מפרשי האוצר - גירסת נסיון
חיפוש גוגל בפורום:

שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הלכות חג בחג, חקרי מנהג, מאמרים לעיון והורדה
אפרקסתא דעניא
הודעות: 2281
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » א' אפריל 08, 2012 3:27 pm

פסח בחודש האביב והגדות החכם והתם

יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא. משמע שהיה מקום לספר סיפור יצ"מ מיד בתחילת החודש. כלומר, כל החודש קשור ליצ"מ.
המקור לזה בשני פסוקים: א. "ועבדת את העבודה הזו בחודש הזה". ב. פסוק שני, שיותר מחובר למצוות סיפור יציאת מצרים: "קדש לי כל בכור באדם ובבהמה לי הוא". א"כ על ידי מסירת הפרשה הזו כראוי מתקדשים הבכורות. "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וגו' היום אתם יוצאים בחודש האביב". הרמב"ן עה"פ קדש לי, "והוסיפה הפרשה מצוות רבות (על קידוש הבכורים), שיזכרו היום, והחודש שהיה אביב". א"כ היום אתם יוצאים בחודש האביב מוסב על זכור את היום הזה וגו'. משמע שזו מ"ע.
איפה יש לזה זכר בהגדש"פ? מתי ואיך מקיימים זאת?
מה בכלל המשמעות של לזכור שהיה אביב?

המצווה לספר על היציאה ממצרים, ואפילו גדולי התנאים סיפרו בזה. וכל המרבה ה"ז משובח. ברמב"ם מבואר שהמצווה אינה סיפור היציאה אלא דבר אחר: "מ"ע של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת". הראשונים מבארים שכשם שהמצווה בשבת לזכור שהיום שבת, כך זכור את היום הזה כלומר להזכיר דבר זה ביום שזה קרה.
מ"מ אין כאן מילה על היציאה, אלא ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. היציאה עצמה כבר הייתה גירוש, באופן טבעי, ללא ניסים.
בהמשך "מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנא' והגדת לבנך". הגדה אינה ענייה על שאלה. "לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחרות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו".
הרמב"ם מחלק שאת יציאת מצרים מספרים לקטן או טיפש, אך אם הוא גדול או חכם מספרים לו הניסים והנפלאות. א"כ בגדול או חכם לא מתמקדים ביציאה.
שמו של מרע"ה כמעט אינו מוזכר בהגדה (רק פ"א בדרך אגב), כי יצ"מ הייתה רק על ידי הקב"ה בעצמו. וא"כ מה כוונת הרמב"ם שמספר הניסים והנפלאות שנעשו לנו ע"י משה רבנו? כי היציאה הייתה על ידי הקב"ה, אך הניסים נעשו ע"י משה רבנו.
קשה, שהרי דבר זה לא כתוב בהגדה?

בהתגלות בסנה אמר הקב"ה: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", הכוונה למתן תורה. א"כ ההתגלות הראשונה הקשורה ליציאת מצרים הייתה במקום של מתן תורה. א"כ יציאת מצרים היא נקודת ההתחלה ל"תעבדו את האלוקים וגו'".
הדיברה הראשונה: "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" א"כ ההתגלות הראשונה של התורה בעולם נעוצה ביציאת מצרים. גם פרשת מתן תורה מתחילה: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים". בסיס הגילוי של התורה היה אפוא במצרים, "אשר עשיתי למצרים".
התורה היא מציאות של מן העולם הזה. ממערכות קיום אחרות לגמרי, גבוהות ובלתי ניתנות לצמצום לעולם כזה. איך היא חלה ונתפסת בעולם הזה? ע"י יצי"מ. היא זו שהעמידה את העולם במצב כזה שהוא יהיה בר הכי לתפיסת תורה. יצי"מ היא ההכשר של העולם למציאות התורה. העולם כשם שנברא אין בו פתח כל שהוא שהתורה תוכל להיכנס בו. התורה לא יכלה להפוך להיות חלק מהעולם הטבעי שקודם יצי"מ.

יציאת מצרים לא מציאות שקרתה לעם ישראל. זו מציאות שקרתה בעולם. הבורא חילץ את המציאות מתחת יד מצרים.
מי שתופס את יצי"מ כמציאות שייכת רק לנו, הוא מאלו שהרמב"ם מכנה אותם קטן או טיפש. לאחד כזה מסבירים את היציאה שלנו ממצרים. אך יצי"מ זו מערכת עולמית דבר שקרה בעולם. הניסים והנפלאות נועדו להכניס למערכת העולמית דברים שבעצם עניינים חורגים מכל הגבולות.

בזוה"ק: מצר ים. המילה כשלעצמה לשון מיצרים. גבולות צרים, שלא ניתן להכניס שם דבר שלא ניתן להיגבל מעצם טיבו.
ים - מים שאין להם סוף. הרי זה מתחיל במקום מסוים ונגמר במקום מסוים? הרי יש יבשה? מדוע קוראים לזה חז"ל בשם כזה?
אלא יבשה הוא דבר מוגבל בעצמותו. אין לו טבע של התפשטות. הים מעצם מהותו מתפשט ועבר כל גבול. הגבול שכן יש לו אינו מעצמותו, אלא מדבר חיצוני: גבול שמת בל יעבורו. אשר שמתי חול גבול לים. הגבול אינו ממנו, אלא מן החול.

בורא העולם הוא אין סוף. בהתיחסות אלינו בבריאת העולם, שם עצמו כביכול בגבולות. אחרת העולם היה אינסופי ואינו בר תפיסה, ולא שייכת בו התגלות כבודו. הגבולות אינן בו עצמו. המשל לזה הוא מים שאין להם סוף. הקב"ה השאיר בעולם טביעת אצבע, לדעת מנין הגיע העולם הזה. המים הם דבר שהגבול אינו בעצם מהותו. ללמד על מקורו של העולם הבלתי מוגבל בעצמותו. גזרה חכמתו שהעולם יהיה מוגבל, מלבד הים. א"כ העולם נושא בתוכו כח אינסופי, והגבול הוא רק מכיון שהקב"ה הגבילו, אך יכול היה להיות בלי גבול, מכח בוראו הבלתי מוגבל. למה הגבילו? כי אינסוף סותר גילוי.

מצרים - מצר ים, כלומר, אפילו את הים הבלתי מוגבל היא מגבילה. הנמשל: מצרים מכחישה שמקורם של הדברים הוא בכח בלתי מוגבל. פרעה אומר "לא ידעתי את הוי"ה" - לא קיים במערכת המושגים שלו. לעומת זאת את שם אלוקים הכיר גם הכיר. כבר כשיוסף דיבר אתו - האלוקים יענה את שלום פרעה. אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת.
אלוקים זה כח מסוים. בעל הכוחות כולם, שכל כח מוגבל לעצמו.
בזוה"ק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" אלה - התגלויות שונות. "אלקים" זה "אלה" - "ים".
שם הויה - שם ההיות, המציאות - נצח, בלתי מוגבל, ללא תכלית. זה אין פרעה מסוגל להכיר.

התורה - ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים. למעלה מכל גבול של העוה"ז, אפילו יותר מן הים.
עולם שמי ששליט בו זו מצרים - גברת ממלכות - האימפריה שכל העולם תחתיה, אינה מאפשרת גילוי של תורה בעולם. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרעך והקשית ברגלך כגן הירק" - סוללים מקום למים להגיע והם משקים. "והארץ אשר אתה בר שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים" מצרים אינה נושאת עיניים לשמים. יש לה הכל בתוכה מתוכה. ארץ ישראל תלויה בגשם. הגשם הוא תמיד בלתי צפוי. הן כשבא והן כשאינו בא. מה שמצליחים לדעת כשבוע מראש, לכל היותר, פעמים רבות אינו מדויק, ובכל מקרה רואים רק את מה שכבר נמצא, אך לא מה שמעבר לכך. המצרים יודעים כמה מים יש להם והיכן הם. אין ציפיה למה שמעבר למה שיש עכשיו בעולם.

התורה שהיא כולה בלתי מוגבלת אינה יכולה להתלבש בלבוש מוגבל. לכן לא שייך גילוי כזה בטרם יצי"מ. כאמור, הניסים והנפלאות נועדו להכניס למערכת העולמית דברים שבעצם עניינים חורגים מכל הגבולות. מים ההופכים לדם ממש. הגבול העיקרי של המציאות זה שדבר הוא רק מה שהוא. במצרים הוברר שהמציאות היא רק מה שבורא העולם רוצה שיתגלה בהם. זאת מהותם האמיתית.
עולם שיצא ממצרים זה עולם שהתורה יכולה לחול בו, להיות נתפסת. מהות התורה להיות כלי לגילוי הבורא הבלתי מוגבל. העולם שלפני יציאת מצרים היה מציאות אחרת. אך העולם שיצא ממצרים הפך למציאות שמהות העולם היא גילוי רצון ה'. א"כ שייך שתתגלה בכזה עולם תורת הגילוי.
זהו הסיפור לבן חכם או גדול. זה סיפור אחר לגמרי ממה שמספרים לקטן או טיפש (בלשון ההגדה תם).

בפסוק : "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים". המופתים האלו היו גילוי של תורה. זה שונה ממופתים שעושים כל הנביאים. המעמד שלהם רק של מופתים. הוכחה על נבואה. מה שמשה רבנו עשה במצרים זו תורה. הבסיס המחויב לגילוי התורה. אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים. תעבדון את האלקים על ההר הזה. מהר סיני יצאה הגאולה. מתן תורה חייב את יצי"מ.

ההגדה של פסח נתקנה לכולם, לכלל. בכלל יש הרבה טפשים. שם הסיפור הוא היציאה עצמה, ושם אסור להזכיר את משה רבנו. רק הקב"ה בעצמו. משא"כ סיפור הניסים והנפלאות שהוא תורה - זה רק ע"י משה רבנו, כי רק הוא זה שהתורה ניתנה על ידו. הוא זה שנשלח ליצור גם את הבסיס לתורה. כאשר מספרים לחכם - לפי דעתו של בן אביו מלמדו. א"כ ההגדה היא לכלל, אך לפרטים החכמים חייבים לספר באופן יותר נעלה. לא לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. לכן הרמב"ם מחלק זאת לשני עניינים.

היום אתם יוצאים בחודש האביב - חיוב לדעת שבחודש האביב יצאנו ממצרים. מה זה? אכן, לקטן זה לא אומר כלום.
חודש האביב זה חודש שכל מה שהיה נסתר, נראה כאינו קיים, פתאום מציץ ומתגלה. בראשונים - ניסן מלשון ניצן - הניצנים נראו בארץ. גדולי רבותינו אמרו שניסן ע"ש הניסים. כך בגימ'. החודש הזה לכם ראש חודשים. גילוי החידוש שיש בחודש, נתגלתה בניסן. לכן כל החודש ראש חדשים. בו נתגלו הוויות חדשות. דברים שלא היו.
היציאה בחודש האביב משמעותה שכאן התגלה דבר חדש שלא היה בעולם. דבר שלא שייך למערכת הגילויים שהיא טבועה וקיימת וצפויה מראש. חודש זה דבר שבעצם מתחדש תמיד. אביב כמו כל ההכפלות. עציץ - עץ קטן. אביב - אב קטן. בחודש אב הכל נמצא. כל אבי הנחל - הפירות - כבר צמחו. בחודש אביב מתגלה כל מה שעתיד להיות דבר גדול ושלם. הכל בו מכוון לעניין חידוש.

רק בלשון הקודש זמן נקרא כך, משום שזו הזמנה. זימון והכנה. הכנה למה שיבוא, וכעת איננו. ההווה הוא הזמנה לדבר שיבוא. זה החודש הזה לכם. כי חודש הוא חידוש. חודש האביב - חודש שמביא חדשות, שטרם היו.
נערך לאחרונה על ידי אפרקסתא דעניא ב ג' אפריל 10, 2012 8:29 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2281
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: שיחת הג"ר משה שפירא - פסח בחודש האביב והגדות החכם והתם

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ג' אפריל 10, 2012 11:52 am

יש תחת ידי מספר שיחות מתומללות נוספות. השאלה היא אם יש מי שמעוניין בזה?

מראה כהנים
הודעות: 136
הצטרף: ג' ספטמבר 20, 2011 8:57 pm

Re: שיחת הג"ר משה שפירא - פסח בחודש האביב והגדות החכם והתם

הודעהעל ידי מראה כהנים » ג' אפריל 10, 2012 12:13 pm

יוצא מן הכלל. ממש שמחת חג. נשמח לראות עוד.

ישראל הר כסף
הודעות: 887
הצטרף: א' מאי 23, 2010 9:47 pm
מיקום: ברכפלד

Re: שיחת הג"ר משה שפירא - פסח בחודש האביב והגדות החכם והתם

הודעהעל ידי ישראל הר כסף » ג' אפריל 10, 2012 2:53 pm

אני ישמח מאוד.

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2281
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ג' אפריל 10, 2012 8:27 pm

בשמחה:

יציאת מצרים וקידוש החודש

מה הקשר בין ברכת החודש ל"מי שעשה ניסים וכו' וגאל אותם וכו"?

פרשת יצי"מ כרוכה בקידוש החודש.

כל המצוות של יצי"מ נאמרו בתוך פרשת קידוש החודש. זו פרשת הגאולה. לכן, כשעושים דבר מעין קידוש חודש, אנו מזכירים את יצי"מ ומתפללים לגאולה. הגאולה וקידוש החודש ירדו כרוכים לעולם.

אכו, מה ביאור הדבר?

החודש הזה לכם ראש חדשים - כאן כתובה מצוות קה"ח. ראשון הוא לכם לחדשי השנה - כאן המקור לדעת הרמב"ם למצוות עיבור השנה - להשוות החדש לשנה.

יצי"מ הייתה מהפכה. כל סדרי העולם השתנו. כלל ישראל נולד בעולם, והגיעה לעולם מציאות של עם ה' - אומה היודעת את ה', והולכים לקבל תורה. מהפכה אמיתית!

סדר הזמן השתנה. אנחנו חיים בתוך סדר של זמן. התודעה שלנו זורמת עם הזמן. הזמן נתפס כמציאות של המשך. זו תודעת הזמן שלנו. זורמים עם הזמן. ממשיכים והולכים עם הזמן שזורם. אך בעצם זה לא נכון. זמן שנתפס כהמשך לא שייך בו חידוש. זה שורש כל הכפירות. המשך מכריח קדמות. בתודעתנו אין נקודת התחלה לזמן. הוא זורם כל הזמן. כולו המשך. כל דבר כזה לא שייכת בו התחלה. כשחיים כך כופרים. כופרים במילה הראשונה שבתורה.

בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. המאמר של בריאת השמים הוא המאמר בראשית. הגר"א והספורנו ועוד מבארים, שבראשית זה התחלה של מהלך. בריאת הזמן. זו הבריאה הדקה ביותר. היא מאפשרת את סדר כל הבריאה. במערכת זו זורמת כל הבריאה.
אנו לא מסוגלים לקלוט עולם שאינו כפוף לזמן. לתהליך. הזמן מאפשר תהליך. זהו בראשית - בדבר ה' שמים נעשו. כלומר, ה"שמים נעשו" זה קיום דבר ה'.
דיבור = תהליך. דיבור = הנהגה. כל המאמרות נאמרו בתוך סדר העולם. דיבור מעצם עניינו הוא תהליך - צירוף הגאים למילים, למשפטים ולמאמרות. א"כ עצם המאמר הוא בריאת הזמן.
הכפירה היא התייחסות לזמן כהמשך גמור. כאילו לא התחיל אף פעם. זו כפריה בבריאה ובתורה.

פירוש המילה זמן - הכנה. להזמין - לייחד ולהכין. מוזמנים לשמחה, כלומר נתבקשו להכין עצמם לשמחה. הזמנה מילתא. הכנה לתפקיד בעתיד. נקודת הכובד של תפיסת הזמן כהמשך היא בעבר. אך נקודת הכובד של זמן מחודש היא בעתיד. אנו מזמינים עצמנו לקראת דבר. איננו הולכים מ.. אלא אל. זמן נקרא זמן כי אנו מזמינים עצמנו לעתיד. רק בלה"ק שני השורשים האלו הם אחד.

קידוש החודש נקרא במשנה תיקון המועדות. מועד = נקודת יעד. מקום שאליו הולכים. אליו עתידים להגיע. בית מועד לכל חי. המקום שאליו כולם מגיעים.
המהפכה בתודעה מזמן המשך לזמן יעד. זמן שהמוקד שלו הוא העתיד. פונה למשהו שטרם היה. פניו לחידוש. אך זמן שהוא המשך, גם העתיד הוא עבר. הוא יהיה המשך של מה שהיה. מה שהיה הוא שיהיה. לצערנו זו התודעה שאנו חיים בה. זה סותר לחידוש.

זה מה שנתגלה בגאולת מצרים.

משה רבנו נשלח לגאול את ישראל. ואמרו לי מה שמו? א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה.
שם = גילוי. הנהגה. הגילוי המביא את הגאולה זהו השם א-ה-י-ה. הוי"ה בלשון עתיד. בורא העולם גילה כאן מימד חדש של היות, של הויה. הבחינה העליונה ביותר. הויה של עתיד. מציאות הווית של עתיד. ניתן לפנות אליו בשם עתיד. גילוי ההויה של עתיד.
הרשב"ם מפרש בא"ת ב"ש. שכביכול אנו קוראים אותו בצורת נסתר יקוק, ואילו הוא מדבר על עצמו בשם המפורש אומר זאת בא' אקוק.
אבל שם הוי"ה מדבר על עבר הוה ועתיד. כך הרי יש לכוון. א"כ כשאומר זאת על עצמו, מדוע זה רק עתיד? אלא, אין הכוונה לעתיד שיהיה רק בעתיד, אלא שכל ההויה שלו מכוונת לקראת העתיד. העבר וההווה מכוונים אל העתיד.
זהו השם של הגאולה. כלומר, הגאולה נובעת מתוך תפיסת הכל כמכוון לעתיד.

אלו הם החיים שלנו מאז יציאת מצרים. כאשר יש שינוי בזמן, עלינו לזכור את יצי"מ.
ביצי"מ קרתה מהפכה. נתחדש דבר שלא היה. הגאולה היא היעד. המועד. כל המועדים מכוונים לנקודה זו. כל המועדים הם זכר ליצי"מ - ארוע שהיה בעבר, אך הם מכוונים לעתיד. למקום שאנו הולכים אליו. רגלים. צועדים לשם. פעמי רגלינו. פסיעות אל העתיד.

בדרך הטבע הייתה יצי"מ בלתי אפשרית, כנאמר בהגדה: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". מה ההכרח בכך? אין הכוונה בהכרח לאותו פרעה ולאותה מצרים, אלא שהיינו תפוסים וכפופים לאותה מציאות של המשך. מציאות חסרת עתיד, חסרת חידוש, שאין לה לאן ללכת. הווה נמשך. כך היינו חיים אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו. המצרים היו קובעים את צורת ההתבוננות שלנו. את האופן בו אנו חיים. זה השעבוד למצרים.

נבראנו כדי לחיות לעולם. המיתה נתחדשה על ידי מעשה אדם, לא חלק מהתוכנית האלוקית. כלומר נבראנו כדי להתקדם תמיד. להיות היום לא כאתמול, ומחר לא כהיום וכך הלאה. העוה"ב אין בו שום עניין מענייני הגוף, אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה. הנאה מהנה רק כשהיא חידוש. כלומר חידוש בלי הפסק. לכך נוצרנו.
לכן האדם תמיד מחפש ריגושים חדשים. כי ההנאה גלומה בחידוש. אין להם בעצם דברים חדשים, אלא אותה אשפה מזווית אחרת. לזה הם קוראים חדש. מכונית עם כפתור חדש, שיודע לעשות משהו שעוד אין לשכן. זה עובר מאוד מהר ומאבדים את הטעם. מחפשים עוד, ואין מאיפה להוציא. הנפש לא תמלא. כי נבראנו לחידושים אמיתיים. אבל זה מראה למה בעצם נבראנו.

החיים האמיתיים שלנו הם בעתיד. תמיד. כאשר יגיע העתיד הקרוב יתגלה עתיד נוסף. ה' ימלוך לעולם ועד. תמיד יתגלה גילוי חדש במלכות, ויתברר עוד ועוד. ההנאה מזיו השכינה לא תפסיק לעולם. לשם מכוונים החיים.

החיים שלנו נמתחים בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. אנו מזמנים עצמנו לעתיד. זה נקרא לחיות בתוך הזמן.

מי שעשה נסים וכו'. אנו מקבלים חודש חדש כהמשך ליציאת מצרים. אנו מקווים שהוא יהיה נקודת המעבר בין גאולת מצרים לגאולה העתידה. מי שחי את יציאת מצרים, הולך ויוצא מכל מצָרים שהם.

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2281
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ד' אפריל 11, 2012 12:58 pm

גלות הדעת

החודש הזה לכם וגו'. מיד אח"כ כתובות כל מצוות פסח מצרים, כהמשך לנושא החודש הזה לכם - המצווה הראשונה שנצטוו ישראל.
מדוע זו המצווה הראשונה?
מדוע היא זו שפותחת את עניין גאולת מצרים?

בהרבה מקומות ברז"ל: עיקר גלות מצרים הייתה גלות הדעת. בישעיהו: לכן גלה עמי מבלי דעת. מה הביאור בזה?
נדרים מא - דדא ביה - דעת - כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? במערבא אמרי: דדא קני מה חסר, דדא לא קני מה קני?. במילים אחרות: דעת זה הכל!
גלות הדעת זה אובדן הדעת. הדעת משועבדת לרשות אחרת, למערכת נפרדת.
כיון שהדעת היא הכל, אם הדעת בגלות, אכן זו גלות של הכל, אך אם הדעת לא הייתה בגלות, לא הייתה כאן בעצם גלות, ואין לה על מה לחול.

מהי דעת?
ההשכלה כולה, היינו תפיסת המציאות האמיתית, נמצאת בשלימות בחכמה ובבינה.
ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת. רש"י: חכמה מה שאדם מקבל מאחרים. בינה - הבנת דבר מתוך דבר מעצמו. בעצם זה כבר כולל הכל. בשביל מה א"כ נצרכת דעת, שבלעדיה אין כלום? מה מקומה של הדעת במערכת השכל והתפיסה שלנו?
רש"י דעת - רוח הקודש. מה זה שייך לכאן? כל איש בן י"ג הוא בן דעת, ורק מכוחה הוא חייב במצוות ויכול לפעול קניינים וחלויות שונות. לא נראה שלכל ילד בן י"ג יש רוח הקודש.

יש הבדל בין לשמוע דבר ואף להבין אותו, לבין דבר שאני יודע אותו בכח הדעת, שהוא מצטרף לאותם מושגים שנתבררו אצלי כמציאות מוחלטת ונהפכו לחלק ממני. אני חי אותם. דעת הוא כח חיבור. אם דבר זה שקלטתי על ידי חכמה ובינה הוא אמיתי, אני מצרף אותו לעצם חיי באחריות מלאה. החיבור לעצם החיים זהו דעת.

דיין צריך להכריע דין. אם מכריע ממקור מפורש - מה טוב. אם טעה - טעה בדבר משנה. הרבה פעמים אין ראיה ברורה וצריך להפעיל שיקול דעת - לשקול ולהכריע. בפג"ה: הדעת מכרעת. היכן נמצא כח ההכרעה הזה, בדבר שהוא בעצם ספק? הרי ישנם שני צדדים די שקולים. כיצד מכריעה הדעת? מה כוחה?

על דרך משל: בסוף פ"ק דנדה: היו קוראים לר"א בן פדת מרא דארעא דישראל, ואמאי קרו ליה הכי? כי היה לו כח מיוחד של הכרעה בספק במראות דמים על ידי ריח. מורח ודאין. לכאורה, אם יש כזו הכרעה, הרי ניתן ללמד זאת גם אחרים, שהרי רוב בני האדם יכולים להבחין בין ריחות שונים. מדוע צריך בשביל הכרעה כזו את רבי אלעזר?

בגמרא כתוב שרצו לבדוק את בן כוזיבא אם הוא המשיח, ובדקו אותו אם הוא מסוגל לדון על פי ריח דינים כגון דיני ממונות. איך ניתן לדון בדין שנים אוחזים בטלית ע"פ ריח? זה נראה כמעשה כשפים!

בבריאת האדם: ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. במקום שבו הבורא נפח את הנשמה הטביע הבורא את כח ההבחנה בין דבר חי לדבר שפירש מחיים. דבר חי ריחו טוב, ודבר שפירש לעולם ריחו רע. זה נקרא פרש. נשמת החיים נושמת חיים וקולטת איפה נמצאים חיים ואיפה יש פרישה מחיים. זהו המשל, כי בדעת איננו מדברים על לדון לפי ריח, שזו מעלה מיוחדת במינה.

א"כ בנמשל, הדעת זה הצרוף של כל דברי האמת שאני תופס לחיים שלי. אני חי אותם. כל מקום שבו יש חיים בו יש הבחנה בין מה שהוא חי לבין מה שפירש מהחיים. דבר לא נכון הוא לא אמת. דבר שכנגד הדעת הוא כנגד החיים. זו היכול להכריע בין דברים די שקולים, שרק אחד מהם אמת. השכל לבד לא בהכרח יכול להבחין ביניהם, אך הדעת יודעת מה להרחיק ומה לקרב לעצם החיים. רק בשכל שייכים ספקות וצדדים שונים, אך בחיים עצמם אין אפשרות לדבר שאינו חיים. אדם שהאמת היא חייו חי את הצד הנכון שבספק. זו אינה תפיסה אינטלקטואלית, <א"ה: אלא אינטואיטיבית>.

יש צירוף לשון בחז"ל: "גלוי וידוע". <גם בתפילה>. מה פירוש? גלוי - נתפס בכוחות הקליטה הרגילים, חושים או כח השכל. ידוע - תפיסה אחרת. נתפס בכח הדעת. אני פשוט יודע שזה כך. בזה משתמשים בדרך כלל כאשר התפיסה של "גלוי" אינה קיימת.

מידותינו אינן מתוקנות, לבושתנו. כשמישהו נפגע הוא מסוגל לכעוס ולצאת מכליו. אפילו מבוגר עלול להתנהג כילד קטן שנטלו ממנו צעצוע. אם ינסו להסביר לו באותה עת שלא ראוי להתנהג כך, זה פחות לעניין מלדבר אל הקיר, שלפחות אינו מגביר את זעמו כלפי המרגיע...
הכח היחידי שעשוי לפעול במקום הזה, הפגום אצלנו, הוא רק כח הדעת. אם האמיתות מצורפות לחיים בעצמם, אני חי כמו שמתחייב מכך. דברי שכל לא ישפיעו במקום כזה, שבו אנחנו עדיין ילדים קטנים. המידות שלנו אינן גדלות עם השכל, אלא עם הדעת. אדם יכול להיות חריף ובקי ביותר, אך ללא דעת לא יוצאים אף פעם מהקטנות. המינימום של גדלות זה הבר מצווה. סימני הגדלות תלוים במה שהאדם מסוגל כבר לחיבור בבחינת והאדם ידע את חוה.
מי שנפגע במהירות, יכול לדעת בעצמו שהוא עדיין רחוק מעניין הדעת. מי שנפגע ועולה לו בראש מחשבות נוראות כלפי הפוגע, לעתים אפילו מאחל לו מוות ואף שההוא כבר ביקש סליחה - הרי הוא רחוק מאוד מהדעת.

לכן גלה עמי מבלי דעת. במצרים הייתה חכמה רבה, כמוזכר במלכים בעניין חכמת שלמה, אך החיים היו בשר חמורים וזרמת סוסים. "כבד לב פרעה" - אחז"ל: ליבו הפך לאבר הנקרא כבד. הדם נמצא בכבד. כולו דמא. הנפש נמצאת בכבד כמ"ש בנפש החיים ובראשונים. הכבד נושא את הנפש, הלב נושא את הרוח והמח את הנשמה. מי שחייו הם חיי כבד, חייו חיי דם. מתאווה מאוד, רותח, משתולל. כשחיינו אצל כזה עם, הדעת אינה מסוגלת לפעול ולחבר אמיתות לחיים, כשהחיים הם בדיוק להיפך מאמיתות אלו. נקבעים לפי הדם.
המהר"ל: אדם - א-דם. יש בו א' - אל"ף - לימוד, שיכול לשלוט על הדם ולאלף אותו, לרסן אותו.

מהו זמן? בתפיסה הרגילה זמן זה המשך. כשנותנים למישהו עוד זמן, עוד המשך. אך בלה"ק זמן הוא הזמנה והכנה. הזמנה מילתא. ייעוד וייחוד לתכלית. הזמן שלנו הוא לא המשך. הוא מכוון לקראת העתיד, לקראת תכלת. איננו ממשיכים הלאה את מה שהיה, אלא צועדים לקראת מה שיהיה. בשום שפה בעולם אין חיבור כזה. רק בלה"ק. הזמן שלנו הוא שונה. מי שממשיך את מה שהיה אינו חי. חיים שכל עצמם הם המשך - תלויים במחלוקת אם מפרכסת כחיה או לא כחיה. פירכוס זה המשך של חיים שהיו...
התפיסה בעולם שההווה הוא המשך של העבר. זו טעות.
זמן פירושו שעצם החיים הם הליכה לקראת, פוסעים אל, מהלך מכוון לתכלית.

החודש הזה לכם. עבר שהוא ממשיך הוא המשך, ובהמשך אין חידוש. להיפך, הוא דבר הנוסף על הקודם. רק הליכה לקראת דבר חדש שיבוא היא יש בה חידוש. יצי"מ הייתה לידה, כמ"ש ומולדותייך ביום הולדת אותך וכו' ואומר לך בדמייך חיי. <א"ה: מדויק נפלא בפסוק, שהיינו בבחינת מתבוססת בדמייך, בכבד שכולו דם, ומתוך זה הוציאנו הקב"ה ואמר לנו בדמייך חיי, היינו מתוך דמייך צאי לחיים, או שהחליף לנו הדם הבהמי בדם פסח ודם מילה כמאחז"ל>.
היינו בני אדם חיים ונולדנו מחדש. לחיים חדשים שלא היו לנו. למציאות אחרת. זה הנקרא "חיי עולם נטע בתוכנו". בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה. יצאנו כדי לקבל תורה - חיי עולם נטע בתוכנו. אלו הם החיים שקיבלנו. בחיים אלו נקודת העיקר היא בעתיד.
הדעת באה לעולם עם פרשת החודש. הזמן הוא עצם החיים. בהחודש הזה לכם התחדש שהחיים הם העתיד. שההוה קשור לעתיד ולא לעבר. עתיד הקב"ה לחדש את עולמו. אנו צריכים לחיות עכשיו ולהכין עצמנו לכך. בהווה עלינו לחיות את העתיד להיות.
כאן נמצאת גאולת הדעת, ולכן זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל. מצווה ניתנת לבר דעת. אם כן זו חייבת להיות המצווה של עצם הדעת. אומרים לנו להיות בני דעת. ישראל דקדשינהו לזמנים. כל הזמנה היא הקדש. אנו מייחדים את הזמן לאותו עתיד.
אנו מצווים לחיות את גאולת מצרים, ולהזכירה פעמיים ביום. לחיות כיוצאי מצרים. זו המשמעות - לפתח את כח הדעת.

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2281
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ד' אפריל 11, 2012 1:04 pm

מעבר הים - בסיס קיומנו לעולם

שירת הים הכתובה בתורה נאמרת בפסוקי דזמרה אחרי שירות דוד שהם מן הכתובים. מדוע נדחית שירת התורה לאחר שירת הכתובים?
בעיה נוספת: בברכת ברוך שאמר אנו אומרים "בשירי דוד עבדך נהללך וכו'", ואילו שירת הים אינה משירי דוד, וא"כ הברכה לא כוללת אותה!
ברמב"ם גם בנוסח התפילה וגם בהלכות מביא מנהג שהיו גומרים פסוד"ז ומברכים ישתבח, ואח"כ היו אומרים שירת הים. מחוץ לפסוד"ז. בגמרא כתוב (שבת קיט:) אמר רבי יוסי יהיה חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ולמסקנה מדובר על פסוד"ז. המהר"ל והרמ"ע מפאנו: מי שאומר הלל על נס זה לא טוב. אך פסוד"ז אנו אומרים על סדר העולם - ברוך שאמר והיה העולם, ולא על נס היוצא מכלל חוקי הבריאה.
מדוע האומר הלל בכל יום הוא מחרף ומגדף? ע"פ המהר"ל והרמ"ע: שאלו את הזקנים ברומי אם אלקיכם שונא ע"ז מדוע אינו מבערה? ענה ר"ג וכי יאבד עולמו מפני השוטים העובדים לחמה וללבנה? אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן הדין. מי שאומר הלל בכל יום מכחיש את העולם כמנהגו נוהג, אלא העולם נוהג רק לפי רצונו של הבורא, ואינו מודה שרצונו שהעולם ינהג כמנהגו. אם כך מעורר הטענה מפני מה אינו מבער את הע"ז, וא"כ נותן מקום לחשוב שיש לה כח כלשהו, וה"ז מחרף ומגדף.
א"כ פסוד"ז על סדר ההנהגה הקבועה של העולם. אך שירת הים שנאמרה על נס חריג במיוחד, אינה יכולה להצטרף לפסוד"ז. א"א לומר שירה על נס בכל יום. זה מחרף ומגדף כאמור שם בגמרא. איך א"כ אנו אמורים אותה בכל יום?

תשובה על כך ניתן לומר ע"פ מש"כ בזוהר על השאלה הראשונה מדוע מאחרים את שירת הים לאחר כל שירות דוד? עונה הזוהר (קלא:) דהאי תושבחתא עילאה על כל שבחין דאמירן בעלמא, והשכינה מיתקנת ביותר דווקא על ידה, ולכן איהי סמוך לצלותא דמיושב, כהקדמה לקריאת שמע. א"כ כל פסוד"ז בם הלל על סדר העולם, והשירה היא הקדמה לקריאת שמע, הנקראת כאן צלותא דמיושב.
דברים אלו צריכים ביאור.

בדומה לכך, במס' שבת נאמר על רשב"י שפטור מתפילה כי תורתו אומנותו. תוס' שואל, הרי בבמה מדליקין כתוב שכשהיה במערה והגיע זמן תפילה היה נוטל ידיו ומתפלל? מתרצים: האי מצלי היינו ק"ש!
זה צ"ב. הלא אין בק"ש שום מרכיב של תפילה? כולה ציווי או הבטחה מה יקרה אם נקיים ציווי!

במשנה: שמע קדמה לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחילה ואח"כ עול מצוות. ברמב"ם בתחי' הל' ק"ש : מקדימין פרשת שמע כי יש בה ייחוד ה' ואהבתו ותלמודו. כך מפרש הרמב"ם קבלת עול מלכות שמים. מקבלים עלינו עול מלכותו, עול ייחודו, כלומר לא לפנות לשום מציאות אחרת בעולם. אהבתו - אין לנו חיבור וקשר אמיתי עם שום מציאות אחרת. תלמודו - אנו מקבלים עלינו עול תלמודו - את תורתו - כל מה שגילה לנו וציווה עלינו.

במראה הסנה נאמר למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מדוע קבלת התורה נחשבת ל"תעבדון את האלוקים"? הלא עמוד התורה נפרד מעמוד העבודה? אכן, לימוד התורה אינו עבודה, אך קבלת התורה היא עבודה.
מה יעשה אדם ויחכם, כלומר יתחבר חיבור אמיתי לתורה? ירבה בישיבה וימעט בסחורה. רבים עשו ולא עלתה בידם? אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנא' כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. זו קבלת תורה. לעמוד לפני הבורא ולומר לו: בזה חפצתי! בלי זה חיי אינם חיים!

מה המאורע הנפלא שקרה בקריעת ים סוף? חז"ל: אנו נקראים עברים, תחילה כי אנו מבני אברהם שנקרא עברי, שכל העולם מעבר אחד והוא היחיד מן העבר השני. אך לאחר קרי"ס אנו נקראים עברים ע"ש שעברנו את הים.
כשעברנו את ים סוף קיבלנו שם חדש, כלומר נשתנתה מהותנו, כמ"ש ברמב"ם בהלכות תשובה על בעל תשובה שמשנה שמו, כלומר איני אותו אדם. נעשינו עברים.
מח' תנאים: כל העובר על הפקודים - כל מי שעבר בים עם כל הפקודים. למ"ד אחר מי שנמנה. נפ"מ אם שבט לוי צריך לשקול מחצית השקל. לאוזן שומעת: כשיונה הנביא ברח בספינה וה' הטיל סער גדול בים והאניה חישבה להשבר. יונה נרדם בירכתי הספינה. כששאלוהו אי מזה עם אתה ענה עברי אנכי. אין זו תשובה רגילה. אך יונה הבהיר לו איך ייתכן שבמצב כזה אדם ישכב ויירדם. ענה לו אני עברי, שאינו מתרגש מן הים. כבר התגברתי עליו פעם.
מעבר הים יצר לנו מציאות חדשה - עברים.

"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". "ואנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי". מקום האדם הוא בארץ. לבני ישראל ניתנה ארץ שלא ניתנה לאף אחד - הוא בקע ים ונתן לבני ישראל דריסת רגל שם. זה מקום מיוחד רק לבני ישראל, ואין לשום אומה מקום להכנס שם. אנחנו בעבר אחר, ששם כל העולם לא נמצא.
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף. לכאורה זה דברים ששייכים לכל העולם, אך לא, שהרי קרי"ס היא רק שלנו, וא"כ רק מזונותינו וזיווגינו קשים כקרי"ס. מדוע א"כ כולם מתפרנסים ומתחתנים בלי שיהיה קשה כקרי"ס?
הכוונה שכל מה שנהוג וקבוע בעולם - אצלינו הוא אחרת.
מה שנקרא והארץ נתן לבני אדם - אצלינו זה אחרת. הארץ שניתנה לנו זו ארץ שהיא בריאה מחודשת, שנבראה רק לצרכינו שלנו. אנחנו מתפרנסים ונישאים באופן שמצריך קריעת י"ס. לכל העולם זה בטבע, ואצלינו צריך ניסים.
הסדר שלנו מגיע מקריעת י"ס. זו המערכת שאנו בתוכה. הים תמיד מאיים לבלוע אותנו. העובדה שאנו חיים היא רק משום שבוקעים לנו את הים. נותנים לנו מקום.
במשנה בסוף קידושין: מעולם לא ראיתי שועל (שמצטין בפקחות) סוחר. לא צריך להשתמש בכשרונותיו כדי להתפרנס. לא ראיתי אריה (שהוא בעל כח רב) שצריך להיות סבל כדי לחיות. מעולם לא ראיתי צבי וכו'. והם מתפרנסים שלא בצער. מדוע אני צריך להשתמש בכשרונותי כדי להתפרנס? כי הריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי.
פרנסת אדם שונה מכל בעלי החיים. זו מידה שנוהגת בכל באי העולם. בשבילנו נוסף לצער והטירחה של כולם יש צורך בנס כדי להתפרנס. לכן אנו נקראים עברים. אנו מצד אחר. לא כשאר באי עולם. אנו חיים מתפרנסים ונישאים מכח קריעת ים סוף.

יש מצווה לזכור את יצי"מ. כל יום, במועדים, בליל פסח. לא מצאנו כלל מצווה לזכור את קריעת י"ס. אין שום מצווה הקשורה בזה. אמנם בברכת גאל ישראל אנו מזכירים את סיפור קרי"ס וחלק מהשירה ששרנו, אך זו תקנת חז"ל בלבד.
את יצי"מ אנו צריכים להזכיר כדי להשתייך אליה. אם לא כן היא תשכח מאתנו. אך קרי"ס היא חלק מאתנו ואנו חלק ממנה. אנו נקראים על שמה. דבר שנמצא איתנו אין לנו צורך לחדש אותו.
בליל הסדר יש דין לראות עצמו כאילו יוצא עתה משעבוד מצרים. כלומר היציאה מתחדשת כל שנה. אין שום חובה לראות עצמנו כעת כעוברים בים סוף. הוא קבוע ונמצא אתנו. אם אנו מתפרנסים ונישאים - הרי זה מכח קרי"ס. כל ההזכרה הוא רק כנוסח של תפילה, אך לא כדי לזכור.
בזוה"ק מבואר שעל זה תיקנו לומר כל יום את השירה. אנו מצרפים עצמנו לדבר שקיים בנו בקביעות. חוזרים לאותה שירה שאמרנו אז. לא שאומרים זאת על נס שמחוץ לדרך הטבע, אלא זה סדר הטבע שלנו. קרי"ס היא הבסיס שעליו נסמכים כל חיינו. העולם כמנהגו נוהג שלנו.

קרי"ס הייתה המקור למן שאכלו במדבר ארבעים שנה. הרמב"ן בבשלח: מנין הגיע המן?
זה א-לי ואנוהו. הצביעו באצבע. הדבר נוכח מול עיניהם. היה שם גילוי שכינה שלא היה כמוהו מעולם. ראתה שפחה על הים - היצור הפחות ביותר, מן הערב רבש הצטרפו לישראל, ראתה גילויים עצומים כאלו, שלא ראה יחזקאל בן בוזי. כולם ראו וידעו על מה הם מדברים. כולם היו שותפים וידעו כולם מה חושב השני. רק במתן תורה חזר גילוי כזה על עצמו.
הרמב"ן אומר שראיה ברורה זו הפכה לדבר פיזי, זיו השכינה שנתגשם ברצון בוראו, וזהו מקורו של המן.
א"כ המזונות של עם ישראל ממש מקריעת י"ס. אותו דור של עוברי הים, שאנחנו בני בניהם, הם אלו שחיו מהמן ומכח זה גם אנו נולדנו. א"כ חיינו נובעים מהמן ומקרי"ס.

בנוסח ברכת התורה: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. התורה וחיי העולם ניתנו ביחד. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. אבותינו מקבלי התורה חיו מאכילת המן, וזה היה תנאי לקבלת התורה. אוכל שאינו שייך לעולם הזה. הרמב"ן מזכיר בענין המן את מאחז"ל העוה"ב אין בו אכילה ושתיה וכו' אלא נהנים מזיו השכינה. שם אוכלים וחיים מזיו השכינה. כאן ניתנה התורה לאלו שאכלו את הדבר שנתגשם מזיו השכינה.
זו צלותא דמיושב. קבלת התורה שנקראת עבודה, שחלה רק ע"י תפילה. אדם נהיה מקבל תורה רק ע"י בקשת רחמים ממי שהתורה שלו. ק"ש היא צלותא דמיושב.
ברכת יוצר היא תחילת ק"ש, ולפניה אומרים את שירת הים, בסמוך ככל האפשר לק"ש, כי א"א לקבל תורה אלא עוברי הים - אוכלי המן. אנו צריכים להחיות עובדה זו כל יום, ע"י שירת הים. כך נוכל להיות כל יום מחדש מקבלי התורה.
שירה זו אומר הזוהר, בזמן שנאמרת, מתעטרא כנס"י בההוא כתרא דעתיד קוב"ה לעטרא ביה למלכא משיחא.
יחזקאל ראה מעשה מרכבה, כלומר סוד ההנהגה מראשית עד אחרית. השירה מסתיימת גם היא ה' ימלוך לעולם ועד. סוף שיר אומרים פעמיים, כמו סוף שירת דוד כל הנשמה, וכמו סוף שיר של פגעים. גם סוף שירת הים. בתרגום זה נאמר בלשון הווה: ה' מלכותיה קאם וכו'. ואנו מוסיפים תרגום זה. כלומר, אינו את מה שלא ראה יחזקאל בברירות של הווה, של נוכח. מי שחי במערכת זו, ומבינה כראוי, רואה את כתרו של המלך המשיח. כל העתיד נתפס כדבר נוכח.
פרשות יצי"מ הם פרשות שאנו עוברים אותם במהלך חיינו. אין זה מעשים שהיו פעם. מקרי"ס אנו יונקים חיים. בלי קרי"ס לא היינו יכולים לעבור את העולם הזה. הוא אינו מקומנו. עצם זכות קיומנו מוטלת תמיד בספק. מי שאומר את שירת הים כראוי, יודע ללא אשליות, שבלי קרי"ס מזמן היינו אבודים. גם במחינת עצם קיומנו הפיזי, וגם מבחינת כל מהלך חיינו.
בשל"ה כתוב שמי שאומר את שירת הים כראוי, בכוונה, בחיות, בשמחה ובקול, כאילו עבר בעצמו את הים, מצרף עצמו למשה ובנ"י, נמחלים לו כל עוונותיו.
אין לזה מקור בחז"ל, אך ההבנה היא משום שקיבלנו שם חדש. איננו אותו אדם שהיינו מקודם. כל פעם שעוברים את י"ס נעשים אדם חדש. כשם שתשובה מכפרת כי אינני אותו אדם שהייתי, כך קרי"ס מכפרת כי אינני אותו אדם שהייתי.

יצי"מ היא סוד הגאולה שלנו. אנו מחכים בכל יום ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לעומת זה סוד קיומנו עד הגאולה הוא מכח קריעת ים סוף.

אפרקסתא דעניא
הודעות: 2281
הצטרף: ש' אוקטובר 23, 2010 8:36 pm

Re: שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ד' אפריל 11, 2012 1:06 pm

ע"פ דברים אלו אפשר להבין שזו עומק כוונתו של היעב"ץ בהקדמת סידורו, שהרי נס הים היה הגדול מכל ניסי יצי"מ, ונס קיומנו הוא נס קרי"ס, ודו"ק.

נשר
הודעות: 1071
הצטרף: ב' אפריל 06, 2015 1:05 pm

Re: שיחות הג"ר משה שפירא בענייני פסח

הודעהעל ידי נשר » ה' אפריל 06, 2017 8:14 pm

הקפצה


חזור אל “פסח”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 5 אורחים