת...", וע"ש ביאורו. ובהגהות חתן סופר: "ובאמת ד"ז קשה מד לקיים זה..." וביאר זה).

לא יודע למה האשכול נתפס דוקא על הליל הסדר כאילו שדוקא בפסח יש חובת הלבבות בעיה זו קיימת בכל יום ויום ובכל שבת ושבת (האם כל השבת מסתיים בשמירת ההלכות או גם בהתבוננות במעשה בראשית )
בעיקר הנידון מאחר שיש חיוב להרגיש כאילו יצא ממצרים הרי זה מחייב בהכרח התרוממות גדולה
בנוגע לכל התגובה של הרב הר כסף מעניין אם התנהגויות השונות האלו היו גם בדורות קודמים או שנתחדש בדורות אחרונים

הרב 'גאולה בקרוב' תנוח עליך דעתך.
זה לא באמת עד כדי כך, רוממות מרגישים בכל מקום. הסיפור בא להמחיש את ההדגשות השונות.
במיוחד שמי שנולד בבית כזה וזה שיגו ושיחו המורגל תמיד- יש לו בזה הנאה רוחנית עצומה.
אין מקום שאין בו רוממות בליל הסדר.
אלא יכול להיות חוסר התאמה בין סגנונות של אנשים.
אני, למשל, לא יהנה אם תשים אותי בליל הסדר עם קבוצת קרליבכיסטים, אפי' אם בסתם לילה של חול אהנה איתם מאוד.
כי אצלי ליל הסדר זה משהו אחר. וזה כל הענין. אין יותר כלום. ענין של סגנון ותו לא.
אבל רוממות- יש אצל כולם.

ואחזור שוב על דברי- שזה כן תלוי באופיו של אדם. ומכירני יהודי שבסוכות מסתכל תדיר כלפי מעלה לראות אם הוא אכן יושב תחת הסכך, וכך מרגיש הוא את רוממות ונשגבות החג. וה"ה בליל הסדר.
ויש שהנהגה כזו תתפס אצלם כנערווים בעלמא.

ישראל הר כסף כתב:ממה שכתב אחד מידידי פעם-
וגילו ברעדה


גם הנצי"ב וגם הבית הלוי, חיו את אותה ההרגשה. על הבית הלוי "ראו" את היראה, ועל הנצי"ב "ראו" את השמחה. אבל ליבות שניהם שוים היו.
כולנו יודעים את האמת הזאת. ו

מה פירוש הבדיחה הזו שכל ההבדל ביניהם היה רק מה ראו,? ומה ראו על ככה?

לא צריך להיות פסיכולוג מומחה להבין ששורש ההנאה הוא במילוי חסר.
ברוחניות גם כן אותו הדבר. את מילוי החסר הרוחני יוצר האדם לעצמו. ובמילויו חווה הנאה ושמחה.
וממילא אין הבדל אם החסר הוא בהרגשת יראה או אהבה ושמחה.
ההנאה הרוחנית והרוממות והרגשת קרבת ה' של שניהם שווה.
בעניותי הדברים נראים לי כ"כ פשוטים שחבל להאריך בהם.

גאולה בקרוב כתב: ול"מצוה הקשה ביותר בליל הסדר" (כדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א, בשם אחד מגדולי הדור).

אלו הם דברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות כרך ה סי' קנב

בענין מצות שמחה ביום טוב, הנה מבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יום טוב) שחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ואשתו ובניו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, האנשים אוכלים בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ויין וכו', ובסוף הפרק כתב שביום טוב מסיר דאגה מלבו ויכוון דעתו לשמחה, וכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג ושאר יום טוב אסור כל עצבות מה"ת, ומובא בשם הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל שאמר, משהו חמץ בפסח הוא רק דרבנן, אבל משהו עצבות הוא דאורייתא, והמ"ע היא להיות כל החג בשמחה, ויפה אמר הגאון דבריסק הגריז"ס זצ"ל בסוכות "המ"ע הכי קשה בשבילי בסוכות היא מצות שמחה בכל רגע", ובהקדמת רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל ל"ספרא דצניעותא" מביא על רבינו הגר"א זצ"ל "הפלגת שמחתו וחדות ה' מעוזו אשר היה שש ושמח ביום טוב כמצווה עלינו בתורתו ית"ש אשר היה להפליא", ומה נענה אנן לזכות לקיים המ"ע כהלכתה, ובכל שמחה ביום טוב יש לזכור נגילה ונשמחה בך, ולהתעצב ולדאוג אסור בכל שהוא כל שבעה שמסיר בזה מצות שמחה מעצמו, וצריך ליזהר בזה מאד.

ודאתינן להכי, שהכל מודים דעדיף טפי להכין עצמו מקודם, האם יש מי שיוע לתת עצה פרקטית הכיצד ניתן לשער את הכזית במצה שמורה?
הרבה מצטטים שכף יד אחת מספיקה, בעוד שלי נראה שזה מאוד רחוק מזה.
האם יש מישהו שמשנתו סדורה לו?

בר ששת כתב:ודאתינן להכי, שהכל מודים דעדיף טפי להכין עצמו מקודם, האם יש מי שיוע לתת עצה פרקטית הכיצד ניתן לשער את הכזית במצה שמורה?
הרבה מצטטים שכף יד אחת מספיקה, בעוד שלי נראה שזה מאוד רחוק מזה.
האם יש מישהו שמשנתו סדורה לו?

כדאי לפתוח אשכול מיוחד לענין זה.

נוטר הכרמים כתב:

גאולה בקרוב כתב: ול"מצוה הקשה ביותר בליל הסדר" (כדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א, בשם אחד מגדולי הדור).

אלו הם דברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות כרך ה סי' קנב

בענין מצות שמחה ביום טוב, הנה מבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יום טוב) שחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ואשתו ובניו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, האנשים אוכלים בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ויין וכו', ובסוף הפרק כתב שביום טוב מסיר דאגה מלבו ויכוון דעתו לשמחה, וכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג ושאר יום טוב אסור כל עצבות מה"ת, ומובא בשם הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל שאמר, משהו חמץ בפסח הוא רק דרבנן, אבל משהו עצבות הוא דאורייתא, והמ"ע היא להיות כל החג בשמחה, ויפה אמר הגאון דבריסק הגריז"ס זצ"ל בסוכות "המ"ע הכי קשה בשבילי בסוכות היא מצות שמחה בכל רגע", ובהקדמת רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל ל"ספרא דצניעותא" מביא על רבינו הגר"א זצ"ל "הפלגת שמחתו וחדות ה' מעוזו אשר היה שש ושמח ביום טוב כמצווה עלינו בתורתו ית"ש אשר היה להפליא", ומה נענה אנן לזכות לקיים המ"ע כהלכתה, ובכל שמחה ביום טוב יש לזכור נגילה ונשמחה בך, ולהתעצב ולדאוג אסור בכל שהוא כל שבעה שמסיר בזה מצות שמחה מעצמו, וצריך ליזהר בזה מאד.

דומני שיש כאן עירבוב בין מצות שמחת יו"ט למצוה לראות עצמו כאלו יצא ממצרים, ובין דברי הגרמ"ש בתשובות והנהגות לדבריו בהגדה של פסח עם ביאור 'מועדים וזמנים' (אלא שההגדה איננה תח"י לוודא זאת).

הגדת מועדים וזמנים, עמ' פו (מהדורת תשמ"ז. איזו מהדורה אחרונה יש להגדה חשובה זו?):
"ובזכרוני שאמר לי פעם אחד מגדולי הדור זצ"ל, שהמצוה הכי קשה לקיים בליל פסח היא החובה לצייר (במחשבתו) שהוא בעצמו יצא ממצרים וכו'... ולכן אף אם בכל חיובי הלילה כמו מצה, מרור, ד' כוסות וסיפור נפלאות הבורא אנו יוצאין, מ"מ מצוה זו היא הכי קשה, ותמיד מסופק אם יצא אפילו בדיעבד עכ"ד".
ובהמשך מאריך הגרמ"ש על האופן השני, להראות את עצמו, ומביא דבריו הנפלאים של החיד"א זצ"ל בפירושו להגדה.

ישראל הר כסף כתב:הרב ברוך אפשטיין מחבר התורה תמימה מספר בספר זכרונותיו, על שנה אחת שנתארח בלילה ראשון של הסדר אצל ראש ישיבת ואלוז'ין – הנצי"ב. למחרת בלילה שני של גלויות התארח אצל ר' יָאשֶה בֶער בעל הבית הלוי לשולחן הסדר. הוא מתאר כי הנצי"ב ישב במהלך כל הסדר כשנהרה שפוכה על פניו, וקרא את ההגדה בעליצות. עם תום הסדר הפטיר הנצי"ב בקורת רוח: אַה, לכמה מצוות זכינו היום, לא בכל יום מזדמנים כה הרבה מצוות לאדם בלילה אחד.
בלילה השני שרוי היה הבית הלוי ביראה מוחשית, הפחד נכר על פניו, ובתום הסדר נאנח ואמר: כל כך הרבה מצוות מי יתן ואכן קימנו אותם כהלכתם ולא נכשלנו חלילה נגד רצון השם.

בספר 'מקור ברוך' על ארבעת חלקיו לא מופיע סיפור שכזה.
בהגדה של פסח 'מבית לוי' מיוחס סיפור זה לרידב"ז, אולם גם לכך לא מצאתי כל מקור.
ככל הנראה המקור האמין ביותר לסיפור זה הוא בן זקוניו של הנצי"ב הרב מאיר בר-אילן (ברלין) ז"ל שכותב בספרו הנודע "מוולוז'ין עד ירושלים" כי שמע את האבחנה הנ"ל מפי הנצי"ב עצמו - יעו"ש.

גאולה בקרוב כתב:אבל מה המניעה לברר דינים וספקות לפני הסדר, באופן שיהיה לך פנאי בלילה עצמו בעיקר לסיפור בחדוה ובשמחה, ול"מצוה הקשה ביותר בליל הסדר" (כדברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א, בשם אחד מגדולי הדור), לראות ולהראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים?
זה לא נתפש אצלי, שגם אנשי הלכה ודינים לא מסוגלים לתת לאנשי ביתם הרגשת רוממות בליל הסדר.

ככל הנראה נתעלם מעיניך שלפי נוסחת הרמב"ם בהגדה - "אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה וכו'" יוצא שהנושא אשר בו עסקו התנאים באותו ליל סדר מיתולוגי היה נושא הלכתי 'יבש' - בגדרי מצות זכירת יציאת מצרים!
והשוה עוד לדברי המכילתא בשלהי פרשת בא (בד"ה "והיה כי ישאלך בנך מחר"), וז"ל: רבי אליעזר אומר, מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות? לכך נאמר (דברים ו,כ) "מה העדות וגו'", עכ"ל.
ואכן, מכאן מוכיח הנצי"ב בביאורו על המכילתא 'ברכת הנצי"ב' (שם) שהלימוד בהלכות הפסח מהווה קיום של מצות סיפור יציאת מצרים, ואת זה ילפינן מדכתיב בשאלת החכם "מה העדות וגו'", ומשמע שהוא שואל מה הן הלכות הפסח, ועל זה משיבים לו, וכדברי בעל ההגדה בהמשך - "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח - אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ובפרט לפי גירסת הגר"א "עד אין מפטירין", ואם כן חזינן שאף הלכות הפסח הן חלק ממצות סיפור יציאת מצרים. וכן היא דעת בן נינו הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', 'סיפור יציאת מצרים') כאשר אף הוא מביא את ההוכחה הנ"ל.
הוכחה נוספת ליסוד זה מביא הגרי"ד מדברי התוספתא בשלהי מסכת פסחים (י,ח), וז"ל: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית בייתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש, עכ"ל, ועיי"ש בדבריו שהאריך לבאר יסוד זה.
ולא באתי לבטל את דבריך, אולם נראה לי שאף אתה מוכרח להודות בכך שאם ניתן לצאת ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים על ידי העיסוק בהלכות הקשורות ביציאת מצרים אזי מוכח מזה שאף בזו הדרך ישכון אור ה', ואחד העוסק בלימוד ההלכה ואחד העוסק בסיפור יציאת מצרים ובלבד שיכוון את ליבו לשמים.

לענ"ד אין כאן ויכוח
הדברים מפורשים במה שאמרו חז"ל "לפי דעתו של בן אביו מלמדו" דהיינו שצריך להתאים את אופי סיפור יצי"מ לכלים ולרמה של המשתתפים, יש מי שהעיסוק בנושאים ההלכתיים מרומם אותם ויש שהעיסוק בגודל קדושת הלילה "ליל גילוי שכינה" ובאהבת ובחירת הקב"ה לישראל מרומם אותם
הכל לפי מה שהוא אדם
ובכל האופן דעתי האישית היא שאמנם העיסוק בגדרי ההלכה וכדו' מרומם ומשמח אך זה ככל תלמוד תורה במשך כל ימות השנה, אבל העיסוק בקדושה של ליל הסדר ועם ישראל ובחביבות של המצות ושאר המצוות הוא הוא המהות והמטרה של ליל הסדר ובלעדי זה העיקר חסר מן הספר

בר ששת כתב:ודאתינן להכי, שהכל מודים דעדיף טפי להכין עצמו מקודם, האם יש מי שיוע לתת עצה פרקטית הכיצד ניתן לשער את הכזית במצה שמורה?
הרבה מצטטים שכף יד אחת מספיקה, בעוד שלי נראה שזה מאוד רחוק מזה.
האם יש מישהו שמשנתו סדורה לו?

בשיעור כזית סבר החזון איש שהוא כזית של היום [ואחי טוען שאין ביאור אחר בש"כ שיוצאים בעירוב תבשילין בשומן שע"ג סכין] ומבוארים דבריו בקהילות יעקב

בשיעור רביעית בדרבנן מקילים בשיעור קטן [וראיתי בא' העלונים בשם חזון עובדי' שזה 81 מ"ל]

בהגדת עולת ראיה החדשה הביאו מכתביו דרך קלה לשער את הגביע
ונראה שמדובר בשיעור קטן

יהודי אחד נוהג לברר אצל כל האורחים שאכלו מספיק בערב החג
כי הביו פעם שא' מהם רעב בכל ההגדה

בדוק ומנוסה!!!
אם נותנים לילדים הקטנים [ול"ד קטני קטנים אלא אפילו קרוב לגדולים] לאכול טוב דברים משביעים בערב החג סמוך ונראה ליו"ט, מועיל ביותר לשמירת הרוגע והסבלנות של כולם בעת עריכת הסדר.
נ.ב. אף הגדולים שיאכלו קודם החג יהיו פחות כעסנים לחוצים ועצבניים על הילדים ועל ה...