היא שיחתי כתב:ויש לדון דב' דינים איכא באכילת מצה, דאפשר דבמצרים אכלו משום לחם עוני ואילו לדורות משום שלא הספיק בצקם להחמיץ...
היא שיחתי כתב:ידועים ב' טעמים בזה
האחד שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכמפורש בקרא
והשני לחם עוני זכרון למאכלם במצרים
ובראשונים הקשו על הטעם הראשון דהרי אף במצרים נצטוו על אכילת מצה טרם יציאתם ושלא הספיק בצקם להחמיץ
ויש שתי' (רי"ד שבה"ל) שהוא על שם העתיד דידוע לפניו שעתיד בצקם שלא להחמיץ
אודה למי שיעלה תירוצים נוספים בזה
דרשת ר"י אבן שועיב לפסח כתב:ונצטוינו מצות בזה החג להיותם זכר ליציאת מצרים, והם פסח מצה ומרור ואיסור החמץ, ואף על פי שהם זכר ליציאת מצרים, יש להם טעם נעלם ונעלה ומופלא, ועל כן אמר שלמה שלשה המה נפלאו ממני. ואמרינן במדרש זה פסח מצה ומרור, ולכן נצטוינו במצרים קודם הגאולה להורות שאין טעמם לזכר היציאה לבד, אלא טעם אחר יש בהם נעלם. ומה שאנו אומרים פסח על שום שפסח המקום, מצה על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, מרור על שום שמררו המצרים הוא הנגלה והוא אמת. אבל יש בהם טעם אחר נעלם לבעלי האמת בהם ובפרטיהם, בהיות הפסח צלי אש ושלא ישברו בו עצם, ולא יאכל נא, ולא בשום משקין, ולזה היו צולין אותו בשפוד של מתכת דכתיב צלי אש ולא צלי מדבר אחר וכל זה טעם נכבד.
ובהגעת הדם על המשקוף ושתי המזוזות. ומה שהקדים הכתוב מזוזות למשקוף והקדים משה משקוף. ורבותינו ז"ל נתעוררו בדבר ואמרו משקוף זה יעקב, מזוזות זה אברהם ויצחק, והקדימו משה כדרך וזכרתי את בריתי יעקב, וכן במשה יש טעם גדול, ולכן כל שאור וכל דבש לא היה קרב במזבח, ומה שנראה כי הטעם בעבור שגורשו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ, כי לולי הגירוש היו אוכלין אותו חמץ, אינו כן פשט הכתובים. וכבר תיקן אותם הר"ם ז"ל כי כבר צוו קודם היציאה שבעת ימים מצות תאכלו, אבל פירש הכתוב כי אפו את הבצק בדרך מצות קודם שהחמיץ, ובמצרים היו אופין אותו מצות כמו שצוו, אלא שגורשו, ואף על פי כן אפו אותו בדרך קודם חימצו, או בסוכות שבאו שם לפי שעה כדברי רבותינו ז"ל. ומה שאמר התנא מצה זו שאנו אוכלין על שום מה וכו'. כי נראה שהטעם על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וגורשו ממצרים ואנו רואין שקודם היציאה נצטוו במצה. יש מפרשים שלא נצטוו במצרים לאכול מצה אלא בלילה הראשון דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו', אבל משם ואילך חמץ היו אוכלין אלא מטעם כי גורשו. ומה שאמר הכתוב שבעת ימים מצות תאכלו. היא מצוה לדורות ויהיה פי' מצה זו על המצה שאנו אוכלין בשאר ימי הפסח. ואינו נראה כי מצה זו על מצה שאנו אוכלין בלילה הראשונה נראה. ויש מפרשים כי צותה התורה לעתיד שידע השם יתעלה שעתידין לצאת בחפזון ולא יספיק בצקם להחמיץ, ובאה המצוה על העתיד.
ועל דרך הקבלה טעם הפסח והמצה יש לה ענין אחר שיזכרו המצה ולא יאכלו החמץ שלא יקצצו בנטיעות, ובעבור זה אינן בטלים לעולם אפילו בזמן המשיח שיבטל זכר יציאת מצרים, ואם הא בהא תליא היו בטלים לזמן המשיח, ולכן דרשו חכמים ז"ל ימי חייך בעולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. וכבר שאלו מהחולקים על אמונתינו ואמרו, יראה מן הכתוב כי טעם מצה וחמץ להיותן זכר ליציאה דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח וגו', וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגומר, אמר המקשה אם כן לדברי בן זומא וחביריו האומרים שתבטל זכר יציאת מצרים בזמן המשיח דכתי' הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים וגו' כי אם וגו', אם כן בטלו המצות שהם זכר יציאת מצרים ויהיו מצות התורה לזמן חלילה. ותירץ בזה מורי הרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות, כי מה שאמר למען תזכור אינו שב לעשיית הפסח ואכילת מצה ואיסור החמץ, כי מה שכתב באמצע הפסוק כי בחפזון יצאת הפסיק הענין, כי אם היה שב לעשיית המצות היה אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור וגו'. כי בחפזון וגו', אדרבה עיקר החיוב הוא עשיית אלו המצות וטעמן גדול, ולעשותן שלא נשכחם תזכור יציאת מצרים, הנה כי עיקר הפסח עשות המצות האלה וזכירת יציאת מצרים טפל להם, ואפילו שיתבטל זכר היציאה המצות הללו לא יתבטלו, ויהיה פירוש הכתוב כן, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות למה, כי בחפזון יצאת שלמען זה לא יעברו הדברים האלו מלבך ותעשה אותם תמיד בכל שנה ושנה בזה הזמן תזכור את יום צאתך, וכמוהו למען ינוח שורך וחמורך, שאין טעם השבת למען ינוח שורך, אלא שנשמור השבת, וטעמו הוא לזכור החידוש ובריאת העולם, כי ששת ימים וגו' וכדי שלא נשכח ינוח שורך וגו'. ויאמר הכתוב וביום השביעי תשבות, כדי שתזכור ששבת השם מכל מלאכתו ולמען זה ינוח וגו', כלומר למען שלא תשכח ינוח שורך, וכן למען תזכור את יום צאתך.
הנה מבואר כי עיקר פסח מצה ומרור וחמץ, אינו הטעם זכר ליציאת מצרים לבד, אבל יש להם טעם אחר גדול ונורא ותלוי במרכבה, ולכן חייבה תורה כרת באכילת חמץ, וגם בעשיית הפסח כרת דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה, מדה כנגד מדה, כי מי שאינו מקיים זה קוצץ בנטיעות המרכבה ולכן יכרת מעמיו. הנה נתבאר כי טעם אלו המצות מצה וחמץ הם חמורין מאד וחייב אדם ליזהר בהן הרבה, וכמו שאמרנו בשבת שעברה, וכמו היודע טעם חמץ ומצה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 45 אורחים