מדקאמר בגמ' השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא דמשמע דיעבד יצא, יראה דדווקא השמש שמשמש לבני סעודה וא"א לו להסב יוצא באכילת כזית אחד בסעודה, אבל שאר כל אדם יסב לכתחילה כל פעם שאוכל מצה דכל האכילה של מצה אפילו אוכל הרבה הכל הוא מצוה אחת ויותר טוב שיהיה כל אכילתו במצוה.
וכתב דכה"ג כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ח, וז"ל:
ואימתי צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
ויל"ע טובא בדבריו, שלכאורה קשה להשוות דבריו עם משמעות לשון הרמב"ם מכמה פנים.
חדא, בדברי המהר"ל מבואר דבעי הסיבה לכתחילה בכל אכילת המצה, ומצד שאכילת המצה כולה נחשבת לאכילה אחת ארוכה, אבל בל' הרמב"ם נראה שאפילו אכילת שאר דברים ולא המצה המיסב ה"ז משובח.
ועוד, מל' המהר"ל ומדיוקו בגמ' נראה שאי"ז רק מצוה מן המובחר אלא זהו דין קיום המצוה לכתחילה, ואילו ברמב"ם מבואר שזה רק ענין שהעושה משובח, והוסיף שאם לאו אינו צריך, ומשמע שאין זה מעיקר הדין לכתחילה.
ועוד נראה, דהנה ברמ"א בסעיף ז כתב:
ונראה שבדווקא לא צויין ע"ז כמקור דברי הרמב"ם, דברמ"א מפורש שהוא דין לכתחילה ולא רק הידוד ומצוה מן המובחר, ובאמת בביאור רבינו הגר"א הביא מקור לדין זה מהך דשמש שאכל כזית יצא וכדיוקו של המהר"ל. והוסיף ע"ז: ובמתני' לא יאכל וכו' משמע כל הסעודה, וראה פר"ח.ולכתחילה יסב כל הסעודה (מהרי"ב).